רגעי מחשבה | Thoughts

The everyday street

ברחוב היומיומי

Everybody's got one, old and young. Everyone's holding it in their hand. A rectangular device ensnaring all their might. Everyone is at least peaking at it, if not playing with it, or listening to it through a thin string, hanging from the ear. And sometimes one's speaking through it with another one, to whose hand is glued another such rectangle on the other end of the line.

Wherever I go, wherever I turn, wherever I sit, I'm always surrounded with people from who's hand sticks out this slim rectangle. At times it's just held, drawn, ready for anything (and perhaps half of the attention attached to the holding hand is dedicated to it, set, like a lion ready to pounce). Other times it's attached to an ear. Or hovering against a mouth. And there are the times the eyes are staring at this slim rectangle (and only at it).

Suddenly, the Amber series floats in my mind… Did Zelazny foresee it, with his trumps of the Amberites as early as the seventies of the twentieth century? What else were those trumps but slim rectangles, enabling communication and games?
But in the Amber-world Zelazny created, the trumps remained tools for occasional use, at times of will or need. Their bearer was mostly attentive to the immediate surroundings.

Like the immediate surroundings of the enormous busy building on this street, which includes, among other things, a pool.
A square of some depth (it's hard to fathom somewhat-moving water, but I'd guess about half a meter). Pebbles cover the bottom. The surface is somehow still (unless an accidental breeze ruffles it). This pool is dotted by roundish flat leaves, spread out around flowers sticking out of their midst.
Another pool is so crowded by vegetation, that it's water can't be seen. But this one affords a look underneath. To the fish kingdom. Most of which are orange in color. Some of their fins are almost transparent.

And the man sits there, at the pools' edge, no flat rectangle in his hand for a change. He is one and only, his eyes stare downward. Is he deep in thought, counting his woes? Or is he, like me (I'm standing at the other side) looking for the orangy-fishy streak through the water? Did he catch a glimpse of the one that surprised me by swimming backwards?
Or did he notice that the fish seem to be seeking the shade of the leaves in the merciless noon sun?

And around us passersby, drivers, riders, showroom attendants and office workers in the enormous busy building looming above us, seem as if each one of them has a slim rectangle glued to their hand, supposedly so fascinating, that they are totally oblivious to the beauty and the suffering in their immediate surroundings…
L


ובעברית:

נראה כמו לכל אחד יש כזה אחד, למבוגר כמו גם לצעיר. נראה כמו כל אחד מחזיק ביד מתקן מלבני, הלוכד כל-בכל-מכל-כל. כל אחד לפחות מציץ בו, אם לא משחק איתו, או מקשיב לו דרך שרוך מידלדל מאוזנו. ולפעמים גם מדבר דרכו עם כל אחד אחר, שמן הסתם גם לידו מודבק מלבן דק מן הצד האחר.

לאן שלא אלך, לאן שלא אפנה, היכן שלא אתיישב, אני לעד מוקפת אנשים-נשים-טף, שמידם בולט המלבן הדק הזה. פעמים רק מוחזק, שָלוף, מוכן לכל דבר ועניין (ואולי לפחות מחצית שימת הלב הקשורה אל אותה יד מוקדשת למעקב אחריו, ב-"היכון", כמו אריה מתוח טרום זינוק). לעיתים המלבן הדק הזה צמוד לאיזו אוזן. לפעמים מרחף בסביבות הפֶּה. ויש שהעיניים לטושות אל פני המלבן הדק הזה (ורק אליהן).

ולפתע שתי חמישיות אמבר מרחפות בדמיוני… האם עוד בשנות השבעים של המאה העשרים זלאזני חזה זאת עם הטראמפים של האמברים? וכי מה היו אותם קלפים אם לא מלבנים דקים שאִפשרו תקשורת ומשחקים?
אך בָּעולם האמברי שזלאזני יצר הקלפים לפחות נותרו כלים לשימוש מדי פעם, בעת הרצון/צורך. וכל הנושא אותם בכליו נותר קשוב אל סביבתו המיידית.

כמו למשל אל סביבת הבניין העצום-עמוס ברחוב הזה, המכילה, בין היתר, בריכה (כמה מפתיע, במדינה כה צחיחה).
ריבוע בעומק מסויים (קצת קשה להעריך עומקם של מים נעים, אך הייתי מנחשת כחצי מטר). קרקעיתו – חלוקים. פניו איכשהו חלקים (אם רוח מקרית אינה מרפרפת עליהם). הבריכה הזו מנוקדת עלים שטוחים ומעוגלים-מה, הפרוסים ככותרת-משנה לפרחים הבולטים ממרכזם.
בריכה אחרת כל כך צפופת צמחיה עד כי אין מימיה נראים. אך זו מאפשרת הצצה אל מתחת. אל ממלכת הדגים. רובם כתומים. סנפירי חלקם כמעט שקופים.

והאיש יושב שם, על שפת הבריכה, לשם שינוי ללא כל מלבן שטוח בידיו. הוא אחד ויחידי ומבטו בוהה מטה. האם הוא שקוע במחשבות עמוקות, סופר את צרותיו? או האם גם הוא, כמוני (העומדת בצד), מחפש את הבלחת הכתום-הדגי דרך המים? האם קלט את הדג, שהפתיע בשחיית רוורס פתאומית?
או האם שם לב, שהדגים נדמים כמחפשים את צל העלים, בשמש הצהריים האכזרית?

ומסביבנו עוברים, שבים, נוהגים, מוסעים, ממלאים אולמות תצוגה ומשרדים בבניין העצום-עמוס הנישא מעלינו, נדמים כמו לכל אחד מהם מודבק ליד מלבן דק, וכפי הנראה – מרתק כל כך, עד כי נעלמים מתודעתם גם היופי וגם הסבל בסביבתם המיידית…
L

מודעות פרסומת

2 תגובות בנושא “The everyday street

  1. מחשבות מעניינות… בעיקר ההשוואה של הסמארטפונים לקלפים של אמבר: האם תהיה אפחיקציה שתאפשר לנו פיזית לעבור למיקומו של מי שהתקשר אלינו? זה יהיה מעניין :-)

    אהבתי

I'd love to read you :-) For English, right click on the comment field bellow. You'd get a popup, including "writing direction". Hover over it and you’ll get options to change text justification. Choose the Left to Right

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s