על דא והא
He looked out-of-place, just like she felt herself. Though not in the same way. Almost everyone looked so young… except a gentleman at the corner, very foreign looking with a huge black mustache and an egg-shaped head.
Her eyes found the newcomer again, still near the entrance. Possibly approaching his 40's, she guessed. Very tall and could be impressive, if it were not for his clothes… oh, I must have stared, she blushed and quickly averted her gaze from his. Scanning the room once more she thought everyone else at least better groomed than him. The foreign gentleman especially so. And a younger one by the bar, two women hanging on his arms, all of them holding martinis and having fun.
"Is this seat taken?" a deep voice cut her reverie.
Looking up and blushing anew at the shabby stranger, "oh, no" she mumbled, "please sit. They've got waiters circulating. One probably will come by soon. They are very sharp. It is so much better to be sitting at a table when food and drink are involved, wouldn't you agree?".
Just a thing a grandma would say, he felt, though he didn't remember his own, and had no one to compare her with.
"Then you wouldn't like to grab a hot dog at a corner later?". It was a mischievous twinkle in the old lady's eye that made him say the words, which is why he was surprised to see it turn into dismay.
She leaned a bit closer and whispered "you eat dogs?", her British accent suddenly catching his ear.
"Not at all. No dog involved" he hastened to say, in his most reassuring voice. "They're a kind of sausage. I'm Reacher by the way" he added, extending his hand.
Her eyes locked on his, a bit puzzled.
"My name is Reacher. Jack Reacher", he said, laying his hand on the table in what he hoped looked like a natural move.
"Oh" her face cleared. "Nice to meet you Mr Reacher. I'm Jane Marple. I'm sorry, I didn't understand you at first. How silly of me" she smiled at him, eyes twinkling again. "I couldn't understand your statement of being richer than… a sausage?".
He just smiled back at her, trying to guess how old she really was. Must be over 90.
"A lot has changed since my day" she went on, a reflective quality to her voice as she let her eyes roam over the mingling crowd, resting again on the popular martini drinker. "A lot of what was considered rude is now a matter of course".
He scanned her clothes, very much like the English Victorian photos he'd come across. "And you would think it a change for the better or worse?" he inquired.
"I wouldn't know" she replied. "I'm not sure I understand what I'm looking at. Look over there, how miffed the foreign gentleman looks at his companion, who turned to talk into that small device everyone seems to be carrying".
"That's a mobile phone" he told her. "That's a huge technological improvement. Think of it – you get stuck somewhere. Right there in your pocket is the means to call for help. Or – you can communicate with anyone anywhere".
"Those do sound like advantages" she agreed. "But are they really communicating?".
"Yes, there is the show factor. They all seem so busy, productive" he couldn't help observing.
"And rude" she returned. "In my day, when one had a conversation, one gave it all the attention respect and honor demanded. And I have a feeling that foreigner feels much the same way".
"Maybe…" again he had to admit she had a point. "But the world is much fuller of accessible information. Which is another advantage. Being able to reach it anytime".
"Yes but would you really want to be accessible to anyone anytime? How about privacy, propriety, or are those obsolete?".
"Well, you can always shut the phone when you want privacy".
"Are you sure about that?" she questioned. "Wouldn't you worry about what you are missing?".
"Me? I don't think so" Reacher answered. "There's email, verbal and textual messages and those would reach me when I have the time for them. But again, you have a point. It's easy to become addicted to these things, develop a dependence".
"My dear boy, the world was, is and probably always will be full of advantages and disadvantages and living in it, for some, can be confusing. For others maybe less…"
"Would you care for some wine?" the waitress cuy in, brushing miss Marple's head with the bottom of the bottle in her rush to hydrate the huge guy.
Well, thought the lady, with all due respect to technology, apparently good help is still hard to find…
L
As per the Worlds Colliding Prompt.
הוא נראה לא שייך, כפי שהיא-עצמה הרגישה. אם כי לא באותו מובן. כולם נראו לה כל כך צעירים… מלבד הג'נטלמן בפינה, נראה נוכרי עם שפם ענק וראש בצורת ביצה.
עיניה מצאו שוב את האחרון להגיע, עדיין סמוך לכניסה. אולי הוא מתקרב לשנות הארבעים לחייו, ניחשה. מאד גבוה ויכול היה להיות מרשים ממש אלמלא בגדיו… הו, לבטח בהיתי, הסמיקה והפנתה מבטה מעיניו. בסוקרה את החדר שוב חשבה שכולם לפחות נראים מטופחים יותר ממנו. בעיקר הג'נטלמן הנוכרי. והצעיר יותר ליד הבר, שתי נשים תלויות על זרועותיו, כולם אוחזים בכוסיות מרטיני ונהנים מהחיים.
"הכיסא הזה תפוס?" קול עמוק חתך את הרהוריה.
בהביטה מעלה הסמיקה מחדש למול הזר המרופט, "הו, לא" מלמלה, "שב בבקשה. יש מלצרים מסתובבים. אחד מהם בוודאי ייגש בקרוב. הם מאד פקחים. כל כך טוב יותר לשבת לצד שולחן, כאשר מזון ומשקה מעורבים בעניין, לא היית מסכים?"
בדיוק מה שסבתא הייתה אומרת, חש, אף אם לא זכר את שלו ולא היה לו עם מי להשוות.
"אם כך לא תרצי לחטוף הוט-דוג בפינה מאוחר יותר" [טוב, אי אפשר לתרגם את זה, לא? L]. זיק שובב בעינייה של הליידי הזקנה גרם לו לומר את המילים, לכן הופתע לראות את מבטה הופך לחרד.
היא נשענה קרוב יותר אליו ולחשה "אתם אוכלים כלבים?", ומבטאה הבריטי תפס לפתע את אוזנו.
"בשום אופן. שום כלב לא מעורב בעניין" מיהר לומר, בקול הכי מרגיע שהיה לו. "זה רק סוג של נקניקיה. אגב, אני ריצ'ר" הוסיף, מושיט ידו [ושוב אי אפשר לתרגם, L].
עיניה נעולות על שלו הביעו מבוכה.
"שמי ריצ'ר. ג'ק ריצ'ר" אמר, מניח ידו על השולחן בתנועה שקיווה שנראתה טבעית.
"הו" פניה התבהרו. "נעים לפגוש אותך מר ריצ'ר. שמי ג'יין מארפל. אני מצטערת, לא הבנתי אותך. כמה טפשי מצדי" חייכה אליו, זיק בעינייה שוב. "לא הצלחתי להבין את הצהרתך על שאתה עשיר יותר מ… נקניקיה?".
הוא רק חייך אליה חזרה, מנסה לנחש בת כמה היא באמת. בטח עברה 90.
"הרבה השתנה מהזמנים בהם הייתי צעירה" המשיכה, איכות הגוּתית לקולה, בעודה מניחה לעינייה לחלוף שוב על הקהל, נחות על שותה המרטיני הפופולארי. "הרבה ממה שנחשב בזמני לגסות רוח הפך בזמן זה לעניין שבשגרה".
הוא סרק את בגדיה. דומים לתמונות ויקטוריאניות שראה. "והיית חושבת את השינוי לטובה או לרעה?" שאל.
"אין לי איך לדעת" השיבה. "אני לא בטוחה שאני מבינה מה אני רואה. הסתכל לשם, עד כמה מעוצבן הג'נטלמן הזה על בת שיחו, שפנתה לדבר אל תוך המכשיר הקטן, שנדמה כי לכולם יש כמותו".
"זה טלפון נייד" אמר לה. "וזה מהווה שיפור טכנולוגי עצום. חשבי – את תקועה איפשהו. וממש בכיסך האמצעי להזעיק עזרה. או – תוכלי לתקשר עם כל אחד בכל מקום".
"אלה אכן נשמעים כיתרונות" הסכימה. "אך האם זו תקשורת באמת?".
"כן, יש את עניין הרושם. כולם נראים עסוקים, יוצרים" נאלץ להעיר.
"וגסי רוח" חזרה היא. "בזמני, כאשר האדם ניהל שיחה, הקדיש לה את מלוא שימת הלב שכבוד והוקרה דרשו. ולתחושתי הנוכרי מרגיש כמוני".
"אולי…" שוב נאלץ להודות שהיה משהו בדבריה. "אך העולם מלא יותר במידע נגיש. מה שמהווה יתרון נוסף. היכולת להיעזר בו בכל רגע".
"כן, אך האם אתה-עצמך היית רוצה להיות נגיש לכל אחד בכל רגע? מה עם פרטיות, נאותות, או שמא פסו אלו מן העולם?".
"ובכן, תמיד אפשר לכבות את המכשיר אם רצונך בפרטיות".
"אתה בטוח בקשר לכך?" הקשתה. "מבלי לדאוג לגבי מה שאתה מחמיץ?".
"אני? לא נראה לי" ענה ריצ'ר. "יש דוא"ל הודעות קוליות וטסקטואליות, ואלה יגיעו אלי כשאתפנה אליהם. אבל שוב, יש משהו בדבריך. קל להתמכר לדברים הללו, לפתח תלות בהם".
"נערי היקר, העולם היה, הווה וכנראה לעד יהיה מלא ביתרונות וחסרונות, והחיים בו, לאחדים, יכולים להיות מבלבלים. לאחרים אולי פחות…"
"אפשר להציע לך יין?" התפרצה המלצרית, משפשפת את ראשה של מיס מארפל בתחתית הבקבוק, בחפזונה להשקות את הגבר הענק.
ובכן, חשבה הליידי, עם כל הכבוד לטכנולוגיה, מסתבר ששרות טוב עדיין קשה למצוא…
L
הדיילי-פרומפט הציע להפגיש שתי דמויות מספרים שונים. לא יכולתי להתאפק…
בתקווה לסופ"ש מחוייך וחג שמח.
Life's Moments 
סיפור משעשע… ובאמת יש יתרונות וחסרונות לכך שאנחנו נגישים תמיד
אהבתיאהבתי
שמחתי לשעשע 🙂
במיוחד מפני שממש נדלקתי על הרעיון. ואולי עוד אחזור אליו. הרי יש באולם הנ"ל עוד כמה (וכמה) דמויות…
אהבתיאהבתי