המחוייך | With A Smile

At the Bottom of My Closet

בתחתית הארון

It's been years that at the bottom of my closet rests a bag that moves with me from place to place. A bit dusty. Slightly off-color. Heavy. And suddenly – raising curiosity. 'What can I possibly have in it?' I wondered, picked it up, opened and… wow. A treasure trove of no-memory. Nada. Almost total oblivion.

Childhood, military service, the trip to the United States – mementos from here and there that, for some reason, lead no where. Least of all memory lane. Even the old coins I managed to forget (and why do I NOT have the note I do remember yet?).
What does manage to tickle phantom-nerve-ends are Memory Books… I flip pages and childish faces flick to my minds' eye, like raised from a hidden depth (or photos from the yearly school trip?).

When I was 10, 11, 12 years old we used to buy books, nicely bound, with blank pages. Other kids would write us in them to be remembered.
And again – questions keep rising. As in – Why? What was the point? After all each year-end (but the last) just heralded the next, in which we would meet again…
And thumbing through them only brings the same (corny) words in different hand writings. Like – On the window sill I sat, and a memory I wrote…
(Also an acrostic, about Love being a Boy-Girl thing, which, I'm sorry, doesn't translate well).

And suddenly, on the pages of the second book, I'm amazed to find memories written by boys… (first book offered just the one).
And that… Aw. That!
That begins to be interesting.

And pretty unbelievable too.
'Cause I suddenly discover one of them drew flowers for me… and the writing (what a hand!) seems (relatively) original.
But then, towards the end (at the second years' part of the book, which was from 11 and 12) I realize why I didn't believe the previous one. I have another from the same boy, in a different hand (maybe he asked his sister to write for him before?) in which he wishes for… my death… (?!)… (and what could I have possibly done to him when we were 12 that that's what he wrote?!).

However, of course, the boy with which I went way back (all the way to kindergarten) topped all the rest in fluency, spelling, color and hearts (and brains too! Instead of coming out with meaningless declarations, he drew the biggest heart between myself and my childhood dog. What a smart kid!).

But… wait a moment… hhmmm… what should I read between the lines of the boy that in the Secret (we used to fold the lower corner of the page to hide that) he hooked me with the kindergarten-kid for ever? Hhmmm… Is it connected to the clown he drew on the other side of the page?… Where's the boy and where are the answers…

Oh, and there's the kid (I need to remind myself we all were but 12!) that though he drew lines to keep the writing straight, he wrote above them with fading crayons that almost didn't survive the years.

And then… to find out that I was in the same class with the boy that later on, at high-school, I liked his big brother… ouch. What a missed opportunity… (!).

However the best of all is a memory, that might not be the most colorful and might lack (still) in originality.
Then why it is the best? Because in the Secret, instead of some frivolous rhyme, he wrote "You're pretty".
And that is so cute, that that's it. This is my favorite (even if between so many Memories and Secrets he had to write the boy just didn't know what to jot down this time and this is what came out. Since, between you and me – it wasn't the truth. Not when I was 12).

Well, I think the bag goes back to the closet. It's not yet its' turn to be thrown away. It might still carry (I must believe) some hidden nostalgic moments, even if momentarily I'm out of patience (and I wonder what I wrote in the other kids' books in my turn).
I wonder too what memories todays twelve-year-olds are making for themselves… (though I have a feeling crayons aren't really a part of them).

L

Well, it was sort of revisiting my childhood… for other memories, click here.


ובעברית:

כבר שנים שבתחתית הארון נח לו תיק, שעובר איתי ממקום למקום. מאובק-מה. ודהוי. וכבד. ולפתע – גם מסקרן. 'מה כבר יש לי שם בתיק הזה?' תהיתי, לקחתי, פתחתי ו… וואו. אוצר בלום של אין-זיכרון. ממש כלום. כמעט לגמרי מחוק.

הילדוּת, השירות, הביקור בארצות הברית – מזכרות משם ומכאן, שמשום מה לא מובילות אל שום משעול ו/או כל זיכרון עלום שהוא. אפילו את המטבעות הישנים הצלחתי לשכוח (ולמה אין לי את השטר עם הרצל, אותו אני דווקא זוכרת עדיין?).
מה ש-כן מצליח לדגדג טיפה את קצות עצבי-הפאנטום הם ספרי הזיכרונות שמצאתי… אני מדפדפת, ופה ושם פנים ילדותיים מופיעים לעיני רוחי, כמו מועלים מאיזו תהום נשכחת (או מצילומים מהטיול השנתי?).

כשהייתי בת 10, 11, 12, היינו קונים ספרונים כאלו, כרוכים יפה, עם דפים חלקים. וילדים אחרים היו כותבים לנו בהם דברים, כדי להיחרט בזיכרון האישי.
ושוב – צפים ועולים סימני השאלה. כמו – על מה ולמה? ו-מה היה הקטע? הרי כל סוף-שנה רק בישר על השנה הבאה, בה נשוב להיפגש… (מלבד האחרונה).
אפילו דפדוף בהם לא מעלה אלא את אותן מילים (די נדושות) כל פעם בכתב אחר. כמו – על החלון ישבתי…
ועוד חוזר על עצמו האקרוסטיכון:
אין
הבת
בלי
הבן
(או החלופה – אל המעיין בא הגדי… וואו).

ולפתע, אני מתפלאת לגלות, זיכרונות מבנים בין דפי הספר השני… (בראשון היה רק אחד).
וזה… או. זה! זה כבר מתחיל להיות מעניין.

וגם די לא ייאמן.
כי פתאום אני מגלה שאחד מהם צייר לי פרחים… ואף כתיבתו (ואיזה יופי של כתב-יד!) מקורית (יחסית).
אבל אז, לקראת סוף הספר ובחלק של השנה השנייה, ברור לי למה לא האמנתי לשנה הקודמת. יש לי עוד זיכרון ממנו. הכתב אחר (מה? אחותו כתבה את הקודם?) והוא מאחל ל … מותי… (?!)… (ומה כבר יכולתי לעשות לו בגיל 12, שככה כתב לי?!).

אבל, כמובן, הילד שאיתו תמיד חגגו לי יומולדת בגן עלה על כולם בשטף ובאיות ובצבע ובלבבות (ובשכל! במקום להצהיר כוונות לא רציניות חיבר ביני לבין כלבת ילדותי משני צידי הלב הכי גדול. איזה ילד!).

אבל… רגע… ההמממ… מה לקרוא בין השורות של הבן שבָּסוד (היינו מקפלים את הפינה התחתונה לסוד כמוס) חיבר אותי עם הילד מהגן לנצח-נצחים? והאם זה קשור לציור הליצן שצייר מעבר לדף? ההמממ… איפה הילד ואיפה הפתרונים…

הו, ואז יש את הילד (אני צריכה להזכיר לעצמי שכולנו אז היינו בני 12!) שאמנם שרטט קווים כדי לכתוב שורות ישרות ומסודרות, אבל  כתב מעליהן בעפרונות כה חלשים, עד כי הכתב עצמו כמעט לא שרד את השנים.

ואז… לגלות שהייתי באותה כיתה עם ילד, שלימים אחיו הגדול מצא חן בעיניי בתיכון… אויש, ההזדמנות המפוספסת… (!).

אם כי את כולם לוקח זיכרון אחד, גם אם לא הכי צבעוני ולא הכי מקורי במיוחד.
וכל כך למה? כי בָּסוד, במקום איזו שטות מתחרזת, הוא כתב לי "את יפה".
וזה כזה חמוד בעיניי, שזהו. זה הזיכרון החביב עלי (גם אם כנראה מרוב זיכרונות וסודות הבחור לא ידע כבר מה לכתוב וזה מה שיצא. כי, בינינו – אמת זה לא היה. לא כשהייתי בת 12).

טוב. נראה לי שהתיק חוזר אל תחתית הארון. עוד לא הגיע זמנו להתפנות. עוד צפונים בו (כך אני חייבת להאמין) רגעי נוסטלגיה חבויים, גם אם לכרגע קצת איבדתי סבלנות (ומעניין אילו זיכרונות כתבתי אני לאחרים?).
ועוד מעניין אילו זיכרונות בני ה-12 של היום מייצרים… (גם אם יש לי תחושה שעפרונות אינם מהווים שום חלק בהם).

L

מודעות פרסומת

2 תגובות בנושא “At the Bottom of My Closet

I'd love to read you :-) For English, right click on the comment field bellow. You'd get a popup, including "writing direction". Hover over it and you’ll get options to change text justification. Choose the Left to Right

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s