Taking Photos

צילום

I was born to a father that loved to snap shots. Though I don't know. It may have started when, like any other new and enthusiastic father, he too fell in love with his new baby,  and didn't stop taking pictures of her.
Countless of them fill albums, from the moment I was brought home from the maternity ward.
And of all of them I still love this photo (and mom will forgive me for cutting her head. Despite the decades she's still recognizable):

Don't know about you, but I think this photo proves that at six months (at least) I knew a good thing when I met it.

Anyway, with such a father, I couldn't not snap shots myself.
I started when I was about 10-years-old. I had then a simple automatic Olympus. Though all it enabled and/or taught me was how to point and press the button, I loved it.

A year or two after the (I nearly wrote Olympic) Olympus field-test, dad sat me with his camera and started teaching me how it works, what does a shutter do, how to focus the lens, how to relate to light (only choosing the speed that fits the film sensitivity) and such.

So naturally, during my one and only visit to the United States (which was my version of the after-the-army trip), I purchased my camera.
A Minolta X-7A.
She's the one with which I took the (rather awful) photo, from which I cropped the header to this blog.
But a film-to-be-developed camera, with all the surrounding fuss, time waste (and expense)… well, I haven't touched it since 2005. And between you and me? She didn't really teach me anything other than pointing, focusing and pressing the button. And still I loved it.

And then…
During May 2011 I started my first blog. Through it I was exposed to photographers (females to be exact) that taught me… so much more.
Just by looking at their photos I (finally!) learned how to really look.
Not that I learned how to translate my human-eye-sight to a more lasting capture of it. For that I just didn't have any tool to try or to experiment with.

And now..
I manged to get an old mobile-phone that comprises a moment-freezing tool. But (like its' broken predecessor) I can't really call it a Camera, while lacking a lens, the option to focus and more (not to mention it seems less accomplished than the broken one).
And yet, I still love it…

So, as long as WordPress offers a Weekly Photo Challenge, I'm hoping to be able to participate.
Especially for the times I'm fortunate to meet with a photo like November by asnappshot.
Not only that my Giving Props To widget is pretty modest (who even notices it's there, on the left side-bar?), it can only show the posts I liked enough to hit the "Like". With no option to point out the ones I really Loved. Like the November linked above.

Besides and on the same topic – a warning for my regular followers:
WP offer BloggingU courses too. The next one (to which I signed up) starts March 7, will last 4 weeks and will offer a daily photo challenge, excluding weekends.
Not that I know I'll manage responding to them all. Plus – I'm uncomfortable with a daily post to my own blog. However, should that happen, at least they would be especially short nags. Maybe. Just a photo and a few words.
So you are warned and you have my apologies too.

Though this is becoming quite long, and as I did mention my dad, I cannot finish without saying he used to have his typical sayings. Like when he heard someone sing off-key, or a song he didn't like, he would mutter "oh, well, another one being tortured by talent".
Translation – it is not the singers' fault! It is the talent that dances in front of the singers' eyes, outside their reach, or outside their actual ability.
If on top of the lack of equipment it'll also turn out talent is torturing me too – time will tell.

L

---

ובעברית:

נולדתי לאב שאהב לצלם. אם כי אני לא יודעת. יכול להיות שזה התחיל, כמו אצל אבות טריים ומתלהבים אחרים, בכך שהוא התאהב בתינוקת החדשה שלו ולא הפסיק לצלם אותה.
יהיה אשר היה, כתוצאה – יש לי אינספור צילומי-ילדוּת, החל מהיום הראשון שהביאו אותי הביתה מחדר לידות.
ומכל אלו, אני עדיין מאד אוהבת את התמונה הזאת (ותסלח לי אימא שגזרתי לה את הראש. במקרה שלה ולמרות העשורים עוד ניתן לזהות…):

לא יודעת מה אתכם, אבל לדעתי זו תמונה שמוכיחה ש(לפחות) בגיל חצי שנה ידעתי לזהות משהו טוב כשנתקלתי בו.

בכל מקרה, עם כזה אבא, לא יכולתי שלא לצלם גם כן.
התחלתי לצלם כשהייתי בת 10 בערך. הייתה לי אז אולימפוס אוטומטית ופשוטה, ש-כל שהייתה יכולה לאפשר לי ו/או ללמד אותי היה להפנות אותה פחות או יותר אל הכיוון הנכון וללחוץ על הכפתור. ואהבתי את זה.

כשנה-שנתיים לאחר מבחן השטח (כמעט כתבתי האולימפי ;-)) של האולימפוס, אבא הושיב אותי עם המצלמה שלו והתחיל להסביר לי איך היא פועלת, מה תפקידו של הצמצם, איך למקד את העדשה, איך להתייחס לאור (רק מבחינת בחירת מהירות הצמצם והתאמתה לרגישות הסרט) וכאלה.

כך שמן הסתם, במהלך הביקור האחד שלי בארה"ב (במסגרת פרשנותי לטיול-שלאחר-הצבא), לא יכולתי שלא לרכוש את המצלמה שלי.
מינולטה X-7A.
היא זו שאחראית לצילום (הדי נורא) שגזרתי ממנו את החלק המהווה הדר לבלוג הזה.
אבל מצלמת סרט-למסירה-לפיתוח, עם כל ההתעסקות, הזמן (וההוצאות)… ובכן, לא נגעתי בה מאז 2005. ובינינו? גם היא לא באמת לימדה אותי דבר מעבר להפנייתה לכיוון, מיקוד העדשה ולחיצה על הכפתור. ובכל-זאת המשכתי לאהוב את זה.

ואז…
במאי 2011 פתחתי את הבלוג הראשון שלי. ונחשפתי באמצעותו לצלמים (ליתר דיוק – צלמוֹת!) שלימדו אותי… כל כך הרבה יותר.
רק מהסתכלות בצילומים שלהן למדתי (סופסוף!) איך להסתכל באמת.
לא שלמדתי איך לתרגם מבט עיניי-אנוש להקפאה מדויקת של המראה הנקלט בו. וזאת (אולי) כי לא היה לי הכלי לנסות ולהתנסות, איתו ובאמצעותו.

ועכשיו…
השגתי איזה טלפון נייד ישן, שכולל כלי להקפאת רגעים בזמן. אך (כמו עם קודמו שנשבר) לא אוכל לקרוא לו ממש "מצלמה", בהיעדר עדשה, אפשרות מיקוד ועוד (במיוחד כשנדמה לי שהנוכחי עוד פחות מוצלח מהכלי השבור).
ובכל זאת, אני עדיין אוהבת את זה…

כך ש-כל עוד וורדפרס מציעים אתגר צילום שבועי, אני מקווה להיות מסוגלת להשתתף בו.
במיוחד בגלל אותן הזדמנויות בהן אני נתקלת בצילומים כמו November, של asnappshot.
לא רק שפינת הפרגון שלי צנועה למדי (מי שם לב שהיא שם, בסרגל הצד השמאלי?), היא גם יכולה להכיל רק את הפוסטים שאהבתי מספיק להקליק על ה"אהבתי". ללא כל אפשרות לומר שזה או אחר ממש "עשו לי את זה". כמו נובמבר המקושר.

חוץ מזה ובאותו נושא – אזהרה למנויים הקבועים שלי:
וורדפרס מנהיגים גם סדנאות למיניהן. הבאה אליה נרשמתי תתחיל ב-7 למרץ, אמורה להימשך ארבעה שבועות ותציע אתגר צילום יומי, מלבד בסופ"שים.
לא שאני יודעת שאצליח להיענות לכולם ובמקביל – לא נוח לי עם פוסט יומי בבלוג שלי. אך למקרה שזה יקרה, לפחות אלה צפויים להיות ניג'וס יומי קצר במיוחד. צילום וכמה מילים. אולי.
הרי הוזהרתם, והריני גם מתנצלת מראש.

לסיום ולמרות הארכנות, אם כבר הזכרתי את אבא שלי, אני לא יכולה שלא לספר שהיו לו כל מני אימרות אופייניות. כמו למשל כאשר היה שומע זָמַר מזייף, או שיר שלא מצא חן לו, היה פולט משהו בנוסח "נו, עוד אחד שהכישרון מתעלל בו".
תרגום – זו לא אשמת הזמר! זה הכישרון שמרקד למול עיניו אך מחוץ להישגו, או מחוץ ליכולתו הממשית.
אם מלבד היעדר ציוד יתברר בנוסף שהכישרון מתעלל גם בי – הזמן יגיד.

L