אין חדש תחת השמש
I hardly expected what was coming (in my mind and conscience) when my eye reached these words:
"As a child I was taught what was right, … I was given good principles, but left to follow them in pride and conceit. … I came to you without a doubt of my reception. You showed me how insufficient were all my pretensions to please a woman …
I believed you to be wishing, expecting my address".
It stopped me. So I took some time to think. To feel.
It wasn't the first time I read these words (and probably not the last). But all of a sudden everything seemed different. The feel of the idea was somehow altered. I lost sight of the scene, the story, and found myself thinking of men harassing women.
I remembered those who harassed me.
I remembered their confidence. The way they approached me. As if convinced that… just so – without a shred of a doubt about their reception. With no idea about how lacking are their pretensions. Could they have thought that I too was wishing, expecting them? Maybe. I don't know. However, looking back – they behaved as if they thought that.
And as far as I'm concerned – they were lacking not just as to their pretensions, but also in their view of the reality in front of them. Seeing as I did NOT encourage any of them. In any way.
And, by the way, I acted accordingly. I resisted. And managed to prevent the escalation of the situation to places I wouldn't wish anyone to reach (including me).
The above quote is from Pride and Prejudice, by Jane Austen, chapter 58.
(fair warning – Spoiler coming. Whoever hasn't yet read the book and intends to fill in this specific gap – reading the rest of this post is to your decision).
After Fitzwilliam Darcy declares his love again (and differently!), and is accepted, he and Elizabeth Bennet talk (also) about the previous time he asked for her hand.
He first appealed convinced she'd accept, acted as a bully (!), thought he was expressing himself honestly and openly, but in fact (and from her point of view) he humiliated and insulted her.
And to the welfare of all women anywhere – Elizabeth didn't shut up.
Despite the limitations of the period in which her character exists, she reproves him. She stands her ground. She tells him exactly what she thinks of him.
She refuses (and I will ignore for a moment the stage in which this character is when refusing, as well as her development up to the above mentioned monologue. That's because…)
There is another bully in this story. Wickham.
Unlike Darcy, Wickham doesn't entirely walk the (times) line, and allows himself (in some cases) to get carried away into actual action.
Meaning – if Darcy (at the beginning of the story) thinks he is entitled to everything and expresses himself accordingly in words/speech, Wickham thinks he is entitled to everything and (maybe in instances he deems to present no harm to himself) he dares to act: he gambles, lies, maligns, sleeps around (which was definitely not acceptable then) up to the hight of the drama – he carelessly places Elizabeth's youngest sister in a (then) disgracing situation: living with a man she is unmarried to.
By the end of the story Austen leaves Wickham, probably, still submersed in his wicked ways without any remedy. But Darcy takes Elizabeth's reproof as a lesson. A lesson that teaches him where he went wrong, helps him evolve until he is capable of the understanding he shows in the monologue I quoted from.
Leaving out the innocence or guilt of those who were lately (locally) reported as (at least) harassing women (allegedly, for now), the mere existence of the suspicions in the background of my re-reading this book, threw (to my eyes) a new light on what Darcy says here. A light that showed me an emphasis to which I was unaware before.
Don't get me wrong! I do NOT condone, excuse or accept in any way any inappropriate behavior, towards women in particular, nor towards people in general.
But especially when women are concerned, some understanding of a possible foundation, can help any woman better understand also that…
No one is entitled to whatever she is unwilling, doesn't want, and/or doesn't choose to give.
There are many, and can be so many more factors that may cause a person to hurt another, whether consciously or unconsciously. But it seems to me that underneath it all, at the base stratas, stands the feeling that 'I'm entitled'.
That is – the person hurting another (might) be thinking/feeling one of these: either they're entitled to, so they'll take; or they're deprived of what they're entitled to, so they'll prevent the deprivation (and will take).
Woman – remember Austen's Elizabeth.
At the end of the 1700's-the beginning of the 1800's (in England), woman was property passing from her father's hands to her husband/owner (at best. At worst – the single woman had very few ways to make a living, if at all).
One woman objecting to this (Jane Austen), finding her own way in the world she inhabited the best she could, without becoming owned, wrote a wonderful character here.
An imperfect character, with flaws and limitations, that goes through a development process within the story. And even so, while Elizabeth has not yet understood her own folly (her pride and prejudice, after all the title doesn't relate to Darcy alone) she still understood and knew her self-worth.
She objected to the one that treated her inappropriately, with no real consideration of the facts that he is a) a man (that back then – he alone had the opinion and vote); and b) that he is rich (which reiterates him being the opinionated one at those times, not to mention the class money put him in).
Her (above mentioned) self-worth – in the sense that without comparing herself to anyone, she knew who she was, and what attitude she deserved from anyone, for being a person.
Though Elizabeth is a fictitious character, she and the others in this story (as well as in Austen's other stories) have to be based on reality.
Jane Austen didn't write a detached fantasy (like the Bronte sisters). And these two (delightful) bullies wouldn't have been written the realistic way they were (which still relates to our days, some 200 years after-writing) if not for Austen's personal experience of the relevant arch-type (at the very least), whom she had to encounter and to thoroughly understand in order to write as she did.
Today, the international womens' day (though rather loosely related to its proclaimed aim), when (local) news are full of reports of suspicions, I cannot help but say:
Woman – if you like the one who makes a pass at you, and their way to do so, and you choose to accept – you take a responsibility. Stand up to it.
If you deem it inappropriate in any way –
Remember Austen's Elizabeth.
Resist.
To a boss, a superior in any way, and/or any rank above you (police or military), and/or any other man.
Don't be frozen in headlights, allowing to be run over.
No one is entitled to what you do not consent to give.
Period.
L
כלל לא חזיתי מראש את העתיד לקרות (בדעתי ותודעתי), כשעיני הגיעה למילים הבאות (בתרגומי החופשי):
"כילד לימדו אותי מה נכון, … הוענקו לי עקרונות טובים, אך הותר לי ליישמם בגאווה ויוהרה. … באתי אליך ללא צל של ספק שתקבלי אותי. הראית לי עד כמה לוקות היומרות שלי למצוא חן בעיני אישה…
האמנתי שאת מייחלת, מצפה להצעתי".
זה עצר אותי. אז הקדשתי זמן למחשבה. לְהרגשה.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שקראתי מילים אלה (וכפי הנראה גם לא האחרונה). אך לפתע-פתאום הכל נראה לי לגמרי אחרת. תחושת הרעיון הייתה שונה. נעלם לי לרגע מה שקורה בסצינה עצמה, בסיפור, ומצאתי את עצמי חושבת דווקא על הטרדת הגבר את האישה.
נזכרתי באלו שהטרידו אותי.
נזכרתי בביטחון שלהם. בדרך בה ניגשו אלי. כמו משוכנעים ש… ממש ככה – ללא צל של ספק שאקבל אותם. מבלי לדעת כמה לוקות היומרות שלהם. היתכן שחשבו גם שאני מייחלת, מצפה להם? אולי. אין לי מושג. אם כי במבט לאחור, הם בהחלט התנהגו כך.
ומבחינתי – הם לקו לא רק ביומרות שלהם, אלא גם בראייתם את המציאוּת שלמול עיניהם, היות ולא עודדתי איש מהם. כלל לא הייתי בכיוון.
ו, אגב, פעלתי בהתאם. התנגדתי. ובכך מנעתי את הסלמת המצב למקומות בהם אני לא מאחלת לאף אחת להימצא (כולל אותי).
הציטוט לעיל הוא מ-גאווה ודעה קדומה, של ג'יין אוסטן, פרק 58.
(זהירות, ספוילר. מי שלא קרא/ה את הספר ומתעתד/ת להשלים את הפער – המשך קריאת הפוסט הזה על אחריותך).
לאחר שפיצוויליאם דארסי מצהיר שוב (ואחרת!) על אהבתו, ומתקבל (הפעם) בברכה, הוא ואליזבת' בנט מדברים (בין היתר) על הפעם הקודמת שביקש את ידה.
בפעם הראשונה, הוא בא אליה משוכנע שהיא תסכים, התנהג בבריונות (!), חשב שהוא מתבטא בכנות וגילוי לב, אך למעשה (ומבחינתה) השפיל והעליב אותה.
ולרווחת כל הנשים באשר הן – אליזבת' לא שתקה לו.
למרות התקופה המגבילה בה הדמות מתקיימת, היא הוכיחה אותו. עמדה על שלה. אמרה לו מה דעתה עליו.
היא סירבה לו (ולרגע אתעלם מהשלב בו הדמות נמצאת בעת סירובה, כמו גם מההתפתחות שלה עד המונולוג לעיל. וזאת כי…).
בסיפור יש בריון נוסף. וויקהאם.
להבדיל מדארסי, וויקהאם לא לגמרי נשאר בתלמי התקופה, ומרשה לעצמו (במקרים מסויימים) להיסחף בדרכיו הנלוזות עד למעשים של ממש.
כלומר – אם דארסי (בתחילת הסיפור) חושב שהכל מגיע לו ומתבטא בהתאם במילים/דיבור בעיקר, אזי וויקהאם חושב שהכל מגיע לו ו-(יכול להיות שרק במקרים, שנדמה לו כי לא יזיקו לו) הוא מעז גם לפעול: להמר, לשקר, להלעיז, להשתעשע עם נשים (מה שבכלל לא היה מקובל אז), עד לשיא – הוא מעמיד את אחותה הצעירה של אליזבת', כלאחר יד, במצב שבזמנם היה חרפה לנשים: לגור עם גבר ללא הכשר הנישואין.
להבדיל מוויקהאם (אותו אוסטן משאירה בסוף הסיפור עדיין, כנראה, שקוע בדרכיו ללא תיקון), דארסי לוקח את התוכחה של אליזבת' כשיעור. שיעור המלמד אותו את טעותו, מפתח אותו עד היותו מסוגל להבנה שהוא מראה במונולוג ממנו תרגמתי לעיל.
מבלי להתייחס כלל לאשמה או חפות של המדוּוחים לאחרונה כמי ש(לפחות) הטרידו נשים (בינתיים – לכאורה), עצם קיום החשדות ברקע קריאתי השליך לעיניי אור חדש על מה שדארסי אומר פה. אור שהראה לי הדגשים להם לא הייתי מודעת לפני כן.
אל תבינו לא נכון! אני לא מצדיקה, לא מתרצת ולא מקבלת (!) בשום דרך התנהגות בלתי נאותה, כלפי נשים בפרט ואנשים בכלל.
אבל במיוחד בעניין נשים, הבנה כלשהי של הבסיס האפשרי, יכולה לעזור לאישה להבין עוד ש…
לאף אחד לא מגיע מה שהיא איננה מוכנה/רוצה/בוחרת לתת.
יש הרבה, ויכולים להיות עוד הרבה יותר גורמים העשויים/עלולים להביא אדם לפגוע בזולתו, אם במודע ואם בלא-מודע. אבל נראה לי כי בִּבְסיס הדברים, ממש למטה, באחת השכבות התחתונות ביותר, עומדת התחושה ש'מגיע לי'.
זאת אומרת – האדם הפוגע (אולי) חושב/מרגיש אחד מהשניים: או שמגיע לו ולכן ייקח; או שנמנע ממנו מה שמגיע לו ולכן ימנע את הקיפוח (ולכן ייקח).
אישה – זכרי את אליזבת' של אוסטן.
בסוף שנות ה-1,700-תחילת ה-1,800, באנגליה, האישה הייתה רכוש, העובר מידי אביה לידי בעליה (במקרה הטוב. במקרה הגרוע – לרווקה לא הייתה הרבה פרנסה, אם בכלל).
אישה אחת שהתנגדה לזה (ג'יין אוסטן), שמצאה את דרכה האישית בעולם אותו אכלסה, כפי שניתן היה לה, מבלי להפוך רכושו של בעלים כלשהו, כתבה פה דמות נהדרת.
אוסטן כתבה דמות בלתי מושלמת, עם פגמים וחסרונות, שעוברת תהליך התפתחות במהלך הסיפור. ועדיין, עוד כאשר אליזבת' טרם עמדה על טעותה-היא (גאוותה שלה ודעתה הקדומה, הרי הכותר לא מתייחס לדארסי בלבד) בכל-זאת הבינה וידעה את ערך עצמה.
התנגדה למי שהתייחס אליה בדרך לא נאותה, וזאת מבלי להתחשב מדי בכך שהוא א) גבר (שבזמנים ההם – הוא לבדו היה בעל הדעה וזכות ההצבעה); וב) שהוא עשיר (וגם כאן בעל המאה היה במשנה תוקף בעל הדעה באותם זמנים, שלא לדבר על המעמד שכסף היקנה לו).
ערך עצמה לעיל משמעו – מבלי להשוות את עצמה לאף אחד אחר, אלא מי היא ומה היחס לו היא ראויה, בזכות היותה אדם.
למרות שאליזבת' דמות פקטיבית, היא ושאר הדמויות בסיפור הזה (כמו גם בשאר סיפוריה של אוסטן) חייבות להיות מבוססות על מציאוּת.
ג'יין אוסטן לא כתבה איזו פנטזיה מנותקת (בנוסח האחיות ברונטה). וגם שני הבריונים (החביבים) הנ"ל, לא היו נכתבים בדרך המציאותית בה נכתבו (דרך שעדיין מתייחסת אל מציאות-ימינו, מאתיים שנה לאחר כתיבה), אלמלא ניסיון אישי של אוסטן עם (לכל הפחות) האב-טיפוס הרלוונטי, בו בוודאי הייתה צריכה להיתקל ולהבין לעומק בכדי לכתוב אותו כפי שכתבה.
ביום האישה הבינלאומי (ובקשר רופף למטרתו המוצהרת), כאשר החדשות מלאות דיווחים על חשדות, אני לא יכולה שלא לומר:
אישה – אם בא לך על מי שמתחיל איתך, דרכו להתחיל נראית לך ובחרת להיענות בכיוון – לקחת על עצמך אחריות. עמדי בה.
אם לא בא לך על מי שאינו מתנהג איתך כראוי –
זכרי את אליזבת' של אוסטן.
התנגדי.
גם למעסיק, גם לבעל המרוּת, גם לבעל הדרגה, כמו גם לכל גבר אחר.
אל תהיי כחיית הבר הקפואה למול פנסי המכונית, מתירה את הדריסה.
לאף אחד לא מגיע מה שאת לא מוכנה לתת.
נקודה.
L
Life's Moments 