רגעי מחשבה | Thoughts

Let's call a spade

160317 back ct

בואו נקרא בְּשֵׁם

Let me tell you of some other moments of my life (true story):
I was not yet nine when dad, mom, the family dog and I (which made all of "us") came home from a walk. As it was our habit then – I ran ahead up the stairs to open our door.

I was shocked when I couldn't push the door in. Another shock washed over us when we realized the block was actually one of our armchairs. A third shock came when we understood the armchair didn't decide on its' own to go for a stroll in our supposedly empty home.

The family dog (a terrier but with a resonating bark like an angry German Shepard – useful versus strangers coming to the door, that always hurried to shout an apology and disappear), with my dad's success in pushing the chair, immediately pulled my mom by the leash towards our kitchen window. But my smart mom pulled her back, taking both of them out of harms way.

Long story short – we were burgled.
Implying his logic dad realized what must have happened:
We just moved in. The neighbors were curious about the newcomers. So they dropped in. Just a pity they chose to do so through the kitchen window…

It turned out later that indeed – the family living on the other side of our kitchen wall, while good in themselves, still had a couple of sons that had another home they visited quite often. Behind bars.

This didn't affect the way we treated all the other neighbors.
With all the rest the relations were good to very good. They were warm loving people, respectable and respectful, both privacy and law upholders. We had no problems with them, and there were even happinesses (our guard dog was especially happy with weekend gifts from the family opposite, whose door she guarded as well as our own. But going back to the building…)

So, two of the sons were different. Oh well. We took precautions (meaning – we started living behind bars too, though of a different sort), and we trusted the specific neighbors now knew that that's it. There's nothing more to steal having taken what there was.
I even think dad treated the whole episode like an initiation thing.

Looking back at this specific event, I understand:
This brother (or these brothers, we never knew which of them) not only ignored the law, behaved in a non-respectable (and disrespectful) way, violated our privacy and took what was not theirs, to which they had no right.
They also messed with the sense of security of a child.
And to this day I am still surprised I wasn't all that traumatized (though the sight of the armchair's shoulder peeking through the ajar door is still engraved on my minds' eye despite the decades that have passed.)

But still there's no denying. A thief is a thief. And there's no point looking at a thief in any other way (what, law-challenged? That's like turning ones' back and ignoring it. Which is like saying it's okay – go ahead and steal that which I worked hard to earn).
These thieves too, had they been caught they would have been punished according to the law.
They and any other thief, that not only decide to steal but also act on their decision, know the risks. And are probably willing to pay the price. Otherwise they wouldn't steal.

Brought to you as food for thought about the deeds of the person breaking the law, and the name he/she deserve accordingly. And how they differ from others that respect each other, and lead their lives while letting everyone (including themselves) live in peace
L

(PS, scroll a bit further to the second photo).


ובעברית:

160317 ct 4

אספר לכם על כמה רגעים אחרים מחיי (מקרה אמיתי):
עוד בטרם מלאו לי תשע – אבא, אמא, כלבת המשפחה ואני (מה שהיווה את "כולנו", בעצם) – חזרנו מהליכה. וכמנהגנו דאז, רצתי קדימה עם המפתחות במעלה המדרגות, כדי לפתוח לנו את הדלת.

חטפתי הלם כשלא הצלחתי לדחוף את הדלת פנימה. ההלם הנוסף בא כשהבנו שהמחסום היה, למעשה, אחת הכורסאות שלנו. ההלם השלישי נחת כשהבנו שהכורסא לא החליטה על דעת עצמה לטייל לבדה בדירה האמורה להיות ריקה.

כלבת הבית (טריירית בגובה שייבה, אבל עם נביחה רועמת של רועה-גרמני זועם – יעיל מאד למול מתרימים למיניהם, שתמיד מיהרו לצעוק איזו התנצלות ולהתחפף), מיד עם הצלחתו של אבא לדחוף את הכורסא, משכה את אימא ברצועה אל חלון המטבח. אם כי אימא שלי (החכמה!), כמובן, משכה אותה בחזרה, והרחיקה את שתיהן מפוטנציאל הסכנה.

בקיצור – פרצו לנו הביתה.
אבא הפעיל את ההיגיון שלו, והבין מה קרה:
רק עברנו לאותה דירה. השכנים היו סקרנים לדעת מיהם שכניהם החדשים. אז קפצו לבקר. רק חבל שבחרו להיכנס דרך חלון המטבח דווקא…

בהמשך התברר שאכן, המשפחה החיה בצידו השני של קיר המטבח המשותף בינינו אמנם משפחה טובה, אך לשניים מבניה היה בית נוסף בו ביקרו לעיתים קרובות למדי. מאחורי הסורגים.

אין זאת אומרת שיצאנו כנגד כל שאר השכנים (או בכלל).
עם כל היתר הקשרים היו בין טובים לטובים מאד. אנשים חמים ואוהבים, מכובדים ומכבדים, שומרי פרטיות וחוק. לא רק שלא היו לנו שום בעיות, אלא אפילו היו כמה שמחות (כלבת השמירה שלנו שמחה במיוחד לקבל מִנחות שישי מהמשפחה ממול, שגם עליהם שמרה מפני מתרימים. אבל אם נחזור אל עצם הבניין…)

אז שניים מהבנים היו שונים. נו, שויין. נקטנו בהגנות (כלומר – עברנו בעצמנו לחיות מאחורי סורגים משלנו), וסמכנו על הידיעה שהשכנים הספציפיים האלה עכשיו יודעים שזהו. אין יותר מה לגנוב, כי לקחו את כל מה שהיה.
אפילו נדמה לי שבאיזשהו מקום אבא שלי התייחס לכל העניין כאל טקס חניכה.

במבט לאחור על המקרה הספציפי הזה, על גווניו, ברורים לי כמה דברים:
אותם אח/אחים (מעולם לא ידענו מי מהם) לא רק התעלמו מהחוק, התנהגו בדרך לא מכובדת (או מכבדת), חדרו לפרטיות שלנו ולקחו את מה שלא היה שייך להם ושעליו לא הייתה להם שום זכות.
הם גם התעסקו עם תחושת הביטחון של ילדה.
ובאיזשהו מקום די מפליא אותי שלא ראיתי את העניין כטראומה (אם כי התמונה של כתף הכורסא המציץ דרך סדק הדלת עדיין חרוטה בדמיוני למרות העשורים החולפים).

ובכל זאת אין איך להכחיש, גנב הוא גנב. ואין שום טעם להתייחס אליו אחרת (מה, מאותגר חוקית? זה יהיה כמו להפנות גב ולהתעלם. שזה כמו להגיד שזה בסדר – קדימה, גנוב כל מה שעמלתי בזיעת אפיי לרכוש חוקית).
וגם הגנבים האלה, אם היו נתפסים, היו נענשים כחוק.
הם וכל גנב אחר, שלא רק מחליטים לגנוב אלא גם מוציאים את ההחלטה אל הפועל, יודעים בדיוק מהם הסיכונים, וכנראה גם מוכנים לשלם את המחיר. אחרת לא היה גונבים.

הוגש כחומר למחשבה על מעשי האדם העובר על החוק, ולאיזה שם הוא ראוי כתוצאה. ובמה הוא שונה מהאנשים המכבדים אחד את השני, החיים ונותנים לחיות בשקט, שלווה ונחת לכולם (כולל עצמם).
שבת שלום
L

מודעות פרסומת

4 תגובות בנושא “Let's call a spade

  1. I'm sure a burglary — which I thankfully have never experienced — must mess with, not only a kid's, but everyone's, sense of security. My home being violated … I cringe, by just the thought of it!

    Liked by 1 person

I'd love to read you :-) For English, right click on the comment field bellow. You'd get a popup, including "writing direction". Hover over it and you’ll get options to change text justification. Choose the Left to Right

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s