רגעי דעה | Opinions·רגעי מחשבה | Thoughts

Praise the Word

בשבח המילה (הנעלמת)

I am not a linguist (and I have no presumption to fully know any language). And the truth is that at first I took any of those pretty much for granted. After all it is a fairly wide-spread human ability to make sounds that mean something. And what is a language if not a tool, used for human expression?

However, at some point I started realizing what a wonderful thing this tool is. This language. How delicate and intricate can be the balance between words. And as my interest grew so did my attention. Lately I found myself reading more (and more) real live linguists. Ones with degrees and an inquisitive mind and knowledge, enabling them to explain and teach.
And then…

Aw, then! I encountered a phenomena.
Supposedly every occupation must have its' own hazard. That of linguists can be the exploration (possibly. Maybe).
That's because, not for the first time, I read an article trying to answer the question – why is it so?
Meaning the current expression (like the ubiquitous 'Like') and how it developed?

I won't bore (much). But I will point out that what I would have asked, before the 'how', is – is it a development of growth or of reduction?
And if a linguist can keyboard-out, why explain (and excuse) what can simply be ignorance? Why not remind us all of existing possibilities, and teach (anew) how to use them in spoken language?

Well, in my own language I have more to say, which simply does not apply to English.

But I will say the following. Though it might be that not many novels are translated from foreign languages into English, translators should take extra care: translation need not be so much literal, as it needs to keep the meaning to be legible.
For example, if I told you it was 'the ninetieth minute', only the British might remember there are 90 minutes to a football match (which Americans call soccer), and think it relevant. But the equivalent English expression to that minute is 'the eleventh hour'.
Which is why bilingual blogging can be challenging.

However any writing, be it translation or original (or blogging), has influence over readers. Therefore with this post I apply to all writers anywhere – let us all contribute to the spread of language by precision in its' use.

Thank you for your patience
L


ובעברית:

אני לא בלשנית (ואין לי שום יומרות לדעת איזושהי שפה על בורייה). והאמת היא שבתחילת חיי (המדוברים והכתובים/נקראים גם יחד) די התייחסתי לשפה כאל סוג של מובן מאליו: הרי זו תכונה אנושית נפוצה למדי להשמיע צלילים עם משמעות. ובסה"כ הכללי – מהי שפה, אם לא כלי, המשמש את האנוש לביטוי?

אך באיזשהו שלב התחלתי להבין איזה דבר נפלא זה הכלי המסוים הזה. השפה הזו. כמה מורכב ועדין יכול להיות האיזון בין המילים. וכצמיחת ענייני האישי בשפה, כן גדלה שימת לבי. ולאחרונה מצאתי עצמי קוראת יותר ויותר דברי בלשנים של ממש. כאלה עם תארים ומוח חוקר וידע, המסוגלים להוראה והסבר.
ואז…

או אז נתקלתי בתופעה.
כנראה שסיכון מקצועי מתקיים בכל התחומים. וזה של הבלשנות יתכן שמתמקד בּחֵקֶר דווקא (אולי. אפשרי).
וזאת מפני שלא לראשונה נתקלתי במאמר בלשני המנסה למצוא תשובות לשאלה – למה זה ככה?
כלומר – השגיאה הנפוצה (שהגיע תורה, כמו בלבול מגדרי-מספרי בנוסח 'שלוש ימים', או כמו מחיקת כל שאר הפעלים על-ידי ה'עשה' הנפוץ יתר על המילה, והמהדרין 'מבצעים'. ובכן, השגיאה…), ומה קרה ואיך התפתחה?

לא אלאה (הרבה). אך בהחלט אציין ש-מה שאני הייתי שואלת בתחילה לא כל כך מתייחס אל האיך ולמה כי אם: האם זו התפתחות או צמצום?
ואם כבר לבלשן יש פתחון מקלדת, למה להסביר (ובכך לתרץ) את מה שיכול להיות פשוט בּוּרות? ולמה לא להזכיר אפשרויות קיימות זה כבר, וללמד (מחדש) השימוש בהן בשפה המדוברת?

אדגים את כוונתי בדרך אחרת:
בצעירותי התקבלתי לעבודה במקום חדש. מיומי הראשון נדהמתי לגלות (בעצם, לשמוע) כי כל מילה שנייה, של כל אחד ואחת משאר העובדים שם, הייתה ה-או.קיי. הלועזי.
בהלם-מה חשבתי לי (בזמנו) 'הרי יש כל כך הרבה אפשרויות אחרות, כל כך הרבה מילים שונות להביע את שהם אומרים… וכולן הצטמצמו אל ה-או.קיי. היחיד הזה'.
ויודעים מה? זה היה בתחילת שנות התשעים. וכיום אני לא זוכרת מה האפשרויות הללו היו. אותן מילים פשוט נעלמו. היות וה-או.קיי. הזה השתלט גם עלי (יכול להיות ש'בסדר' הייתה אחת מהן, אך אין לי מושג לגבי השאר. ש-כן שפה היא כמו שריר – אם לא מעמלים, מתנוון. אם לא משתמשים במילים – שוכחים).

ויודעים מה עוד? אולי דווקא בגלל שאני לא בלשנית, עלה בדעתי הרעיון:

אולי זו האנגלית שהשפיעה על העברית?

כלומר – אולי (למשל), מפני שבאנגלית ספרת המספר א-מגדרית, הולכת ומתרחבת תופעת ה'שלוש ימים'?
ואולי צרופי מילים כמו 'committing murder' דחקו (במקרה זה) את הפועל 'לרצוח'? (סתם לדוגמה, היות ובימים אלו אני קוראת ומתעצבנת מתרגומי אגאת'ה כריסטי ישנים).

אבל שפתנו שפה שמית. ושונה לגמרי מהאנגלית. ומכיוון שכך השפעות האנגלית עלינו ועל שפתנו (אם אכן קיימות, כפי שאני חושבת) אינן השפעות כל כך טבעיות של צמיחת השפה שלנו, בעיני, אלא יותר השפעה חיצונית של שפה, שמתנהלת אחרת, שחוקיה שונים והתבטאויותיה זרות לנו.

כמו במקרה של ריבוי שמות הגוף המיותרים.
בכל חצי הקשבה לרדיו, בעת שמישהו מתראיין (מ-חבר כנסת, ואולי אף נשיא, ועד אחרון המומחים לדבר זה או אחר) לא נדיר (אלא נפוץ מדי!) לשמוע צירופי מילים כמו "אני אמרתי". או "אנחנו הצלחנו".
לעניות דעתי אמרתי הוא כבר אני. היות ואין אתה אמרתי, או הוא אמרתי. כנ"ל לא אתה הצלחנו.
וגם זו (לדעתי) השפעת האנגלית, בה בלי כל קשר לזמן (עבר, הווה, עתיד), הפועל די אחיד. ועל מנת להבדיל בין מי למי חייבים להבהיר. ולמצער, לא רק שבמפגשנו עם השפה הזרה כל מילה חייבת להיקרא, אלא גם כל (!) מילה מתורגמת. גם כשאין בה כל צורך…

והנה, נדמה לי כי הראיתי שתרגומים אלה משפיעים על שפתנו המדוברת, גם בפי מלומדים.

והרי תרגום אינו יכול להיות לגמרי מילולי. בוודאי שבטח לא כל מילה ומילה.
כמו למשל הרעיון האנגלי – 'השעה האחת עשרה', שלא חייב להגיד שום דבר למי שמתחילים את היום בערבו הקודם (מצד אחד), ומודעים (מהצד השני) לעובדה שכל מספרי השעה חוזרים פעמיים ביממה (כמו 11 בבוקר ובערב).
בהתאם למושגינו-אנו, תרגום 'השעה האחת עשרה' הנ"ל יהיה 'הדקה התשעים', המבטא בדיוק את הכוונה ברעיון האנגלי (כלומר – הזמן האחרון של היום והלחץ להספיק הכל לפני שנגמר).

ולא רק תרגומים (לוקים) וגם שפע האנגלית בחיינו (בטלוויזיה, רדיו, רשת) כבר השפיעו (ע"ע הפסקאות לעיל). אלא שהשפעה זו מחלחלת הלאה, עד הגיעהּ אל הכותבים שלנו. המשפיעים בתורם על הקוראים שלהם.

למשל ספר מהעשור הקודם, שנכתב על-ידי כותב מקומי (האמור למלא תפקיד מקצועי די לשוני), שהוצף במילים כסופרווייזר ואוברדוז. כמו אין יותר ממונה/אחראי/מעסיק ומנת-יתר (עוד מילים, ש-אולי כבר נעלמו).
אם כי, רק רגע. בכתיבה, בהתבטאותו של דובר מסוים, אין לי בעיה עם שפת דיבורו המסוימת. למרות הסטראוטיפ שבעניין, שפת דיבור נקוטה יכולה להיות מאפיין מגדיר דמות, מבלי להכביר תיאור. אך בין לבין הדיאלוגים, מן הראוי בעיני לכתוב עברית בעברית…

מה שמביא אותי אל עוד כותב מקור, עכשווי למדי (שגם תפקידו מוכוון-שפה), שכתב "שחיבר לילה קודם לכן".
אולי זו לא טעות של ממש. אולי אף עברית תקנית למופת.
אך לעיני זה תרגום מילולי של composed the night before, ושאלתי את עצמי – מה רע ב-"כתב אמש"? (והאם גם אלו מילים נעלמות? כי באמת, ה'קודם' הזה נדמה מחק מילים כמו 'אמש' כמעט לגמרי).
ועוד נדמה (לי) שהאיש חושב באנגלית, גם אם עיסוקו היום-יומי-מקצועי כרוך בכתיבה העברית.

שיו, נסחפתי. כפי שקורה לי לא אחת בהתייחסי לנושא קרוב לליבי. לכן אמהר לסכם בקצרה:
אולי אני נאיבית, אך בעיניי – התפתחות קשורה להרחבת אפשרויות, לא לצמצומן. וטוב יעשו בלשנינו אם יגדילו היריעה, יזכירו את מה שנשכח, ואולי אף יפקחו עין מייעצת לכיוון תרגומים וכתיבת מקור.

ובמיוחד ביום עצמאותנו הריני לפנות (נרגשוֹת) אל כל הכותבים באשר הם. לכל כתיבה יש השפעה על קוראים. כתיבת התרגום, המקור וגם הבלוג. אז בואו כולנו נעשה מאמץ יתר ונקפיד לכתוב בעברית*.

בתודה על הסבלנות, ועצמאות שמחה לכולם
L

* תזכורתי הצנועה למאמץ: כאמור, לא כל שם גוף נחוץ (במקביל, ה'זה' ו'זו' גם כן נדמים כנעלמים); יש הרבה יותר פעלים מה-עשה, בואו נשתדל להיזכר בהם, כמו גם במילים שנסוגו לאנגלית (כפי הדוגמה לעיל).
ועוד דבר: למיטב ידיעתי, ל'מסוגל', 'אפשר' ו-'יכול' אין צורות עבר.

מלבד הכל, ברשתות הרדיו מתקיימות עדיין פינות בלשנות. אמליץ על הד"ר אבשלום קור בגל"צ (ששינו זמנו, נדמה לי שכעת פינתו משודרת לקראת 3 אחה"צ).
הצעות נוספות, תתקבלנה בברכה (מה שמזכיר לי את הסיומות הנעלמות…).

מודעות פרסומת

4 תגובות בנושא “Praise the Word

  1. אין ספק שהאנגלית משפיעה מאוד על העברית של ימינו, אבל אני מרגיש צורך להוסיף גם את קיצורי האינטרנט שעוברים לשפה המדוברת ("אהבתי"…)

    אהבתי

    1. מעניין. לא חשבתי על זה כלל.
      כמובן שאתה צודק. אבל השטרודל של האימייל נדמים לי כדוגמאות יותר מובהקות. אולי אני טועה אבל נדמה לי שדווקא ה'אהבתי' הגיע מאנגלית לאינטרנט (ויתכן מאד שמשניהם אלינו ביתר שאת). אבל אני לא זוכרת מתי הפייסבוק נכנס לחיינו. האם לא בשנות ה-2000? אם כן, אז הבעות דעה כמו אהבתי יכולות היו לבוא עוד בשנות התשעים מהסיטקומים למינהו… אם כי שוב, אולי אני טועה…

      אהבתי

  2. זכור לי שהגבתי לפוסט זה אצלך בתפוז. בהקשר לתגובה שהגבתי שם,
    קראתי החודש, אולי בחודש שעבר, על עבודת גמר שחוללה מהומה , תלמידת י"ב חצי יהודייה חצי ערבייה
    על משמעויות חיוביות לביטוי "אללה אכבר". [אלוהים גדול] כולל כתיבת ביטוי זה באותיות ערביות.
    על שמוש בביטוי זה בהפגנות באיראן, נגד!! המשטר..
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3761134,00.html

    אהבתי

    1. וואו, הזיכרון שלך טוב משלי :-)
      אכן זכרתי פוסט דומה שכתבתי פעם, וחיפשתי אותו, אך לא הצלחתי למצוא כדי לרענן את זיכרוני-שלי. כרגע אני קצת לחוצה בזמן, אבל אחפש שוב בקרוב :-)

      אהבתי

I'd love to read you :-) For English, right click on the comment field bellow. You'd get a popup, including "writing direction". Hover over it and you’ll get options to change text justification. Choose the Left to Right

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s