Progress

קידמה

Who among us has never entered a supermarket? Has never pushed a cart along the aisles, collecting products?
This mundane market, so obvious, such a part of the every-day life that it's hard (was, for me) to imagine a life without it.

Meaning it was hard until I stumbled onto an Agatha Christie book (The mirror cracked from side to side, published 1962), in which miss Marple and others bemoan the opening of the first supermarket of their English village (though a fictive one, still realistic).
So obliging, comfortable chairs to sit in by the counter, and cosy discussions – noted the grocer. And the market?
All these great packets of breakfast cereal instead of cooking a child a proper breakfast. And you're expected to take a basket yourself and go round looking for things. And the inconvenient sizes, too much or too little. And then a long queue waiting to pay as you go out. Most tiring.

Which reminded me that when I was little my own mother, when out shopping, would stop at the grocer and the greegrocer – two different places maned with people. Even if there weren't any comfy chairs, discussions… of course were a matter of course! A part of the personal touch is, well, the person. And how can anyone be helped by a person and not speak to them?

However (and that is also of course) besides the positive there's the balancing negative. Especially when interests collide. When a grocer may want to clear shelves, while the customer wants the freshest food stuff. It's only human.

And what is also only human – the previous generation seeing fault with the new. And (again) of course, each generation sees itself as being right. As I do…

On the one hand – service today still gets (sometimes) marketing nuances, that can (still) answer to the definition of being obliging. On the other hand – how much service is there?

And there – robotic fast food, as per the article, brought to my attention by quarksire. Well, so be it. Let's say for a moment this isn't a special expertise. Say anyone can serve food (though that's not quite true, and I wouldn't sit in such a place).
Other professions not only take more time to learn but can (very easily) branch out into specific specializations (and even sub-there-of). Like with banking. A field in which the simplest teller needs special tutelage and learning.

And what's happening these days? More and more machines – screens, automatons, computers, Internet (that isn't as protected as an armored truck), and fewer and fewer human-clerks to give the human-customer service and help.

But only bankers are bankers. And all the rest – humans with no special knowledge in economy, banking and relevant rules and legislation. Humans including elderly citizens, that do not cope that well with machines (just like in Christie's book).

So okay, there's a positive too – less papers and queues.
But on the other hand all this, all of a sudden, seems to me like a world of sloth. Especially where banks are concerned. As if these were not made to serve (yes, to serve!) people…

L

---

ובעברית:

מי יכול לומר כיום שמעולם לא נכנס אל סופרמרקט? שמעולם לא הדף לפניו עגלה וטייל בין מעברים, אוסף מוצרים, אם לפי חשק ואם לפי רשימה?
הסופר כל כך יום-יומי, כל כך מובן מאליו, כל כך חלק מחיינו, עד כי קשה (היה לי) לדמיין חיים ללא החנות הזו, הכה-מקיפה.

כלומר, היה לי קשה, לפני שנתקלתי באחד מספרי אגאת'ה כריסטי (תעלומת הרצח המשולש, משנת 1962), בו מיס מארפל ושאר מטרוניטות סנט. מרי-מיד הבאות בימים, מבכות את פתיחת המרכול הראשון בכפרן האנגלי (הפיקטיבי, אך המציאותי).
אדיבות, כיסאות נוחים לישיבה ליד הדוכן, ושיחות נעימות אפיינו (לדעתן) את המכולת השכונתית. ואילו הסופּר?
חפיסות של מאכלי דגן (כפי התרגום, טרום פלישת הקורנפלקס לחיינו הישראליים) במקום שתיתן לילד ארוחת בוקר הגונה. ומצפים ממך לקחת את הסל בעצמך (!) וללכת לחפש. והגדלים לא נוחים – או יותר מדי או מעט מדי. והתור לתשלום… מאד מעייף.

מה שהזכיר לי כי אכן, בימי ילדותי (הרחוקים) אימא נהגה לצאת לסיבוב – מכולת לחוד וירקן לחוד. ושתי אלו חנויות מאויישות באנשים. ואולי לא היו שם כיסאות לנוח בין לבין, אך שיחות? כמובן! הרי חלק בלתי נפרד מהפן האנושי הוא, ובכן, האנוש. וכי איך אפשר להיעזר באנוש כלשהו מבלי להתייחס אליו?

אם כי, וגם זה כמובן, לצד החיובי מתקיים גם השלילי המאזן. במיוחד כשהאינטרסים מתנגשים. כמו זה של החנווני, המעוניין לפנות מדפים, למול הקונה המעוניין במצרכים הכי טריים.

וגם זה אנושי – הדור הקודם, הרואה פגמים בסממני הדור העכשווי. וברור שכל דור ודור כזה רואה את עצמו כצודק. וכך גם אני.

מצד אחד השירות הניתן בימינו עדיין זוכה (לפעמים) להדגשים שיווקיים, היכולים (עדיין) לענות להגדרה – אדיבות. מצד שני – עד כמה מתקיים עדיין ה'שרות'?

והנה – מזון מהיר רובוטי, כאמור במאמר, אליו הסב שימת ליבי הקווארקסייר. אבל ניחא. הבה נגיד לרגע שלא מדובר כאן באיזו התמחות מיוחדת. נגיד שכל אחד יכול להגיש מזון (אם כי זה לא לגמרי נכון ובעצמי לא הייתי יושבת בכזה מן מקום).
מקצועות אחרים לא רק נלמדים במשך תקופות ארוכות יותר מהמלצרות, אלא גם יכולים (ודי בקלות) להתפצל להתמחויות ספציפיות (ואף לתת-התמחויות). כמו בתחום הבנקאות. תחום בו גם פקיד-אשנב פשוט חייב בהדרכה ולימוד.

ומה קורה בימינו? יותר ויותר מכשירים – מסכים, מכונות, מחשבים, רשת (שלא מוגנת כל כך, ככל משאית ברינקס משוריינת), ופחות ופחות פקידי אשנב להיות לאנוש-לקוח לשרת ולעזר.

והרי רק בנקאים הם בנקאים. וכל השאר – אנשים ללא כל ידע מיוחד בכלכלה, בנקאות, ו/או הכללים/חוקים הרלוונטיים. וחלק מאנשים אלה קשישים, ש-מה להם ולמכשירים? (בדיוק כמו אצל כריסטי דלעיל).

אז נכון שגם כאן מתקיים הצד החיובי – חיסכון בנייר ותורים.
אבל מהצד השני, כל זה, לפתע פתאום, נראה לי כ-עולם של עצלים. במיוחד בבנקים. כמו הללו לא נולדו מראש לתת שירות (כן, שירות!) לבעלי הכספים…

L

(באחד היומונים, לפני שבוע, פורסם סקר. לפיו: 69% לא מוכנים לוותר על הגורם האנושי בבנק; 78% מעדיפים בנקאי אנושי, במיוחד כשהם נאלצים להגיע לבנק בכל מקרה; ו-67% מתנגדים לשירות דיגיטלי בלבד. לשמחתי, המאמר פירט שני בנקים בלבד, לאומי ופועלים, שכבר צמצמו את השירות האנושי בפועל).

ובמסגרת הפ"ע (פינת העברית): בעל – (אליבא ד'אבן-שושן) 1- איש שנשא אישה, בן-זוג לאישה; 2- אדון, מי שיש לו שליטה על משהו, שהדבר הוא ברשותו או שהוא קניינו; 3- שם האל הראשי אצל הכנענים הקדמונים, אל השמש והכוח המפרה את האדמה; 4- כינוי לאדמה שאינה זקוקה להשקיה, ש'בעל' (זה מ-3) מרווה אותה גשם; 5- שם נסמך לשמות ותארים שונים, לציון תכונות, מידות, עיסוקים וכד'.

בדוגמה לעיל, בעלי הכספים אכן מהווים בעלים, ש-כן רכשו כספם בעבודה, הימור, גנבה, רמייה, ירושה, או השקעה. אך מעבר לזה, ואולי בגלל ההגדרות הראשונה והשנייה של המילה, לעצמי פיתחתי איזו רגישות-יתר לבעלות. אז נכון כי מס' 5 מותיר 'בעל מקצוע'. בסדר גמור. אפשר להתייחס אל לימוד כאל רכישת ידע. אבל 'בעלת שיער' (למשל)? ובכן, לדעתי אמירה ספציפית זו מעלה גיחוך דווקא. מה, קנתה את השיער הצומח מקרקפתה? ומה רע ב-'ששיערה… בלונדי/ג'ינג'י/שחור'? ויותר נורא – 'מכונית בעלת צבע…'
סליחה, אך מכונית אינה מסוגלת לרכוש דבר. אם כי יכולה להיות, די בפשטות, מכונית צהובה (גם כן מגוחך-מה, אך זו כבר שאלה של העדפה).
אם כן, הבה ונחזיר להתבטאויותינו איזשהם היגיון ומחשבה…