Criticism

ביקורת

Oh, I could just explode.
And the fact that lately it seems there's not a moment of quiet around here, doesn't really help.
If it's not the malfunctioning AC unit (for over a year now!) of the neighbor's (and it doesn't matter how many commented on it or whom, including at least one of the neighbor's friends, and I don't understand how she didn't hear it herself yet and still hasn't fixed it) that sounds like a chainsaw.
And about that I can only add – luckily I'm not of the culture that would have brought a scene of a horror movie such a saw stars in to my minds' eye late at night!
So, if it's not that, than the neighbor from downstairs has had lately a string of handymen (of some sort), who must (simply must) have their conversations, especially with her (she doesn't hear all that well, therefore she shouts), but also every phone conversation (and who the hell cares in which drawer exactly it is whatever the man sends his significant other to look for?), well – all these conversations, for whatever reason, if not held by the open door (another thing I don't get – why keep it open?) than there's no better place for them than the stairwell. A well indeed that seems to magnify sound and waft it upwards. Meaning – towards me (otherwise, how would I know about the sideboards' drawer? And wait a moment, are there any sideboards still?).
And into the mix filters a sudden drilling from out back.
Not too many moments pass and the hedge trimming machine joins it from somewhere, I cannot recognize where from any more.
And there. The other neighbors are back, turning on their own AC unit. Not a chainsaw (I'm happy to point out) yet still a murmur in the background, that fails miserably to drown the explosions. (fails? But of course! If the chainsaw fails at it, how can the low murmur not fail?).
Well, maybe not explosions exactly. Sometimes these sound more like gun shots.
Meaning when doors get slammed shut.
Especially one of them.
Did I mention a string of handymen in the stair well? Well, so, if the door isn't wide open so the noise would be complete, than it is slammed shut. Noisily. And I don't get that either – a grown woman slams doors like that? In fury? Who would have heard…
Well, me obviously.
And all this without me even mentioning the building sites (two of them. One on each side)… or whatever it is that invades the space above my very head and beneath the roof (the attic? Maybe? Never been up there), that usually does so when I'm trying to nap, galloping from side to side, coming back to dig in a little here and there, plays with things I can't even begin to imagine whatever they can be (but the noise these make sounds a bit like boying).

Which reminds me of the art of exaggeration of Jerome K. Jerome in Three in a Boat. Especially a bit there about an uncle trying to hang a picture on a wall. Obviously there every thing's exaggerated for a laugh. Well, it isn't funny anymore. Since every word I've written here may be exaggerated, yet it is the absolute truth. And in between, these – my thoughts, scattered among the sawing, drilling, shouting, and slamming.
And then I remember another book, by Agatha Christie, where the arch-villain writes a journal. In it he keeps repeating how all he wants is peach and quiet…

Now, where was I? Oh, yes, criticism. Well, maybe I'll get to it next time. For now all I can do is wish you all would never know this kind of din.
L

---

ובעברית:

אוכככך (!) אני כמעט מתפוצצת.
וזה שלאחרונה נדמה שאין כאן אף רגע שקט, לא בדיוק עוזר.
אם זה לא המזגן המקולקל (זה יותר משנה!) של השכנה (ולא משנה כמה אמרו לה ו/או מי העיר לה, כולל אחד החברים שלה, ואני לא מבינה איך היא לא שומעת אותו בעצמה ועדיין לא תיקנה) שנשמע כמו מסור חשמלי.
ועל כך יש לי רק להוסיף – איזה מזל שהתרבות שלנו לא באמת אמריקאית. כך ששום סצנה משום סרט אימה, בה מככבים המסורים האלה, לא מצטיירת בעיני רוחי מאוחר בלילה!
אז אם זה לא זה, אזי השכנה מלמטה מארחת לאחרונה זרם בלתי פוסק של אנשי מקצוע (כלשהו), שחייבים (אבל ממש חייבים) לנהל את כל השיחות שלהם, במיוחד איתה (היא לא שומעת טוב, על כן צועקת), אך גם כל שיחת טלפון (ואת מי, לעזאזל, מעניין באיזו מגירה בדיוק נמצא מה שזה יהיה שהאיש שלח את זוגתו לחפש?), ובכן – כל השיחות האלה, מן הסתם, אם לא מנוהלות ליד הדלת הפתוחה (עוד דבר שאני לא מבינה – מי משאיר דלתות פתוחות?) אז אין להן מקום אחר מלבד המדרגות. והמדרגות, מה לעשות, נמצאות במה שנדמה לי (ברגעים אלה) כארובה, המעצימה קולות ומשלחת אותם אל על, כלומר – אלי (אחרת, איך ידעתי על המגירה במזנון? ורגע, עדיין יש מזנונים?).
ולתוך כל הבליל חודר לפתע איזשהו קידוח מאחורי הבניין.
לא חולפים רגעים רבים לפני שהגיזום מצטרף, מאיפשהו, אני כבר לא מזהה מהיכן.
והנה גם השכנים האחרים חזרו הביתה והפעילו את המזגן שלהם. לא מסור חשמלי (לשמחתי!) אך בכל זאת איזשהו טרטור-רקע, שנכשל חרוצות להבליע את הפיצוצים (נכשל? כמובן! הרי אם המסור החשמלי נכשל בזה, קל וחומר הטרטור השקט יותר).
טוב, אולי לא פיצוצים. לפעמים נדמה לי שזה נשמע יותר כמו יריות.
זאת אומרת כשהדלתות נטרקות.
במיוחד אחת מהן.
האם הזכרתי זרם בלתי פוסק של אנשי מקצוע בארובת המדרגות? נו, אז אם הדלת לא פתוחה לרווחה, כדי שהרעש יהיה שלם, הדלת נטרקת. ברעש. וגם את זה אני לא מבינה – אישה מבוגרת טורקת ככה דלתות? בכאלו עצבים? מי שמע…
טוב. כמובן – אני.
וכל זאת מבלי שהתייחסתי לאתרי הבנייה (שניים מהם. אחד מכל צד). לא כולל את אתר הרכבת הקלה הסמוך… או אל מה שזה-לא-יהיה, שפולש אל מעל לראשי ומתחת לגג מדי פעם (עליית הגג, כנראה), בדרך כלל כשאני מנסה לישון, ושועט מצד לצד, חוזר לחטט פה ושם, משחק עם דברים, שאין לי אפילו איך להתחיל לדמיין מהם (אבל הרעש שלהם נשמע קצת כמו בּוֹינְג).

מה שמזכיר לי את אומנות ההגזמה של ג'רום קיי ג'רום בשלושה בסירה. יש שם בעיקר סיפור אחד על דוד שלו שמנסה לתלות תמונה על הקיר. ברור ששם הכל מוגזם כדי להצחיק. ובכן, זה כבר לא מצחיק. כי כל מילה שכתבתי לעיל אולי מוגזמת אבל גם אמת לאמיתה. ובין לבין – כך בערך נראות המחשבות שלי, המפוזרות בין ניסור, קידוח, צעקה וטריקה.
ואז אני נזכרת בעוד ספר, של אגאת'ה כריסטי, בו הארכי-פושע כותב יומן. וחוזר בו יותר מפעם אחת על רצונו למצוא שלווה…

על מה רציתי לכתוב? אוה, ביקורת. נו, שויין, אולי אגיע אליה בפעם הבאה.
בינתיים כל שאוכל הוא לאחל לכולם שלא תדעו כזו מהומה.
L