חדשות

Sorry English reader, this is too local to be of interest elsewhere.

אקדים ואומר שני דברים, בטרם אגיע אל העיקר (גם אם זה מאריך פוסט ארוך מראש, ועימך הסליחה. תודה על הסבלנות):
א) כל הלהלן מורכב מדעותיי והשקפותיי האישיות בלבד, אשר אינן מחייבות אף אחד (מלבדי, כמובן);
ו-ב) גם כאדם בכלל אבל כבלוגרית בעיקר (!) אני א-פוליטית.
ואם ב' זה מפתיע, אסביר – מה שמניע אותי לכתוב דעות, כמעט תמיד, זה עוול כזה או אחר. לא פוליטיקה. (אגב, גם, אם כי לא רק, כאשר העוול נגרם דווקא לשמאל, ע"ע דעתי האחרונה).
ומשהבהרתי, אגש אל העיקר, אשר כאמור – מהווה דעה, אבל גם הצעה לדיון:

נדמה לי שככל האדם, כך סברתי גם אני כי באם יש מי המעוניין בחדשות, עומדים לרשותו (או לרשותה) מספר מקורות – העיתון, הרדיו והטלוויזיה (התייחסות אל הרשת רק תאריך את הפוסט, מה גם שצריכת החדשות שלי החלה לפני התבססותה של זו בחיינו).

ובכן, באשר לי – התייאשתי מהעיתון עוד בטרם הסתיים האלף הקודם. כמה וכמה מהם פשוט לא עניינו אותי מספיק כדי לקנות אותם, ואם לאחד מהם היה היבט מושך, ברגע שהיבט זה איבד ממשיכתו, העיתון עצמו התגלה לעיניי (הפרטיות, אזכיר) ולדעתי (ביתר שאת, כי לא הייתי לגמרי עיוורת לכך מלכתחילה) כצהובון יותר מאשר עיתון חדשותי רציני. וכך נגמלתי מהעיתונות הכתובה.

אבל עדיין הייתה לי הטלוויזיה (כמאז ומתמיד). שם הייתה לי מהדורת חדשות חביבה למדי. אם כי ויתרתי על הטלוויזיה בכללותה, בעבוֹר המדינה אל עידן הדיגיטל. אך אני חייבת לציין בהקשר הנוכחי כי גם שם לא חסרו העצבים.

נדמה לי שמכנים את התופעה 'עיתונות נשכנית' (או ביטוי אחר שכמו-מצדיק), אולם בעיניי (הפרטיות, אזכיר) ולאוזניי (אותו כנ"ל) זו הייתה פשוט חוצפת יתר, אם לא תירוץ עלוב וסתמי.
כלומר – הוזמן אדם להתראיין, להסביר, להבהיר, לנמק או כל דבר אחר. והנה יושב מולו מי שתוקף (או תוקפת) אותו מילולית. שאלות 'קשות' נוֹרות אל חלל האוויר ביניהם, אבל-ברם-אולם, למרואיין, אשר הוזמן לשם, לא מניחים בכלל לדבר. כל ניסיון שלו להשחיל מילה – מיד נקטע. ומי שקולו נישא ברמה זה דווקא המראיין.

ובכן, החוצפה שבכך (לדעתי, אזכיר) מתבטאת בכל קטיעה של דברי הזולת.
והתירוץ – העיתונאות, ו/או זכות הציבור לדעת – בהזדמנויות אלו נחשף בעליבות, מתגלה כריק מכל תוכן, כאשר כל מטרת הראיון מהסוג הזה (לדעתי, אזכיר) הייתה כנראה רצונו של המראיין להתבטא בעצמו ולא לחשוף לקהלו את מה שיכול להעניק לו המרואיין.
מה שיכול היה להיות לגיטימי, בתור פרשנות או מאמר דעה. אבל שם אין מקום למרואיין, שיספק תפאורה…

לכן, כאשר כיביתי את הטלוויזיה שלי בפעם האחרונה והחזרתי את הממיר, בצד הצער והתהייה לגבי חדשות העתיד, גם נשמתי לרווחה. ועברתי לצרוך חדשות רדיופוניות.

נו, גם כאן לא חסרו תסכולים. גם מכאן לא נאלמו תופעות מעצבנות כמתואר לעיל. לכן נעתי ונדתי בין התחנות. ומה בסה"כ רציתי? רק לדעת מה מתרחש במחוזותינו ובעולם… האם זה כל כך מוגזם?

אבל (!), בנדודיי בעקבות החדשות לגמרי החמצתי את ההסתבכות והרעש סביב עיתוני החינם. אבל כן קלטתי כי בכניסה (יציאה?) אל/מ-מרכול גדול לפתע הוצע משהו, שנראה כעיתון (גם אם דקיק), ונדמה כחינם לכל דורש.
אודה ולא אבוש כי זמן רב עברתי לידו מבלי להושיט יד ולקחת. אולי פשוט מפני שפעולה כזו, שאינה מלוּוה בהעברה מיידית של כסף בתמורה, מושרשת מדי בדעתי כגניבה.

כאמור, אני א-פוליטית. כנראה שזו עוד סיבה לכך שנעלם ממני (לגמרי) המאבק עצמו בחינמונים (החמצתו רק עזרה). כל שידעתי היה כי לפתע, רגע-שניים לאחר שהתרגלתי לאסוף אותו, נעלם אחד מהם. על כן חיפשתי עוד יותר את השני. ש… מה אומר-אגיד ואדבר, פשוט היה עיתון מעניין. מלכתחילה.
מתישהו קלטתי שיתכן, יכול להיות, אולי, שיש איזו בעיה עם החינמון הזה.
העיתון נחשב 'מוּטה' (לא עלינו!).

טוב. רק רגע. כי טענות כאלו אני לא מקבלת כפי שנאמרות, ומנסה תמיד לבדוק, ולגבש לעצמי ובעצמי את דעתי. במיוחד כאשר מדובר כאן בעיתונאות חדשותית. הרי אין לי סיבה להתייחס בכלל אל מאמרי פרשנות ודעה. זה לא מה שאני מחפשת.
ולפתע-פתאום גיליתי (בזמנו) כי היה לי כלי בדיקה, לא רק נגיש אלא אפילו אובייקטיבי.
לפני כל סיפור ה'כאן' (התאגיד), מצאתי ברשת ב' של קול ישראל, ב-5 לפנות בוקר, שעה בה הקריין הקריא את כותרות כל העיתונים.
אהבתי את זה. מאד.

הקריין ממש הקריא כותרות, ללא כל דעה, ואיפשר (לי) להשוות בין העיתונים השונים.
הקשבתי לתקופת-מה ומה שגיליתי (אזכיר שוב – דעה, השקפה ותחושה אישיות שלי) די הדהים אותי.
כמעט כל החדשות הופיעו בכל העיתונים. הוספתי את המילה 'כמעט' רק בגלל שקרו מקרים בהם חדשה, אשר יתכן כי אופיה היה יותר בגדר עניין אנושי, נעדרה דווקא מהעיתונות הנחשבת כ'בלתי-מוטה'.

הפסקתי להקשיב לתוכנית ההקראה הזו רק כאשר נעלמה מעל גלי האתר (בתפר המעבר ל'כאן'). אבל כבר התרגלתי. לכן חיפשתי אם הייתה לה מקבילה בתחנה אחרת.
להפתעתי, מצאתי. דווקא בגל"צ. לאכזבתי (הגדולה-עצומה-ורבה!) שם לא מצאתי את האובייקטיביות.

אם תוכנית כזו בכלל מתקיימת, הרי מטרתה צריכה להיות הקראה נטו של הכותרות, אם לצורך השוואה ביניהן ואם ככלי ושירות למאזין, ותהיה סיבתו להאזין אשר תהיה.
לכן, בפעם הראשונה ששמעתי הקראה אובייקטיבית של כל (!) השאר, אך מעין התנצלות וגמגום, ובאופן כללי – שידורו של הקריין בין מילותיו ש'אני בעצם לא רוצה להתייחס אבל מחייבים אותי' – לפני החינמי, הרמתי גבות (צר לי, אין לי הכישרון לזקור רק אחת מהן).
אבל כאשר אותו גמגום-מיאוס חזר על עצמו בכל בוקר ובוקר (!?), פשוט סגרתי את הרדיו בשאט נפש. אוה… "איך להגיד?" * דעתו של הקריין לא הייתה לעניין. וכלל לא מעניין אותי מה נדמה היה לו ש"כולם יודעים שזה כך" או אחרת (האם להזכיר הטיה?).

מאז ועד היום כבר התרגלתי לאסוף את החינמון הזה (ה'מוטה') בכל יום. ואודה עוד כי אם היה עומד לצדו עוד איש עם העיתון השני, סביר מאד להניח כי הייתי אוספת גם אותו על בסיס יומי. כפי שזה, באותו חינמון שני אני נתקלת רק אחת לשבוע-שבועיים (אם בכלל, היות ובשבועיים האחרונים זה לא קרה).
ובכל אחת מהפעמים בהם קראתי את השני במקביל, לא מצאתי אותו מעניין יותר, ו/או מפורט יותר, ו/או מחדש יותר מזה הנגיש לי יומית.
ואם יש לשני בכל-זאת יתרון על הראשון, מבחינתי זה מתבטא בחוברת הפנאי של הסופ"ש.
ואם יש לשני חיסרון, זה מתבטא דווקא (היכונו להפתעה, תיפוף מהיר) ב…

הטיה קלה…
כלומר – יותר תחושות נגד עומדות מאחורי המילים, מאשר דיווח אובייקטיבי ובאמת נקי של התרחשות. אם כי, כאמור, זו רק דעתי.

ועניין אחרון ממש קצרצר:
באמת? שטויותיו של ילד, נטול תפקיד, בהקלטה בת שנתיים, זה חדשות?
לפתע ממש משמח אותי היעדר הטלוויזיה מחיי, היות וחדשות כאלו הן עוול לכולנו (שלא לומר עלבון לאינטליגנציה). וכלל לא מפליא אותי שלמחרת, בחינמון ה'מוטה' (כביכול), התייחסו לכך רק במאמר דעה, דיווח על התגובה והבהרת רקע (אותה לא מצאתי באתר שלהם לקישור).
L

* דברי הקריין כל כך הרתיחו אותי, עד שרשמתי לי אותן וזה הציטוט המדויק. היות וכן, כך מסתבר, אפשר לגרום עוול גם לעיתון…