הנוסטלגי | Nostalgic Moments

ביקור בית | Home Visit

עיר סואנת | Busy City
עיר סואנת | Busy City

לעברית, קליק פה.

Even if it is no longer my home (since long ago), my home town was such for the first twenty-one years of my life. Therefore, any trip over there is as a home visit. And any trip over there, especially lately (for some reason) is bitter/sweet.
And I'll start with the bitter:

As background I'll tell that when I was a toddler my parents took me for a walk. Suddenly a bus came across my way. I managed to slip away and ran and with utter determination (so told the parents) I placed my hands on the first step of the monstrosity (well, a huge old bus had to be a monstrosity to a girl one or two years old). Of course – there was no choice. The parents gave in to the driver's proclamation and all three of us stepped up and went for a ride.
This could have been the first step of a wonderful love story.

But not so. Now, that I ride buses as an adult, there's no shortage of venting opportunities (that is other than opening a window). For instance this time, while riding back from a home visit, still on the highway, the driver saw fit to ask aloud if there's anyone going down at the next stop.
At the time I didn't really understand the question. Because, I'm sorry, what? Did the line become all of a sudden a choose-as-you-go program?
I said yes.
What, the driver wondered, no ringing?
There's still time, I answered.
Yes, there's still time… the driver repeated in amazement (pretty derogatory actually and a bit annoyed).
And indeed, when the driver deviated to the exit from the highway I rang. Why would I bother before then? Lately it happened twice (on a different and internal line) that I rang rather early and the driver forgot to open the door.
However I don't entirely blame this bus driver. It is the kind of line (that has to annoy drivers) that has a deviation from the way, a turn around that probably wastes time (especially with the traffic jam) that any of them would be happy to avoid. And this driver throughout the whole ride was busy with something other than driving… (even to the point of an involuntary deviation to the next lane).

But I promised sweet as well… and this time the sweet was – nostalgic (what a surprise).

A few years ago I went by a shop. The window showed countless wall-clocks (I just couldn't stop to count back then). The chain of thoughts that assailed me when seeing all the time pieces brought me back (eventually) to my childhood:
My parents had a friend – Samson – who happened to be a clock-smith. He had a shop in a shopping center. At the front there was a wide square (all this probably still exists as was, but Samson not only is no longer there but also not with us anymore, may he rest in peace, wonderful man).
I have no idea whether my parents used to announce an upcoming visit, or did he just use to see us coming across the square (it was very easy to recognize us – tall dad, short mom and a toddler in between). Anyway, when spotting us Samson would break into a run (in my imagination – something crazy, cartoon-like) around the shop (which it has to be said – was a small one) and would set all the clocks to 12. So when we entered, any sound making clock would do so. Bells, gongs, kuku's and the likes washed over me, not only like a wave of sound but also of an indescribable happiness.

Nowadays I really have no clue whatsoever as to why I liked such a cacophony of noise. But the happiness wave, from the moment I recalled it, I remember well. I even think Samson preceded the well-known piece of Pink Floyd…

In any case, as one who actually loves time keepers to turn into someone with no functioning one (except the alarm clock, that turned out to be quite a beast and refuses to stop, even after braking) could have been a wonder. However, you tell me – when have you seen a clock-smith that actually mends clocks? The only one I encountered wanted to send me to another city. There, so he heard, they might still agree to fix it.
So, when my mom mentioned a clock-smith, I decided to try and take one of my time pieces to him on my next visit. He might agree to fix it.

I found him. And suddenly felt like checking what century I'm in. A little guy with a little folding table in a hall of some building. On the table a (very) select number of wrist straps of leather and metal, two-three old wrist watches, and a heap of odd tools.
I went to him. Explained that I wanted to know if the watch can be fixed and if so – how much would it cost.
The man took, opened, shook, fiddled with a tool, poked with another, closed, check the loading (it is an old mechanical pocket watch, with a knob that needs turning to fill). He then handed over the watch to me and didn't really seem to know what to tell me. Mentioned it is mechanical. That it needs filling (well, as it is mine for a while, I knew that) and that it is full.
That's when the penny dropped. The man checked a watch that he thought had to work, but I knew it didn't…
And, indeed, when I asked "how much do I owe you?" he didn't want anything. Waved the matter away.
I said that he actually worked on it. And he agreed to accept the equivalent of something like one and a half dollars.
And warmed my heart in more ways than one.

And I was happy to have met both these clock-smith and driver during the same day. The contrast between them showed me more clearly the difference between the honest professional and the selfish amateur…
L


ובעברית:

ביקור בית

גם אם זו אינה ביתי זה זמן רב (מאד), בכל-זאת עיר הולדתי הייתה לי לבית בעשרים ואחת שנותיי הראשונות. לכן, כל נסיעה לשם, כמוה כביקור בית. וכל נסיעה לשם, בעיקר בזמן האחרון (משום מה), מאופיינת במעין מתוק/מר שכזה.
ואתחיל עם המר:

כרקע אספר כי בהיותי ילדה ממש קטנה הוריי יצאו איתי לטיול רגלי. לפתע נקרה אוטובוס בדרכי. הצלחתי להשתחל מהם ואצתי-רצתי ובנחישות תהומית (כך סיפרו ההורים) הנחתי את ידיי על המדרגה הראשונה של המפלץ (נו, אוטובוס אגד אדום ישן של פעם, למי שזוכר, חייב היה להיות מפלץ בעיניה של ילדה שאולי מלאו לה אז שנה-שנתיים). כמובן – לא הייתה ברירה. ההורים נכנעו להכרזת הנהג ושלושתנו עלינו אל האוטובוס ויצאנו לנסיעה.
זה יכול היה להיות הצעד הראשון של סיפור אהבה נפלא.

ולא כך. עכשיו, משעליי לנסוע באוטובוסים כבוגרת, לא חסרות הזדמנויות הקיטורים (ולא רק מהאגזוז…). למשל הפעם, בחזרתי מביקור הבית, עוד בדרך הבין-עירונית הנהג מצא לנכון לשאול בקול אם מישהו מתכוון לרדת בתחנה הבאה.
באותו רגע ממש לא הבנתי את השאלה. כי סלי-חה, מה? האם המסלול הפך לפתע לתכנית כבקשתך?
עניתי שכן.
מה, התפלא הנהג, לא מצלצלים?
עניתי שיש עוד זמן.
כן, יש עוד זמן… חזר אחרי הנהג בתימהון (מזלזל למדי למען האמת, ומעט מעוצבן).
ואכן, כשהסיט את הרכב אל מסלול היציאה מהדרך המהירה, צלצלתי. כי למה לי להתאמץ לפני כן? בדיוק לאחרונה קרו לי שני מקרים ברצף (בקו אחר ועירוני), בהם צלצלתי מוקדם יחסית והנהג שכח לפתוח את הדלת.
אם כי אני לא לגמרי מאשימה את הנהג המסוים הזה. זה מסוג המסלולים (שחייבים לעצבן נהגים) בהם יש להם סטייה מדרך הישר, עיקוף אשר לבטח מבזבז זמן (בעיקר בפקק), אשר כל אחד מהם ישמח לחתוך. והנהג הזה גם ככה לכל אורך הנסיעה התעסק במשהו לידו יותר מאשר בנהיגה… (אפילו עד כדי סטייה לא רצונית אל הנתיב ליד!).

אבל הבטחתי גם מתוק… והפעם, המתוק היה – הנוסטלגיה (כמה מפתיע).

לפני מספר שנים, חלפתי ליד חנות. בחלון הראווה שלה הוצגו אינספור שעונים (פשוט לא יכולתי לעצור לספור בזמנו). שרשרת המחשבות שתקפה אותי למראה כל מראי-השעות החזירה אותי (בסופו של דבר) אל הילדות:
להורים שלי היה חבר – סַמסוֹן – אשר במקרה היה שען. הייתה לו חנות במרכז מסחרי. בחזיתה הייתה רחבה פתוחה (כל המערך הזה, כפי הנראה עדיין קיים כפי שהיה, אם כי סמסון כבר מזמן לא רק לא שם אלא גם לא איתנו. וזכרו מאד ברוך! איש מדהים).
אין לי מושג אם הוריי נהגו להודיע לו על ביקור ממשמש ובא או שמא סמסון רק ראה אותנו מתקדמים על פני הרחבה (היה קל לזהות – אב גבוה, אם נמוכה, דרדקית באמצע). בכל מקרה, עם קליטתו אותנו, סמסון נהג לפרוץ בריצה (בדמיוני הדבר נראה כמו משהו מטורף-מה, המתאים לסרטים מצויירים) ובהקיפו את כל חנותו (הקטנה, יש לציין) הספיק לכוון את כל השעונים ל-12. כך שעם היכנסנו אל החנות, כל שעון שיכול היה להשמיע קול – כך עשה. דינדון, צירצור, גונג, קוקו, וכו' שטפו אותי לא רק בגל צליל אלא גם בגל אושר בלתי יתואר.

כיום, באמת שאין לי שמץ של מושג קלוש שבקלושים למה ומדוע הרעש הקאקופוני הזה מצא חן לי, אבל את גל האושר, מהרגע בו נזכרתי בו, אני עדיין זוכרת היטב. ואפילו נדמה לי שסמסון הקדים את הקטע הנודע של הפינק-פלויד…

בכל אופן, ממי שממש אוהבת שעונים להפוך פתאום לחסרת כל שעון מתפקד (מלבד השעון המעורר, שמשום-מה התגלה כחייתי במיוחד ומסרב להתקלקל, גם לאחר שנשבר) יכול היה אולי להפתיע. אם כי תאמרו לי אתם – מתי ראיתם שען שממש מתקן שעונים? היחיד בו נתקלתי רצה לשלוח אותי אל עיר אחרת, שם, כך שמע, אולי עדיין יסכימו לתקן.
לכן, כאשר אימא שלי הזכירה שען, החלטתי לנסות ולקחת אליו את אחד השעונים שלי בביקור הבית הבא. אולי יסכים לתקן.

מצאתי את השען. לפתע התחשק לי לבדוק באיזו מאה אני נמצאת. איש קטן עם שולחן מתקפל קטן באולם כניסה של איזה בניין. על השולחן מספר (מוגבל במיוחד) של רצועות עור ומתכת, שניים-שלושה שעונים ישנים, וערימת כלים משונים.
ניגשתי. הסברתי כי רציתי לדעת אם אפשר לתקן את השעון ואם כן – כמה זה יעלה.
האיש לקח, פתח, ניער, קשקש עם כלי, חיטט עם כלי אחר, סגר, בדק טעינה (זה שעון כיס מכני, עם כפתור מסתובב של פעם). הגיש לי את השעון חזרה ולא ממש ידע מה להגיד לי. ציין שזה שעון מכני. שצריך למלא (טוב, נו, השעון שלי זה זמן, מן הסתם ידעתי) ושזה מלא.
באותו רגע נחת האסימון. האיש כנראה בדק שעון שאמור לעבוד לדעתו אבל אצלי השעון לא תפקד…
ואכן, כאשר שאלתי "כמה מגיע לך?" האיש לא רצה דבר. ביטל את העניין בתנועת יד.
ציינתי שבכל-זאת האיש עבד. ובגלל זה הסכים האיש לקבל חמישה שקלים.
והצליח לחמם לי את הלב, תרתי משמע.

ואני מאד שמחה שפגשתי את השען והנהג הללו באותו יום. הניגוד ביניהם המחיש לי טוב יותר את ההבדל בין המקצוען הישר לבין החובב האנוכי…
L

מודעות פרסומת

4 תגובות בנושא “ביקור בית | Home Visit

  1. לנסוע באוטובוסים באמת יכול להיות מאוד מעצבן. אבל לפעמים זה נוח…
    ויופי שפגשת את השען הזה

    אהבתי

    1. אם כבר אני עולה אל אוטובוס, אני מביאה איתי שק של סבלנות מהבית… לרוב זה עוזר.
      וכן, גם אני שמחה שפגשתי את השען הזה.
      ורק עכשיו שמתי לב ששינית שם. נעים להכיר :-) (מחדש).

      אהבתי

  2. השעון ממשיך לעבוד?
    נשמע לי סיפור יפה וחביב.

    כשהיתי בוינה (בסיור מאורגן) בין כל המבנים המפוארים נכנסנו לחנות שעונים
    נחמדה ומקסימה, עם מטוטלות צבעוניות
    בצורות של חיות.
    בסתו האחרון בבולגריה קניתי שעון קטן
    בצורת גיטרה מינאטורית. (כולל מיתרים)

    הסיפור על כניסתך לאוטובוס כילדה, כסיפור בפני עצמו נשמע לי נחמד ומשעשע.
    שמא, הוא כלל פרטים לא נעימים שלא פירטת? (וכמה התרחקתם מהבית עם האוטובוס?)

    אהבתי

    1. יכול להיות שהשעון ימשיך לעבוד, אך כאשר שמתי לב לאיחורו בספירת הדקות, למול השעון המעורר, החלטתי שחבל להמשיך למלא אותו.

      את סיפור השעונים מילדותי אני זוכרת, לא כן את סיפור האוטובוס הראשון שלי. את זה סיפרתי כפי שההורים סיפרו וכמובן שאין לי איך לדעת אילו פרטים הושמטו, אם בכלל.

      אהבתי

I'd love to read you :-) For English, right click on the comment field bellow. You'd get a popup, including "writing direction". Hover over it and you’ll get options to change text justification. Choose the Left to Right

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.