מנפלאות המהפכה, חלק ב'

Sorry, English reader, this is too local to be of interest elsewhere.

בשלהי דצמבר האחרון נחתה המהפכה בעולם התחבורה בגוש דן, כזכור (או שלא, ולכן לתזכורת – אפשר להקליק פה). אבל גם ה-19 לינואר חלף עבר. ולאחריו, לא הייתה לי ברירה, ויצאתי להליכה.

ובכן, לא ממש הצלחתי למדוד זמנים, אך לתחושתי האישית והלא בדוקה, הגעתי אל החנות בכ-20 דקות של הליכה נמרצת.
הבונוס – כמעט בפתח החנות ניצבת תחנת אוטובוס, אליה כעבור מספר דקות התקרב קו חדש ולא מוכר. אך יעדו רמז לי שיתכן ויתאים. שאלתי, התברר שצדקתי, עליתי, והגעתי אל היעד (שלי) בפחות ממחצית הזמן שנדרש לי בקו הרגיל…

אבל צעדת הבוקר… די גמרה אותי באותו יום. על כן באותו יום גם השקעתי יותר מאמץ והשלמתי פי שניים מהישגיי ביום נסיעות רגיל. וזה השתלם, היות ורק בחלוף שבוע וחצי נזקקתי ליום נסיעות נוסף. עוד צעדה, עוד סיוט. ובחזרתי…

לאאאא… ש-כה יהיה לי טוב!
יתכן כי סתם הלכתי באותו בוקר. היות ובדרכי חזרה ראיתי שלט של רב-קו ממש פה באזור. יותר מזה – באמצע הדרך אל התחנה הרגילה. אבל משום מה אפילו לא שאלתי דבר. וחבל שכך. אצטרך לזכור לשאול אותו מחר… כי הבוקר עוד לא פתח. ואילו אתמול…

אתמול היה יום יפה, הרגשתי בסדר ביני-לביני, לכן החלטתי לנסות משהו חדשני. ו…

יצאתי להליכה.
אבל לא אל אף אחת מחנויות הטעינה של הכרטיס הארור. אלא אל אחד היעדים אליהם אני בדרך-כלל נוסעת באוטובוס. משך הנסיעה הזו אף פעם לא עלה על אחת-עשרה דקות. לכן, משום מה, הייתה לי תחושה כי בתור אשדודית לשעבר, יש בכוחי להגיע ברגל אל היעד.
(אשדוד בילדותי הייתה עיר כל כך קטנה עד כי לא נסעתי באף אוטובוס עירוני. לכל מקום הגעתי רגלית. ואם כי נכון, התבגרתי מאז, בכל-זאת הליכה… זה בדי.אנ.איי., לא? אבל אחזור אל עניינינו).
ובכן, לא הזיקה העובדה כי בדרך יש פארק שאני לא מכירה. ועוד המעבר בו נדמה (על המפה) כקיצור דרך…
טוב. אל הפארק הגעתי, הצילום לא הצליח, אבל בכל-זאת התעכבתי מעט. וביציאה…

טעיתי בדרך. פניתי שמאלה במקום ימינה. וכנראה שהוספתי לעצמי לפחות עוד קילומטר הליכה… אותו הייתי צריכה גם ללכת חזרה.

נו, בדרכי עברתי על פני סניף של 'מגה'. כל הפרסומים שראיתי אומרים שאפשר להטעין אצלם במזומן. כאשר שאלתי פעם, בסניף לא רחוק מפה, נאמר לי שרק באשראי. החלטתי לנסות לשאול שוב במרחבי המרחק. אולי שינו משהו? אולי יש הבדלים בסניפים? ולא. רק באשראי. שאלתי – אם כך למה מפרסמים שאפשר במזומן? ונעניתי כי לא פתחו להם את האפשרות…
אבל אל פרטי הפרטים באמת שכבר לא הייתה לי סבלנות…

המשכתי ברגל. ולצערי, לא ראיתי שום שלט נוסף של רב-קו… (למען הדיוק המירבי, ל'מגה' אין שלט כזה, אך פרסומים אחרים מציינים את הרשת) ובסופו של דבר הגעתי. והפעם הצלחתי לשים לב לזמן. והתברר כי נדרשו לי שעה וחמישים וחמש דקות להגיע אל היעד. זה, כמובן, כלל את ההליכה לאיבוד והתמהמהות בפארק הלא מוכר. אני מניחה שאלמלא כן, הייתי מגיעה תוך כשעה. ובינינו? שעה של הליכה זה ממש לא נורא.

בדרך חזרה לא הייתה לי שום כוונה לעבור את כל המרחק הזה עדיין רגלית. אבל זכרתי כמה-וכמה שלטי רב-קו במסלול האוטובוס (ש-אגב, נדמה כארוך יותר מהמסלול שיכולתי ללכת, אם לא הייתי מתבלבלת). בשלט הראשון המפרסם הטענה גם באשראי וגם במזומן התברר שלא, רק אשראי (הטעייה בפרסום?).
בלית ברירה, המשכתי ללכת. אם כי עכשיו כבר די נסחבתי.
והנה עוד שלט. נכנסתי, שאלתי, ולתדהמתי המוחלטת נעניתי במילה הכי יפה בשפה העברית.

'כן'.

אבל כמובן, שהמוכר הסתבך עם הנסיעה הבודדת. אבל היות ובסרט הזה כבר צפיתי מהצד, אמרתי לו איפה למצוא את זה במכשיר שלו (למקרה הצורך – בכותרת של האזור המתאים [במקרה זה – גוש דן] צריך לבחור באפשרות ה'כרטיסייה', משום מה. לא ממש נדמה כבחירה אינטואיטיבית, הלא כן? האם יש מי שזוכר עדיין מה הייתה הכרטיסייה?).

ובכן. הכרטיס נטען, שילמתי ויצאתי, נישאת על רוח ההצלחה החדשה (שעזרה לגרור אותי אל צדו השני של הכביש).
וכעבור כדקותיים, אפילו הגיע אוטובוס מתאים. בשמחה עליתי, את הכרטיס אל המכשיר הצמדתי ו…

לא.
לא טעון.
מה עושים?!
ואין לנהג פתרונים.
כי כבר אין לו שום אפשרות במכשיר שלו.
בסופו של דבר הסכים שאסע איתו עד היעד, הלא רחוק, יש לציין (ולפתע אני שמה לב כי זה זמן-מה שלא ראיתי כרטיסנים… ההמממ… היתכן? האם נתנו לנוסעים תקופת חסד של הסתגלות לתנאים חדשים?).
ונדמה לי שמחשבי העתיק ואני ניאלץ לשנס מותניים (או מרפקים ופרקי ידיים) ולפנות אל הרשות בסופו של דבר. הרי מציבורית התחבורה הזו הפכה, מבחינתי, למוגבלת עד מאד.
ועוד אגב נוסף, לתלונתי אל משרד התחבורה קיבלתי כתגובה את עיקרי המהפך, ללא כל התייחסות (חלילה) לביקורת שלי.
שלכם בתסכול זמני
L