רגעי טבע | Nature Moments

סיפורי ציפורים | Birds Tales

לעברית, קליק פה.

Or – with no fun present, during Corona days, one can still throw a longing look back, with the hope for a better future:

One of the yesterdays, that now seems years ago (!) (though it happened not so long ago), I was standing at a bus station noshing on a local snack (salty, made of peanuts mostly). Suddenly I caught movement from the corner of my eye. I took a closer look. I saw a Myna bird, a bit fat, hopping towards me. Staring it's eye at me. Coming a bit closer. Staring it's other eye at me. Hopping even closer. Moving it's head to stare at me again with it's first eye.
In the end I got it – 'will the she-human care to share?'
And the she-human did. I drew a piece out, broke and crumbled it and shared. The first Myna pounce on the booty. Another Myna bird joined the party. I very much hope it didn't disturb their stomach. Anyway, I shared some more, and the birds didn't seem to mind (on the contrary), until the bus showed on the horizon. I closed the snack in my shopping bag and got on board.

And I learned from the Mynas. If I want to snap a shot or two, I should bring a proper offering.

The next times I went to the park (when I remembered) I took a slice of bread with me. I meant to share and (hopefully) snap some shots. I meant to sit on a bench and mimic a statue. If and when a bird would come close, I meant to crumble the slice and share. In my optimistic imagination I saw clear and precise photos of a Pied Wagtail and a Graceful Prinia (two of the smallest birds, which I would very much like to snap a good shot of, but haven't managed yet).

It did not happen.
Both Pied Wagtail and Graceful Prinia just steer clear of humans (and for ever I will regret that time, a while back, when I was sitting in the kitchen balcony reading and suddenly a Graceful Prinia landed on my un-used clothes line. At the time I feared moving, lest I would scare it. Which is why I didn't run to get the camera and commemorate the moment, that passed and did not repeat itself).

While going over past photos of the park that I have, with the present longing, while I cannot go there during Corona Days, I found this photo:

Really not a good photo, neither a clear one, yet – a Pied Wagtail nonetheless.

One of my most favorite birds ever, maybe because around these parts of the world, it heralds the Autumn…

While closed at home (mostly) and as long as winter is about to come to its' end (and soon the Pied Wagtails will fly away), I'm happy to have (at least) have these photos.

Still missing the park.
L

Photos from January 27, 2019


ובעברית:

או – באין הווה כיפי, בימי הקורונה, עדיין אפשר להעיף מבט מתגעגע אל העבר, בתקווה לעתיד טוב יותר:

באחד האתמולים, ש-עכשיו נדמה לי כלפני שנים (!) (אף כי זה קרה ממש לא מזמן), עמדתי בתחנת אוטובוס ונשנשתי מעט במבה. לפתע קלטתי תנועה בזוית הראיה. העפתי מבט ממוקד יותר. ראיתי ציפור מיינה, שמנמנה-משהו, מדלגת לעברי. לוטשת בי את עינה. מתקרבת עוד מעט. לוטשת בי את עינה השנייה. מדלגת קרוב יותר. מסיטה ראשה ללטוש בי שוב את עינה הראשונה.
בסופו של דבר הבנתי – 'האם תואיל בת האנוש לחלוק?'
ובת האנוש הואילה. שלפתי מהשקית, שברתי ופוררתי וחלקתי. המיינה הראשונה עטה על השלל. מיינה נוספת הצטרפה אל החגיגה. אני מאד מקווה כי הבמבה לא הרעה עם קיבתן. בכל מקרה, חלקתי עוד מעט, ולא נראה לי שהייתה לציפורים התנגדות (להיפך), עד שהאוטובוס נראה באופק. סגרתי את שקית הבמבה בשק הקניות ועליתי אל האוטובוס.

ולמדתי מהמיינות. אם אני רוצה לחטוף צילום-שניים, כדאי שאביא תשורה הולמת.

בפעמים הבאות שהלכתי אל הפארק (כאשר זכרתי) לקחתי איתי פרוסת לחם. התכוונתי לחלוק ו(בשאיפה!) להשיג תמונות. התכוונתי לשבת על ספסל ולדמות לפסל. ואם וכאשר תתקרב ציפור, לפורר ולחלוק. בדמיוני האופטימי ראיתי תמונות תקריב ברורות ומדויקות של נחליאלי ופשוש (שתי הציפורים הקטנות ביותר, אותן הייתי מאד רוצה לצלם, אך טרם הצלחתי).

זה לא קרה.
גם נחליאלי וגם פשוש פשוט מתרחקים מבני אנוש (ולעד אתחרט על אותה פעם, די מזמן, שישבתי במרפסת המטבח וקראתי ולפתע פשוש נחת על חבלי הכביסה הלא-בשימוש שלי. בזמנו – חששתי לזוז, פן אבהיל. לכן לא רצתי להביא את המצלמה ולהנציח את הרגע, אשר חלף-עבר ולא חזר על עצמו).

בעודי עוברת על תמונות הפארק שיש לי, בגעגוע הנוכחי, בעת שאסור לי ללכת לשם בימי הקורונה, מצאתי את התמונה הזו:

ממש לא תמונה טובה, או ברורה, ובכל-זאת – נחליאלי.

אחת הציפורים האהובות עלי במיוחד, אולי בגלל בשורת הסתיו…

בעודי סגורה בבית (רוב הזמן) ובעוד החורף בדרכו להיגמר (ותיכף נחליאלים יעופו לדרכם) אני שמחה שהשגתי לפחות את אלו.

עדיין מתגעגעת אל הפארק
L

התמונות מה-27 לינואר, 2019

ונוסטלגיה ישראלית

2 תגובות בנושא “סיפורי ציפורים | Birds Tales

    1. אכן נועזות יותר (ומשעשעות! בהיותן מעין זורו הפוך, עם מסיכת העיניים הצהובה שלהן).
      אני מאד מקווה שאתה צודק וכי הימים הללו יחזרו בקרוב.
      יום טוב ובריא :-)

      אהבתי

I'd love to read you :-) For English, right click on the comment field bellow. You'd get a popup, including "writing direction". Hover over it and you’ll get options to change text justification. Choose the Left to Right

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.