המחוייך | With A Smile

שטוחים | Flats

I've already mentioned my lack of liking of flat statues. But about this next one, I'm not sure.

כבר ציינתי מספר פעמים את היעדר חיבתי לפסלים שטוחים. אבל לגבי הדבר הבא, אני לא סגורה.

מצד אחד – יכול להיות משעשע | On the one side – could be amusing

מצד שני – שטוח למדי | on the second – pretty flat

מצד שלישי – אפילו כמעט נעלם | on the third – almost disappearing

מצד רביעי – משתנה מכל צד | on the fourth – it changes from each side

ומצד חמישי – נוח, לציפורים | and on the fifth – comfortable, for birds

מה דעתך ? What do you think
L

הקצרים | Short Moments

הפתעות | Surprises

12 ליוני, 2018 ב-11:14 | June 12, 2018 at 11:14

לעברית, קליק פה.

Scattered and barefoot, the outside surprised*,
rampaged with water shards and thunder.
The sudden weather drew from the depths
memories of other lives –
the life of the she-child, to which the he-child wrote notes
about the rain on the way to pick oranges…
the life of the she-teen, which the he-teen remembered
with any drops from the heavens…
the life of the woman, which the man dragged from the apartment
to surprise her with the first of the rains…

How did these heroes disappear?
Of themselves – they moved in different ways
and as for me?
They were carefully packed
in a stuffed tin box,
full of fragments…
shards of other times…
that unite anew, smiling,
when hearing the sudden outer rage
of water shards and thunder…

L

* I am told similar rains to this around these parts of the world happened in mid June only 5 more times in more than the last 70 years.


ובעברית:

פזורה ויחפה, החוץ הפתיע*,
השתולל ברסיסי מים ורעמים.
המזג פתאומי משך אליו מן הנבכים
זיכרונות מחיים אחרים –
חיי הילדה, לה הילד כתב בפתקים
על הגשם בדרך לקטיף התפוזים…
חיי הנערה, בה הנער נזכר
עם כל טפטוף ממרומים…
חיי האישה, אותה הגבר הבהיל מהדירה
כדי להפתיע עם הראשון שבגשמים…

איך נעלמו גיבורים?
בעצמם המשיכו לכיוונים אחרים
ובאשר לי?
הללו נארזו בקפידה
אל קופסת פח צפופה,
מלאה ברסיסים…
רסיסי זמנים אחרים…
המתלכדים מחדש, מתחייכים,
לשמע חוץ משתולל
ברסיסי מים ורעמים…

L

* נאמר כי גשמים דומים באמצע יוני נמדדו רק 5 פעמים נוספות במשך יותר מ-70 השנה האחרונות.

המחוייך | With A Smile

נפלאות הדרכים | Mysterious Are the Ways

לעברית, קליק פה.

Friday. After noon. All of a sudden the light went out.
Well, a power failure – thought I, and on the wing of this idea I caught something bizarre.
Here I was sitting in the semi darkness, but right in front of me blinked the lights of the land-line modem, that was trying to re-connect.
But… what can this mean? There's no electricity, right?
The lack of light around me suggested there is something to that last thought, but the modem still flickered…

Well, I took a flashlight (which indeed in those moments decided to stutter, but I managed to take control over it), I disconnected the lamp from its' socket and took it to another one. And…

Gurnisht. Nada. No light…
I went to another lamp, turned it on and…

Brilliant light!
I exchanged the bulbs. The first (screwed into the second lamp) lighted feebly. Close to its' last days, I thought, and put it on the kitchen counter, already planing to add 'light bulb' to next week's shopping list.
(a quick explanation to the non local – in Israel, Friday is half a day. Shops close and public transport stops, way before sunset. So if one forgot to buy something, or something finished/broke/ran out, one is stuck until Sunday morning).
Though – alright. To get through the weekend, I screwed the working bulb into the first lamp, returned it to its' socket. And even if the light seemed somewhat different, I related it to the lamp shade. I also mourned the Eternal Candle* neighbor of the lamp and put it too on the counter (why didn't I throw both in the bin? I have no idea whatsoever. Yet it is a fact).

I also don't know why and what did I think to check on the computer. Because the 'what' and 'why' totally flew out of my mind, when pushing the button to boot the computer produced absolutely no effect.
Here I almost started to panic. If the computer is dead, what shall I do?

Next moment the electricity stopped again, this time totally. When I was done with disconnecting all plugs from sockets I heard from downstairs the voices of a neighbors conference. I put on a shirt and went out.
One of them was already on the phone with an electrician, describing the same phenomena I experienced of partial current. The other didn't notice anything strange or different until the total failure.
Still we're updating each other and lo – the power has returned – fully, bright and steady. Some cries of joy and we all scattered to our respective places…

Just to darken anew after some minutes. This time it took almost an hour to fix the malfunction, that darkened, it turned out, the whole area, not just our building.
But before four o'clock everything was back to normal.
And what is more surprising – everything works. Including the dying bulb, the Eternal Candle* and the computer (!).

Which made me think – the electricity flows in some very mysterious ways
L

* to the non-Jewish I should explain the Soul candle. That is lit, at various times of the year, sometimes in memory of the dead, and burns more than 24 hours.
There is an electrical version one plugs to the wall socket, and it burns for ever (or until it burns out). Since I have so many dead in my family, I don't remember how many years ago I got this one, but it still works.


ובעברית:

יום שישי, שעות אחר-הצהריים. לפתע פתאום האור כבה.
נו, הפסקת חשמל – לעצמי אמרתי , ועוד הרעיון מהדהד והנה – קלטתי משהו מוזר.
הריני יושבת בחצי-חשיכה, אך מולי מרצדים אורות המודם של הטלפון הקווי, המנסה להתחבר מחדש.
אבל… מה זאת אומרת? הרי אין חשמל, לא?
החושך סביבי רמז שיש משהו ברעיון האחרון הזה, אבל המודם עדיין הבהב…

ובכן, לקחתי את הפנס (אשר אמנם בדיוק ברגעים אלה החליט לגמגם, אבל הצלחתי להשתלט עליו), ניתקתי את המנורה מהשקע ולקחתי אותה אל שקע אחר. ו…

גורנישט. נאדה. אין אור…
ניגשתי אל מנורה אחרת, הדלקתי ו…

אור זוהר!
החלפתי בין הנורות. הראשונה (מוברגת במנורה השנייה) האירה קלושות. כנראה קרובה אל סוף ימיה חשבתי לתומי, הנחתי אותה על השייש במטבח וכבר תכננתי להוסיף 'נורה' לרשימת הקניות של השבוע הבא. אם כי – בסדר. כדי לעבור את הסופ"ש, את הנורה התקינה הברגתי במנורה הראשונה, החזרתי אותה אל השקע שלה וגם אם נדמה היה לי שהאור שונה, ייחסתי את ההבדל לאהיל. וביכיתי גם את נר התמיד השכן למנורה זו, אשר הצטרף אל הנורה על השייש. (למה לא זרקתי את שניהם אל הפח? אין לי מושג קלוש שבקלושים. אך זו עובדה [אמיתית ונכונה]).

לא יודעת למה ומה חשבתי לבדוק במחשב, אך 'מה' ו'מדוע' אלו לגמרי פרחו מזיכרוני, כאשר לחיצה על כפתור ההדלקה של המחשב לא הניבה שום תוצאה.
ופה כבר התחלתי להתבהל. אם הלך לי המחשב, מה אעשה?

ברגע הבא החשמל הפסיק שוב, והפעם לגמרי. בתום שגרת שליפת כל התקעים, שמעתי מהקומה למטה קולות של כינוס שכנים. לבשתי חולצה ויצאתי.
אחד מהם כבר דיבר בטלפון עם חשמלאי, מתאר את חזרת החשמל החלקית שחוויתי בעצמי. השני לא שם לב לשום דבר מוזר או שונה. עד שהחשמל נעלם לחלוטין.
עודנו מתעדכנים והנה – החשמל חזר, זוהר היטב ויציב. צהלות שמחה וכולנו התפזרנו אל מקומותינו בהתאמה…

רק כדי להתעטף באפילה מחדש בחלוף מספר דקות. והפעם נדרשה כמעט שעה לתיקון התקלה, אשר החשיכה, כמסתבר, את כל האזור.
אך לפני ארבע הכל הסתדר.
ומה שמפתיע עוד יותר – הכל עובד. כולל נורה בעייתית, נר-תמיד ומחשב (!).

ועל כך חשבתי – החשמל זורם בדרכים מאד מופלאות
L

המחוייך | With A Smile

הציפור הרוקדת | The Dancing Bird

זו לא הייתה התצפית הראשונה | It wasn't the first sight

רק הצילום הראשון | only the first photo

המאפשר זיהוי | that enables identification

ונדמה לי שזה קאק | and I think it's a Jackdaw

סופ"ש נעים ומחויך לכולם | Pleasant and smiling weekend to all

L

טיפים | Useful Tips

צנצנות | Glass Jars

לעברית, קליק פה.

I'll admit that ever since forever I've had to battle glass jars. Without puncturing the lid, I couldn't open any of them. But I disliked the violence the puncturing necessitated (and, well, it didn't help re-sealing the jar). So I kept looking for a better way.
I no longer remember how, when (and mostly – why?!) I started fiddling with a wine bottle opener, that worked pretty well. Meaning – the jars opened. But the fiddling with the lids took some time to open (and sometimes – a lot of time!).

Well, in certain situations I have plenty of patience. But when inanimate objects (like jars) get the better of me, my patience runs out. And when it did and the fiddling annoyed, I grabbed a screwdriver (which I had not at all prepared in advance, it just happened to be there).

And lo and behold:

It worked!

Upon inserting the screwdriver under the lid, applying a little pressure in an upward motion, a sudden thuck sound is heard and that is it.
The jar is ready to be easily opened.

Brought to you as a public service
L

P.S. Before posting this tip I searched on-line a bit and found that people use spoons. I just thought a screwdriver is more durable…


ובעברית:

אודה כי זה זמן רב נאבקתי בצנצנות. מבלי לנקב את המכסה, לא יכולתי לפתוח אף אחת מהן. אבל סלדתי מהאלימות שהניקוב הזה הצריך. (טוב, נו, זה גם פגם ביכולת האטימה מחדש). לכן המשכתי לחפש דרך טובה יותר.
אני כבר לא זוכרת איך, מתי (ובעיקר – למה?!) התחלתי להתעסק עם פותחן בקבוקי יין, מה שהצליח למדי. כלומר – הצנצנות נפתחו. אבל ההתעסקות עם המכסים הללו נמשכה זמן מה עד הפתיחה (ולפעמים – זמן רב!).

ובכן, במצבים מסוימים, יש לי המון סבלנות. אבל כשחפצים דוממים (כמו צנצנות) מנצחים אותי, הסבלנות הזו נגמרת. וכאשר זו נגמרה ולפתע ההתעסקות עצבנה, לקחתי מברג (אשר כלל לא הכינותי מראש, אלא סתם במקרה היה שם).

והפלא-ופלא:

זה עבד!

מכניסים את המברג (היותו טסטר לא חובה, אם כי המידה של זה מתאימה) מתחת למכסה המעצבן ובעדינות מפעילים עליו כוח קל, תוך תנועה כלפי מעלה. לפתע נשמע מעין ת'אק קטן, וזהו זה.
הצנצנת מוכנה לפתיחה קלה.

הוגש כשרות לציבור.
L

נ.ב. לפני העלאת הפוסט, חיפשתי מעט ברשת, וגיליתי כי יש מי שמשתמש בכפית באותה דרך. מברג נראה לי יותר עמיד…

רגעי צילום | Pix Moments

A Splash of Color – Thank You WPC Participants

מתז של צבע – תודה למשתתפי האתגרים

לעברית, קליק פה.

It was a cold morning (at 9:08) on the 2nd of January this year, when I managed to snap this shot. White-Throated Kingfishers are usually so quick to take flight, that I was thrilled to find this one resting for a moment right next to a statue that I could hide behind and take the photo. It was cloudy, so everything around seemed dull, muted and sort of grayish. Which at that moment seemed to be there just to enhance this sudden splash of color.

The Weekly Photo Challenge of that week was Growth, and (in hind sight – rather naively) I posted this shot along with the hope that my photo collection (especially of the Winged creatures I like so much) will grow and improve with time.

Without the Photo Challenge it would not have grown to this day. And by the Photo Challenge I don't mean just the Daily Post posting the actual challenge, but mainly all bloggers participating, allowing everyone else to view their talent, eye, surroundings and so much more.

The last All-Time Favorites WPC (which I never thought would be posted) made me go over all my collection, and this stood out, making me think that Life can sometimes be dull, muted and sort of grayish, and all of a sudden a WPC would come up and a participant would splash a color and make me smile.

Thank you Photo Challenge participants. You have all been my teachers at one time or another, and I fully appreciate it.
L


ובעברית:

בבוקר קר (ב-9:08), בשני לינואר השנה, הצלחתי לצלם את התמונה הזו. שלדגים כל כך מהירים להתעופף עד כי התרגשתי למצוא את השלדג הזה נח לרגע ממש ליד פסל, מאחוריו יכולתי להתחבא כדי לצלם. היה מעונן, כך שהכל נדמה חדגוני, מעומעם וכמעט אפרפר. אך באותו רגע חשבתי שזה כך כדי להדגיש את מתז הצבע.

אתגר הצילום לאותו שבוע היה 'צמיחה'. והעליתי את הצילום הזה (במבט לאחור – די בנאיביות) יחד עם התקווה כי אוסף הצילומים שלי (בעיקר של המכונפים האהובים עלי) יצמח וישתפר עם הזמן.

ללא האתגר השבועי, האוסף לא היה מגיע לגודלו היום. ובהתייחסי אל האתגר, אני לא מתכוונת רק אל העלאתו אל בלוג הבית, אלא בעיקר אל המשתתפים בו, אשר הרשו לכל אחד אחר הצצה אל כשרונם, העין שלהם, סביבתם וכל כך הרבה יותר.

אתגר הצילום האחרון (אשר לתומי, לא חשבתי כי אי פעם יעלה) – הצילום החביב ביותר – הביא אותי לעבור על כל האוסף וצילום זה בלט. גרם לי לחשוב כי החיים עצמם יכולים להיות חדגוניים, עמומים ואפרוריים. ולפתע אתגר חדש היה מפציע ומשתתף כזה או אחר היה מתיז צבע ומעלה חיוך.

לכן העליתי את הפוסט הזה, כדי להודות למשתתפי האתגרים, היות ומכל מלמדיי השכלתי ורציתי להביע את הערכתי להם.
L

המחוייך | With A Smile

מפגש חשאי | A Clandestine Encounter

To photograph the chairs of my previous post, I went to the park several times. And yesterday morning I was surprised.

כדי לצלם את הכיסאות מהפוסט הקודם, הלכתי אל הפארק מספר פעמים. ואתמול בבוקר זכיתי למפגש מפתיע.

איזו נחישות | What a determination

שעשע אותי המבט הצידה | Amusing, that glance sideways

טרום ההתקרבות | Before the approach

ועוד מבט לבדוק שאין צופים | Another glance to check we're not watched

And maybe because we weren't watched, next came the cat's welcome-rub, to which I answered with a thank-you-petting, before we parted.

ואולי מפני שלא היו צופים, בשלב הבא אפילו זכיתי לחיכוך ברכה, עליו עניתי בליטוף תודה, טרום הפרידה.

L

רגעי דעה | Opinions

Lines

קווים | Lines

לעברית, קליק פה.

And some more lines:
Just like that, without any advance warning, the Daily Post announced its' closing.

When I first joined the WordPress, there were several options to (well, sort of) post an invitation to other bloggers to stop by and visit a post. These options gradually dwindled to three. One of which is aimed more at new bloggers. Therefore only two could suit this blog. Lately I've been inviting other bloggers to my own blog only via the Weekly Photo Challenge.
The last of which will come up this week.
Before it does, I have no clue if I'll participate.

Whether I do or don't, on the one hand – I have no real basis of complaint.
The WordPress is aimed at tens of millions of bloggers. Therefore, some inside-initiated activities (such as forums) and a following mechanism based on some sort of personal messaging system are simply inapplicable.
The Following system, which the planners of this platform managed to think of, is the Reader.

On the other hand – the Reader never seemed to me as especially effective. Bloggers tend to follow so many blogs that their Reader is inundated, which in turn seems as an encouragement to miss this post or the other. Especially, also, if a blogger didn't post exactly at the time the follower checks their Reader (or around that time).

In my case – with only one local reader and over sixty others, some of which are inactive blogs, others tend to miss posts, and with no place left to invite others here, I'm not convinced there's much point for me to go on.

Besides, stopping the activities of the Daily Post seems to me the sure way towards gradually stopping WordPress in its' entirety.
With no inside-initiated activities to encourage traffic, only the established groups around one or more bloggers will survive.
With no inside-initiated activities to encourage traffic, new/future bloggers won't manage to find anything, even these established bloggers' activities.
With no inside-initiated activities to encourage traffic,natural fallout of veteran bloggers will gradually diminish even the activities of these established bloggers.

And all that's left for me to add is –

What a shame.

L


ובעברית:

ושורות:
ככה סתם וללא כל התרעה מראש, בלוג הבית הודיע פתאום על סגירת שעריו בסוף החודש.

כאשר הצטרפתי אל ה-WP לראשונה, היו מספר אפשרויות אותן ראיתי כמעיין פורום הבלוגיה, כלומר – מקום בו אפשר להזמין בלוגרים אחרים לביקור-הצצה. אפשרויות אלו הלכו והצטמצמו אל שלוש. אחת מהן נועדה לבלוגים חדשים. לכן שתיים מהן בלבד יכולות היו להתאים לי. לאחרונה נעזרתי רק ב'אתגר הצילום השבועי'.
האחרון שבהם יעלה ביום חמישי.
בטרם יעלה ממש, אין לי מושג אם אשתתף.

בין אם כן ובין אם לאו, מצד אחד – אין לי כל יסוד אמיתי לטענה.
ה-WP נועד לעשרות מיליוני משתמשים. לכן, גם פעילויות יזומות פנים-מערכתיות אחרות (כגון פורומים למיניהם) וגם שיטת מעקב/מנוי מבוססת מסר אישי (כזה או אחר) פשוט לא ישימים.
שיטת המעקב, עליה הצליחו לחשוב המתכננים של הפלטפורמה, זו שיטת ה'קורא'.

מצד שני – ה'קורא' מעולם לא נראה לי יעיל במיוחד. אנשים עוקבים אחרי כל כך הרבה בלוגים עד כי ה'קורא' שלהם מוצף, מה שתמיד נדמה לי כמעודד החמצה של פוסטים יחידים. במיוחד אם בלוגר זה או אחר לא קלע בול אל השעה בה המנוי/עוקב בודק את ה'קורא'.

ובמקרה שלי – עם מנוי ישראלי יחיד ועוד כשישים ומשהו מנויים אחרים, מהם בלוגים בלתי פעילים ומהם כאלו שבעיקר מחמיצים, וללא כל מקום להזמין אחרים, אני לא משוכנעת שיש לי טעם להמשיך.

מלבד זאת, הפסקת הפעילות של בלוג הבית נראית לי כדרך המלך אל השבתה הדרגתית של ה-WP בכללותו.
בהיעדר גורם פנים-מערכתי לעידוד תנועה, תשרודנה רק קבוצות סגורות של פעילויות יזומות של בלוגרים מסוימים.
בהיעדר גורם פנים-מערכתי לעידוד תנועה, בלוגרים חדשים/עתידיים, לא יצליחו למצוא דבר, גם לא את פעילויות הבלוגרים הנ"ל.
בהיעדר גורם פנים-מערכתי לעידוד תנועה, נשירה טבעית של בלוגרים ותיקים תצמצם בהדרגה גם את פעילויות אותם בלוגרים.

וכל שנותר לי להוסיף זה –

כמה חֲבָל.

L

הנוסטלגי | Nostalgic Moments

ביקור בית | Home Visit

עיר סואנת | Busy City
עיר סואנת | Busy City

לעברית, קליק פה.

Even if it is no longer my home (since long ago), my home town was such for the first twenty-one years of my life. Therefore, any trip over there is as a home visit. And any trip over there, especially lately (for some reason) is bitter/sweet.
And I'll start with the bitter:

As background I'll tell that when I was a toddler my parents took me for a walk. Suddenly a bus came across my way. I managed to slip away and ran and with utter determination (so told the parents) I placed my hands on the first step of the monstrosity (well, a huge old bus had to be a monstrosity to a girl one or two years old). Of course – there was no choice. The parents gave in to the driver's proclamation and all three of us stepped up and went for a ride.
This could have been the first step of a wonderful love story.

But not so. Now, that I ride buses as an adult, there's no shortage of venting opportunities (that is other than opening a window). For instance this time, while riding back from a home visit, still on the highway, the driver saw fit to ask aloud if there's anyone going down at the next stop.
At the time I didn't really understand the question. Because, I'm sorry, what? Did the line become all of a sudden a choose-as-you-go program?
I said yes.
What, the driver wondered, no ringing?
There's still time, I answered.
Yes, there's still time… the driver repeated in amazement (pretty derogatory actually and a bit annoyed).
And indeed, when the driver deviated to the exit from the highway I rang. Why would I bother before then? Lately it happened twice (on a different and internal line) that I rang rather early and the driver forgot to open the door.
However I don't entirely blame this bus driver. It is the kind of line (that has to annoy drivers) that has a deviation from the way, a turn around that probably wastes time (especially with the traffic jam) that any of them would be happy to avoid. And this driver throughout the whole ride was busy with something other than driving… (even to the point of an involuntary deviation to the next lane).

But I promised sweet as well… and this time the sweet was – nostalgic (what a surprise).

A few years ago I went by a shop. The window showed countless wall-clocks (I just couldn't stop to count back then). The chain of thoughts that assailed me when seeing all the time pieces brought me back (eventually) to my childhood:
My parents had a friend – Samson – who happened to be a clock-smith. He had a shop in a shopping center. At the front there was a wide square (all this probably still exists as was, but Samson not only is no longer there but also not with us anymore, may he rest in peace, wonderful man).
I have no idea whether my parents used to announce an upcoming visit, or did he just use to see us coming across the square (it was very easy to recognize us – tall dad, short mom and a toddler in between). Anyway, when spotting us Samson would break into a run (in my imagination – something crazy, cartoon-like) around the shop (which it has to be said – was a small one) and would set all the clocks to 12. So when we entered, any sound making clock would do so. Bells, gongs, kuku's and the likes washed over me, not only like a wave of sound but also of an indescribable happiness.

Nowadays I really have no clue whatsoever as to why I liked such a cacophony of noise. But the happiness wave, from the moment I recalled it, I remember well. I even think Samson preceded the well-known piece of Pink Floyd…

In any case, as one who actually loves time keepers to turn into someone with no functioning one (except the alarm clock, that turned out to be quite a beast and refuses to stop, even after braking) could have been a wonder. However, you tell me – when have you seen a clock-smith that actually mends clocks? The only one I encountered wanted to send me to another city. There, so he heard, they might still agree to fix it.
So, when my mom mentioned a clock-smith, I decided to try and take one of my time pieces to him on my next visit. He might agree to fix it.

I found him. And suddenly felt like checking what century I'm in. A little guy with a little folding table in a hall of some building. On the table a (very) select number of wrist straps of leather and metal, two-three old wrist watches, and a heap of odd tools.
I went to him. Explained that I wanted to know if the watch can be fixed and if so – how much would it cost.
The man took, opened, shook, fiddled with a tool, poked with another, closed, check the loading (it is an old mechanical pocket watch, with a knob that needs turning to fill). He then handed over the watch to me and didn't really seem to know what to tell me. Mentioned it is mechanical. That it needs filling (well, as it is mine for a while, I knew that) and that it is full.
That's when the penny dropped. The man checked a watch that he thought had to work, but I knew it didn't…
And, indeed, when I asked "how much do I owe you?" he didn't want anything. Waved the matter away.
I said that he actually worked on it. And he agreed to accept the equivalent of something like one and a half dollars.
And warmed my heart in more ways than one.

And I was happy to have met both these clock-smith and driver during the same day. The contrast between them showed me more clearly the difference between the honest professional and the selfish amateur…
L


ובעברית:

ביקור בית

גם אם זו אינה ביתי זה זמן רב (מאד), בכל-זאת עיר הולדתי הייתה לי לבית בעשרים ואחת שנותיי הראשונות. לכן, כל נסיעה לשם, כמוה כביקור בית. וכל נסיעה לשם, בעיקר בזמן האחרון (משום מה), מאופיינת במעין מתוק/מר שכזה.
ואתחיל עם המר:

כרקע אספר כי בהיותי ילדה ממש קטנה הוריי יצאו איתי לטיול רגלי. לפתע נקרה אוטובוס בדרכי. הצלחתי להשתחל מהם ואצתי-רצתי ובנחישות תהומית (כך סיפרו ההורים) הנחתי את ידיי על המדרגה הראשונה של המפלץ (נו, אוטובוס אגד אדום ישן של פעם, למי שזוכר, חייב היה להיות מפלץ בעיניה של ילדה שאולי מלאו לה אז שנה-שנתיים). כמובן – לא הייתה ברירה. ההורים נכנעו להכרזת הנהג ושלושתנו עלינו אל האוטובוס ויצאנו לנסיעה.
זה יכול היה להיות הצעד הראשון של סיפור אהבה נפלא.

ולא כך. עכשיו, משעליי לנסוע באוטובוסים כבוגרת, לא חסרות הזדמנויות הקיטורים (ולא רק מהאגזוז…). למשל הפעם, בחזרתי מביקור הבית, עוד בדרך הבין-עירונית הנהג מצא לנכון לשאול בקול אם מישהו מתכוון לרדת בתחנה הבאה.
באותו רגע ממש לא הבנתי את השאלה. כי סלי-חה, מה? האם המסלול הפך לפתע לתכנית כבקשתך?
עניתי שכן.
מה, התפלא הנהג, לא מצלצלים?
עניתי שיש עוד זמן.
כן, יש עוד זמן… חזר אחרי הנהג בתימהון (מזלזל למדי למען האמת, ומעט מעוצבן).
ואכן, כשהסיט את הרכב אל מסלול היציאה מהדרך המהירה, צלצלתי. כי למה לי להתאמץ לפני כן? בדיוק לאחרונה קרו לי שני מקרים ברצף (בקו אחר ועירוני), בהם צלצלתי מוקדם יחסית והנהג שכח לפתוח את הדלת.
אם כי אני לא לגמרי מאשימה את הנהג המסוים הזה. זה מסוג המסלולים (שחייבים לעצבן נהגים) בהם יש להם סטייה מדרך הישר, עיקוף אשר לבטח מבזבז זמן (בעיקר בפקק), אשר כל אחד מהם ישמח לחתוך. והנהג הזה גם ככה לכל אורך הנסיעה התעסק במשהו לידו יותר מאשר בנהיגה… (אפילו עד כדי סטייה לא רצונית אל הנתיב ליד!).

אבל הבטחתי גם מתוק… והפעם, המתוק היה – הנוסטלגיה (כמה מפתיע).

לפני מספר שנים, חלפתי ליד חנות. בחלון הראווה שלה הוצגו אינספור שעונים (פשוט לא יכולתי לעצור לספור בזמנו). שרשרת המחשבות שתקפה אותי למראה כל מראי-השעות החזירה אותי (בסופו של דבר) אל הילדות:
להורים שלי היה חבר – סַמסוֹן – אשר במקרה היה שען. הייתה לו חנות במרכז מסחרי. בחזיתה הייתה רחבה פתוחה (כל המערך הזה, כפי הנראה עדיין קיים כפי שהיה, אם כי סמסון כבר מזמן לא רק לא שם אלא גם לא איתנו. וזכרו מאד ברוך! איש מדהים).
אין לי מושג אם הוריי נהגו להודיע לו על ביקור ממשמש ובא או שמא סמסון רק ראה אותנו מתקדמים על פני הרחבה (היה קל לזהות – אב גבוה, אם נמוכה, דרדקית באמצע). בכל מקרה, עם קליטתו אותנו, סמסון נהג לפרוץ בריצה (בדמיוני הדבר נראה כמו משהו מטורף-מה, המתאים לסרטים מצויירים) ובהקיפו את כל חנותו (הקטנה, יש לציין) הספיק לכוון את כל השעונים ל-12. כך שעם היכנסנו אל החנות, כל שעון שיכול היה להשמיע קול – כך עשה. דינדון, צירצור, גונג, קוקו, וכו' שטפו אותי לא רק בגל צליל אלא גם בגל אושר בלתי יתואר.

כיום, באמת שאין לי שמץ של מושג קלוש שבקלושים למה ומדוע הרעש הקאקופוני הזה מצא חן לי, אבל את גל האושר, מהרגע בו נזכרתי בו, אני עדיין זוכרת היטב. ואפילו נדמה לי שסמסון הקדים את הקטע הנודע של הפינק-פלויד…

בכל אופן, ממי שממש אוהבת שעונים להפוך פתאום לחסרת כל שעון מתפקד (מלבד השעון המעורר, שמשום-מה התגלה כחייתי במיוחד ומסרב להתקלקל, גם לאחר שנשבר) יכול היה אולי להפתיע. אם כי תאמרו לי אתם – מתי ראיתם שען שממש מתקן שעונים? היחיד בו נתקלתי רצה לשלוח אותי אל עיר אחרת, שם, כך שמע, אולי עדיין יסכימו לתקן.
לכן, כאשר אימא שלי הזכירה שען, החלטתי לנסות ולקחת אליו את אחד השעונים שלי בביקור הבית הבא. אולי יסכים לתקן.

מצאתי את השען. לפתע התחשק לי לבדוק באיזו מאה אני נמצאת. איש קטן עם שולחן מתקפל קטן באולם כניסה של איזה בניין. על השולחן מספר (מוגבל במיוחד) של רצועות עור ומתכת, שניים-שלושה שעונים ישנים, וערימת כלים משונים.
ניגשתי. הסברתי כי רציתי לדעת אם אפשר לתקן את השעון ואם כן – כמה זה יעלה.
האיש לקח, פתח, ניער, קשקש עם כלי, חיטט עם כלי אחר, סגר, בדק טעינה (זה שעון כיס מכני, עם כפתור מסתובב של פעם). הגיש לי את השעון חזרה ולא ממש ידע מה להגיד לי. ציין שזה שעון מכני. שצריך למלא (טוב, נו, השעון שלי זה זמן, מן הסתם ידעתי) ושזה מלא.
באותו רגע נחת האסימון. האיש כנראה בדק שעון שאמור לעבוד לדעתו אבל אצלי השעון לא תפקד…
ואכן, כאשר שאלתי "כמה מגיע לך?" האיש לא רצה דבר. ביטל את העניין בתנועת יד.
ציינתי שבכל-זאת האיש עבד. ובגלל זה הסכים האיש לקבל חמישה שקלים.
והצליח לחמם לי את הלב, תרתי משמע.

ואני מאד שמחה שפגשתי את השען והנהג הללו באותו יום. הניגוד ביניהם המחיש לי טוב יותר את ההבדל בין המקצוען הישר לבין החובב האנוכי…
L