המחוייך | With A Smile·קיטוּר | Bitching

Successful Failure

לעברית, קליק פה.

Well, way back when, a long time ago, there was this book – How to Fail Successfully. I've never actually read it. Nevertheless… this is what happened:

The last Weekly Photo Challenge spoke of Serenity. And though I managed to find some among this years' photos, I really needed a bit more of it.
In my experience – whoever is looking for serenity, may find it (sometimes) when walking to the park, for instance. (Unless one tries to photograph the frustrating and illusive Cormorant. I'm almost convinced that these Cormorants have a sixth sense, that makes them move exactly when one focuses on them. You can barely see the splashes. Yet, since I never lied here, I'll simply ask to be believed that there was a Cormorant there. That dived immediately upon my focus… By the way, right-click on the photo should give the option to open in another window).
And not only that. I also caught a cold. So walking anywhere is a bit impossible… especially when such an action requires breathing (and indeed one has to breath also while chasing pills and tissues, yet that's a must. Not so walking anywhere else).

All of a sudden it hit me…
That's another thing that can calm (me). And here, what can be better during this autumn that is so not an autumn, with thirty degrees (C. In F. it should be around 85) in the shade… (well maybe a couple of degrees less but who's counting, especially with a fever, maybe even delirium), such an… well – annoying autumn!
[that's how it was around here until today. This morning was still not cold, yet the rain came back].

All the knit caps I worked through time are lying needless in the closet. Who can stand wearing them when it is this hot? However…
I have plenty of leftover yarn, some of it thin… I thought to myself – why not knit a cap exactly fitted to a hot autumn?

And indeed I didn't slack. I went online, toiled and found…
Well, I really wanted a beret. Like in French-style, tilting it to a jaunty angle… And I was very happy when I found instructions to knit just that!

As happy as a clam I went straight to…
the new chase.
No, not the pills (that finished already) but the circular needles. Which I didn't find. Never mind, seeing as I do have a set of five in that size. So even happier still I went to the actual work. I worked and knitted until all of a sudden…

I realized what the problem is with the 5-set. But of course this problem doesn't at all interest he/she who don't knit. I however got very frustrated by the stiffness of the situation.

Meaning – a circular needle is not at all circular.
If you imagined a no-end-no-begging-circle, you'd be disappointed.
It is two very short needles joint blunt-end to blunt-end by a plastic string – thin, flexible (!) and long (!) (sometimes 90 centimeters, other times a whole meter). This needle enables to knit mostly cylindrical things (such as caps, for example). And because it is flexible, it is maneuverable. Which still says nothing to whoever doesn't knit, so I'll be brief:
when it got to where I had to measure the diameter of the work that far, I discovered the stiffness of the 5 inflexible needles…
(a few words to clarify the photo – yes. Those are only four [short] needles. Because the fifth is the one used for the actual knitting).

So, I tossed and turned ideas in my mind until it seemed there could be, somehow, a way to measure the radius (and what is a radius if not half a diameter? And there I was thinking all those lessons back at school were futile, with absolutely no usage applicable in a day-to-day life…). So I stretched and measured and calculated and figured I'm just about at the next stage of the work.

Well… right exactly when it was too late to undo… right there and then I discovered that… I was wrong… (so even a helpful tip to the knitter-that-lost-the-circular-needles-and-had-to-use-the-5-set wouldn't come out of this).
I missed the measurement… (and maybe the above mentioned lessons were wasted after all?).
Ouch… the failure seemed almost complete. However, I went on with the knitting (while improvising). This time I thought – the worst that can happen is my stopping a stranger on the street and offering her a hat for her daughter (which could be embarrassing to more than just me).

But when all is said and (mainly) done, and at rest, the beret doesn't look all that bad. The trouble is wearing it. Not at all a jaunty beret but just another cap. Although indeed wearable and not too cumbersome during a hot autumn (and luckily I also got to use it. That is – yesterday! [like said, today is wintery again]).

So, How to Fail Successfully? With a lot (really a lot!) of luck (and no brain at all, while the improvisations were totally arbitrary). Which also cannot be a useful tip (as long as one cannot buy 'luck' at a store). Which leaves but a venting post with a smile…

Stay warm and safe
Now looking for a matching scarf that I can wreck accordingly.


כישלון מוצלח

ובכן, היה פעם, מזמן, ספר כזה – איך להיכשל בהצלחה. לא קראתי אותו מעולם. ובכל זאת, טוב… מעשה שהיה – כך היה:

אתגר הצילום האחרון דיבר על שלווה. ואמנם מצאתי כזו בין תצלומי השנה, אך למעשה, נזקקתי למעט יותר ממנה.
מניסיוני – מי שמחפש שלווה, יכול למצוא אותה (אולי) בהליכה אל הפארק, למשל. (אלא אם מנסים לצלם את הקורמורן המתסכל והחמקמק. אני כמעט משוכנעת שיש להם חוש שישי, לקורמורנים הללו, שגורם להם לזוז בדיוק-בול כאשר מתמקדים בהם. בקושי רואים את ההתזות. ובכל זאת, היות ומעולם לא שיקרתי פה, אבקש להאמין לי שהיה שם קורמורן. שצלל מיד עם המיקוד… אגב, קליק-ימני אמור להציע פתיחת צילום בדף נפרד).
ולא רק זה. חטפתי צינון. כך ש-איפה אני ואיפה ללכת… במיוחד כאשר זו פעולה המחייבת לנשום (ואמנם חייבים לנשום גם כאשר רודפים אחרי האקמול והטישו, אבל זה מחוייב. לא כן ללכת לכל מקום אחר).

לפתע נזכרתי…
זה עוד משהו שיכול להרגיע (אותי). והנה, מה טוב יותר לעת סתיו כל כך לא סתווי עם שלושים מעלות בצל… (טוב – עשרים ושבע אבל מי סופר, במיוחד עם חום, ואולי אף הזיות…), סתיו ממש… נו – מעצבן!

כל הכובעים עליהם טרחתי עם הזמן שוכבים בארון ללא כל צורך. מי יכול לסבול אותם על הראש כשחם כל כך? אבל…
הרי יש לי שאריות צמר, חלקן צמר דק… חשבתי לתומי – למה לא לסרוג לי כובע בדיוק-בול לסתיו חם?

ואכן, לא התעצלתי, אל הרשת הגעתי, יגעתי ומצאתי…
ובכן, חשקה נפשי דווקא ב-בֶּרֶט (אגב, במילון כתוב – כומתה, כובע עגול חסר-מִצְחָה… [באמת? מיצחה?] אבל זה נשמע צבאי מדי [לא שיש לי משהו נגד צה"ל, חלילה! להיפך, יש לי משהו נגד מלעיזיו…] אם כי במקרה הזה דווקא חשקה נפשי בברט בסטייל צרפתי-מה. כזה שאפשר לחבוש בזווית משעשעת), לכן מאד שמחתי כשמצאתי… ממש ברט!

בשישו ושמחו ניגשתי אל…
המרדף החדש.
לא, כבר לא האקמול (שנגמר גם ככה) אלא המסרגה העגולה. ולא מצאתי אותה. ניחא, יש לי מערכת של חמש-מסרגות בדיוק במידה. על כן בשישו ושמחו (מחודשים) ניגשתי ממש אל המלאכה עצמה. עמלתי וסרגתי עד שלפתע…

קלטתי מה הבעיה עם סט-החַמְשָה (מה יש, מיצחה אפשר ולא חמשה? בוודאי שאפשר. היות ומשמע המילה טור או קבוצה של חמישה אנשים, או דברים. כמו חמשת הקווים עליהם רושמים תווי נגינה… למשל).

כמובן שהבעיה עם סט-החמשה ממש לא מעניינת את מי שלא סורגת אבל אותי מאד תיסכל נוּקשוּת המצב.

כלומר – מסרגה עגולה, כשמה כן איננה!
מי שמדמיין עיגול של ממש (ללא סוף וללא התחלה) יתאכזב.
היות ומדובר בשתי מסרגות מאד קצרות שמחוברות אחת אל השנייה בשרוך פלסטיק דק, גמיש (!) וארוך (!) (לפעמים תשעים סנטימטר ולעתים מטר). מה שמאפשר סריגה של משהו גלילי-ברובו (כמו – כובע, למשל). והיות וזה גמיש, אפשר גם להתגמש עם זה. מה שעדיין לא אומר הרבה למי שלא סורג לכן אקצר:
כשהגיע זמן מדידת הקוטר של החלק הסרוג – גיליתי את בעיית הנוקשות של חמש מסרגות בלתי גמישות…
(מילים ספורות של הבהרה לתמונה – כן. נכון שיש שם רק ארבע מסרגות [אגב, באורך 20 סנטימטר האחת] וזאת כי המסרגה החמישית משמשת בדרך-כלל לסריגה עצמה).

נו, חשבתי ויגעתי והיה נדמה לי שאפשר, איכשהו, למדוד רדיוס (והרי מהו רדיוס אם לא מחצית הקוטר? ולתומי חשבתי שכל השיעורים המתמטיים היו מיותרים, ללא שום יישום מעשי בחיים…). כך שמתחתי ומדדתי וחישבתי והגעתי למסקנה שהנה, אוטוטו אגיע אל השלב הבא.

ובכן… בדיוק-בול בשלב שכבר לא איפשר פרימה… ממש שם ואז גיליתי… שטעיתי… (כך שאפילו פוסט טיפ-לסורגת-הנתקלת-בחוסר-מסרגה-עגולה-ונאלצת-לסרוג-בסט-החמשה לא ייצא מזה).
החמצתי את המידה… (ואולי כן בוזבזו אותם שיעורים שהזכרתי לעיל?).
אוי… כך שהכישלון נדמה היה לי כמעט מוחלט. ובכל זאת המשכתי לסרוג (באלתורים). הפעם חשבתי – מקסימום, אעצור מישהי ברחוב ואתן לה כובע לילדה שלה (מה שיכול להביך לא רק אותי).

בסופו של דבר, במצב מנוחה, הברט נראה דווקא לא כל כך נורא. הבעיה מתחילה עם החבישה. לא ברט חביב מוטה הצידה בשובבות-מה. אלא סתם עוד כובע. אם כי אכן בר-חבישה ולא מציק מדי בסתיו חם (ואיזה מזל שהספקתי גם לחבוש אותו. כלומר – אתמול!).

אם כן, איך נכשלים בהצלחה? עם המון (המון!) מזל (וכלום שכל, שהרי האלתורים היו לגמרי שרירותיים…). כך שגם זה אינו יכול להיות טיפ מוצלח (כל עוד אי אפשר לקנות 'מזל' בחנות כלשהי). ומה שנותר זה פוסט קיטור מחוייך.

היו חמימים ומוגנים
המחפשת עכשיו צעיף תואם שאוכל להרוס בהתאם…

המיוחדים | Special Moments

December 2017

A good month for summations… well, what have we had this year? World wide – not too many good news. But in my own private world – a camera…
I never said that still during the first quarter of this year I got a compact camera. Though automatic and with but a tiny zoom, still a real camera, much better than the photographic tools I used before it.

חודש טוב לסיכומים… ובכן, מה היה לנו השנה? עולמית – לא כל כך הרבה חדשות טובות. אבל במקרה הפרטי שלי – מצלמה…
מעולם לא אמרתי כי עוד ברבעון הראשון של השנה הצלחתי להשיג מצלמונת קטנה וקומפקטית. אמנם אוטומטית ועם זום מזערי, אבל בכל זאת אחת אמיתית, שעדיפה בהרבה מהכלים הצילומיים בהם השתמשתי לפניה.

And looking back at its' products… some of them I still really love.
Like this one for instance:

ובמבט לאחור על תוצריה… את חלקם אני ממש אוהבת. עדיין.
כמו למשל:

מרץ 2017 March
מרץ 2017 March

A shot that was among the ten first photos snapped with this camera.

צילום אשר היה בין העשרה הראשונים אותם צילמתי במצלמה הזו.

And my first ever Spur Winged Lapwing

והסיקסק הראשון שפגשתי בחיי

אפריל 2017 April
אפריל 2017 April

…looking so festive, like wearing a suit…
and here's a couple more (not the best one, but for front and back comparison only it will do).

…נראה כל כך חגיגי, כעוטה חליפה…
והנה עוד שניים מהם (לא צילום טוב במיוחד, אך לצורך השוואת חזית לגב בלבד זה יספיק).

אוקטובר 2017 October
אוקטובר 2017 October

And another photo I never posted – sun rise at the national park.

ועוד צילום שלא העליתי לכאן – זריחה בפארק הלאומי.

אפריל 2017 April
אפריל 2017 April

It seems to me what all these have in common is the serenity, as per the WPC…
Peace everyone,

ונדמה לי כי המשותף לכל אלה זו השלווה, כפי אתגר הצילום השבועי…
שלום לכולם,

רגעי דעה | Opinions

Still Without Judgment

לעברית, קליק פה.

Now, that we have passed the International Day for the Elimination of Violence against Women (see my previous post), I feel not only freer but also obligated (between me, myself and I, but still… and thank you for your patience) to relate to the subject from another angle.

Much have I read towards that annual day.
Including a female's opinion in one of the local dailies that – (well, somewhat re-phrasing, hoping that I kept the intent)
'the future man will employ extra caution and safe guards, in constant fear of the blade dangling randomly over the throat of any man, even one that has benignly flirted with a woman on Facebook'.
(I will add that this is the opinion of that writer, about a possible deterioration in human relations. But as for me? I sort of see what she meant).

Or part of the local law dealing with sexual harassment (at the work place), detailing that –
'the law wants to ensure… the preservation of Humanity and Human Dignity'.

Human Dignity.

I was glad to find Human Dignity within the law itself.
Seeing as Human Dignity, in my own opinion, makes the beginning, the end, and in between these – the essence of it all.

Any action from the outside that is accompanied even by the slightest whiff of coercion, does not respect the person being coerced.
And it is any ones' right to be respected. Any human.
Regardless of gender.

Meaning – the fact that I am a woman does not grant me any extra privilege. And at the same time even men are entitled to their dignity.

In a rather shocking (for me) coincidence, right during the preceding weeks before the weekend that marked the above mentioned annual day, I read about a man, that for a year of his life had to endure the limitation of his human rights, because of the (severe) complaints of a woman.
At the last possible minute, the procedure was stopped.
Sunday, Nov' 12th the trial was scheduled to start. And on Thursday, Nov' 9th, the message received was:
"the DA is recanting the indictment… [seeing as] there is no based foundation for a conviction".

Well, I agree with this man, which was quoted as saying: "it makes it look like something happened but it cannot be proven".
This man, throughout the whole, kept declaring his innocence. From the interview with him it does look (to me) that he is innocent. And if so, I cannot but agree with him further, when he says that he has been 'mightily wronged'.
But vis-a-vis the DA I just can't know what happened or didn't happen (which seems as if he is still being wronged).

In addition, I cannot judge the complainer. I don't know who she is and what could have been her motives, had she invented a slander. And whether this really was a false accusation.

And still not judging but from the existence of doubt, I cannot but think of false accusations.
And think further that false accusations hurt women in general, and the victims of harassment/rape in particular.
Just one such false accusation can deter investigators, and harm the chances of the true complaint to investigation and justice.
And that without even mentioning (again) the harm caused to whomever is complained against, through no faults of his own…

Which brings me back to Human Dignity.

Anyone respecting women, treats them accordingly. And does not create a place for complaint.
But here is a man, that seems to have treated women respectfully and was still complained against…
adding the opinion of the woman with which I started this post and I have to add also that –

Anyone respecting men, should treat them accordingly. And not file false accusations.

Because the blade cannot dangle randomly over the throat of any man, but has to be pointed to whoever is actually guilty (otherwise – where will Humanity and Human Dignity be?).



עדיין מבלי לשפוט:

עכשיו, משעברנו את היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים (ע"ע הפוסט הקודם שלי), אני מרגישה לא רק חופשיה יותר אלא גם מחויבת (ביני לביני בעיקר, אך בכל-זאת, ועימכם הסליחה והסבלנות) להתייחס אל הנושא מזווית אחרת.

הרבה דברים קראתי לקראת אותו יום שנתי.
כולל דעתה של מישהי, באחד היומונים, כי – (ובכן, בארגון מחדש-מה של המלל, בתקווה כי הותרתי את הכוונה בעינה)
'הגבר העתידי ינקוט משנה זהירות ואמצעֵי ביטחון, מחשש מתמיד מפני להט החרב המרחפת אקראית על גרונו של כל גבר, גם כזה שפלרטט לתומו עם אישה בפייסבוק'.
(אוסיף כי זו דעת הכותבת, לגבי הידרדרות אפשרית ביחסי אנוש. אבל כאשר ביני לביני? אני מבינה על מה היא כותבת).

או חלק מהחוק הישראלי בנושא הטרדות מיניות (בעבודה) המסביר כי –
'החוק בא… להבטיח… [שמירה] על צלם אנוש וכבוד האדם'.

כבוד האדם.

שמחתי מאד לגלות שיש בחוק התייחסות אל כבוד האדם.
היות וכבוד האדם, בעיניי ולדעתי, מהווה את ההתחלה, את הסוף, וביניהם – את עיקר הדברים.

הרי כל מעשה המגיע מבחוץ ויש לו ריח (אף הקלוש שבקלושים) של כפייה, אינו מכבד את האדם עליו המעשה נכפה.
וזכות כל אדם לכבוד. כל אנוש.
בלי שום קשר למגדר.

כלומר – העובדה שאני אישה לא מקנה לי שום זכות יתר. ובמקביל גם גבר זכאי לכבודו.

בצרוף מקרים די מזעזע (אותי, לכל הפחות), ממש במשך השבועות הספורים אשר קדמו לסוף השבוע שציין את יום המאבק דלעיל, קראתי על הגבר, אשר למשך שנה מחייו נאלץ לחוות הגבלת זכויותיו בגלל תלונותיה (החמורות) של מישהי.
ברגע האחרון לפני תחילת משפטו, ההליך נעצר.
ביום ראשון ה-12 לנובמבר היה אמור להתחיל המשפט, וביום חמישי, ה-9 לנובמבר התקבלה ההודעה (אצטט מאחד העיתונים:)
"שהפרקליטות חוזרת בה מכתב האישום… [היות ו] אין סיכויים מבוססים להרשעה".

ובכן, אני מסכימה עם הגבר הזה, המצוטט כאומר: "זה עושה רושם כאילו קרה משהו ואי אפשר להוכיח".
האיש, לכל אורך הדרך, הצהיר על חפותו. מהראיון איתו עולה הרושם (לפחות לדעתי) שאכן הוא חף מפשע. ואם כך, אני לא יכולה שלא להסכים איתו גם עם אמירתו ש-'נגרם לו עוול נורא'.
אבל למול התנהלות הפרקליטות אני פשוט לא יכולה לדעת מה קרה, או לא קרה (ומכך נראה כי ממשיך להיגרם לו עוול).

בנוסף, אני לא יכולה לשפוט את המתלוננת, היות ואין לי מושג מי זו ומה יכולים היו להיות מניעיה, אם המציאה/העלילה, ואם אכן זו הייתה תלונת שווא.

ועדיין, מבלי לשפוט, מעצם קיום הספק, אני לא יכולה שלא לחשוב על תלונות שווא. ולחשוב עוד כי תלונות שווא פוגעות בכל הנשים בכלל, ובנפגעות הטרדה/אונס בפרט.
היות ותלונת שווא, גם אם בודדת, עלולה להרתיע את החוקרים ובכך לפגוע בזכות תלונת האמת לחקר וצדק.
וזאת, אף מבלי להזכיר (שוב) את הפגיעה במי שמתלוננים עליו על לא עוול בכפו…

מה שמחזיר אותי אל כבוד האדם.

מי שמכבד נשים, מתייחס אליהן בהתאם. ולא יוצר מקום לתלונה.
אבל הנה אדם, אשר נראה כי התייחס אל נשים בכבוד, ובכל זאת התלוננו נגדו…
ובצרוף דעתה של האישה איתה התחלתי את הפוסט הזה, אני חייבת להוסיף כי –

מי שמכבדת גברים, אמורה להתייחס אליהם בהתאם. ולא להגיש תלונת שווא.

כי להט החרב לא יכול להיות אקראי, אלא חייב להיות ממוקד אל מי שאכן אשם (אחרת – היכן יימצאו צלם אנוש וכבוד האדם?).


רגעי דעה | Opinions

Action, Freezing and Awareness

Way back, years ago, I heard a theory:
'in a moment of danger, human reaction is one of three – fleeing, fighting, or freezing'.
I both agreed and didn't agree. Seeing as in my own opinion both fleeing and fighting are actions. Therefore to my own mind there really are two possible reactions – action or freezing.
But of this one can conclude that there is a choice… and that's not exactly the case.

I think I read something somewhere about this freezing, but so long ago that I don't recall the exact phrasing. It was something along the lines of –
what is happening is beyond the coping ability, therefore the psyche seals off, in protection of itself.

Lately, with the multiplication of reports about sexual harassment and rapes (both abroad and locally), I read in one of the newspapers (also) a female call to the rest of the women – to fight back. To not freeze.
It has to be said that according to what that writer wrote, it seems she knew what she was writing about from her own experience.

But my own experience? The first time a thoroughly unwanted guy tried to shove his tongue in my mouth – I managed to flee. The second time I couldn't escape so I resisted. Luckily the guy came to his senses and stopped.
(Which doesn't mean I am unfamiliar with the freezing option… I will get to it, sort of, later. In the mean time…)

Both these first experiences, in hind sight, showed me that my action was totally instinctive (!). Without any thought at all.
Very much like the eye that closes with anything approaching it, whether benign or with the intent to hurt.
And I'm not at all convinced this instinctive action has anything to do with character, and/or education, and/or anything at all that has to do with thinking/deciphering/concluding.

I will state clearly that I don't judge, nor do I have any tools with which to presume to judge other women, which may have encountered situations either similar or different than those I did myself. I also don't judge the one calling to fight back. However…

That above mentioned freezing, one cannot deny it – had existed, still does and can go on existing. I can even imagine certain situations in which freezing can save from death. (Although I must also add that actual rape can be the murder of the soul. And I have no idea how much is that better than final death, if at all).

But here another memory comes to my mind:
I once wrote, long ago and elsewhere, about a segment of a TV show I watched. The woman there clarified (to the guy) that while she lives her life doing her own thing, she doesn't forget that danger could cross her way. And since she doesn't want to find herself a victim of any sort, a part of her awareness includes not only where she is at any given moment but also what can be used in her self-defense (such as a bunch of sharp keys in a dark car park).

To me, that is woman empowerment. The total refusal to be a victim.

Or, in other words – the awareness that something bad may happen at the least expected moment and the total refusal to accept it without action.
Meaning – the knowledge that a woman can freeze and the intent and readiness, in advance, to help herself avoid it, with increased awareness.

Here I can add another snippet of my own experience: one night (driving home at around 2-3 am), after my refusal to play along with him at a red light – by not telling him my name, the stranger who asked it started following me. How harassing… (it has to be said that he may have driven along on his own way, with no connection to me. But…).
On the one hand – I went on driving. On the other – my mind froze (thus I reach the above mentioned sort of freezing).
The idea that reigned all others was that I didn't want to lead him to where I lived, to which I was driving. And my thoughts got stuck on this notion…
I will admit – I was stressed and didn't know what to do. Suddenly I realized the guy… whether turning left (into a buildings' car park) or U-turning back where he came from (tired of the chase), I couldn't see.
All I knew was that the guy cleared himself from my rear view mirror.
The next moment, with the calming down, countless ideas came to my mind: like stealing an orange light and turning immediately, for instance. If the guy got stuck at the red light and lost me after my turn, it would have cleared him sooner from my mirror…
Or driving straight to a police station. An hysterical woman being followed in the dead of night? No one would turn me away (at least not immediately), and the mere entrance to the station may have stopped the follower…
(Meaning, and to emphasize – freezing is possible. However, unfreezing one may come up with possible actions. And this experience armed me with these possibilities, if ever something of this sort happens again. Though I digressed. I started explaining about something I wrote long ago inspired by a TV show…).

To my amazement, a younger woman, who read what I wrote, understood me exactly the opposite to what I meant. To her understanding – I was walking this world waiting to be raped at any moment (and/or maybe seeking the next rape… ?).

And I don't judge her either. On the one hand – I may not have been clear. On the other – I haven't , nor can I have, any idea what in her personal experience biased her thought so that she understood so differently to my meaning (had I been clear). Therefore I will try to clarify now:

Firstly, that younger woman's approach may be interpreted as some kind of complacence, as in – this won't happen to me. However, the confessions of other women lately prove that even successful, intelligent women, sure of themselves, have frozen.

Therefore and in my own opinion the female awareness that something bad might happen (as opposed to the expectation for it to happen!), and advising the woman, in advance, to self-defense, fighting back, while enumerating tools and ways that can be employed in her aid, constitutes the refusal to ever be in a place where any man decides to test our boundaries (not to mention – gets carried away).

Because to me the boundary is clear: No, means – No!
The 'No' is not 'maybe' and definitely not a challenge. But simply 'No!'.
(even if the question isn't asked at all, as in the case of the guy that followed my in the night, if that's what he did).

It is obviously clear that a woman can live out her entire life without being harassed or raped (which is what I wish to all of us). But the awareness that it can happen must include the knowledge that it is possible to freeze also. That a situation 'beyond the coping ability' may exist. And expanding the awareness to include any and all available tools and options, in any moment, can minimize this freeze, if (perish the thought) anything will happen.

The 'Me too' campaign is positive (mostly). But it isn't enough. Alongside it (also – to my own opinion), us women need to enlist to enhancing all kind of awarenesses too.
Because violence against a woman also includes the sexual harassment and the rape.

Brought to you on November 25 – the International Day for the Elimination of Violence against Women, 2017

רגעי דעה | Opinions

פעולה, קיפאון ומוּדעוּת

אי-אז, לפני שנים, שמעתי תאוריה:
'ברגע של סכנה, אדם מגיב באחת משלוש דרכים – בריחה, מאבק, או קיפאון'.
הסכמתי ולא הסכמתי. היות ולעניות דעתי, גם הבריחה וגם המאבק מהווים פעולה. כך שמבחינתי קיימות, למעשה, שתי אפשרויות תגובה – פעולה או קיפאון.
אבל מזה ניתן להסיק כי יש אפשרות בחירה… ולא בדיוק כך זה.

נדמה לי שקראתי פעם משהו על הקיפאון הזה, אך כל כך מזמן עד כי אני לא זוכרת את הניסוח המדויק. זה היה משהו בסגנון –
מה שמתרחש נמצא מעבר ליכולת ההתמודדות, על כן הנפש נאטמת, להגנת עצמה.

לאחרונה, עם ריבוי הדיווחים על הטרדות ומקרי אונס (בניכר ובמחוזותינו), קראתי באחד העיתונים (גם) קריאה נשית אל שאר הנשים – להשיב אש. לא לקפוא.
יאמר לזכות הכותבת כי על פי מה שכתבה, נראה כי ידעה על מה היא כותבת מניסיונה האישי.

אך ניסיוני-שלי? בפעם הראשונה שגבר בלתי רצוי (לחלוטין) דחף את לשונו אל הפה שלי, הצלחתי לברוח. בשנייה לא יכולתי, על כן התנגדתי. ולמזלי, הגבר התעשת.
(אין זאת אומרת שהקיפאון לגמרי זר לי… גם אליו אגיע, בערך, בהמשך. בינתיים…).

שני המקרים הראשונים הללו, במבט לאחור, גילו לי כי הפעולה שלי הייתה לחלוטין אינסטינקטיבית (!). ללא כל מחשבה.
לגמרי כמו העין הנעצמת מעצמה בהתקרב אליה כל דבר חיצוני, אם תמים ועם במטרה לפגוע.
ואני לא משוכנעת שפעולה אינסטינקטיבית כזו נובעת מאופי, ו/או חינוך, ו/או כל דבר אחר המאופיין בחשיבה/פיענוח/הסקה.

אוֹמַר מפורשות כי אני לא שופטת, וגם אין לי שום כלים להתיימר ולשפוט נשים אחרות, אשר עמדו במצבים, אם דומים ואם שונים מאלו בהם נתקלתי בעצמי. אני גם לא שופטת את הקוראת להשבת אש. אבל…

אותו קיפאון דלעיל, אין להתכחש לכך – התקיים, מתקיים ויכול להמשיך להתקיים.
ואני אפילו מסוגלת לדמיין מצבים קיצוניים, בהם הקיפאון יכול להגן ממוות. (אם כי אני חייבת לציין במקביל שאונס ממשי עלול להיות רצח הנפש, ואין לי מושג עד כמה זה עדיף על פני מוות סופי, אם בכלל).

אבל כאן זיכרון אחר עולה בדעתי:
כתבתי פעם, מזמן ובמקום אחר, על קטע בו צפיתי בסדרת טלוויזיה. האישה שם הבהירה (לגבר) כי אמנם היא חיה את חייה, עושה את שלה בדרכה, אבל לא שוכחת שעלולה לארוב לה סכנה. ומפני שאין בכוונתה למצוא את עצמה כקורבן כלשהו, חלק מהמוּדעוּת שלה כולל לא רק היכן היא נמצאת בכל רגע, אלא גם מה יכול לשמש אותה להגנת עצמה (כמו למשל צרור מפתחות חדים בחניון חשוך).

בעיניי – זו הַעֲצָמָה נשית (מלשון חיזוק, הגברה). הסירוב המוחלט להיות קורבן.

או, במילים אחרות, המוּדעוּת לכך שמצב כזה עלול להתרחש ברגע הכי פחות צפוי. והסירוב הגמור לקבל אותו ללא פעולה.
כלומר – הידיעה כי אישה יכולה לקפוא והכוונה והמוכנות מראש לסייע לעצמה להימנע מכך באמצעות הגברת מוּדעוּת.

ופה אני יכולה להוסיף ניסיון אחר אישי שלי: באחד הלילות (כאשר נהגתי הביתה בסביבות 2 או שלוש לפנות בוקר), לאחר שלא שיתפתי איתו פעולה ברמזור אדום ולא אמרתי לו את שמי, הגבר הזר שניסה לדבר איתי החל לעקוב אחריי. כמה מטריד… (יאמר כאן כי יתכן והלז סתם המשיך בנהיגה בכיוונו-הוא, ללא קשר אלי. אבל…).
מצד אחד המשכתי לנהוג. במקביל – תודעתי קפאה (הנה הגעתי אל מעין קיפאון).
הרעיון שהשתלט על אחרים היה – אני לא רוצה להוביל אותו אל כתובתי הפרטית, אליה נהגתי. ומחשבתי נותרה תקועה ברעיון הזה…
אודה ולא אבוש – נלחצתי ולא ידעתי מה לעשות. לפתע קלטתי את הגבר… אם פונה שמאלה (אל חניה של בניין) ואם מפנה את מכוניתו חזרה כלעומת שבא (מיואש מהמעקב), לא ראיתי.
כל שידעתי היה כי גבר זה פינה את עצמו מהמראה האחורית שלי.
ברגע הבא, עם הרגיעה, החלו לעלות בדעתי אין ספור אפשרויות פעולה: כמו התגנבות מהירה ברמזור כתום ופנייה, למשל. אם הגבר היה נתקע ברמזור האדום ומאבד אותי לאחר שפניתי, זה היה מפנה אותו מוקדם יותר מהמראה שלי…
או הנהיגה היישר אל תחנת המשטרה. אישה היסטרית באמצע הלילה, אחריה מישהו עוקב? אף אחד לא היה מגרש אותי משם (לפחות לא בן רגע) ועצם הכניסה אל התחנה הייתה מסלקת את העוקב…
(כלומר ולהמחשה – קיפאון אפשרי. אולם, עם היציאה ממנו אפשר לעלות על יכולת פעולה. וניסיון זה חימש אותי באפשרויות, היה ומקרה כזה יחזור על עצמו בעתיד. אם כי סטיתי. התחלתי לספר על משהו שכתבתי מזמן בהשראת סדרת טלוויזיה…).

לתדהמתי, בחורה צעירה, שקראה את הדברים שכתבתי, הבינה אותם לגמרי הפוך מכפי שהתכוונתי. להבנתה – הסתובבתי בעולם בהמתנה להיאנס בכל רגע (ו/או אולי בחיפוש האונס הבא… ?).

וגם אותה אינני שופטת. מצד אחד – יתכן שלא הבהרתי את עצמי. ומצד שני – אין ולא יכול להיות לי מושג מה בניסיונה האישי היטה את מחשבתה להבין אותי כל כך הפוך לכוונתי (באם הייתי ברורה). על כן אנסה להבהיר כעת:

ראשית, גישת אותה בחורה צעירה יכולה להתפרש כמעין שאננות, בסגנון – לי זה לא יקרה.
אולם, חשיפת נשים אחרות לאחרונה מוכיחה כי גם נשים מצליחות, אינטליגנטיות, בטוחות בעצמן – קפאו.

לכן ולדעתי, המוּדעוּת הנשית לכך שמשהו עלול לקרות (בהפוך מהציפייה לכך שזה יקרה!), וההכוונה מראש את האישה להתגונן, להשיב אש, תוך פירוט כלים ודרכים היכולים לעמוד לרשותה, מהווה בעיניי סירוב מוחלט להימצא אי פעם במקום בו גבר כלשהו מחליט לבדוק את הגבולות שלנו (שלא לומר – נסחף לחלוטין).

היות והגבול, בעיניי, ברור: לא, משמעו – לא!
ה'לא' אינו 'אולי' ובוודאי שלא אתגר. אלא 'לא!' כפשוטו.
(גם כאשר השאלה אף לא נשאלת, כמו אותו אחד שהחליט על דעת עצמו לעקוב אחריי באמצע הלילה, אם זה מה שעשה).

ברור ומובן מאליו כי אישה יכולה לחיות את כל חייה ללא מקרי הטרדה ו/או אונס (וזה מה שאני מאחלת לכולנו). אבל המוּדעוּת לכך שזה עלול לקרות חייבת לכלול את הידיעה כי גם הקיפאון אפשרי. כי מצב של 'מעבר ליכולת ההתמודדות' עלול להתקיים. והרחבת המוּדעוּת, לכלול כל כלי זמין וכל אפשרות, בכל רגע, יכולה לצמצם את הקיפאון הזה, אם (חלילה!) יקרה משהו.

מסע ה'גם אני' אינו שלילי בעיני, נהפוך הוא (לפחות רוב היבטיו). אבל אינו מספיק. במקביל לו, וגם זאת – לדעתי האישית, עלינו, הנשים, להתגייס גם אל הגברת סוגים שונים של מוּדעוּת.
היות ואלימות כלפי אישה כוללת גם את ההטרדה ובוודאי גם את האונס.

הוגש במסגרת היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, ה-25 לנובמבר, 2017.

רגעי צילום | Pix Moments

כִּמעַט | Almost

In Luck and its' Lack I lamented a missed photo… well, I almost (!) got it (met the Night Heron again up close and personal) but this time the tassel on its' head wasn't to be seen…

ב-'מזל והיעדרו' קיטרתי על החמצת תמונה… ובכן, כמעט (!) השגתי אותה (פגשתי שוב את אנפת הלילה מאד מקרוב) אך הפעם לא נראתה ציצת ראשה…

This next photo of it isn't that bad… yet still no tassel (and with a rather annoying Flash that flashes on its own, even when there's no need).

וגם הצילום הנוסף שלה לא נורא… אם כי עדיין ללא ציצה (ועם מבזק מעצבן, הפועל על דעת עצמו, גם כאשר אין בו צורך).

During this walk in the Park I sighted (for the second time in my life) the Cormorants, that came back for the winter (as my leaflet says).
Well, I almost (!) managed to snap a shot of them, but they were much too quick to dive. I was left with the wish/hope that one of these days I'll be as quick with the shutter (they're so sweet with their beaks up, in a pair at both sightings, and diving in unison. Like synchronized swimming).

Although speed didn't help me get close enough (almost! clear photos), and/or identify this next bird… (almost familiar, yet no).

תוך סיבוב זה בפארק, קלטתי (לָשנייה בחיי) את הקורמורנים החוזרים לחרוף (כך על פי העלון שלי).
ובכן, כמעט (!) הצלחתי לצלם אותם, אך הללו היו מהירים לצלול. נותרתי עם השאיפה/תקווה להיות, באחד הימים, מהירה כמוהם עם הצמצם (חמודים כל כך עם מקור נישא מעלה, בזוג בשתי הפעמים בהם ראיתי אותם, וצוללים יחד. כמו שחיה מתואמת).

אם כי מהירות לא עזרה לי להתקרב מספיק (כמעט! צילומים ברורים), ו/או לזהות את הציפור הבאה… (כמעט מוכרת, אבל לא).

It doesn't really show well in these photos but the colors are speckled. All who can identify it – well done! (and I'll be happy if you share).

לא כל כך רואים בתמונות הללו, אך צבעיה די מנומרים. כל המצליח לזהות – כל הכבוד! (ואשמח לשיתוף).


P.S. I was just told that the speckled bird is a younger Night Heron.

רגעי דעה | Opinions

תגובה רגשית

Sorry English reader, this is too local to translate. Read you next time.

באחד הבקרים בשבוע שעבר, בהגישו לי את הגיליון היומי, איש העיתונים הסב את תשומת לבי אל אחת הכותרות. פניו אמרו לי הכל.
והאמת היא שהגבתי בדיוק כמוהו. בכעס. מהבטן.
חזרתי והתיישבתי לקרוא כל מילה מהדיווח. הבטן עדיין נהמה…

בלי שום קשר לנ"ל תמיד האמנתי…
לא. זו לא אמונה. זו ידיעה: תמיד ידעתי כי לכל אדם (באשר הוא) יש (!) זכויות אנוש. ובכלל זה – הזכות לדיעה, ולהבעתה.
אם כך למה התגובה הכל-כך רגשית שלי באותו בוקר?

אולי בגלל שהמקרה אליו אני מתייחסת מורכב הרבה יותר מסתם חילוקי דעות. היות ובמקרה זה מדובר באותה מנהלת בית ספר שתמכה בבתה.
(מה שאגב, יאמר לזכותה. לא כל הורה תומך בצאצאיו).

לא אכנס אל כל הפרטים, היות ואותי תפס היבט אחד בלבד מכל אותו סיפור. ציטטו אותה כותבת (וראיתי צילום של זה בעיתון): 'צבא ומוסרי זו סתירה במשפט'.

מעניין אותי לדעת איך אותה מנהלת תסביר את העלונים בערבית שהוצנחו על כפרים בדרום לבנון, המזהירים את האוכלוסייה שם, האזרחים החפים מפשע, מפני הפגזה עתידית, מפצירים בהם להתפנות ולהציל את עצמם (בעת מלחמת לבנון השנייה).
מעניין אותי לדעת גם איך אותה מנהלת תסביר את שיחות הטלפון אל אזרחים חפים מפשע ברצועת עזה, המזהירות מפני הפגזה עתידית, מפצירות בהם להתפנות ולהציל את עצמם (בעת מבצע צוק איתן).

כאשר צה"ל מתמודד עם אויב, אשר אינו כוח צבאי של מדינה מסודרת הכפוף לחוק כלשהו, אלא ארגון טרור…
הרי גם החיזבאללה בצפון וגם החמ"ס ברצועת עזה הוכרו זה מכבר (בעולם, לא רק כאן) בתור מה שהם – ארגוני טרור… ולא נראה שיש להם אילו נקיפות מצפון להסתתר מאחורי אוכלוסייתם-הם כדי לטווח באוכלוסייתנו-אנו (שאזכיר את המוסר שלהם?).
והצבא להגנתנו? אמור להגן עלינו. עלי, עליך, על אותה מנהלת וגם על הבת שלה.

ובכן… כאשר זה המצב, האם יתכן להפריד בין צבא ההגנה שלנו לבין מוסר?
הרי אם לא הייתה כל התייחסות למוסר, צה"ל היה משיב אש, בלי שום קשר לכל אותם אזרחים חפים מפשע בצד שממול, וללא כל ניסיון להציל את חייהם.

ובל נשכח שצה"ל אינו איזו חברה פרטית, המחולקת לסניפים ויכולה ליישם מדיניות שונה בכל סניף.
צה"ל הינו ארגון היררכי ומדיניותו אחת היא – מלמעלה עד למטה (בין אם החפ"ש מודע לה ובין אם לאו).
כך שאם מוסריותו של צה"ל ניכרת בשטחים מסויימים, אין זו נעדרת משטחים אחרים (וגם כאן – בין אם החפ"ש, ו/או האזרח, מודע או לא).

ועדיין זכותה של אותה מנהלת לדעתה (כמה מרגיז).

בניסיוני להיזכר בימי בית הספר שלי, לא זכור לי כי נתקלתי במי מהמנהלים אי פעם. והמורים/מורות? – נדמה שכלל לא היו להם דיעות כלשהן, מעבר לנושא אותו לימדו והטלת המשמעת בכיתה.
ובכן, מלבד המורֶה לפיזיקה (החתיך!), ששיתף את הכיתה (ברגע בלתי נשכח) בדיעותיו לגבי תזונה והקשר בינה לבין גוף בריא.
אך במחשבה בוגרת, שקולה וקרה, במבט לאחור – אין זאת אומרת שלשאר המורים לא היו דיעות. מן הסתם גם הם, כשאר אוכלוסיית אזרחי המדינה, הצביעו בבחירות, דנו בדברים בקבוצות עם מבוגרים אחרים וכו'. אבל במקביל, מורים/מורות היו אנשי מקצוע (מי טוב יותר ומי פחות) ומעולם לא הביאו את דיעותיהם הפרטיות/אישיות אל הכיתה.

כך שעדיין זכותה של אותה מנהלת לדיעה אישית משלה (עוד יותר מרגיז).

אבל אפריד לרגע בין כל האמור לעיל לבין הלהלן:


כאשר האנטישמי הממוצע בארצות נכר נתקל בעלילה, מן הסתם יאמין לה בקלות יתרה. היות והבסיס, הלשד, היסוד שבאותו אנטישמי, מראש מוטה כנגדנו (וגם זו זכותו…).

אבל הישראלי, אשר בעצמו היה אמור לשרת בצה"ל, אשר חי את חייו כאן ועכשיו… בעיצומה של המציאות שלנו… שהישראלי יאמין לעלילות… ?
זה, בקלות יתרה, מרתיח את שאר הישראלים, אשר שרתו בצה"ל ויודעים מה טיבו של צבא הגנתנו. כך שמובן מאליו כי התגובה למקרה כזה רגשית.
הרי זה עלבון אישי לכל מי ששרת בצה"ל לדורותיו.

אך אם אחזור לרגע אל עניין ההצהרה של אותה מנהלת, ואניח בצד את השאלה האם הצהרה זו מנוסחת בעברית או לא, בהתייחס אל התוכן…

אין ולא יכולה להיות סתירה בין צה"ל לבין מוסר, כל עוד בצד השני יש חפים מפשע המנוצלים על-ידי גורמי טרור. נקודה.
וזה לא עניין של חילוקי דיעות. זה לא עניין של ימין או שמאל.

זה עניין של אנושיות.

זה עניין גם של מדינה, המנסה להתקיים למול אויביה, להמשיך להעניק לאזרחיה (החפים מפשע בעצמם) את המקום הבטוח לחיות את חייהם ובין היתר גם להתבטא ולהביע דיעותיהם.
ומי שחושב אחרת בנושא המסויים הזה, יתכן ופשוט אינו מודע לכל העובדות.

ועדיין זכותה של אותה מנהלת לדעתה (הכי מרגיז), גם כאשר היא טועה, מוטעת ומטעה.
אבל זו רק דעתי (זכותי?).

רגעי עץ | Tree Moments·רגעי צילום | Pix Moments

To Effect or Not to Effect

A few explanatory words: the Weekly Photo Challenge urging to Experiment, sent me to this corner of the Park, housing some statues* (that I don't really like much). After experimenting with the photography itself, I tried some of the camera options/effects (which I don't normally mess with).
And the above result? I actually like. The Dream/Fantasy atmosphere sort of (in my own mind) makes it okay that some trees are flat…
Below you can see the original photo. Which do you prefer?

מספר מילות הסבר ל-'אפקט או לא': אתגר הצילום השבועי המציע 'להתנסות', שלח אותי אל הפינה הזו בפארק, ביתם של מספר פסלים* (אשר לא ממש מוצאים חן בעיניי). לאחר שניסיתי צילומים שונים, התנסיתי גם בכמה מהאפשרויות/אפקטים המציעה המצלמה (איתם אני לא מתעסקת בדרך כלל).
והתוצאה לעיל? דווקא מוצאת חן בעיניי. אווירת החלום/פנטזיה (לדעתי האישית) הופכת את העובדה שכמה מן העצים שטוחים למעין בסדר…
למטה אפשר לראות את הצילום המקורי. איזה מוצא חן לך יותר?


* The name of this piece – Eight Positive Trees, by Menashe Kadishman. 1975, Corten Steel. Gift of the Philip & Muriel Berman Foundation, Allentown, Pennsylvania.

* שם היצירה – שמונה עצים פוזיטיביים, מאת – מנשה קדישמן. 1975, פלדת קורטן. מתנת פיליפ ומיוריאל ברמן, אלנטאון פנסילבניה.

רגעי צילום | Pix Moments

Delicate Grace

Delicate grace was what I thought when I first saw both these Winged guys…

חן מעודן היה מה שחשבתי ברגע שראיתי את שני המכונפים הללו…

מַגְלָן חום | Glossy Ibis
מַגְלָן חום | Glossy Ibis

On the other hand, they don't exactly pause long enough to pose…

מצד שני, הללו לא בדיוק עומדים די זמן במקומם לצילום…

אנפה אפורה | Grey Heron
אנפה אפורה | Grey Heron

And the Grey Heron? Only here for the winter…

והאנפה האפורה? רק הגיעה לחרוף כאן…


אתגר הצילום השבועי – זמני | The Weekly Photo Challenge – Temporary