בחיוך | With A Smile·רגעי טבע | Nature Moments

שקועות בשינה | Asleep

כך אלו מוצאות חן בעיניי | That's how I like these

אמצע דצמבר 2017 Mid December

 

סוף דצמבר 2017 End of December

שקטות | when they are quiet
L

Along the Lines.

בחיוך | With A Smile·רגעי מחשבה | Thoughts

'עיניים ללא פנים' | 'Eyes Without A Face'

לעברית, קליק פה.

Lately I find myself humming Billy Idol's song from the eighties, even though the rest of the words do not really fit. Yet, most of us in the daily street seem to me to be 'eyes without a face', while we are all wearing some kind of a mask (not including the transparent masks, that seem to me detached and unfinished, without the rest of the protective space-suit one saw in the movies).

Beyond the slight difficulty in breathing through the mask (and the growing concern towards the temperatures rising in the summer) what bothered me most from the get go was – the absence of the smile. 'No human grace', creates a mental and emotional deprivation, when one cannot see the smile. Even if one can sometimes hear it in the tone of voice. Still – a deprivation.

Last week I passed a man wearing an illustrated mask. An illustration of a face. An exact completion of the very part of the face covered by the mask. Truly – it confused me for a moment. Next moment – I went on, tried not to stare and definitely avoided photographing.
I wondered about how like was the drawing compared to the real covered face.

However, the idea seemed nice to me. What the mask that I saw showed was a poker face. Devoid of an expression. Even if it is true that a smile is not always appropriate, still, I would have felt much more comfortable had the drawing been smiling. Welcoming.

In the meantime, the only ones that are still whole-faced in the daily street are animals. However… following a bit of the nightmarish dream I once had, I noticed a somewhat strange phenomena.
Once dark-colored cats close their eyes, their faces almost disappear. Becoming almost a blank slate, waiting for features…

מנקר בפארק | dozing at the park

It also seems that masks are here to stay awhile. I would prefer a smiling one, but will settle for what I have for now…
Hoping to be rid of all masks soon and forever (until next Halloween, or the one after)
L

Discover Prompts – Song, Music.


ובעברית:

בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי מזמזמת ביני לביני את שירו של בילי איידול משנות השמונים, למרות ששאר המילים לא כל כך מתאימות. בכל-זאת, רובנו ברחובות העיר נראים לי כ'עיניים ללא פנים', בעודנו חבושים במסיכות כאלו ואחרות (לא כולל את המסיכות השקופות, שנדמות לי תלושות ובלתי-גמורות, ללא שאר חליפת המגן החללית מסרטי המגיפות הבדיוניים).

מעבר לקושי הקל לנשום דרך המסיכה (והחשש ההולך ומתגבר מפני עליית המעלות בקיץ), מה שהפריע לי יותר מלכתחילה היה – היעדר החיוך. 'ללא חסד אנושי', נוצר חסך נפשי ורגשי, כאשר אי אפשר לראות את החיוך. גם אם לפעמים אפשר לשמוע אותו בצליל הקול. ועדיין – חסך.

בשבוע שעבר נתקלתי בגבר, חבוש במסיכה מאוירת. ציור של פנים. השלמה מדויקת, של ממש אותו חלק מהפנים המכוסה במסיכה. למען האמת, התבלבלתי לרגע. במשניהו המשכתי הלאה, השתדלתי שלא לבהות ובהחלט נמנעתי מלצלם.
תהיתי לגבי רמת הדמיון בין הציור לפנים האמיתיות, המכוסות.

אבל-ברם-אולם, הרעיון נראה לי יפה. ההמחשה שלו במסיכה שראיתי – פני פוקר. ללא כל הבעה. גם אם נכון שלא בכל מקום-זמן-מצב החיוך מתאים, נדמה לי שבכל-זאת, הייתי מרגישה נוח יותר אם הציור היה מחויך. מסביר פנים.

בינתיים, היחידים שנותרו שלמי פנים ברחוב היום-יום אלו בעלי החיים. אם כי… בעקבות חלום מעט מסויט שחלמתי באחד הלילות, שמתי לב לתופעה משונה-משהו.
ברגע שחתולים כהים עוצמים עיניים, הפנים שלהם כמו נמחקות. כמו לוח חלק, שמחכה לתווים…

מנקר בפארק | dozing at the park

עוד נדמה כי המסיכות כאן, וכאן תישארנה לאורך זמן. הייתי מעדיפה מסיכה מאוירת ומחויכת. בינתיים אסתפק במה שיש…
בתקווה להיפטר בקרוב ולעד מכל המסיכות (עד לפורים הבא)
L

I Don't Get It·בחיוך | With A Smile

הפסנתר | The Piano

כדקה ל'הסגר' נתקלתי במחזה : About a minute to lockdown I encountered

היום חזרתי לוודא | today I went back to verify

ואכן – ללא מכסה קלידים | and indeed – no keys lid

Around these parts it has been known to rain (the last two winters were plentiful). And though I did encounter this phenomena elsewhere, I thought that someone would comment, someone will explain, someone will fix it. And no…
And I still don't get it. Who would think this is good for the piano?

במחוזותינו, כידוע, יכול לרדת גשם (ושני החורפים האחרונים היו די ברוכים). אמנם כבר נתקלתי בתופעה במקום אחר, אבל חשבתי שמישהו יעיר, מישהו יסביר, ומישהו יתקן את המצב. ולא…
ואני עדיין לא מבינה את זה. מי יכול לחשוב שזה טוב לפסנתר?

L

Discover Prompts – Instrument.

בחיוך | With A Smile

כגודל … The Bigger

… המשא, כך אטית ההתקדמות | the burden, the slower the progress …

בתור נמלה | as an ant

I was amazed (about a year and half ago), while on my way back, to find an ant dragging a feather. What could it have been thinking, I asked myself. And in a rather bizarre moment, my self came back with – maybe it wants to write a letter to some far off aunt?
I smiled to myself, and snapped a shot for a souvenir.
Seeing the last prompt – Slow, I remembered this almost agonizingly slow progress of the feather being dragged across the sidewalk.
L

נדהמתי (לפני כשנה וחצי) בעודי בדרכי חזרה, למצוא נמלה גוררת נוצה. מה זה עלה בדעתה, שאלתי את עצמי. וברגע הזוי למדי, עצמי ענה לי – אולי חשבה לכתוב מכתב לדודה רחוקה?
חייכתי ביני לביני, צילמתי למזכרת.
כשהוצע הרעיון האחרון – לאט, נזכרתי בהתקדמות האטית, הכמעט-מיוסרת הזו, של הנוצה הנגררת על המדרכה.
L

נ.ב. מקומי – בחג האחרון חגג יצחק קלפטר יום-הולדת שבעים וברדיו השמיעו שעתיים משיריו, כולל כאלו שהלחין לאחרים. החמצתי את השעה הראשונה, אבל הקשבתי לשנייה. והנה, צלילים מסתלסלים מוכרים הפציעו אל חלל החדר. כוורת עם יו-יה. אין לי מושג מה חכם בגרירת נוצה ומה נמלה יכולה לעשות בה, אבל כאשר ראיתי למחרת את מילת העידוד היומית, לא יכולתי שלא לשיר '… וודאי ידע שיש, גם תוספת לפתגם – ראה דרכיה וחכם. היי יו יה'… שיר שתמיד מצליח לשפר לי את מצב-הרוח.

I Don't Get It·בחיוך | With A Smile

הבניין המוזר | The Weird Building

Walking along a street interests me a little less than a walk in the park, seeing as the street is mostly business-like. One has to go from here the there, for a certain purpose, and come back. Along the way, one has to be careful crossing streets and of other dangers.
A walk in the park can be full of interest (animal, plant, inanimate) and one does not have to be too careful.

And yet, even a street can interest (me). Like in the case of the weirdest building I know:

הליכת רחוב מעניינת אותי מעט פחות מההליכה בפארק, היות והרחוב ענייני בעיקר. יש להגיע מפה לשם, לצורך כזה או אחר, ולחזור. על הדרך, יש גם להיזהר בחציית כבישים ומעוד סכנות.
הליכה בפארק יכולה להיות מוצפת עניין (חי, צומח, דומם) ולא חייבים להיזהר מדי.

ובכל-זאת, גם הרחוב יכול לעניין (אותי). כמו במקרה של הבניין המוזר ביותר שאני מכירה:

I still have not managed to understand whether the building of this edifice has finished, or not?

עוד לא הצלחתי להבין אם הבנייה של הבניין הזה הסתיימה, או שלא?

Though it might be that the (seemingly endless) building in the front has to do with another thing altogether. However, as long as this one goes, here's another angle:

אם כי יתכן כי הבנייה (הנצחית, כפי הנדמה) בחזית קשורה למבנה לגמרי אחר. אך כל עוד עסקינן במבנה הקיים, מזווית אחרת:

ובתקריב-מה | and in somewhat of a close-up

Of course, here too there is room for regret. In my own opinion, any human being is prone to think there is plenty of time. And if one has not yet done something (like, in this instance – I haven't got to the other side of this building, and/or even found out how to get there), it is not too bad. There's always the next time.
Until suddenly the order was issued way back when (a few weeks ago), that we can't leave our immediate surroundings. And thus severed in one fell swoop all the next times, till further notice…

כמובן, גם כאן יש מקום לחרטה. לדעתי, כל בן-אנוש תמיד חושב שיש זמן בשפע. ואם לא הספקנו משהו (כמו במקרה הזה – עוד לא הצלחתי להגיע אל צדו השני של הבניין, ו/או לגלות איך בכלל מגיעים לשם), לא נורא. בפעם הבאה.
עד שלפתע יצאה ההודעה אי-אז (לפני שבועות ספורים), שאין יותר להתרחק ממקומנו המיידי. ובכך קטעה בחטף את כל הפעמים הבאות, עד להודעה חדשה…

מחכה בקוצר רוח לפעם הבאה | Can hardly wait till the next time
L

Discover Prompts – Street

בחיוך | With A Smile·רגעי טבע | Nature Moments

מעלה ומטה | Ups and Downs

My new habit lately is a 'walk in the park' down 'memory lane' (meaning – going through all the photos I ever snapped there). And here, I found two more, that always make me smile.

ההרגל החדש שאימצתי לי לאחרונה, זה 'טיול בפארק', ב'משעול הזיכרונות' (כלומר – בין התמונות מן העבר). והנה, מצאתי עוד שני צילומים, שתמיד מצליחים לגרום לי לחייך.

פבר' 2018 Feb

ואת זאת הספקתי לצלם השנה | and this one I managed this year

1 לינואר 2020 1st of January

כפי שנאמר באנגלית – As the saying goes – Bottoms Up
בתקווה שחייכת | Hoping you smiled
L

בחיוך | With A Smile·רגעי טבע | Nature Moments

התעמלות צהריים | Noon Workout

גם סגורים בבית אפשר ללמוד | Even closed at home one can learn

כל עוד יש חלון זמין. | as long as there's a window

וכך גיליתי שגם חתולי רחוב | That's how I found that even street cats

יכולים להרגיש חופשי | can feel free

לחשוף את הבטן. | to expose their tummy

מה שנדמה לי כמתנגד | Which seems to me opposed

לכל מה שנדמה היה לי | to everything I seemed

שידעתי. | to have known

אבל המתח נראה לי | But the tension seems to me

יותר כתרגיל טאי-צ'י | more like an exercise in T’ai Chi

מאשר חשיפה שמחה ובוטחת | than a happy and secure exposure

השחור-לבן של הבניין | The building's Black&White

עדיין חשוף-בטן | still exposing the belly

ושוקל נמנום | and considering napping

לאחר ההתעמלות | after the workout
L