ההזוי | The Surreal

לפני ואחרי | Before and After

Before – I found a kind of beauty in the Crane Dance

לפני – מצאתי איזשהו יופי במחול העגורנים

Originally posted here (even if shot with a weak kind of camera).

הועלה לראשונה לכאן (גם אם צולם במצלמה חלשה למדי).

After – one of them lost its' head

אחרי – אחד מהם קופד ראשו

Before – I found this tree kind of charming

לפני – מצאתי את העץ הזה די מקסים

Originally posted here.

הועלה לראשונה לכאן.

After, and though shot from a different direction, you can still tell that the tree lost a limb

אחרי, ואף אם צילמתי מכיוון אחר, עדיין אפשר לראות שהעץ איבד זרוע

Yesterday, a crane-head collapsed, wounding two and ruining a house (and the tree). Luckily (according to what's in today's paper) two cats in one of the apartments were not harmed. I hope they and their human-folk found a place to spend the night.
L

ובכן, בעברית אין לי צורך להסביר. כולי תקווה כי הדיירים וחתוליהם מצאו מקום.
L

ההזוי | The Surreal·רגעי עץ | Tree Moments·רגעי צילום | Pix Moments

The Modern Cyclops

הקיקלופ המודרני

 

kr

 

Amusing or disturbing?

משעשע או מטריד?

L

P.S. This kind of tree has bumps on its' trunk, some of which actually look like the human eye. Someone (whenever, I wouldn't know who or when) decided to inhance one with color. While I initially thought it amusing, I can see other aspects to it, and had to ask: what do you think/feel about it? Does it fall within, or does it cross, acceptable boundaries?

The next The (Extra)Ordinary Tree, and the Laying Tree.

העצים הבאים ה(כמו) רגיל והעץ השוכב

ההזוי | The Surreal

Shooting the Breeze

על דא והא

He looked out-of-place, just like she felt herself. Though not in the same way. Almost everyone looked so young… except a gentleman at the corner, very foreign looking with a huge black mustache and an egg-shaped head.
Her eyes found the newcomer again, still near the entrance. Possibly approaching his 40's, she guessed. Very tall and could be impressive, if it were not for his clothes… oh, I must have stared, she blushed and quickly averted her gaze from his. Scanning the room once more she thought everyone else at least better groomed than him. The foreign gentleman especially so. And a younger one by the bar, two women hanging on his arms, all of them holding martinis and having fun.
"Is this seat taken?" a deep voice cut her reverie.
Looking up and blushing anew at the shabby stranger, "oh, no" she mumbled, "please sit. They've got waiters circulating. One probably will come by soon. They are very sharp. It is so much better to be sitting at a table when food and drink are involved, wouldn't you agree?".
Just a thing a grandma would say, he felt, though he didn't remember his own, and had no one to compare her with.
"Then you wouldn't like to grab a hot dog at a corner later?". It was a mischievous twinkle in the old lady's eye that made him say the words, which is why he was surprised to see it turn into dismay.
She leaned a bit closer and whispered "you eat dogs?", her British accent suddenly catching his ear.
"Not at all. No dog involved" he hastened to say, in his most reassuring voice. "They're a kind of sausage. I'm Reacher by the way" he added, extending his hand.
Her eyes locked on his, a bit puzzled.
"My name is Reacher. Jack Reacher", he said, laying his hand on the table in what he hoped looked like a natural move.
"Oh" her face cleared. "Nice to meet you Mr Reacher. I'm Jane Marple. I'm sorry, I didn't understand you at first. How silly of me" she smiled at him, eyes twinkling again. "I couldn't understand your statement of being richer than… a sausage?".
He just smiled back at her, trying to guess how old she really was. Must be over 90.
"A lot has changed since my day" she went on, a reflective quality to her voice as she let her eyes roam over the mingling crowd, resting again on the popular martini drinker. "A lot of what was considered rude is now a matter of course".
He scanned her clothes, very much like the English Victorian photos he'd come across. "And you would think it a change for the better or worse?" he inquired.
"I wouldn't know" she replied. "I'm not sure I understand what I'm looking at. Look over there, how miffed the foreign gentleman looks at his companion, who turned to talk into that small device everyone seems to be carrying".
"That's a mobile phone" he told her. "That's a huge technological improvement. Think of it – you get stuck somewhere. Right there in your pocket is the means to call for help. Or – you can communicate with anyone anywhere".
"Those do sound like advantages" she agreed. "But are they really communicating?".
"Yes, there is the show factor. They all seem so busy, productive" he couldn't help observing.
"And rude" she returned. "In my day, when one had a conversation, one gave it all the attention respect and honor demanded. And I have a feeling that foreigner feels much the same way".
"Maybe…" again he had to admit she had a point. "But the world is much fuller of accessible information. Which is another advantage. Being able to reach it anytime".
"Yes but would you really want to be accessible to anyone anytime? How about privacy, propriety, or are those obsolete?".
"Well, you can always shut the phone when you want privacy".
"Are you sure about that?" she questioned. "Wouldn't you worry about what you are missing?".
"Me? I don't think so" Reacher answered. "There's email, verbal and textual messages and those would reach me when I have the time for them. But again, you have a point. It's easy to become addicted to these things, develop a dependence".
"My dear boy, the world was, is and probably always will be full of advantages and disadvantages and living in it, for some, can be confusing. For others maybe less…"
"Would you care for some wine?" the waitress cuy in, brushing miss Marple's head with the bottom of the bottle in her rush to hydrate the huge guy.
Well, thought the lady, with all due respect to technology, apparently good help is still hard to find…

L

As per the Worlds Colliding Prompt.


ובעברית:

הוא נראה לא שייך, כפי שהיא-עצמה הרגישה. אם כי לא באותו מובן. כולם נראו לה כל כך צעירים… מלבד הג'נטלמן בפינה, נראה נוכרי עם שפם ענק וראש בצורת ביצה.
עיניה מצאו שוב את האחרון להגיע, עדיין סמוך לכניסה. אולי הוא מתקרב לשנות הארבעים לחייו, ניחשה. מאד גבוה ויכול היה להיות מרשים ממש אלמלא בגדיו… הו, לבטח בהיתי, הסמיקה והפנתה מבטה מעיניו. בסוקרה את החדר שוב חשבה שכולם לפחות נראים מטופחים יותר ממנו. בעיקר הג'נטלמן הנוכרי. והצעיר יותר ליד הבר, שתי נשים תלויות על זרועותיו, כולם אוחזים בכוסיות מרטיני ונהנים מהחיים.
"הכיסא הזה תפוס?" קול עמוק חתך את הרהוריה.
בהביטה מעלה הסמיקה מחדש למול הזר המרופט, "הו, לא" מלמלה, "שב בבקשה. יש מלצרים מסתובבים. אחד מהם בוודאי ייגש בקרוב. הם מאד פקחים. כל כך טוב יותר לשבת לצד שולחן, כאשר מזון ומשקה מעורבים בעניין, לא היית מסכים?"
בדיוק מה שסבתא הייתה אומרת, חש, אף אם לא זכר את שלו ולא היה לו עם מי להשוות.
"אם כך לא תרצי לחטוף הוט-דוג בפינה מאוחר יותר" [טוב, אי אפשר לתרגם את זה, לא? L]. זיק שובב בעינייה של הליידי הזקנה גרם לו לומר את המילים, לכן הופתע לראות את מבטה הופך לחרד.
היא נשענה קרוב יותר אליו ולחשה "אתם אוכלים כלבים?", ומבטאה הבריטי תפס לפתע את אוזנו.
"בשום אופן. שום כלב לא מעורב בעניין" מיהר לומר, בקול הכי מרגיע שהיה לו. "זה רק סוג של נקניקיה. אגב, אני ריצ'ר" הוסיף, מושיט ידו [ושוב אי אפשר לתרגם, L].
עיניה נעולות על שלו הביעו מבוכה.
"שמי ריצ'ר. ג'ק ריצ'ר" אמר, מניח ידו על השולחן בתנועה שקיווה שנראתה טבעית.
"הו" פניה התבהרו. "נעים לפגוש אותך מר ריצ'ר. שמי ג'יין מארפל. אני מצטערת, לא הבנתי אותך. כמה טפשי מצדי" חייכה אליו, זיק בעינייה שוב. "לא הצלחתי להבין את הצהרתך על שאתה עשיר יותר מ… נקניקיה?".
הוא רק חייך אליה חזרה, מנסה לנחש בת כמה היא באמת. בטח עברה 90.
"הרבה השתנה מהזמנים בהם הייתי צעירה" המשיכה, איכות הגוּתית לקולה, בעודה מניחה לעינייה לחלוף שוב על הקהל, נחות על שותה המרטיני הפופולארי. "הרבה ממה שנחשב בזמני לגסות רוח הפך בזמן זה לעניין שבשגרה".
הוא סרק את בגדיה. דומים לתמונות ויקטוריאניות שראה. "והיית חושבת את השינוי לטובה או לרעה?" שאל.
"אין לי איך לדעת" השיבה. "אני לא בטוחה שאני מבינה מה אני רואה. הסתכל לשם, עד כמה מעוצבן הג'נטלמן הזה על בת שיחו, שפנתה לדבר אל תוך המכשיר הקטן, שנדמה כי לכולם יש כמותו".
"זה טלפון נייד" אמר לה. "וזה מהווה שיפור טכנולוגי עצום. חשבי – את תקועה איפשהו. וממש בכיסך האמצעי להזעיק עזרה. או – תוכלי לתקשר עם כל אחד בכל מקום".
"אלה אכן נשמעים כיתרונות" הסכימה. "אך האם זו תקשורת באמת?".
"כן, יש את עניין הרושם. כולם נראים עסוקים, יוצרים" נאלץ להעיר.
"וגסי רוח" חזרה היא. "בזמני, כאשר האדם ניהל שיחה, הקדיש לה את מלוא שימת הלב שכבוד והוקרה דרשו. ולתחושתי הנוכרי מרגיש כמוני".
"אולי…" שוב נאלץ להודות שהיה משהו בדבריה. "אך העולם מלא יותר במידע נגיש. מה שמהווה יתרון נוסף. היכולת להיעזר בו בכל רגע".
"כן, אך האם אתה-עצמך היית רוצה להיות נגיש לכל אחד בכל רגע? מה עם פרטיות, נאותות, או שמא פסו אלו מן העולם?".
"ובכן, תמיד אפשר לכבות את המכשיר אם רצונך בפרטיות".
"אתה בטוח בקשר לכך?" הקשתה. "מבלי לדאוג לגבי מה שאתה מחמיץ?".
"אני? לא נראה לי" ענה ריצ'ר. "יש דוא"ל הודעות קוליות וטסקטואליות, ואלה יגיעו אלי כשאתפנה אליהם. אבל שוב, יש משהו בדבריך. קל להתמכר לדברים הללו, לפתח תלות בהם".
"נערי היקר, העולם היה, הווה וכנראה לעד יהיה מלא ביתרונות וחסרונות, והחיים בו, לאחדים, יכולים להיות מבלבלים. לאחרים אולי פחות…"
"אפשר להציע לך יין?" התפרצה המלצרית, משפשפת את ראשה של מיס מארפל בתחתית הבקבוק, בחפזונה להשקות את הגבר הענק.
ובכן, חשבה הליידי, עם כל הכבוד לטכנולוגיה, מסתבר ששרות טוב עדיין קשה למצוא…

L

הדיילי-פרומפט הציע להפגיש שתי דמויות מספרים שונים. לא יכולתי להתאפק…
בתקווה לסופ"ש מחוייך וחג שמח.

ההזוי | The Surreal

Unbelievable

לא יאומן

Yesterday. A fine, spring, sunny day, mid peaceful afternoon, not too late. I was spread on my bed, deeply absorbed in the current book. Suddenly a rapid string of noises made me jump. I don't know how else to describe them other than by the words – horizontal hail.
Hail for the knocking quality of the noise. Horizontal because these weren't on the roof but on the wall to my side. The last of them came with another special noise. Like a kind of mini-explosion, like plastic breaking.

I went out to the balcony. I examined said wall. And there, in the side shutters – a hole. A hole in the shutters. I really could not believe my eyes. The balcony shutters are in a square shape, like a bench – one long stretch of them at right angles to two narrow ones, at each end. This hole was in the left narrow shutters. I looked at the ones exactly opposite. Another shock. A matching dent.
The dent was closer so I reached to touch it, as I still couldn't believe what I saw (and I still don't). The gentlest touch loosened the piece of plastic that fell off, making it a full hole.

Is it possible? Could it be my apartment was shot at? I don't live in a war zone. Though a city street, it is a quiet one, housing normal families, as far as I know.
Nevertheless it is hard to argue with eye-sight and touch. A high entry hole and a (originally a dent but now a) lower second one. The "shooting" (if that's what it was) came from above. But the building that would fit is too far off. That is – that's how it looks like… to me… the law abiding citizen…
Besides, I didn't do anything to anyone, surely nothing that can result in… shooting… (?!?)

I thought I'd file it under "bizarre mystery" and move on. I probably watched too many CSI episodes. Crowds of people/teams/gadgets invading my privet life just didn't seem plausible in my reality.
But I couldn't let it go.
I debated the issue for the rest of the evening (and night). The neighbors downstairs have kids… perish the thought of what could have happened, if my impression of it was accurate.
So today I consulted my neighbor. He came up here, had a look and recognized a clear trajectory. He also deduced which building it came from exactly (more than 100 meters away). He thus confirmed all my own thoughts. There was no choice. I called the police:

"Hi, I think I was shot at yesterday…" I could barely say it.
"What?!?" came the astonished response.
So I re-told what happened.
"Are you in a dispute with anyone?"
"No way. I don't know anyone here enough to get into anything of the sort".
"Okay, I'm sending a unit over to have a look".
Who needs suspense books and action movies with such a life…

Twenty minutes later her and him arrived. Came upstairs. Looked around. Called the tech guys. In an hour someone will be by to check it out. It does look like the hole was created by a bullet…

On the dot the guy came. Photographed, looked, photographed, complained, photographed and could not tell me what comes next.
The peak of all peaks: "could be a slingshot" (direct quote).
No Mr CSI. That much I am almost sure of. The affirmation of the far off building, the sequence of the knocks on the wall, the strength with which the last one went through the first shutters, went on in a direct line for more than three meters and was sill forceful enough to dent the ones opposite… it just doesn't seem to me it could be a slingshot.

"Next time call immediately" were his parting words.
Next time?!? I went through all of this now so there wouldn't be a next time
But what do I know.

And what will I know? Will there be an answer to the mystery? Maybe the police will have a clue. And maybe they'll clue me in (or not).
Though to me the whole thing is still unbelievable and surreal, despite the evidence that's right there and the four more people who saw them (including the piece that flew about a meter and a half from the first hole). So I didn't dream nor imagine it. And I don't know what to make of it (except the obvious "why me?!?" passing thought).

L


ובעברית

אתמול, יום אביב שמשי ובהיר, בשעות אחה"צ השלוות, לא מאוחר. שרועה הייתי פרקדן, לגמרי שקועה בספר התורן. לפתע הקפיצו אותי ממקומי סדרה מהירה של רעשים. לא יודעת איך לתאר אותם מלבד בצמד המילים – ברד אופקי.
ברד, על שום אופי הנקישה של הצליל. אופקי, מפני שצלילים אלה לא מהגג מקורם אלא מהקיר שלצדי. אל האחרון שבהם התלווה עוד רעש מיוחד. כמין ניפוץ, כמו של חומר פלסטי שנשבר.

יצאתי למרפסת. התחלתי בוחנת את הקיר המדובר. והנה, שם, בתריס הצד – חור. חור בתריס. באמת שלא האמנתי למראה עיני. תריסי המרפסת בצורת האות ח' עם "רגליים" קצרות. החור הזה ב"רגל" השמאלית. העפתי מבט אל התריס שממול (ה"רגל" הימנית) ועוד הלם. שקע תואם.
אל השקע, שהיה יותר קרוב, שלחתי יד לגעת, היות וטרם האמנתי למה שראיתי (ועדיין לא). המגע העדין ביותר שחרר את פיסת הפלסטיק, שנשרה, ונפער החור השני עד סופו.

היתכן? היכול להיות שירו על הבניין? אני לא גרה באזור מועד לפורענות. זהו רחוב אמנם עירוני אך שקט, שעד כמה שהשגתי מגעת מאוכלס במשפחות לגמרי רגילות.
ובכל זאת עם מראה-עיניי ומגע-ידי קשה היה לי להתווכח. חור כניסה גבוה ו(שקע מקורי ועכשיו) חור יותר נמוך. ה"ירי" (אם זה מה שהיה) בא מלמעלה. אבל הבניין שגובהו מתאים מרוחק מדי. כלומר – ככה זה נראה… לי… האזרחית-שומרת-חוק…
מלבד זאת לא עשיתי שום דבר לאף אחד, בטח לא משהו שיצדיק… ירי… (?!?).

חשבתי לתייק את המאורע תחת "תעלומה מוזרה" ולעבור הלאה. כנראה שראיתי יותר מדי סדרות וסרטים. המוני אדם/צוותים/מכשירים פולשים לתוך חיי הפרטיים פשוט לא נראו לי כתסריט אפשרי במציאוּת שלי.
אבל לא יכולתי להניח לזה.
התלבטתי כל הערב (והלילה). לשכנים למטה יש ילדים… אוי ואבוי מה יכול היה להיות אם הרושם שקיבלתי נכון.
לכן, אכן, התייעצתי היום עם השכן. הוא עלה, ראה וזיהה מסלול ברור. גם הבין מאיזה בניין זה בא בדיוק (יותר ממאה מטר מכאן). ובכך אישש את כל מה שחשבתי בעצמי. לא נותרה ברירה. התקשרתי למשטרה:

"היי, אני חושבת שירו עלי אתמול…" אמרתי בקושי.
"מה?!?" הגיעה התשובה הנדהמת.
סיפרתי שוב מה קרה.
"את מסוכסכת עם מישהו?"
"מה פתאום. לא מכירה פה אף אחד מספיק כדי להסתכסך".
"טוב, אני שולח ניידת. שיעיפו מבט".
מי צריך ספרי מתח וסרטי פעולה, כשאלו הם חיי…

תוך עשרים דקות היא והוא התייצבו. עלו למעלה. ראו. קראו למז"פ. תוך שעה יבואו לבדוק. כי אכן זה נראה כאילו קליע יצר את החור…

בול שעה אחרי בא המז"פ. צילם, ראה, צילם, התלונן, צילם ואין לו מושג מה קורה הלאה.
שיא כל השיאים: "אולי זה רוגטקה" (ציטוט מדוייק).
לא, מר מז"פ. בזה אני כמעט משוכנעת. האישור של הבניין הרחוק, רצף הנקישות, העוצמה שבה מה שזה לא יהיה עדיין המשיך במסלולו לאחר שפער חור בתריס, עד כי השאיר שקע יותר משלושה מטר אחרי, פשוט לא נראה לי כרוגטקה.

"בפעם הבאה תתקשרי מיד" היו מילות הפרידה של מר מז"פ.
בפעם הבאה?!? הרי כל הקטע עכשיו הוא כדי שלא תהיה עוד פעם
אבל מה אני מבינה ומה אני יודעת.

ומה אדע? האם תימצא התשובה לתעלומה? אולי למשטרה פתרונים. ואולי יספרו גם לי (ואולי לא).
אם כי לי כל העניין לא יאומן והזוי, למרות ההוכחות שעדיין שם, אותם עוד 4 אנשים ראו (כולל פיסת הפלסטיק שעפה כמטר וחצי מהחור הראשון). כך שלא חלמתי ולא דמיינתי. ולא יודעת מה לחשוב (מלבד, כמובן, "למה אני?!?").
L