I Don't Get It·המחוייך | With A Smile

חידות | Riddles

האין הפרח נראה כפרצוף משתוממם ? Doesn't the flower look like a puzzled face

לעברית, קליק פה.

The riddle – early morning in the bathroom, preparing to go out for the day, the corner of my eye caught a silhouette passing outside the window at my side… hhmmm… could it be?
The solution – though I live upstairs, the apartment below has long ago been extended and someone was walking there on the roof of the extension.

That was how I found out that the apartment below entered a period of renovation (hopefully a short one). Noisy renovation. A time when someone roamed that roof constantly, when all that separated him from me, while being at either the bathroom or the WC, was only windows (closed! How lucky it is winter!) and happily – opaque glass. Not at all see-through.
However… what am I to say to the downstairs neighbor, not to fix what needs fixing? (And the unsolved riddle – why before seven in the morning, when chances are it will disturbe the neighbors?).

The next riddle – that very same day, around noon, an onslaught of hammering and other noises, from behind the other wall, suddenly joined those from below… could it be?
The solution – the apartment next to mine entered a period of renovation (hopefully a short one). Noisy renovation. How wonderful…

After two days of stereophonic noise and a (quiet! Joy of joys) weekend, came the next day.
The whole morning I was busy elsewhere, though I was happy to finish all the pre-going arrangements before sounds of the neighbors' movement started (hooray! Finally some privacy!).

On my way back.
A woman came on board the bus with a shrieking stroller. Not the hinges, but the baby within. The bus driver, happily excited, almost jumped off his seat and pushed his head nearly in the stroller.
Well, I've already ridden this driver's bus and realized he is a really nice happy-go-lucky kind of guy. And there was the proof. Of all possible human reactions, this guy chose an enthusiastic greeting. Though I wasn't entirely convinced that a stranger's head, despite words of endearment, can calm a crying baby… (though later his mother did).

Further on, someone else boarded the bus, stopped right in front of me and chewed his chewing gum… well, I cannot describe it other than – obscenely.
I was almost tempted to stare at him, fascinated (it is a riddle to me why anyone would think this an acceptable behavior, but if to be totally fair, it could have developed as an unawares habit). However, I didn't like the guy himself. Therefore I resolutely averted my gaze to look out of the window (a little less fascinating, maybe, but much safer) and ignored the guy. I especially didn't clear for him the seat next to me.

Towards evening.
Well, when I got back around noon (with the noise) several other riddles awaited me, but I'll get back to those. Because following them the noise level suddenly rose tenfold, when an angry drilling joined it, into the wall on which I leaned a moment before, trying to read a bit and relax after a too-full a day…
Of course I jumped off my seat (literally, not just almost).

At around noon I encountered reasons to doubt the professionalism of the head-renovator next door. So who can promise me the drill would not come right through the wall? Seeing as with the noise a scene arose on the wings of memory – Joey trying his hand at carpentry and almost drilling into Chandler (on 'Friends').
Both incidents ended with no casualties (in the series and in real life. It is a fact – I am still here and it is already the next day after that).

And at noon? Here I am back to that.
When arriving the first sight to greet me was… water.
A (small) puddle, but when rain was forecast and yet the skies kept stubbornly clear – a bit surprising. Especially its' location – still pouring like a thin stream from the walkway to the building…
I moved a bit further along and what did I discover?

Well, this needs a bit of background – right at the entrance a pipe sticks out of the ground to a low hight and then curves to the right (in a way. It is actually curved towards the building) and meets the main valve and the main water meter. From there it splits to the apartments valves of thoes next to it.
Meaning – that is how it looks when everything is normal.
That day? Well, the whole piece of pipe between the main valve and the apartments ones just wasn't there. And from the upright pipe, just after the curve, water ran free. Not a trickle nor a gush, yet running in semi-flow.

I went upstairs to leave my stuff but couldn't keep quiet. I went back. And found the owner of the apartment next door (the head-renovator) with someone else (a plumber?) fiddling with the pipes. As soon as I was seen, an explanation sprang to lips –
Since a faucet needed replacement… (!?) the water had to be shut off…
(why the whole buildings' and not just the specific apartment? A riddle to which I have no solution).
When trying to shut off the water, they discovered the main valve is faulty…
(and then why not try the one of the specific apartment? Another riddle to which I have no solution).

And though I was offered no other explanations, I dare guessing that at this point the toilers decided to just dismantle the whole thing.
Around these parts, we are having a bit of a drought and water need not be wasted, but that is probably not these guys' concern. Much the same as they don't care shutting off the water to an entire building for replacing a faucet in a certain bathroom.
And yet another riddle to me was why this owner of an apartment saw fit to suggest that I (!), of all people, should be the one to go to the water company to announce a faulty valve. What did he take me for, the owner of the whole building? Or was he impressed by my (marvelous?) ability to discern a main valve from the apartment ones?

And to the last riddle – where is the logic, and/or thought process, and/or consideration, maybe you may offer a good guess. I find myself stuck on a single word:




החידה – באחד הבקרים, השכם, בחדר האמבטיה ותוך ראשית הכנות ליציאה מהדירה אל עמל יומי, לפתע פתאום קלטה זווית עיני צללית חולפת (כמובן, מבחוץ) על פני שמשת החלון לצדי… ההמממ… היתכן?
הפתרון – אמנם אני גרה בקומה למעלה, אך את קומת הקרקע הרחיבו. ומישהו הלך שם על גג ההרחבה.

ובכך התבשרתי כי הדירה למטה נכנסה אל תקופת שיפוצים (בשאיפה – קצרה). שיפוצים רועשים. תקופה בה כל הזמן מישהו הסתובב שם על הגג, כאשר כל המפריד בינו לביני, בהיותי אם באמבטיה ואם בשירותים, מסתכם בחלונות (סגורים! איזה מזל שחורף!) ולשמחתי – הזגוגית אטומה. כלל וכלל לא שקופה.
אבל… וכי מה אומר-אגיד או אדבר עם השכן מלמטה, שלא יתקן את הטעון תיקון אצלו בבית? (והחידה הבלתי פתורה – למה לפני שבע בבוקר, כאשר רוב הסיכויים שזה מפריע לשכנים?).

החידה הבאה – באותו יום, בסביבות הצהריים, מתקפת דפיקות ורעשים שונים מעבר לקיר השני הצטרפו לפתע פתאום אל הללו העולים מלמטה… היתכן?
הפתרון – הדירה לידי נכנסה אל תקופת שיפוצים (בשאיפה – קצרה). שיפוצים רועשים. כמה נפלא…

מקץ יומיים של רעש סטראופוני וסופ"ש (שקט! שישו ושמחו) הגיע היום שאחרי.
כל שעות הבוקר הייתי עסוקה במקומות אחרים, אם כי שמחתי שהספקתי את כל ההתארגנויות טרום-יציאה לפני שהחלו רחשי הפעילות של השכנים (והיאח-הידד – השגתי מעט פרטיות!).

בדרכי חזרה.
עלתה אל האוטובוס אישה עם עגלה מצווחת. לא צירים חורקים, אלא התינוק שבפנים. הנהג, בשיא האושר המרוגש, כמעט זינק מכיסאו ותחב את ראשו כמעט ממש אל תוך העגלה.
ובכן, כבר נסעתי איתו וקלטתי שהוא איש ממש חביב, שמח וטוב לבב. אבל עכשיו, הנה ההוכחה. מכל התנהגויות-אנוש אפשריות, האיש בחר ב-ברכה נלהבת. אם כי לא השתכנעתי שראשו של גבר זר, למרות מילות חיבוב, יכול להרגיע תינוק מצווח… (אבל אימו הצליחה בהמשך).

בהמשך הדרך עלה אל האוטובוס מישהו אחר, התייצב ממש מולי ולעס מסטיק… ובכן, אני לא יכולה לכנות את התופעה בשום דרך אחרת מלבד – לעיסה מגונה.
כמעט התפתיתי לבהות בו מרותקת (חידה לי למה מישהו חושב שזו התנהגות מקובלת, אם כי, ואם להיות לגמרי הוגנים, יתכן כי הדבר התפתח לו להרגל מבלי משים). אבל האיש עצמו לא מצא חן לי. בנחישות, הסטתי מבטי אל הנוף מחוץ לחלון (המרתק מעט פחות, אולי, אך יותר בטוח) והתעלמתי מהאיש. במיוחד לא פיניתי לו את המושב לידי.

לפנות ערב.
ובכן, כשהגעתי בצהריים ציפו לי (בנוסף לרעש) חידות נוספות, אך אליהן עוד אחזור. היות ולאחריהן רמת הרעש התגברה לפתע עשרות מונים, בהצטרף קידוח עצבני ממש אל תוך הקיר. הקיר עליו נשענתי, בדיוק רגע לפני כן, בנסותי לקרוא מעט ולהירגע בתום יום עמוס מדי…
כמובן שממקומי זינקתי (באופן מאד ממשי. לא רק כמעט).

בצהריים נתקלתי בסיבות לתהות על רמת המקצועיות של המשפץ הראשי, על כן מי יבטיח לי שלא יחדור המקדח דרך הקיר? הרי יחד עם הרעש צפה ועלתה על גלי הזיכרון אותה סצנה בה ג'ואי חשב להיות נגר, וכמעט קדח את צ'אנדלר (ב'חברים').
אם כי האירוע הסתיים בלא כל נפגעים (גם בסדרה וגם בחיים. עובדה – אני עדיין פה וכבר הגיע יום המחרת של היום המדובר).

ולעת צהריים? הריני חוזרת אליהם.
בהגעתי המראה הראשון שהקביל את פני היה… מים.
שלולית (קטנה), אך כאשר חזו גשם ובכל-זאת השמיים נותרו עיקשים בבהירותם – די מפתיעה. במיוחד במיקומה – נובעת כמעיין (דק) ממשעול הגישה אל הבניין…
התקדמתי מעט ומה גיליתי?

ובכן, לכך נדרש רקע מסוים – ממש בכניסה מזדקר מהאדמה צינור לגובה נמוך, בטרם התעקלוֹ ימינה (נגיד. למעשה זה קדימה, אל הבניין) ופוגש את הברז ושעון המים (מד? מונה? שיבר? השד יודע) הראשי. משם ממשיך הצינור ומתפצל אל הברזים הדירתיים של טור הדירות שלידו.
כלומר – כך זה, כאשר המצב כתיקונו.
באותו יום? ובכן, כל החלק של הצינור בין הברז הראשי לבין הדירתיים פשוט לא היה שם. ומהצינור המזדקר, מעט לאחר העיקול בו, זרמו מים לחופשי. לא בדיוק בטפטוף וגם לא ממש בקילוחי שצף קצף, אך בכל זאת זרם שוטף-חלקית.

עליתי להניח את הדברים אך לא יכולתי להישאר בשתיקתי. ירדתי חזרה. ומצאתי את בעל הדירה שלידי (המשפץ הראשי) עם מישהו נוסף (שרברב?) מתעסקים עם הצנרת המדוברת. רק נגליתי לעיניהם וכבר ההסבר זינק אל שפתיים –
היות והצטרכו להחליף ברז… (?!) ניגשו לסגור את המים…
(למה של כל הבניין ולא רק את המים אל הדירה המסוימת? חידה, לה אין לי פתרון).
כאשר ניסו, גילו כי הברז של הבניין לא תקין…
(למה אז לא ניסו את הברז הדירתי? עוד חידה, לה אין לי פתרון).

אמנם לא הוצע לי אף הסבר נוסף, אך לאחר מה שכבר נאמר, אני מעזה לנחש שבשלב הזה החליטו העוסקים במלאכה פשוט לפרק את הצינור. (ואגב היום, כאשר עברתי שם, קלטתי שהחלק שחָסַר אתמול בצהריים היה המונה/מד/שעון הראשי… האם בכלל מותר לכל אחד לפרק אותו?).
ומה עם הכינרת ושאר מאגרינו המדולדלים? זה כנראה לא מעניינם. בדיוק כפי שלא אכפת להם לנתק מים לבניין שלם רק כדי להחליף ברז באמבטיה מסוימת.
ועוד יותר חידה לי מדוע ראה לנכון בעל הדירה לידי להציע כי דווקא אני (!) מכל האנשים, תהיה זו שתיגש אל חברת המים להודיע להם על ברז ראשי לא תקין. וכי מה נראיתי לו, בעלת הבניין? או שמא הרשימה אותו יכולתי (המופלאה?) להבדיל בין ברז ראשי לדירתי?

ועל החידה האחרונה – איפה פה ההיגיון ו/או המחשבה ו/או ההתחשבות, אולי לכם יהיו פתרונות יצירתיים. אני תקועה במילה אחת ויחידה:



המחוייך | With A Smile


לעברית, קליק פה.

As far as I'm aware at least two of my ancestors liked to collect things. Though on a small scale.

My maternal grandfather collected coins. Only a few. I inherited a small and rather heavy box from him. But it always amuses me quite a bit to see, alongside those of his own country, a surprising coin with Greek writing (in the photo there's two of these, to show both sides), or one with writing that looks (to my untrained eyes) Arabic. Or (which is possibly more probable) Turkish.

By the way, in the photo I included a Russian coin (the one of 1924 with someone wielding something that looks like a hammer) and the top bronze German one.

Unlike granddad, my father collected stamps. Though that's hardly surprising. In his days inter-family communication had to rely on letters, sent and received by Air Mail (does anyone remember it still?). But photographing stamps is not that interesting. And needless to say that both these collections have stopped growing, right?

Well, no. That's not entirely accurate. It has happened that one passed to another (who passed on to me) coins resembling local ones, that on closer inspection turned out to be in one case Hungarian, in the other – unknown (I'd hazard a wild guess at Chinese or Japanese. It's the one with flowers in the above photo).
Let's assume these were simple mistakes, but what else can I do with these coins other than add to the collection?

But my newest friend here on WordPress reminded me of my dad's other collection. Also a small one and mostly packed away. Yet I lately liberated my three favorites.

And here I am capable of a bit more detail:

The blue one – Rolls Royce Silver Shadow, Corgi Toys, made in Britain. I've already said (here) this was my dad's absolute favorite.
The golden one – No. Y-15 1930 Packard Victoria, Matchbox, made in England.
The green one – 1911 Renault No. 2, made in England (and my favorite of the three, even if I would never wish to drive it. And one of the ones I was allowed to play with, which explains its' condition).

However, if I could start a new collection…
And despite my lack of liking to no-roof (that is in real cars), I may have been tempted to start it with this… (though maybe on condition that together with it the collection will include a whole car, or as a friend I once knew used to say – an umbrella/air-conditioning with wheels).


Details about the Audi can be viewed here.

המחוייך | With A Smile


For English, click here.

עד כמה שידוע לי, לפחות שניים מאבות-אבותיי אהבו לאסוף דברים. אבל בקטן.

סבא (מצד אימא) אסף מטבעות. לא רבים. עברה אלי ממנו קופסא קטנה ודי כבדה. אבל משעשע אותי לא במעט לראות, לצד כל המטבעות ממחוזותיו-הוא, מטבע עם כתב יווני מפתיע (יש בצילום שניים מהם, להראות את שני הצדדים), או אחד עם כתב שנראה (לעיניי הבלתי אמונות) ערבי או (מה שדווקא יותר סביר להניח, נדמה לי) טורקי.

אגב, בתמונה כללתי גם מטבע רוסי (זה עם מישהו שמניף משהו שנראה כמו פטיש, מ-1924) והברונזה מלמעלה, הגרמני.

אבא שלי לעומתו אסף בולים. אם כי זה בכלל לא מפתיע. בזמנו, תקשורת בין-משפחתית, נאלצה להסתמך על מכתבים שנשלחו והתקבלו בדואר אוויר (האם מישהו עוד זוכר ומכיר?). אם כי לצלם בולים לא ממש מעניין. ומיותר לציין ששני האוספים האלה גם יחד כבר לא צומחים, נכון?

ובכן, לא. רגע, כי זה לא מדויק. הרי כבר קרה שמישהו העביר למישהו (שהעביר לי) מטבע דמוי עשרה שקלים, שבמבט בוחן התברר כהונגרי. או מטבע דמוי שקל, שבמבט בוחן התברר כבלתי מזוהה (לניחושי הפרוע – סיני או יפני. הכוונה לזה עם הצמחייה בתמונה לעיל).
בואו נניח כי היו אלו טעויות בתום-לב, אך מה עוד אוכל לעשות עם מטבעות כאלו מלבד לצרף אל האוסף?

אבל הידיד החדש ביותר שלי ברשת הוורדפרס הזכיר לי את האוסף השני של אבא. גם זה די צנוע וברובו ארוז. ובכל-זאת, לשלושת החביבים עלי הענקתי לאחרונה חירות.

וכאן אני מסוגלת גם לפירוט:

הכחולה – רולס רויס סילבר שדו, צעצועי קורגי, תוצרת בריטניה. כבר אמרתי (כאן) כי זו הייתה המכונית האהובה על אבא שלי.
הזהובה – פאקארד ויקטוריה, מס' Y-15, מ-1930, מאצ'בוקס, תוצרת אנגליה.
הירוקה – רנו מס' 2, מ-1911, תוצרת אנגליה (והחביבה האישית שלי משלושתן, גם אם לא הייתי רוצה לנהוג בה לעולם. ועוד זו בה ניתן לי לשחק מדי פעם, כפי שמצבה מעיד).

אבל אם רק יכולתי להתחיל אוסף חדש…
ולמרות חוסר חיבתי להיעדר גג (זאת-אומרת, במכוניות-אמת), אולי הייתי מתפתה להתחיל אותו עם זו דווקא… (אולי בתנאי שיחד איתה תצטרף אל האוסף מכונית שלמה, או כפי שמישהי שהכרתי פעם נהגה לומר – מטרייה/מזגן עם גלגלים).



פרטים על האאודי, כאן.

המחוייך | With A Smile

So Blue

כל כך כחול … היה כל מה שיכולתי לחשוב … was the only thought I was capable of …

שלדג לבן חזה, מהצד | A White-Throated Kingfisher, in profile


Might not be the best photo, but what better to start a new blog-year? And wishing all the best to all.

As for the new Weekly Photo Challenge about Growth, I see me as a new photographer, though I've had a (much better) camera during the film-era. The digital one I've had for less than a year. So what I hope and wish is for my photo collection (especially the Winged creatures I like so much) to grow and improve with time. Thanks for stopping by.

אולי לא תמונה הכי טובה, אך מה טוב ממנה להתחיל שנת בלוג חדשה? ומאחלת כל טוב לכולם.

המחוייך | With A Smile

The Last Moment

הרגע האחרון

A moment before the end (well, the end of 2017), I browsed again through its' products and found some (slight) smiles:

רגע לפני הסוף (ובכן, סוף השנה האזרחית), עברתי שוב על תוצריה ומצאתי חיוכים (קלים):

לטיול יצאתי | I went for a walk


לדגמן, לרגע, עצרתי | I stopped for a moment to pose


אך בדרכי הסטואית, אני לא מקשיב לרעש | but in my quiet way, I don't listen to noise

(Okay, so the Egyptian Goose in the photo is silent, but its' kind is normally rather loud).

(או.קיי., בתמונה היאורית שותקת, אבל לרוב בני מינה דווקא רעשנים).

Wishing you all a Happy New Year and, hopefully, filled with good news.

מאחלת שנה אזרחית חדשה וטובה לכולם, בשאיפה לשנה מלאה בחדשות טובות.


נ.ב., למרות הדמיון לדונאלד דאק, אשמח אם מישהו ישליט סדר בעניין, האם הלבן ברווז או אווז? כי לי אין מושג…

המחוייך | With A Smile·קיטוּר | Bitching

Successful Failure

לעברית, קליק פה.

Well, way back when, a long time ago, there was this book – How to Fail Successfully. I've never actually read it. Nevertheless… this is what happened:

The last Weekly Photo Challenge spoke of Serenity. And though I managed to find some among this years' photos, I really needed a bit more of it.
In my experience – whoever is looking for serenity, may find it (sometimes) when walking to the park, for instance. (Unless one tries to photograph the frustrating and illusive Cormorant. I'm almost convinced that these Cormorants have a sixth sense, that makes them move exactly when one focuses on them. You can barely see the splashes. Yet, since I never lied here, I'll simply ask to be believed that there was a Cormorant there. That dived immediately upon my focus… By the way, right-click on the photo should give the option to open in another window).
And not only that. I also caught a cold. So walking anywhere is a bit impossible… especially when such an action requires breathing (and indeed one has to breath also while chasing pills and tissues, yet that's a must. Not so walking anywhere else).

All of a sudden it hit me…
That's another thing that can calm (me). And here, what can be better during this autumn that is so not an autumn, with thirty degrees (C. In F. it should be around 85) in the shade… (well maybe a couple of degrees less but who's counting, especially with a fever, maybe even delirium), such an… well – annoying autumn!
[that's how it was around here until today. This morning was still not cold, yet the rain came back].

All the knit caps I worked through time are lying needless in the closet. Who can stand wearing them when it is this hot? However…
I have plenty of leftover yarn, some of it thin… I thought to myself – why not knit a cap exactly fitted to a hot autumn?

And indeed I didn't slack. I went online, toiled and found…
Well, I really wanted a beret. Like in French-style, tilting it to a jaunty angle… And I was very happy when I found instructions to knit just that!

As happy as a clam I went straight to…
the new chase.
No, not the pills (that finished already) but the circular needles. Which I didn't find. Never mind, seeing as I do have a set of five in that size. So even happier still I went to the actual work. I worked and knitted until all of a sudden…

I realized what the problem is with the 5-set. But of course this problem doesn't at all interest he/she who don't knit. I however got very frustrated by the stiffness of the situation.

Meaning – a circular needle is not at all circular.
If you imagined a no-end-no-begging-circle, you'd be disappointed.
It is two very short needles joint blunt-end to blunt-end by a plastic string – thin, flexible (!) and long (!) (sometimes 90 centimeters, other times a whole meter). This needle enables to knit mostly cylindrical things (such as caps, for example). And because it is flexible, it is maneuverable. Which still says nothing to whoever doesn't knit, so I'll be brief:
when it got to where I had to measure the diameter of the work that far, I discovered the stiffness of the 5 inflexible needles…
(a few words to clarify the photo – yes. Those are only four [short] needles. Because the fifth is the one used for the actual knitting).

So, I tossed and turned ideas in my mind until it seemed there could be, somehow, a way to measure the radius (and what is a radius if not half a diameter? And there I was thinking all those lessons back at school were futile, with absolutely no usage applicable in a day-to-day life…). So I stretched and measured and calculated and figured I'm just about at the next stage of the work.

Well… right exactly when it was too late to undo… right there and then I discovered that… I was wrong… (so even a helpful tip to the knitter-that-lost-the-circular-needles-and-had-to-use-the-5-set wouldn't come out of this).
I missed the measurement… (and maybe the above mentioned lessons were wasted after all?).
Ouch… the failure seemed almost complete. However, I went on with the knitting (while improvising). This time I thought – the worst that can happen is my stopping a stranger on the street and offering her a hat for her daughter (which could be embarrassing to more than just me).

But when all is said and (mainly) done, and at rest, the beret doesn't look all that bad. The trouble is wearing it. Not at all a jaunty beret but just another cap. Although indeed wearable and not too cumbersome during a hot autumn (and luckily I also got to use it. That is – yesterday! [like said, today is wintery again]).

So, How to Fail Successfully? With a lot (really a lot!) of luck (and no brain at all, while the improvisations were totally arbitrary). Which also cannot be a useful tip (as long as one cannot buy 'luck' at a store). Which leaves but a venting post with a smile…

Stay warm and safe
Now looking for a matching scarf that I can wreck accordingly.


כישלון מוצלח

ובכן, היה פעם, מזמן, ספר כזה – איך להיכשל בהצלחה. לא קראתי אותו מעולם. ובכל זאת, טוב… מעשה שהיה – כך היה:

אתגר הצילום האחרון דיבר על שלווה. ואמנם מצאתי כזו בין תצלומי השנה, אך למעשה, נזקקתי למעט יותר ממנה.
מניסיוני – מי שמחפש שלווה, יכול למצוא אותה (אולי) בהליכה אל הפארק, למשל. (אלא אם מנסים לצלם את הקורמורן המתסכל והחמקמק. אני כמעט משוכנעת שיש להם חוש שישי, לקורמורנים הללו, שגורם להם לזוז בדיוק-בול כאשר מתמקדים בהם. בקושי רואים את ההתזות. ובכל זאת, היות ומעולם לא שיקרתי פה, אבקש להאמין לי שהיה שם קורמורן. שצלל מיד עם המיקוד… אגב, קליק-ימני אמור להציע פתיחת צילום בדף נפרד).
ולא רק זה. חטפתי צינון. כך ש-איפה אני ואיפה ללכת… במיוחד כאשר זו פעולה המחייבת לנשום (ואמנם חייבים לנשום גם כאשר רודפים אחרי האקמול והטישו, אבל זה מחוייב. לא כן ללכת לכל מקום אחר).

לפתע נזכרתי…
זה עוד משהו שיכול להרגיע (אותי). והנה, מה טוב יותר לעת סתיו כל כך לא סתווי עם שלושים מעלות בצל… (טוב – עשרים ושבע אבל מי סופר, במיוחד עם חום, ואולי אף הזיות…), סתיו ממש… נו – מעצבן!

כל הכובעים עליהם טרחתי עם הזמן שוכבים בארון ללא כל צורך. מי יכול לסבול אותם על הראש כשחם כל כך? אבל…
הרי יש לי שאריות צמר, חלקן צמר דק… חשבתי לתומי – למה לא לסרוג לי כובע בדיוק-בול לסתיו חם?

ואכן, לא התעצלתי, אל הרשת הגעתי, יגעתי ומצאתי…
ובכן, חשקה נפשי דווקא ב-בֶּרֶט (אגב, במילון כתוב – כומתה, כובע עגול חסר-מִצְחָה… [באמת? מיצחה?] אבל זה נשמע צבאי מדי [לא שיש לי משהו נגד צה"ל, חלילה! להיפך, יש לי משהו נגד מלעיזיו…] אם כי במקרה הזה דווקא חשקה נפשי בברט בסטייל צרפתי-מה. כזה שאפשר לחבוש בזווית משעשעת), לכן מאד שמחתי כשמצאתי… ממש ברט!

בשישו ושמחו ניגשתי אל…
המרדף החדש.
לא, כבר לא האקמול (שנגמר גם ככה) אלא המסרגה העגולה. ולא מצאתי אותה. ניחא, יש לי מערכת של חמש-מסרגות בדיוק במידה. על כן בשישו ושמחו (מחודשים) ניגשתי ממש אל המלאכה עצמה. עמלתי וסרגתי עד שלפתע…

קלטתי מה הבעיה עם סט-החַמְשָה (מה יש, מיצחה אפשר ולא חמשה? בוודאי שאפשר. היות ומשמע המילה טור או קבוצה של חמישה אנשים, או דברים. כמו חמשת הקווים עליהם רושמים תווי נגינה… למשל).

כמובן שהבעיה עם סט-החמשה ממש לא מעניינת את מי שלא סורגת אבל אותי מאד תיסכל נוּקשוּת המצב.

כלומר – מסרגה עגולה, כשמה כן איננה!
מי שמדמיין עיגול של ממש (ללא סוף וללא התחלה) יתאכזב.
היות ומדובר בשתי מסרגות מאד קצרות שמחוברות אחת אל השנייה בשרוך פלסטיק דק, גמיש (!) וארוך (!) (לפעמים תשעים סנטימטר ולעתים מטר). מה שמאפשר סריגה של משהו גלילי-ברובו (כמו – כובע, למשל). והיות וזה גמיש, אפשר גם להתגמש עם זה. מה שעדיין לא אומר הרבה למי שלא סורג לכן אקצר:
כשהגיע זמן מדידת הקוטר של החלק הסרוג – גיליתי את בעיית הנוקשות של חמש מסרגות בלתי גמישות…
(מילים ספורות של הבהרה לתמונה – כן. נכון שיש שם רק ארבע מסרגות [אגב, באורך 20 סנטימטר האחת] וזאת כי המסרגה החמישית משמשת בדרך-כלל לסריגה עצמה).

נו, חשבתי ויגעתי והיה נדמה לי שאפשר, איכשהו, למדוד רדיוס (והרי מהו רדיוס אם לא מחצית הקוטר? ולתומי חשבתי שכל השיעורים המתמטיים היו מיותרים, ללא שום יישום מעשי בחיים…). כך שמתחתי ומדדתי וחישבתי והגעתי למסקנה שהנה, אוטוטו אגיע אל השלב הבא.

ובכן… בדיוק-בול בשלב שכבר לא איפשר פרימה… ממש שם ואז גיליתי… שטעיתי… (כך שאפילו פוסט טיפ-לסורגת-הנתקלת-בחוסר-מסרגה-עגולה-ונאלצת-לסרוג-בסט-החמשה לא ייצא מזה).
החמצתי את המידה… (ואולי כן בוזבזו אותם שיעורים שהזכרתי לעיל?).
אוי… כך שהכישלון נדמה היה לי כמעט מוחלט. ובכל זאת המשכתי לסרוג (באלתורים). הפעם חשבתי – מקסימום, אעצור מישהי ברחוב ואתן לה כובע לילדה שלה (מה שיכול להביך לא רק אותי).

בסופו של דבר, במצב מנוחה, הברט נראה דווקא לא כל כך נורא. הבעיה מתחילה עם החבישה. לא ברט חביב מוטה הצידה בשובבות-מה. אלא סתם עוד כובע. אם כי אכן בר-חבישה ולא מציק מדי בסתיו חם (ואיזה מזל שהספקתי גם לחבוש אותו. כלומר – אתמול!).

אם כן, איך נכשלים בהצלחה? עם המון (המון!) מזל (וכלום שכל, שהרי האלתורים היו לגמרי שרירותיים…). כך שגם זה אינו יכול להיות טיפ מוצלח (כל עוד אי אפשר לקנות 'מזל' בחנות כלשהי). ומה שנותר זה פוסט קיטור מחוייך.

היו חמימים ומוגנים
המחפשת עכשיו צעיף תואם שאוכל להרוס בהתאם…

המחוייך | With A Smile

היה יום כזה יפה | It Was Such A Nice Day

Once upon a time a couple of pigeons made a date. The guy-pigeon arrived on time and waited. And waited. A day passed, then two. All of a sudden he saw the gal-pigeon from a distance and flew to her, all annoyed and ruffle-feathered. Where have you been, he demanded. It was such a nice day, she answered, that I decided to walk.

That was one of the first jokes (if not the very first one) that I ever heard as a child. As a grownup, I know it is not at all funny. But something in me always manages to smile whenever I am reminded of it (yes, I know these are ducks. Still, they reminded me).

באחד הימים זוג יונים קבעו להיפגש. הזכר הגיע בזמן. חיכה. וחיכה. עבר יום. חלפו יומיים. לפתע ראה את היונה מרחוק ועף אליה, כל-כולו עצבני וסמור נוצות. איפה הייתְ, תבע לדעת. היה יום כזה יפה, ענתה לו היא, עד כי החלטתי ללכת ברגל.

זו הייתה אחת הבדיחות הראשונות (אם לא הראשונה בהא הידיעה) אותן שמעתי בילדותי. כבוגרת, אני יודעת שזו ממש לא בדיחה מוצלחת. אבל משהו בי תמיד מצליח לחייך בכל פעם שאני נזכרת בה (כן, אני יודעת שאלו ברווזים. עדיין, הזכירו לי).