קטגוריה: המיוחדים | Special Moments

המיוחדים | Special Moments

Almost the End of 2020

L Weaves Wordsכתיבת תגובה

לעברית, קליק פה.

And what a weird year it has been?
Seems to me that many would agree this was the craziest year ever, that could not have been even imagined before it occurred. Enmity and upheaval, the pandemic and its' disasters, lockdowns and the vaccine that is already here (not to mention positive developments in the Mid East).

And yet, the blog goes on…
Ever since I started uploading photos to the blog I also adopted the habit to choose one of every year as the photo of that year. And this time I chose this one of January 31st:

Not only this seems to me the best photo I ever took, but as I have already said: what I (still) like most is the glow of the raindrops, that remain after the rain has stopped. Also the little blue patch (up and to the right), that symbolizes the hope for clearance.

This year has been just like this: cloudy in many ways. Among which – I remember the multitudes (not just the over three thousands in these parts, but also throughout the rest of the world, over a million and a half!) that found their death in the pandemic, and feel for their families.

But to those of us that are still here, this year ends with some positive hope for the future.
Wishing a much better 2021 to all
L

המיוחדים | Special Moments

כמעט נגמרת 2020

L Weaves Words2 תגובות

For English, click here.

ואיזו שנה מוזרה זו הייתה?
נדמה לי שרבים יסכימו כי זו השנה המשוגעת ביותר, שאי-אפשר היה אפילו לדמיין לפני שהתרחשה. עוינות ותהפוכות, המגיפה והאסונות שגרמה, סגרים והחיסון שכבר פה (וכמובן, הס מלהזכיר התפתחויות חיוביות במזרח התיכון).

ועדיין, הבלוג עצמו כמנהגו נוהג…
מאז שהתחלתי להעלות צילומים אל הבלוג אימצתי גם את המנהג לבחור אחד מצילומי כל שנה בתור תמונת השנה. והשנה בחרתי את התמונה מה-31 לינואר:

לא רק שנדמה לי כי זו התמונה הטובה ביותר שצילמתי אי פעם, אלא שכפי שכבר אמרתי: מה ש(עדיין) מוצא חן בעיניי במיוחד בתמונה הזו – הזוהר של הטיפות, הנותרות לאחר שהגשם הפסיק לרדת. כמו גם כתם התכלת הקטן (מימין למעלה), המסמל תקווה להתבהרות.

שנה זו הייתה בדיוק כזאת: סגרירית במובנים רבים. ובכללם – אני זוכרת את ההמונים (לא רק מעל שלושת-אלפים במחוזותינו, אלא גם בכל שאר העולם, יותר ממיליון וחצי!) שמצאו את מותם במגיפה, וכואבת את כאב משפחותיהם.

אבל למי מאיתנו שעדיין כאן, השנה מסתיימת גם עם תקווה חיובית לעתיד.
מאחלת לכולם 2021 טובה הרבה יותר
L

המיוחדים | Special Moments

Thank you – WordPress Employees and Bloggers

L Weaves Words2 תגובות

This, despite everything else, has been a fun month, nostalgic and reanimating, due to the return of the WordPress Daily Word Prompts, and the Discover platform – a place enabling inviting others to visit one's blog.
I am sorry to see its' end. But I am also grateful for this month's WordPress prompts, and for each and every blogger that has stopped by my own blog and left a mark.

What I am also grateful for is Nature. Leaving aside its' evil aspect (a virus is also natural, like many other natural disasters) Nature has its' blessings too.
Throughout this winter I have been trying to find a rainbow with no success.
I liked discovering via the last prompt that in England people are showing medical staff their gratitude by rainbows (here abouts it has been the national flag).
So I went back to my photo-archive and looked up rainbows of the past and am offering you all this one (of a year ago), by way of thank you, and wishing you all health and fun.
L

Discover Prompts – Grateful.

המיוחדים | Special Moments

חמש שנים | Five Years

L Weaves Words2 תגובות

לעברית, קליק פה.

I logged on this morning to check my blog and found a surprise. The system informed me that today, five years ago, I opened this blog…
Normally, I don't note blog-b-days. But five years… this I have to relate to. It is quite a period…

I stared writing a long time before I begun taking photos. I've been writing since early childhood. But as a child, dad needed time to learn to trust me with his complex camera. So he didn't start teaching me photography even when they gave me my first camera – an automatic Olympus. I think I was about 9 or 10 years old by then. And, besides, what is there to teach with an automatic camera?
A few years later dad did teach me how to use his camera. The sophisticated one. That needed adjusting speed and aperture.
I inherited it.
But it is an old and heavy camera (and no longer functioning).

At the age of twenty I visited the United States of America. I came back with my own sophisticated Minolta. I loved it. I loved taking photos with it. However, not even as an amateur, but as documenting moments. That is more or less how I still see myself. No pretensions whatsoever.

Then, all of a sudden, the 2000's happened upon us all. The film was pushed away by the digital. It became cumbersome (baying the film, shooting, having it developed…). I abandoned my Minolta in the cupboard by the beginning of the millennium.

Although I've been writing throughout. Usually to the drawer. That is up until my first (local) blog. There I opened the drawer. Even here, at wordpress, I mainly wrote at first.
That is why I thought my knick appropriate – L Weaves Words. That is what writing is about.

And here I have to put in a word or two about blogs in general. From the beginning, at my first local blog, and here as well, I've been exposed to some wonderful photos. It seems to me that through these, as a grown woman, I started learning how to look at things. Which is the reason that when I started putting my hands on photographic instruments (an old phone first, a tablet later), I snapped shots. Some of which I even uploaded to this blog.
But luckily, at my birthday in 2017, I bought myself my first digital camera as a present. A small and automatic Nikon.

Pretty soon I started uploading photos (the second). I have a feeling this happened about the middle of this five-years period.
And suddenly I am asking myself – does my knick still fit?
Or is it that these two parts of me are seeking the way to unite to the same blog and find some balance?

But that is the growth process. From a new born to a toddler, from first hesitant steps to surer ones. And still – the way forward is open.

But as long as I'm about photography, and this is a kind of a sum-up blog posting, I went through all the photos that I uploaded through time.
As far as photos go… well, I like the last one the best (so far).
As far as blogging goes, the most fun was A Clandestine Encounter.

And just like my first ever blog posting here (unfortunately, not translated), this time too I will wish my blog and me –
'Bonne chance' for the next five years
L

ובעברית:

חמש שנים

התחברתי הבוקר לבדוק את הבלוג ומצאתי הפתעה. המערכת הודיעה לי שהיום בדיוק, לפני חמש שנים, פתחתי את הבלוג…
בדרך כלל אני לא מציינת בלוגולדת. אבל חמש שנים… לזה מוכרחים להתייחס. זו כבר חתיכת תקופה…

התחלתי לכתוב הרבה לפני שהתחלתי לצלם. לכתוב אני כותבת מילדותי המוקדמת. אבל בתור ילדה, אבא שלי נדרש לזמן עד שלמד לסמוך עלי עם המצלמה המורכבת שלו. לכן לא התחיל ללמד אותי לצלם, אפילו כאשר קנו לי את המצלמה הראשונה שלי – אולימפוס אוטומטית. נדמה לי שבסביבות כיתה ד' או ה'. ומה יש ללמד באוטומט?
כעבור כמה שנים אבא לימד אותי גם לצלם במצלמה שלו. המתוחכמת. המצריכה כיוון פתיחה ומהירות של צמצם.
ירשתי אותה.
אבל זו מצלמה ישנה וכבדה (וכבר לא מתפקדת).

את הטיול שלאחר הצבא שלי הקדשתי לארה"ב. משם חזרתי עם המינולטה המתוחכמת שלי. אהבתי אותה. אהבתי לצלם בה. אבל אפילו לא כחובבת, אלא כמתעדת. פחות או יותר ככה אני רואה את עצמי עדיין. ללא שום יומרות.

אם כי לפתע התרגשו על כולנו שנות האלפיים. הפילם הלך ונדחק מפני הדיגיטל. העניין כבר לא השתלם (קניית הסרט, צילומו, הדאגה לפיתוחו…). נטשתי את המינולטה בארון די בתחילת האלף.

אם כי מאז ומתמיד עדיין כתבתי. בדרך-כלל אל המגרה. עד הבלוג (המקומי) הראשון שלי. לשם פתחתי את המגרה. גם כאן, כאשר רק הגעתי אל ה-וורדפרס, בעיקר כתבתי.
לכן גם נראה לי הכינוי שבחרתי כמתאים – L אורגת מילים. זו, הרי, מלאכת הכתיבה.

אבל פה אני חייבת להכניס מילה או שתיים על בלוגים בכלל. עוד בזה המקומי וגם כאן, נחשפתי לצילומים מדהימים. ונדמה לי שדרכם, כאישה בוגרת, התחלתי ללמוד איך לראות דברים. לכן, כאשר החלו להגיע אל ידיי מכשירים מצלמים (בתחילה טלפון ישן. בהמשך טבלט), אמנם צילמתי. וחלק מהתמונות אף העליתי אל הבלוג.
אבל לשמחתי, הגיע יום ההולדת שלי בשנת 2017, וקניתי לי כמתנה את המצלמה הדיגיטלית שלי – ניקון קטנה ואוטומטית.

די מיד התחלתי להעלות תמונות שלה אל הבלוג (הפוסט השני). לתחושתי, זה קרה בערך באמצע חמשת השנים הללו.
ולפתע אני שואלת את עצמי – האם הכינוי שלי עדיין מתאים?
או שמא שני החלקים האלו בי מחפשים את הדרך להתאחד אל אותו בלוג ולמצוא את האיזון?

אבל זה בדיוק תהליך הצמיחה. מרך נולד אל פעוט, מצעדים ראשוניים מהוססים אל צעדים יותר בטוחים. ועדיין – הדרך קדימה פתוחה.

אם כי אם עסקתי בצילום, ובכל-זאת, זה מעין פוסט-סיכום, עברתי שוב על כל התמונות שהעליתי לפה במשך הזמן.
ומבחינת הצילומים… ובכן, האחרון שבהם הכי מוצא חן בעיניי מבין כולם (בינתיים).
ומבחינת הפוסטים עצמם, הכי כיפי היה 'מפגש חשאי'.

וכמו בפוסט הראשון שלי פה, כך גם הפעם אאחל לבלוג שלי ולעצמי –
'בון שאנס' לחמש השנים הבאות
L

המיוחדים | Special Moments

דואליזם | Dualism

L Weaves Words2 תגובות

Even if lately this blog has quieted down a bit, both blog and I are still here, healthy and whole but certainly not complete.
And as long as we're here, as every year so now – I went over this year's photographic products.
And suddenly I remembered – last month I already picked my photo of the year. However, maybe because of the quality of this year, in which I went through positive moments as well as negative, hard and easy, problems and solutions, and more… the title of Dualism seems appropriate. And this title fits two photos, one from the beginning of this year, and the other that I already picked. Similar yet different photos.

Which do you like better?

גם אם נכון שבזמן האחרון הבלוג הזה השתתק מעט, גם הבלוג וגם אני עדיין כאן, בריאים ושלמים וממש לא מושלמים.
ואם כבר שנינו עדיין כאן, כבכל שנה כך גם השנה – עברתי על תוצריה המצולמים.
לפתע נזכרתי – כבר בחרתי בחודש שעבר את תמונת השנה שלי. אבל, אולי בגלל איכותה של השנה הזו, בה חוויתי רגעים חיוביים בצד אלו השליליים, קשים וקלים, בעיות ופתרונים, ועוד… הכותרת דואליזם נראית לי מתאימה. ולכותרת הזו מתאימות שתי תמונות, האחת מתחילת השנה והשנייה בה כבר בחרתי. תמונות דומות ושונות.

איזו נראית לך יותר?

רואים-כל | All-Seeing
רואים-כל | All-Seeing

אל הפוסט המקורי | to the original posting

חיים | Life
חיים | Life

אל הפוסט המקורי | to the original posting

בשאיפה לשנה אזרחית טובה יותר לכולנו | Hoping for a better year for us all
L

המיוחדים | Special Moments

The First Day

L Weaves Words4 תגובות

לעברית, קליק פה.

How many times does one get to experience The First Day Ever?
We're all too small and busy, and rather shocked, to really experience (or remember) the first day of our own lives (and that is probably for the best).
Love can (though not always) creep gently and deprive us of the first day we fell in love with whom we loved (and I'm not referring to sex. Traditionally that is the 'first time', not the 'first day').
Only the first days of the various educational stages are really a first, plus those who go to the army.
But on the day-to-day life, even if the cliché saying that 'today is the first day of our lives' is true, still, it is not every day that something happens to make it truly special of all days. To really make it The First.
And there, all of a sudden, we all get to experience the First Day.
It happens tomorrow.

The first 'Food Waste Day' ever, worldwide.

And what is it about? Well, apparently the statistics are pretty shocking and overwhelming. In an article I read about the subject it said that 4.3 million tons of food are thrown to the bin daily around the globe.
The cost of this waste can mount to about 900 milliard US dollars a year.
And the UN decided to take a step to start (finally) to raise awareness to this.

It also said in the article that as much as half of what people throw out is salvageable, because it is not thrown as "past its' due date, or not being nutritious, or unwholesome" (I quote from the article. More info can be found here).

Which reminded me of the second man I loved. He had this habit of coming home, opening the fridge, and asking, of no one in particular "what needs finishing?" Meaning – what needs to be eaten in order to save it from the bin.

But seemingly, according to the article, the waste comes more from faulty shopping habits. Which reminded me of someone else, a former friend. Whenever she found herself at a market, she would pile up the shopping cart to congestion. Otherwise, she would not have felt as if she bought anything.

But then I remembered something totally different. One of the 'Lethal Weapon' movies, the one with the south Africans. The handsome blond told Mel Gibson, at the market, that she never knows what she'll be hungry for, from one day to the next. Therefore she stops at the market on her way home from work and buys what she feels like having that day.
Well, this cannot suit a family. It sounds like being enslaved to the market, when it comes to a family. But it can suit single people.

But, wait a moment. Another thought occurred to me. An image formed to my minds' eye. A cheese at the market with its' due-date long past.
Human responsibility does not end in buying smartly and using everything that is already there to the utmost, but also extends to the market workers. Especially ordering perishables at the right time and in the right quantities to the branch.

In this context, I suddenly remembered the little cottage cheese I bought only last Friday, with a due-date a week away. When I opened it and tasted… ugh. Sour. I had to throw it out.
Meaning – another human responsibility – the proper transportation, unpacking and arranging perishables, constantly refrigerated.

And what about manufacturers?
Here is THE problem I have personally: the loaf of bread.
Even if I can use it almost fully (except its' last rounded tip), I have no way of doing so. In these parts, there is a day towards the weekend that no one brings new bread anywhere. So even if I'm left with a few slices, I must hurry to buy a new loaf the day before, to have enough for the weekend.

Which makes this a huge, complex and multi laird subject. With too many aspects. And it is fine and well to tell us, the consumers, to buy with a list and how to use yesterday's dish. But somebody needs to wake up the vendors, the movers and the manufacturers (for example – why can't I buy half a loaf of bread? Because I can't around here).
And I'm sure there are other aspects to this, that allude me now. But at least I started thinking about it.
What do you think?
L

ובעברית:

היום הראשון

כמה פעמים מזדמן לאדם לחוות את היום הראשון אי פעם?
כולנו קטנים ועסוקים ודי המומים, מכדי לחוות ממש (או לזכור) את יום חיינו הראשון (וכנראה שטוב שכך).
האהבה יכולה (אם כי לא חייבת) להתגנב חרש ולהחמיץ לנו את היום הראשון בו התאהבנו במי שאהבנו (ואני לא מתייחסת אל מין, היות ומסורתית זו 'הפעם הראשונה', לא 'היום הראשון').
רק הימים בשלבי החינוך השונים יכולים להיות ראשונים, וכמובן, יום הגיוס.
אבל ביום-יום, גם אם נכונה הקלישאה כי 'היום זה היום הראשון לשארית חיינו', עדיין, לא בכל יום שכזה קורה משהו לייחד אותו מכל שאר הימים. להפוך אותו לראשון באמת.
והנה, לפתע-פתאום, מזדמן לכולנו לחוות את היום הראשון.
וזה קורה מחר.

'יום צמצום בזבוז המזון' העולמי, הראשון אי פעם.

במה מדובר? ובכן, מסתבר שהנתונים די מזעזעים ובלתי נתפסים. בכתבה על הנושא קראתי שבכל יום נזרקים אל פח הזבל 4.3 מיליון טון מזון ברחבי העולם.
העלויות של הבזבוז הזה מגיעות לכ-900 מיליארד דולר בשנה.
והאו"ם החליט לנקוט בצעד ולהתחיל (סופסוף) לעורר מודעות אל התופעה.

נאמר בכתבה כי עד מחצית ממה שאנשים משליכים אל הפח ניתן להציל, היות וזה לא נזרק בגלל ש"תוקפו פג, או שזה לא מזין, או לא בריא למאכל" (ציטטתי מהכתבה, מפי מנכ"לית הארגון 'הצעד הטבעי, ישראל').

וזה הזכיר לי את הגבר השני שאהבתי בימי חיי. היה לו המנהג לבוא הביתה, לפתוח את המקרר ולשאול את החלל סביבו "מה צריך לגמור?" כשהתרגום – מה צריך לאכול בכדי להציל מהפח.

אך מסתבר שהבזבוז, לפי הכתבה, נובע יותר מהרגלי קנייה לוקים. מה שהזכיר לי מישהי אחרת, שהייתה בעבר חברה. בכל פעם שמצאה את עצמה בסופּר, נהגה לגדוש את העגלה עד להיריון מתקדם. אחרת, לא הרגישה שקנתה משהו.

אם כי במקביל, נזכרתי במשהו לגמרי אחר. באחד מסרטי נשק קטלני (זה עם הדרום-אפריקאים) הבלונדינית הנאה אמרה למל גיבסון, בסופּר, שהיא לא יודעת מה יתחשק לה מחר, לכן היא עוצרת לקניות בכל יום בדרכה מהעבודה, וקונה את מה שמתחשק לה באותו יום.
ובכן, זה לא יכול להתאים למשפחה. זה נשמע כהשתעבדות אל הסופּר, כאשר מדובר במשפחה. אבל לאנשים החיים בגפם, זה יכול להתאים.

אבל, רק רגע. רעיון חדש עלה בדעתי. תמונה מתגבשת לעיני רוחי. גביע גבינה בסופּר עם תאריך תפוגה שחלף-עבר.
האחריות החלה על בן-אנוש לא מסתכמת ברכישה חכמה ובניצול מה שיש עד תום, אלא חלה גם על העובדים בסופּר. ובעיקר על הזמנה של מוצרים מתכלים בזמן ובכמות המתאימים לאותו סניף.

באותו הקשר אני נזכרת בגביע קוטג' בקטנה שקניתי רק ביום שישי האחרון, עם תאריך תפוגה בעוד שבוע. משפתחתי וטעמתי… איכס. חמוץ. זרקתי.
כלומר – עוד אחריות אנושית – ההובלה, הפירוק והסידור, תוך קירור מתמיד.

ומה לגבי היצרנים?
הנה ה-בעיה האישית שלי: כיכר הלחם.
גם אם אני מסוגלת לנצל כמעט את כל הלחם (מלבד קצהו המעוגל השני), אין לי איך לעשות את זה. בימי שישי, במחוזותינו, לא מביאים לחם חדש לשום מקום. כך שגם אם נותרו לי מספר פרוסות, עליי למהר ולהביא כיכר חדש ביום חמישי, בכדי שיספיק לי לסוף השבוע.

כך שנדמה לפתע כי זה נושא ענק, מורכב ומסועף, הכולל יותר מדי היבטים. וטוב ויפה להגיד לנו, הצרכנים, לקנות לפי רשימה ו/או איך לנצל את תבשיל האתמול. אבל מישהו צריך להעיר גם את מקומות הממכר, המובילים ואת היצרנים (למה, למשל, אי אפשר לקנות מחצית הכיכר?).
ואני משוכנעת שיש לזה עוד היבטים החומקים ממני כרגע. אבל לפחות התחלתי לחשוב על זה.
מה דעתך?
L

המיוחדים | Special Moments

L's 2018

L Weaves Words4 תגובות

לעברית, קליק פה.

Years ago, in the early days of the original 'Life's Moments' (elsewhere), I tried to bring to the blog the positive, smiley, useful, amusing, interesting. These still make the aim, with this renewed blog.
But Life cannot always be only positive, smiley, useful, amusing, or interesting. That was the reason I opened another blog (then and there), a secondary one, for all that is not mentioned above.
As a nickname I decided on L. The rest of my blogging way makes what I originally thought of this nick irrelevant now, not to mention that I no longer remember the reasons for it.

And in any case, with it I almost caused my personality to split!
Many more times than just the once (or twice) I found myself thinking whether this belongs here, and whether that belongs there. And I started grappling with terms like 'me' and 'her', which still is a part of me, though not always.
Recognizing the imminent split and the penny dropped: the L stands for Elle. Meaning – 'her' in French.
Which suited me just great.

Later I found that in Roman numerals L stands for 50. Which annoyed me a little, as it didn't match either my weight or age.
However towards this year I thought of doing something. Maybe looking for and snapping nice 50's on buildings and houses…
But plans aside, and like the famous song says – Life happened.

This year, 2018, was a pretty rough one for me, and almost from the beginning of it, for various causes and reasons, none of which related to it being my fiftieth year. And because of the difficulties I wrote a bit less (to my feeling), I snapped less photos. I was less.
Bottom line – I am really glad this year is finally over. And since some of the issues I had to deal with came to a good end, I can leave them behind.

But of all I did manage to photograph this year, I think I like one of the last ones best:

By the way, it's a different one from the one of the previous post.
And what I like about it most is the open horizon. Everything is possible. Especially ships full of good things, sailing "northward to the port"…
Though I found something in the symbolism as well, the obstacle course that Life can be sometimes.

Wishing everyone (and me) a happy 2019, a good year, full of joy, health, possibilities and creativity.
L

ובעברית:

2018 של L

לפני שנים, בימיו הראשונים של 'רגעי חיים' המקורי (בתפוז), ניסיתי להביא אל הבלוג את החיובי, המחוייך, המועיל, המשעשע, המעניין. והללו עדיין מהווים יעד גם בבלוג המחודש הזה כאן.
אבל החיים לא יכולים להיות תמיד רק חיוביים, מחוייכים, מועילים, משעשעים, או מעניינים. לכן פתחתי (אז ושם) בלוג שני, משני, לכל מה שלא נזכר לעיל.
ככינוי הגעתי אל האות L. המשך דרכי הבלוגית הופך את מה שחשבתי מראש על הכינוי הזה ללא רלוונטי, מה גם שאני כבר לא זוכרת את הסיבות לו.

ובכל מקרה, בזה כמעט גרמתי לעצמי לפיצול אישיות!
היות ולא פעם (ואף לא פעמיים) מצאתי את עצמי חושבת באם הא מתאים לפה, ובאם דא מתאים לשם. וכך התחלתי לחשוב ולהתחבט בין מונחים של 'אני' ו'היא', אשר אמנם מהווה חלק ממני, אך לא תמיד.
עם קליטת הפיצול הממשמש ובא, נחת גם האסימון: ה-L מייצגת את Elle. כלומר – 'היא' בצרפתית.
וזה התאים לי בדיוק.

לימים גיליתי כי בספרוֹת רומיות, L מייצגת 50. טוב, זה קצת הרגיז אותי, היות וזה לא התאים, אם למשקל שלי או לגילי.
אבל לקראת השנה חשבתי לעשות משהו. אולי לחפש ולצלם 50'ים יפים על בתים ובניינים…
אבל תוכניות לחוד, וכמו בשיר המפורסם – החיים קרו.

השנה הזו, 2018, הייתה לי די קשה, ודי מתחילתה, ממגוון סיבות ובעיות, בלי שום קשר אל היות השנה הזו שנת היובל שלי. ובגלל הקשיים קצת כתבתי פחוֹת (לפחות לתחושתי), קצת צילמתי פחוֹת. הייתי פחוֹת.
ובשורה התחתונה – אני מאד שמחה לראות את השנה הזו נגמרת סוף-סוף. מה גם שחלק מהעניינים שהעסיקו אותי מצאו את פתרונם בטוב, ואפשר להשאירם מאחור.

אך מבֵּין מה שבכל-זאת הספקתי לצלם השנה, נדמה לי שמוצאת חן בעיניי יותר דווקא אחת מהתמונות האחרונות:

אגב, זו תמונה אחרת מזו שהעליתי בפוסט האחרון.
ומה שאני אוהבת בה בעיקר זה האופק הפתוח לכל. הכל אפשרי. במיוחד ספינות עמוסות בדברים טובים, שָׁטוֹת "צפונה לכיוון הנמל"…
אבל גם בסמליות מצאתי משהו, מסלול המכשולים, כפי שהחיים יכולים להיות לפעמים.

מאחלת לכולכם (כמו גם לעצמי) 2019 שמחה, טובה, מאושרת, שופעת בריאות, אפשרויות ויצירה.
L

המיוחדים | Special Moments

גברים בלילה | Men At Night

L Weaves Words2 תגובות

לעברית, קליק פה.

Sometimes I understand men. But there are other times which… I'm left with my mouth open and no clue. Even after time has passed.

It was night-time (to be more exact, around two in the morning). I was driving alone when I was stopped by a red light. Next to me another car stopped. Its' driver tried to catch my attention. I rolled the window down, thinking he'll ask for directions, or if my car is for sale, or some such other thing.
"You look familiar" the total stranger surprised with another triteness.
"Okaaaaaay" I replied, because I have never seen this guy before that night, or since.
"What's you name?" the guy tried again.
But the light turning orange en route to green left me time just to say that "some things you will never know" and my foot was already on the pedal.

I turned, and the stranger followed. I drove straight ahead, and the stranger followed. I turned again, and the stranger followed. Another turn and the stranger still followed…
When at the next turn (the one before the last) I still saw him in the mirror – I was stressed out.
A few more moments and I'd be home. Do I really want this stranger to know where I live? But suddenly, about 150 feet along the street, I saw him turn left in the mirror.
There is no left turn in this section of this street.
Either the stranger went into a building's car park, or he made a U-turn. I didn't really notice, being so happy to see him clear my rear view mirror. I could breath in relief and… next fraction of a second – I could even laugh at myself.

The panic that grabbed me for a moment silenced the ability to think. Now, when the "danger" passed, I could resume thinking and realized how easy it is to shake night stalkers.
I could steal an orange light and turn somewhere right after, and disappear. I could also drive around for hours without repeating the same street. And if all else fails and I'm still followed – what is to stop me from driving in to the nearest police station. A woman at night, stressed from being followed? – No one will throw me out from there. At least – not immediately.

As a matter of good form (and to be fair) I will point out that in this case, it just might be that the guy simply lived there, and wasn't following me at all but driving home just like me. Only I couldn't know that then, and I will never find out. At the end of the day – I felt followed.

And okay, I can understand (in thought, not emotion) the thrill of the chase, that is probably linked to the remnants of some primal man, the one that went hunting. But people – we progressed since then! (or haven't we?)
What a guy thinks that can come of following a woman – I cannot understand. And only they can have the answer.

Anyway, knowing I'm not entirely helpless, that there are solutions to such situations, relaxed me. So the next time something like this happened, I reacted totally differently.
And yes, it happened several more times. One of them was even funny (I, in a relatively cheap car, won a race against a Mercedes! Newer than in the above photo. But hush, don't tell anyone. There may have been some traffic rules broken. Luckily it happened long ago).

Well, I don't drive anymore (especially not at night), so I don't really know if such things keep happening (though why wouldn't they, who is to stop it from happening?).
But during the International Day for the Elimination of Violence against Women, I thought to remark:

Maybe this little story is as nothing. After all nothing happened. But what I think it shows is how a simple nothing can seem naughty to the man and stressful to the woman.
It might also be true that a guy capable of following women at night will look forward to women following him. Therefore such a man has no way to even guess how differently a woman could feel in this situation.
Which is another reason I decided to write this.
Only a dialogue between the genders can make things clearer, which could be murky even between every two people, even regardless of gender.
L

ובעברית:

גברים בלילה

לפעמים אני מבינה גברים. אבל יש פעמים אחרות, בהן… אני נותרת פעורת פה ללא שמץ של מושג, אפילו בחלוף השנים.

היה זה לעת ליל (ליתר דיוק, סביב שתיים לפנות בוקר), נהגתי לבדי במכוניתי כשעצר אותי באמצע הדרך רמזור אדום. לידי נעצרה מכונית אחרת. הנהג בה ניסה למשוך את תשומת ליבי. הגלשתי את החלון מטה, חושבת לתומי כי יבקש הסבר-דרך, או לקנות את האוטו, או משהו כזה.
"את נראית לי מוכרת" הפתיע הזר המוחלט בנדושוּת אחרת.
"או.קייייייי." עניתי, כי מעולם לא ראיתי את הגבר הזה לפני אותו לילה, או לאחריו.
"איך השם?" ניסה שוב.
אך הרמזור המכתים בדרכו להוריק השאיר לי זמן לענות רק ש"יש דברים שלעולם לא תדע" והרגל כבר הייתה על הגז.

פניתי והזר פנה אחריי. נסעתי היישר קדימה, והזר אחריי. פניתי שוב, והזר אחריי. עוד פנייה, ועדיין הזר אחריי…
כשבפנייה הבאה (והלפני-אחרונה) עדיין ראיתי אותו במראה – נלחצתי באמת!
עוד כמה רגעים אני בבית. האם אני באמת רוצה שזר זה יידע איפה אני גרה? אך לפתע, בערך כחמישים מטר בהמשך הרחוב, ראיתי אותו במראות פונה שמאלה.
אין ברחוב הזה פנייה שמאלה בחלק הזה שלו.
או שהזר נכנס לחנייה של בניין, או שהפנה את המכונית לאחור, בפניית פרסה. לא ממש שמתי לב מרוב האושר על שהוא מפנה לי את המראה האחורית. יכולתי לנשום לרווחה ו… בשבריר השנייה הבא, גם לצחוק לעצמי על עצמי.

הפניקה שאחזה בי לרגע, השתיקה את יכולת המחשבה. ועכשיו, בחלוף ה"סכנה", הצלחתי לחזור לחשוב ולהבין כמה קל לנער עוקבי-לילה.
הרי יכולתי לעבור ברמזור חצי ירוק-חצי כתום, לפנות לאנשהו ולהיעלם. אני יכולה גם להסתובב בעיר שעות מבלי לחזור על אותו רחוב פעמיים. ואם הכל נכשל והעוקב עדיין אחריי – מה הבעיה לעצור בתחנת משטרה. בחורה בלילה, לחוצה כי עוקבים אחריה? – אף אחד לא יגרש אותי משם. לכל הפחות – לא מיד.

ולמען הסדר הטוב (וההגינות) אציין שיכול מאד להיות שבמקרה של הנהג המסוים הזה, הוא פשוט גר באותו רחוב, כלל לא עקב אחריי, אלא נסע הביתה בדיוק כמוני. רק שאת זה לא יכולתי לדעת בזמנו, ולא אוכל לדעת לעולם. ובשורה התחתונה – הרגשתי נעקבת.

ואו.קיי., אני יכולה להבין (במושכל, לא בהרגשה) את הריגוש שבמרדף, שבטח קשור קשר ישיר ועמוק לשרידי האדם הקדמון שבנו, אותו אדם שנהג לצוד. אבל אנשים – התקדמנו מאז! (או שלא?) כי מה בדיוק חושב הגבר העוקב שיצא לו מזה – את זה אני לא יכולה להבין. אך בעניין זה – רק להם הפתרונים.

בכל מקרה, הידיעה שאני לא לגמרי חסרת-אונים, וכי יש מה לעשות במצבים כאלה, הרגיעה אותי. כך שבפעם הבאה שזה קרה כבר התייחסתי לכל העניין לגמרי אחרת.
וכן, זה קרה עוד כמה פעמים. אחת מהן אפילו הצליחה להצחיק אותי (אני, במכונית הזולה יחסית, ניצחתי מרצדס! אם כי חדשה יותר מבתמונה לעיל. אבל, ששש, אל תספרו לאף אחד. יתכן שנעברו שם אי-אילו חוקי תעבורה. מזל שזה קרה מזמן).

ובכן, זה מספר שנים שאני כבר לא נוהגת (בטח לא בלילות), ואין לי מושג אם מקרים כאלו עדיין מתרחשים (אם כי למה שלא יתרחשו, מי יעצור אותם מלהתרחש?).
אבל ביום המאבק באלימות כנגד נשים חשבתי להעיר:

אולי הסיפור הקטן הזה כמוהו כלא-כלום. הרי שום דבר לא קרה. אך מה שלדעתי הסיפור הזה מראה, זה עד כמה שטות מזערית יכולה להיתפס כשובבות מצד הגבר וכמצב מלחיץ מצד האישה.
ונכון עוד כי גבר המסוגל לעקוב אחרי נשים בלילות, סביר להניח כי היה מקדם בברכה מישהי שתעקוב אחריו. על כן לגבר כזה אין כל דרך אף לנחש עד כמה יכולה להיות הפוכה לגמרי הרגשתה של אישה במצב כזה.
וזו עוד סיבה בגללה החלטתי לשתף.
היות ורק הידברות בין המגדרים יכולה להבהיר דברים, אשר יכולים להיות מאד עמומים גם בין כל שני אנשים, בלי שום קשר למגדרם.
L

המיוחדים | Special Moments

שואה, תקומה, ימי זיכרון ועצמאות

L Weaves Words4 תגובות

Sorry English reader, this post is too local to be of interest. Read you next time 🙂

מאז ויתרתי על הטלוויזיה, קבעתי לי מנהג להתאים קריאה אל ימים. כלומר – ביום אבל לאומי, לא מתאים לי לקרוא משהו מצחיק (למשל).
מצד שני, הרי יש כל כך הרבה ספרים אחרים, שיכולים לבוא בחשבון, עד כי אפשר בהחלט לקרוא משהו חדש בכל שנה. (הערת אגב – גם ספר בדוי, כמו 'תיק אודיסה' מאת פרדריק פורסיית' מ-1974, יכול להיות ספר תואם ימים כאלו. ועוד ספר לא רע בכלל. לטעמי האישי – הכי טוב שלו).

השנה, כאשר רפרפתי על פני המדף המתאים, קלטה עיני ספר די בולט – חלק מעטיפתו צהוב וחלק שחור. מה שמתאים מאד לכותרתו:

לאור היום ובמחשך.

ניתן בהחלט לשאול אותי – אם הספר כל כך בולט, למה עינך קלטה אותו רק עכשיו?
התשובה פשוטה – הספר תמיד היה חלק מחיי. אין לי מושג מתי בדיוק שילבו אותו על מדף בבית הוריי, אך הגיוני לחשוב כי זה קרה עוד בטרם למדתי לקרוא בעצמי.
והשנה, מסיבה שאינה ברורה לי כלל ולקראת ימים אלו, החלטתי לשלוף את הספר מהמדף ואף לפתוח אותו.

שמו של כותב הספר – ירוחם כהן, לא אמר לי דבר. מַעֲבָר אל הדף הבא גילה לי כי הספר יצא לאור בשנת 1969, מה שיכול להסביר משהו (כולל את מצב הספר אם כי לא רק), היות ובאותה שנה מלאה לי שנה.
עוד עמוד-שניים ולפתע נחשף לעיני סמל הפלמ"ח.
נו, יופי! חיכיתי לערב יום הזיכרון, שלפתי שוב את הספר ממקומו והפעם ממש התחלתי לקרוא. ו…

הלם ותדהמה. אני ממש המומה מכמה מהקטעים המסופרים.

זה סיפור זיכרונותיו של מר ירוחם כהן, משנות נערותו, דרך מלחמת הקוממיות ואין לי מושג עדיין איך הסיפור יסתיים היות והקריאה עדיין נמשכת.

אהבתי בו כל מני קטעים (וממש לא אהבתי קטעים אחרים, ובמיוחד אני מודה לכותב שחסך בפרטי העינויים!).
בפתח מבצע יפתח, מתאר מר כהן איך יגאל אלון אסף את מזכירתו ואת הכותב ועלה אל הגליל העליון. וָייצאו השלושה להציל את המצב.
ואולי כולם יודעים מה קרה שם (כבר סיפרתי פעם כי מעולם לא מצאתי מורים להיסטוריה שדיברו בשפה שלי, כך שאף פעם לא למדתי את הנושא כראוי, על אף אחד מרבדיו הרבים).
אבל שעשעה אותי התעוזה והחריפות שהביאה לגיוס כל כלי הרכב שניתן היה לגייס ונהיגתם ברחבי הגליל העליון בשעות הלילה, באורות עזים ובאותו כיוון, כיבוי האורות עם ההגעה, הפניית הכלים לאחור ונהיגתם חזרה, רק כדי להדליק אורות מחדש במקום המוצא ולפנות אל הכיוון המקורי לעוד נהיגה. וחוזר חלילה. בלופ.
כדי לגרום לצופים בלבנון וסוריה לחשוב כי כוחות גדולים מתארגנים שם לקראתם.
גדול-עצום-ורב.

אבל מה שהדהים אותי עוד יותר היה סיפור כיס פאלוּג'ה.
יגאל אלון ביקש מתנדב, היות ורצה להביא לפינוי הכיס עם כמה שפחות חללים בשני הצדדים. ירוחם כהן התנדב. ניגש אל מקום התבצרות המצרים וקרא להם לשיחה. שלושה יצאו לקראתו. כל אחד הציג את עצמו ומי שהיה בדרגה הבחירה היה לא אחר מאשר גמאל עבד אל-נאצר.
נו, רק בימים וזמנים כאותם ימים וזמנים יכולים שניים 'לירוק אש' אחד על השני (כמאמר הכותב) במשך הלילה, ולהיפגש למחרת לשיחה חברית ומעניינת.

עוד הזוי בעיניי כי ברגע שנקבעו מקום וזמן לפגישה בין המפקד המצרי לבין הישראלי (ופמליותיהם), חברי הקיבוץ בו עמדו להיפגש החלו לאפות עוגיות, מצאו מפה לבנה, ערכו שולחן…
סיפור ענק.

אבל שאלת השאלות עדיין לא לגמרי ברורה. מה להורים שלי ולספר הזה, אשר אף הוקדש ונחתם בידו של מר ירוחם כהן…
אימא שלי חושבת שיתכן כי באחת הפעמים בהן אבא שלי נבחר כעובד מצטיין, ניתן לו הספר במתנה מהמפעל. אם כי לי נראה מוזר-מה שאדם כמו הכותב יחתום על ספריו למטרה כמו זו.
תהא אשר תהיה הדרך בה מצא ספר זה את מקומו על המדף, אני מאד שמחה שזה קרה. ולמרות שיתכן כי הספר נעלם ממדפים אחרים, בכל זאת חשבתי להזכיר אותו פה.

יום עצמאות שמח
L