המיוחדים | Special Moments·רגעי ציטוט | Quotes

Nothing New Under the Sun

אין חדש תחת השמש

I hardly expected what was coming (in my mind and conscience) when my eye reached these words:

"As a child I was taught what was right, … I was given good principles, but left to follow them in pride and conceit. … I came to you without a doubt of my reception. You showed me how insufficient were all my pretensions to please a woman …
I believed you to be wishing, expecting my address".

It stopped me. So I took some time to think. To feel.
It wasn't the first time I read these words (and probably not the last). But all of a sudden everything seemed different. The feel of the idea was somehow altered. I lost sight of the scene, the story, and found myself thinking of men harassing women.

I remembered those who harassed me.
I remembered their confidence. The way they approached me. As if convinced that… just so – without a shred of a doubt about their reception. With no idea about how lacking are their pretensions. Could they have thought that I too was wishing, expecting them? Maybe. I don't know. However, looking back – they behaved as if they thought that.
And as far as I'm concerned – they were lacking not just as to their pretensions, but also in their view of the reality in front of them. Seeing as I did NOT encourage any of them. In any way.
And, by the way, I acted accordingly. I resisted. And managed to prevent the escalation of the situation to places I wouldn't wish anyone to reach (including me).

The above quote is from Pride and Prejudice, by Jane Austen, chapter 58.
(fair warning – Spoiler coming. Whoever hasn't yet read the book and intends to fill in this specific gap – reading the rest of this post is to your decision).

After Fitzwilliam Darcy declares his love again (and differently!), and is accepted, he and Elizabeth Bennet talk (also) about the previous time he asked for her hand.
He first appealed convinced she'd accept, acted as a bully (!), thought he was expressing himself honestly and openly, but in fact (and from her point of view) he humiliated and insulted her.
And to the welfare of all women anywhere – Elizabeth didn't shut up.
Despite the limitations of the period in which her character exists, she reproves him. She stands her ground. She tells him exactly what she thinks of him.
She refuses (and I will ignore for a moment the stage in which this character is when refusing, as well as her development up to the above mentioned monologue. That's because…)

There is another bully in this story. Wickham.
Unlike Darcy, Wickham doesn't entirely walk the (times) line, and allows himself (in some cases) to get carried away into actual action.
Meaning – if Darcy (at the beginning of the story) thinks he is entitled to everything and expresses himself accordingly in words/speech, Wickham  thinks he is entitled to everything and (maybe in instances he deems to present no harm to himself) he dares to act: he gambles, lies, maligns, sleeps around (which was definitely not acceptable then) up to the hight of the drama – he carelessly places Elizabeth's youngest sister in a (then) disgracing situation: living with a man she is unmarried to.

By the end of the story Austen leaves Wickham, probably, still submersed in his wicked ways without any remedy. But Darcy takes Elizabeth's reproof as a lesson. A lesson that teaches him where he went wrong, helps him evolve until he is capable of the understanding he shows in the monologue I quoted from.

Leaving out the innocence or guilt of those who were lately (locally) reported as (at least) harassing women (allegedly, for now), the mere existence of the suspicions in the background of my re-reading this book, threw (to my eyes) a new light on what Darcy says here. A light that showed me an emphasis to which I was unaware before.

Don't get me wrong! I do NOT condone, excuse or accept in any way any inappropriate behavior, towards women in particular, nor towards people in general.
But especially when women are concerned, some understanding of a possible foundation, can help any woman better understand also that…

No one is entitled to whatever she is unwilling, doesn't want, and/or doesn't choose to give.

There are many, and can be so many more factors that may cause a person to hurt another, whether consciously or unconsciously. But it seems to me that underneath it all, at the base stratas, stands the feeling that 'I'm entitled'.

That is – the person hurting another (might) be thinking/feeling one of these: either they're entitled to, so they'll take; or they're deprived of what they're entitled to, so they'll prevent the deprivation (and will take).

Woman – remember Austen's Elizabeth.
At the end of the 1700's-the beginning of the 1800's (in England), woman was property passing from her father's hands to her husband/owner (at best. At worst – the single woman had very few ways to make a living, if at all).
One woman objecting to this (Jane Austen), finding her own way in the world she inhabited the best she could, without becoming owned, wrote a wonderful character here.

An imperfect character, with flaws and limitations, that goes through a development process within the story. And even so, while Elizabeth has not yet understood her own folly (her pride and prejudice, after all the title doesn't relate to Darcy alone) she still understood and knew her self-worth.
She objected to the one that treated her inappropriately, with no real consideration of the facts that he is a) a man (that back then – he alone had the opinion and vote); and b) that he is rich (which reiterates him being the opinionated one at those times, not to mention the class money put him in).

Her (above mentioned) self-worth – in the sense that without comparing herself to anyone, she knew who she was, and what attitude she deserved from anyone, for being a person.

Though Elizabeth is a fictitious character, she and the others in this story (as well as in Austen's other stories) have to be based on reality.
Jane Austen didn't write a detached fantasy (like the Bronte sisters). And these two (delightful) bullies wouldn't have been written the realistic way they were (which still relates to our days, some 200 years after-writing) if not for Austen's personal experience of the relevant arch-type (at the very least), whom she had to encounter and to thoroughly understand in order to write as she did.

Today, the international womens' day (though rather loosely related to its proclaimed aim), when (local) news are full of reports of suspicions, I cannot help but say:

Woman – if you like the one who makes a pass at you, and their way to do so, and you choose to accept – you take a responsibility. Stand up to it.
If you deem it inappropriate in any way –

Remember Austen's Elizabeth.
To a boss, a superior in any way, and/or any rank above you (police or military), and/or any other man.
Don't be frozen in headlights, allowing to be run over.

No one is entitled to what you do not consent to give.



כלל לא חזיתי מראש את העתיד לקרות (בדעתי ותודעתי), כשעיני הגיעה למילים הבאות (בתרגומי החופשי):

"כילד לימדו אותי מה נכון, … הוענקו לי עקרונות טובים, אך הותר לי ליישמם בגאווה ויוהרה. … באתי אליך ללא צל של ספק שתקבלי אותי. הראית לי עד כמה לוקות היומרות שלי למצוא חן בעיני אישה…
האמנתי שאת מייחלת, מצפה להצעתי".

זה עצר אותי. אז הקדשתי זמן למחשבה. לְהרגשה.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שקראתי מילים אלה (וכפי הנראה גם לא האחרונה). אך לפתע-פתאום הכל נראה לי לגמרי אחרת. תחושת הרעיון הייתה שונה. נעלם לי לרגע מה שקורה בסצינה עצמה, בסיפור, ומצאתי את עצמי חושבת דווקא על הטרדת הגבר את האישה.

נזכרתי באלו שהטרידו אותי.
נזכרתי בביטחון שלהם. בדרך בה ניגשו אלי. כמו משוכנעים ש… ממש ככה – ללא צל של ספק שאקבל אותם. מבלי לדעת כמה לוקות היומרות שלהם. היתכן שחשבו גם שאני מייחלת, מצפה להם? אולי. אין לי מושג. אם כי במבט לאחור, הם בהחלט התנהגו כך.
ומבחינתי – הם לקו לא רק ביומרות שלהם, אלא גם בראייתם את המציאוּת שלמול עיניהם, היות ולא עודדתי איש מהם. כלל לא הייתי בכיוון.
ו, אגב, פעלתי בהתאם. התנגדתי. ובכך מנעתי את הסלמת המצב למקומות בהם אני לא מאחלת לאף אחת להימצא (כולל אותי).

הציטוט לעיל הוא מ-גאווה ודעה קדומה, של ג'יין אוסטן, פרק 58.
(זהירות, ספוילר. מי שלא קרא/ה את הספר ומתעתד/ת להשלים את הפער – המשך קריאת הפוסט הזה על אחריותך).

לאחר שפיצוויליאם דארסי מצהיר שוב (ואחרת!) על אהבתו, ומתקבל (הפעם) בברכה, הוא ואליזבת' בנט מדברים (בין היתר) על הפעם הקודמת שביקש את ידה.
בפעם הראשונה, הוא בא אליה משוכנע שהיא תסכים, התנהג בבריונות (!), חשב שהוא מתבטא בכנות וגילוי לב, אך למעשה (ומבחינתה) השפיל והעליב אותה.
ולרווחת כל הנשים באשר הן – אליזבת' לא שתקה לו.
למרות התקופה המגבילה בה הדמות מתקיימת, היא הוכיחה אותו. עמדה על שלה. אמרה לו מה דעתה עליו.
היא סירבה לו (ולרגע אתעלם מהשלב בו הדמות נמצאת בעת סירובה, כמו גם מההתפתחות שלה עד המונולוג לעיל. וזאת כי…).

בסיפור יש בריון נוסף. וויקהאם.
להבדיל מדארסי, וויקהאם לא לגמרי נשאר בתלמי התקופה, ומרשה לעצמו (במקרים מסויימים) להיסחף בדרכיו הנלוזות עד למעשים של ממש.
כלומר – אם דארסי (בתחילת הסיפור) חושב שהכל מגיע לו ומתבטא בהתאם במילים/דיבור בעיקר, אזי וויקהאם חושב שהכל מגיע לו ו-(יכול להיות שרק במקרים, שנדמה לו כי לא יזיקו לו) הוא מעז גם לפעול: להמר, לשקר, להלעיז, להשתעשע עם נשים (מה שבכלל לא היה מקובל אז), עד לשיא – הוא מעמיד את אחותה הצעירה של אליזבת', כלאחר יד, במצב שבזמנם היה חרפה לנשים: לגור עם גבר ללא הכשר הנישואין.

להבדיל מוויקהאם (אותו אוסטן משאירה בסוף הסיפור עדיין, כנראה, שקוע בדרכיו ללא תיקון), דארסי לוקח את התוכחה של אליזבת' כשיעור. שיעור המלמד אותו את טעותו, מפתח אותו עד היותו מסוגל להבנה שהוא מראה במונולוג ממנו תרגמתי לעיל.

מבלי להתייחס כלל לאשמה או חפות של המדוּוחים לאחרונה כמי ש(לפחות) הטרידו נשים (בינתיים – לכאורה), עצם קיום החשדות ברקע קריאתי השליך לעיניי אור חדש על מה שדארסי אומר פה. אור שהראה לי הדגשים להם לא הייתי מודעת לפני כן.

אל תבינו לא נכון! אני לא מצדיקה, לא מתרצת ולא מקבלת (!) בשום דרך התנהגות בלתי נאותה, כלפי נשים בפרט ואנשים בכלל.
אבל במיוחד בעניין נשים, הבנה כלשהי של הבסיס האפשרי, יכולה לעזור לאישה להבין עוד ש…

לאף אחד לא מגיע מה שהיא איננה מוכנה/רוצה/בוחרת לתת.

יש הרבה, ויכולים להיות עוד הרבה יותר גורמים העשויים/עלולים להביא אדם לפגוע בזולתו, אם במודע ואם בלא-מודע. אבל נראה לי כי בִּבְסיס הדברים, ממש למטה, באחת השכבות התחתונות ביותר, עומדת התחושה ש'מגיע לי'.

זאת אומרת – האדם הפוגע (אולי) חושב/מרגיש אחד מהשניים: או שמגיע לו ולכן ייקח; או שנמנע ממנו מה שמגיע לו ולכן ימנע את הקיפוח (ולכן ייקח).

אישה – זכרי את אליזבת' של אוסטן.
בסוף שנות ה-1,700-תחילת ה-1,800, באנגליה, האישה הייתה רכוש, העובר מידי אביה לידי בעליה (במקרה הטוב. במקרה הגרוע – לרווקה לא הייתה הרבה פרנסה, אם בכלל).
אישה אחת שהתנגדה לזה (ג'יין אוסטן), שמצאה את דרכה האישית בעולם אותו אכלסה, כפי שניתן היה לה, מבלי להפוך רכושו של בעלים כלשהו, כתבה פה דמות נהדרת.

אוסטן כתבה דמות בלתי מושלמת, עם פגמים וחסרונות, שעוברת תהליך התפתחות במהלך הסיפור. ועדיין, עוד כאשר אליזבת' טרם עמדה על טעותה-היא (גאוותה שלה ודעתה הקדומה, הרי הכותר לא מתייחס לדארסי בלבד) בכל-זאת הבינה וידעה את ערך עצמה.
התנגדה למי שהתייחס אליה בדרך לא נאותה, וזאת מבלי להתחשב מדי בכך שהוא א) גבר (שבזמנים ההם – הוא לבדו היה בעל הדעה וזכות ההצבעה); וב) שהוא עשיר (וגם כאן בעל המאה היה במשנה תוקף בעל הדעה באותם זמנים, שלא לדבר על המעמד שכסף היקנה לו).

ערך עצמה לעיל משמעו – מבלי להשוות את עצמה לאף אחד אחר, אלא מי היא ומה היחס לו היא ראויה, בזכות היותה אדם.

למרות שאליזבת' דמות פקטיבית, היא ושאר הדמויות בסיפור הזה (כמו גם בשאר סיפוריה של אוסטן) חייבות להיות מבוססות על מציאוּת.
ג'יין אוסטן לא כתבה איזו פנטזיה מנותקת (בנוסח האחיות ברונטה). וגם שני הבריונים (החביבים) הנ"ל, לא היו נכתבים בדרך המציאותית בה נכתבו (דרך שעדיין מתייחסת אל מציאות-ימינו, מאתיים שנה לאחר כתיבה), אלמלא ניסיון אישי של אוסטן עם (לכל הפחות) האב-טיפוס הרלוונטי, בו בוודאי הייתה צריכה להיתקל ולהבין לעומק בכדי לכתוב אותו כפי שכתבה.

ביום האישה הבינלאומי (ובקשר רופף למטרתו המוצהרת), כאשר החדשות מלאות דיווחים על חשדות, אני לא יכולה שלא לומר:

אישה – אם בא לך על מי שמתחיל איתך, דרכו להתחיל נראית לך ובחרת להיענות בכיוון – לקחת על עצמך אחריות. עמדי בה.
אם לא בא לך על מי שאינו מתנהג איתך כראוי –

זכרי את אליזבת' של אוסטן.
גם למעסיק, גם לבעל המרוּת, גם לבעל הדרגה, כמו גם לכל גבר אחר.
אל תהיי כחיית הבר הקפואה למול פנסי המכונית, מתירה את הדריסה.

לאף אחד לא מגיע מה שאת לא מוכנה לתת.


המיוחדים | Special Moments·רגעי צילום | Pix Moments

March 1 = the unspellable Mărțișor

האחד במרץ = מרצישור הבלתי ניתן לאיות

You can read here about this day's Spring Celebration in more detail.
In short (and in Romania) – the first of March is the first day of spring, celebrated with the gift of a red-white-entwined string, attached to a pendent, sometimes in the shape of the ghiocel (the snowdrop in English).

Though I would not know where to find a snowdrop, I still am always happy to spot a piece of Nature in unexpected places. Like the following flowers (poppies) – growing in the middle of the city, adorning an otherwise completely unattended (and mundane) front yard of an apartment building.

Wishing a happy Mărțișor to everyone


In response to the WPC – State of Mind.

160301 pop 21
אפשר לקרוא על החגיגה הזו (בקיצור) בעברית (או בהרבה יותר פירוט באנגלית). בזיכרוני האישי עדיין חיים הרעיון (הרומני) של חגיגת האביב ביום הזה, עם מתן חוט מלופף אדום-לבן, קשור לתליון, לרוב של הגיוצ'ל (ghiocel), או באנגלית ה-snowdrop (היש לו שם בעברית?).

גם אם לא הייתי יודעת איפה לחפש טיפת-שלג (ובוודאי שבטח לא במחוזותינו), אני תמיד שמחה למצוא פיסת טבע במקומות בלתי צפויים. כמו הפרחים לעיל (… כלניות?) – הצומחים במרכזה של עיר, מעטרים חצר בלתי מטופלת של בניין מגורים, שאחרת, הייתה לגמרי יום-יומית ומשעממת.

אז מרצישור שמח לכולם


במענה לאתגר הצילום השבוע – מצב הדעת (גם אם אנו היינו מתייחסים אל מצב הרוח דווקא…).

המיוחדים | Special Moments·רגעי ציטוט | Quotes

David Bowie

דיוויד בואי

I remember that Monday morning, a week ago. I was furiously typing my (then) next post. The radio rattled in the background. Suddenly the voice coming from it said rumors claim David Bowie is dead.
I couldn't go on.

Though it is the way of the world, unlike other renown people who passed on, this passing struck me mute.
And now I can finally find some words.

The knowledge that David Bowie exists in this world accompanied my life just like the knowledge that there is a sky and the sun shines in it – whether in full summer mode or hidden by a storm. The sun is always there, waiting to shine when possible.
Not to the be taken for granted, but… well… as a force of nature. And…
Some sort of sun did go out by his passing. But not exactly. Maybe just an aspect of it. Because…
With the sadness that he won't sing again, won't come out with something new, won't renovate, David Bowie is still here, there and everywhere. His songs and albums. The ones I know and the ones I haven't yet encountered. Parts of him will always exist.

I took the albums I have, looked through them, and found a quote:

"For me a chameleon is something that disguises itself to look as much like its environment as possible. I always thought I did exactly the opposite of that".
David Bowie, 1993
As attached to the Dream Anthology 1966-68.

And for me that is enough said. For now.



אני זוכרת את אותו בוקר יום שני, לפני שבוע. ישבתי והקלדתי בשטף את הפוסט שרציתי ותכננתי להעלות באותו יום. הרדיו קרקש ברקע. לפתע הקריין אמר ששמועות אומרות שדיוויד בואי הלך לעולמו.
לא יכולתי להמשיך.

זו אמנם דרכו של העולם. אבל בשונה מאנשי-שם אחרים שהלכו לעולמם, מותו של דיוויד בואי היכה אותי לפחות באלם.
אבל עכשיו, סוף-סוף, אני יכולה למצוא אילו מילים. כלשהן.

הידיעה שדיוויד בואי מתקיים בעולם ליוותה את חיי בדיוק כמו הידיעה שיש שמיים וזורחת בהם שמש – בין אם בולטת ביום קיץ ובין אם נחבאת ביום סערה. השמש תמיד שם, מחכה לזרוח כשאפשר.
לא כ-מובן מאליו, כי אם… ובכן… ככוח-טבע. ו…
שמש כלשהי כבתה עם מותו. אבל לא בדיוק. אולי רק פן שלה.
כי עם העצב על כך שהוא לא ישיר שוב, לא יחדש שוב, לא יתחדש שוב, דיוויד בואי עדיין שם, כאן ובכל מקום. שיריו ואלבומיו. אלו שהכרתי ואלו שטרם. חלקים ממנו תמיד יתקיימו.

לקחתי את האלבומים שיש לי לידי, הצצתי בהם וגיליתי ציטוט שלו:

"לדעתי, זיקית מהווה דבר המסווה את עצמו כדי להיראות כמה שיותר כמו סביבתו. תמיד חשבתי שנהגתי בדיוק להיפך".
דיוויד בואי, 1993
כמופיע בעלון המצורף לאנתולוגיית החלום 1966-68.

ומבחינתי זה די והותר, לעת עתה.


המיוחדים | Special Moments

Okay, This Is Mainly Annoying

טוב, זה בעיקר מעצבן

Previously in Life, I used to have a Tablet (a Handheld?).
I wasn't too enthused until I discovered its ability to freeze moments in time (like a camera but an especially limited one). And then…
It broke. And that's it. No more pictures.

I went to get the paper. Reaching the square (the one with the fountain) a strange sound greeted my ears. A bit croaky, rhythmic, somewhat monotonous. But very much sounding like Ga-Ga (not the lady). I started looking around and…

I couldn't really believe my eyes. So I got closer (and they let me. And not just me, others as well).

They were two. Strutting along. Their color ranging between light tan and dark brown. Their heads (and their longish necks) seemed bristly if not hairy. Their feet (?) were red and webbed.

So here it is – I don't know whether these were ducks or geese. And of course I couldn't snap a shot… how annoying…

Granted, I couldn't document. But I knew that at home I had a leaflet with about 100 common winged friends. I hurried back to check and at least tell about them and…

I went through all the species and they're not there. Even more annoying. I still don't know what kind they were.

However this doesn't seem an everyday experience (I don't know how many times I've already passed there and never saw anything like these two).
And to open a year with a special occurrence (of the positive kind) is the reason I now document it in writing:
today, Sunday the 3rd of January 2016, just before noon, I met for the first time two of the fowl variety, even if currently unidentified.

Wishing you too a wonderful moment like that


קודם לכן ב(ובכן, לא ברגעי חיים אלא סתם ב-) חיים, היה לי טאבלט.
לא התלהבתי מי-יודע-מה, עד שגיליתי את אפשרותו להקפיא רגעים בזמן (בדמוי-מצלמה מוגבלת במיוחד). ואז…
הטאבלט נשבר. וזהו. אין יותר צילומים.

הלכתי להביא עיתון. בהגיעי אל הרחבה (זו עם המזרקה) צליל משונה קידם את אוזניי. חורקני-מה, קצבי איכשהו, די חד-גוני. אבל מאד (מאד!) מזכיר את ה-גע-גע מספרי הילדים. התחלתי להסתכל סביבי ו…

לא ממש האמנתי למראה עיניי. התקרבתי לראות (והם נתנו לי. ולא רק לי אלא לעוד סקרנים כמוני).

הם היו שניים. מהדסים להנאתם. צבעם נע בין בז' בהיר לחום כהה. ראשם (וצווארם הארוך) נראה לפחות זיפני אם לא שעיר. רגליהם אדומות עם קרומים בין ה… טפרים?

אז זהו. שאין לי מושג אם אלו היו אווזים או ברווזים. וכמובן, שאין לי איך לצלם… איזה מעצבן…

ניחא. אז לא יכולתי לתעד. אבל ידעתי שיש לי בבית עלון מנויילן עם כ-מאה זני בעלי כנף נפוצים. מיהרתי לחזור לבדוק מה ראיתי ולפחות לספר עליהם. ו…

עברתי על כל הצלמיות ואין להם זכר. עוד יותר מעצבן. אין לי מושג מאיזה זן הם היו.

ובכל זאת חוויה שלא נראית לי כל כך יומיומית (כבר לא זוכרת כמה פעמים עברתי שם בימי חיי ומעולם לא נקרתה כזאת בדרכי).
ולפתוח את השנה עם אירוע יותר מיוחד (ומהסוג החיובי) נראה לי חסר במחוזותינו (במיוחד לאחר יום שישי בדיזנגוף, שבגללו הלכתי להביא עיתון… וחדשות היום ההזויות ובגללן העיתון של מחר).
לכן הריני לתעד בכתב:
היום – יום ראשון, ה-3 לינואר 2016, לפני הצהריים, פגשתי לראשונה עופות מיוחדים גם אם בלתי מזוהים (בינתיים) ברחבת המזרקה.

מאחלת גם לך מן כזה רגע נפלא

המיוחדים | Special Moments

Violence II

אלימות II

Too many faces to Violence – physical, sexual, emotional, financial (to name but the major ones), and the less definable…
Violence doesn't have to be obtrusive or harsh to fit its' name.
Too many faces to Violence and too many of them are turned toward Women…
And still… some of these faces might seem to depend on point of view.

November 25, 2015 – the International Day for the Elimination of Violence against Women… What better day to bring up Violence and its' many faces…

I once knew someone who told me, in passing, without any emphasis whatsoever, that whenever she is alone with her boss at the office, he touches her breasts. Pats them and moves on. And she… goes on working as if nothing about it is wrong. Accepts it… totally indifferent.

But that shouldn't be, I wanted to shout at her. How can you? But I kept my mouth mostly shut. Because I knew who she was, what was she, how she was built/wired and what horrors lay in her past. So I let it slide. Then.

Just the other day I listened to an attempted interview with a scientist who studies the human brain. Not that the interviewer let him speak (perish the thought! It was one of those interviewers that is interested more in hearing their own voice than that of the interviewee. Which to me spells another form of violence of sorts, but not of this post).
In one of the rare moments that the scientist managed to put in a few words he hinted that Memory is important to providing material to imagining the future.
But said Memory can also constrict.
When Memory dictates what it knows, over anything else that may be possible (for the better or worse).

I have no "tabloid" intent. Whatever was confided to my own memory by The Indifferent (and let that be her nickname for this post) was just that – confided, while trusting it won't be passed on.
However, it is totally clear to me how experience/knowledge as those of The Indifferent can nullify the experience/knowledge of Someone Different.

Well before finding out that such occurrences can happen, Someone Different already stood (twice) in her past (outside the workplace) facing a man (this or the other), whom she trusted, who tried to push (with some force or other) his tongue down her throat.
Without her consent.
Without her will.
Without her attraction or even her slightest encouragement.

Of course, someone like The Indifferent would say to that – so what? Nothing happened… So he tried, what of it?

But Someone Different would have risen onto her hind legs.

Someone Different knew then, as I know now, that no one, not a woman, a man, a child (but this being this day I'll reiterate) no woman (!) is a puppet for anyones' use.

Woman, man, child are NOT an object (!) that anyone can say whatever to, touch, pick up, do whatever, film, use, abuse as they will, and move on as if nothing happened.

Anyone treating anyone else as a puppet is violent. And I now no longer care what is the experience/knowledge relevant and/or what it dictates.
Because no body is a puppet and no body exists for anyone's use. Period.
Not even the female body.


To Violence I, click here.


פנים רבות מדי לאלימות – האלימות הפיזית, המינית, הרגשית, הכלכלית (אם אציין רק את העיקריות) והפחות מוגדרת…
כדי להתאים להגדרתה אלימות לא חייבת להיות קשה או בולטת.
פנים רבות מדי לאלימות ורבות מהן מופנות כלפי נשים…
ועדיין… כמה מהן יכולות להיראות כתלויות אך ורק בזווית ראייה…

ה-25 לנובמבר 2015 – יום המאבק באלימות נגד נשים… איזה יום טוב מזה להעלות את נושא האלימות והפנים הרבות לה…

הכרתי פעם מישהי שסיפרה לי כבדרך אגב, ללא שום הדגשה כלשהי, שבכל פעם שהיא לבד עם הבוס שלה במשרדה, הוא שולח ידיים אל חזהּ. מלטף והולך. והיא… ממשיכה בעבודתה ואין לה עם זה שום בעיה. מקבלת את זה… לגמרי אדישה.

אבל זה לא בסדר, רציתי לצעוק עליה. איך את יכולה? אבל די שתקתי. כי ידעתי מי היא, מה היא, איך היא בנויה/מחווטת ואילו זוועות טמונות בעברה. הנחתי לזה. אז.

רק לפני כמה ימים שמעתי סוג של ניסיון לראיון עם מדען, החוקר את המוח האנושי. לא שהמראיין נתן לו לדבר (חלילה! זה היה מאותם מראיינים שמעוניינים יותר בשמיעת קול עצמם מאשר קול אותו אחד, או אחת, שהוזמנו לשיחה. מה שלטעמי מייצג סוג נוסף של אלימות כלשהי, אם כי אחרת מזו בה עסקינן כרגע).
באחד מהרגעים הנדירים בהם החוקר בכל-זאת התבטא, הוא רמז שזיכרון חשוב על מנת לספק חומר לדמיון עתידי.
אך אותו זיכרון יכול גם להגביל.
כאשר הזיכרון מכתיב את העבר הידוע על פני כל מה שאפשרי (לטוב או לרע).

אין לי שום כוונה "צהובה". כל מה שהופקד בידי הזיכרון האישי שלי על-ידי אותה "אדישה" (ויהי זה כינויה מכאן ואילך) הופקד באמון וביטחון שלא יעבור הלאה.
אם כי לגמרי ברור לי איך ניסיון/ידע/חוויה כמו אלו של האדישה יכולים לבטל ניסיון/ידע/חוויה של מישהי שונה.

עוד בטרם התברר כי מקרים כאלו יכולים לקרות, מישהי שונה עמדה כבר (פעמיים) בעברה (מחוץ למקום העבודה) לפני מצב בו גבר (זה או אחר), בו נתנה אמונה, ניסה לדחוף (בכוח כזה או אחר) את לשונו אל גרונה.
מבלי שהסכימה.
מבלי שרצתה.
ללא שום משיכה מצידה או עידוד כלשהו שלה.

כמובן שמישהי כמו האדישה תגיד – אז מה? לא קרה כלום. אז ניסה…

אבל המישהי האחרת הייתה קמה על רגליה האחוריות.

המישהי האחרת ידעה כבר אז, כפי שאני יודעת כיום, שאף אחד, לא אישה, לא גבר, לא ילד/ה (אך מהיותנו באותו יום בשנה אדגיש שוב:) ולא אף אישה (!), אינם בובות לשימוש הזולת.

אף אישה, גבר, ילד/ה אינם חפצים (!) להם כל אחד יכול לומר הכל, לגעת בהם,  להרים, לעשות בהם כרצונו, לצלם, להשתמש, לנצל ולהמשיך הלאה כמו כלום לא קרה.

כל המתייחס אל כל זולת שהוא/היא כאל בובה, הוא אלים. וכבר לא כל כך אכפת לי מהו הניסיון/ידע/חוויה ומה הם מכתיבים.
היות ושום גוף איננו בובה ואיננו מתקיים לשימושו של אף אחד. נקודה.
גם לא גוף האישה.


לאלימות I, קליק כאן.

המיוחדים | Special Moments

International Tolerance Day 2015

יום הסובלנות הבינלאומי 2015

So today (November 16th) is the International Tolerance day… three days after The demonstration of non-tolerance in Paris… (Paris… the city of light that was hit with darkness, with whom we all morn).

Major non-tolerance can (to everyone's grief) find its' say in local or global terror. But minor non-tolerance, the anti anyone can find themselves guilty of, without even noticing, non of us should ignore.
(Don't get me wrong. Terror should be fought in every and any way possible. Each and every taking of a Life is totally and absolutely unacceptable! But…)

Each society can have the one (or several) that don't totally blend into their immediate surroundings. That behave in a nonconforming way with the local "norm". That stand out (or demure) on the outskirts of the sphere in which they try to keep existing.

Among the Harry Potter books (for instance) there is a comment about the "crazy" person, the bum that talks to himself, versus which the mother grabs her child's arm to drag them away.
And that is an existing human behavior. Because somewhere/somehow, in front of The Other, self-preservation can awaken. And with it – the condemning of The Other.
To my own happiness, among the pages of the same story (that was very popular in its' day) there is another character – Luna Lovegood. A girl/young woman totally different, who believes in other things than the rest, and expresses herself accordingly. Harry and his friends, even if begin with raising an eyebrow (at the very least) about her, in the end learn to accept and appreciate her.
Since even The Other can be beautiful.

And who but Nature can demonstrate this? Nature grows mainly where it is allowed to. But it can also surprise. Break through limits and boundaries. Peep out of cracks in sidewalks, or fence pols. And still be beautiful in that.

The acceptance of The Other, as is and despite being another, does seem as farther from reality as ever, but is totally possible.
And with said acceptance, being Humane will have its' victory.


To more victories, click here.


אז היום (ה-16 לנובמבר) מציינים את יום הסובלנות הבינלאומי… שלושה ימים לאחר המחשת אי הסובלנות בפריז… (פריז… עיר האורות, שהוכתה בחשיכה, עימה כולנו אבלים).

אי הסובלנות המאז'ורית אמנם (לצער כולנו הרב מאד) יכולה למצוא ביטוי בטרור מקומי או בינלאומי. אבל אי הסובלנות המינורית, האנטי שכל אחד יכול למצוא עצמו אשם בו, מבלי אף לשים לב לכך, אל לנו להתעלם ממנו.
(אל תבינו אותי לא נכון. בטרור יש להילחם בכל צורה ודרך. כל נטילת חיי האחר פסולה בעיניי מכל וכל! אבל…)

בכל חברה יכול להימצא אותו אחד (או כמה) שאינם לגמרי משתלבים בחברה המיידית סביבם. המתנהגים שלא בהתאם ל"נורמה" המקומית. שבולטים (או מצטנעים) בשולי הספֵירה בה הם מנסים להמשיך ולהתקיים.

בין ספרי הארי פוטר (למשל) מוערת הערה על ה"משוגע", הקבצן, המדבר אל עצמו ברחובות העיר, אשר למראהו האם אוחזת ביד בנה ומושכת אותו משם הלאה.
זו התנהגות אנושית קיימת. כי באיזשהו מקום נכון, שלמול השונה יצר הגנה יכול להתעורר, ועימו – דחייתו של האחר.
לשמחתי, בדיוק בין דפי אותו סיפור (שהיה מאד פופולארי בזמנו), מתקיימת דמות אחרת – לונה לאבגוד. ילדה/נערה לגמרי יוצאת דופן, המאמינה בדברים אחרים ומתבטאת בהתאם. הארי וחבריו, גם אם מרימים גבה (לכל הפחות) למולה בתחילה, לומדים לקבל ולהעריך אותה.
כי גם באחר יכול להתגלם יופי.

ומי כמו הטבע להמחיש לנו זאת? הטבע הצומח בדרך כלל באזורים בהם הוא מורשה לכך, יכול גם להפתיע. לפרוץ מסגרות וגבולות. להציץ מבין חרכים במדרכות, או (כבצילום לעיל) מבין כלונסאות. ולהיות בכך עדיין יפה.

קבלתו של האחר כפי שהוא, על-אף ולמרות היותו אחר, אמנם נראית רחוקה מהמציאות מתמיד, אך היא לגמרי אפשרית.
ועם קבלתו האנושיות תנצח.


לעוד נצחונות, הקליקו כאן.

המיוחדים | Special Moments

Using The Road

להשתמש בדרך

My car and I were patiently waiting at a red stoplight. In front of me I saw a car opposite crawling in a U-turn into my lane. While she was still at it, my stoplight signaled to me that it was my turn. I drove straight ahead. Reached the tail of the (finally finished turning) car ahead and slowed (to the rhythm of a lame racing turtle) adjusting my speed to hers (with mounting nerves).
The previous and the next intersections are very close. The former – a 4 way, the next a right facing T. The crawler started to deviate. Without signaling (for, why should I know what she's up to?). And I was thinking to myself – aw, that's the U before, for missing the turn… and I lightly touched the accelerator getting ready to pass her. But no. The crawler/deviant didn't turn, but came back in another U, right-smack into the previous lane she abandoned before. Thus creating a new T – her horizontal to my vertical car to hers.
I almost hit her.
Lucky that I was (still) driving slow. Lucky that my instincts/peripheral vision/the coordination between them are pretty good. Lucky that my brakes were perfectly functional. Lucky I wasn't too shocked either by the totally unpredictable move or by seeing the driver driving one-handed (doing a U?!) with the other hand pressing a mobile to her ear, while leaning back, as if spread on a sunny chaise longue , and not in the driver's seat of a ton and a half weighing lethal weapon.

Probably this driver never heard what my driving teacher kept saying on and on:

One should use the road in a way that does not disturb others from using it too.

Maybe for her and the likes today has been pronounced (at least in these parts) as the Road Safety Day.
So drive safe everywhere (unlike the above mentioned)



מכוניתי ואני חיכינו בסבלנות שהרמזור מולנו יוריק. ממול ראיתי מכונית מהנתיב הנגדי זוחלת בפניית פרסה אל הנתיב שלי. בעודה בעיצומה, הרמזור כבר אותת לי שהגיע תורי. נסעתי הישר בהמשך נתיבי. הגעתי אל המכונית ש(סוף-סוף!) סיימה את הפנייה והאטתי (לקצב צב מרוץ פיסח) בהתאמה אליה (ובעצבנות גואה).
הצומת הקודם והבא קרובים. הראשון ארבע-כיווני, השני – T לימין. הזוחלת שלפניי החלה לסטות. כמובן – מבלי לאותת (וכי למה שאדע מהן הכוונות?). לתומי חשבתי – הו, לכן הפרסה, כי פספסה פנייה… ונגעתי קלות בדוושת ההאצה, תוך סטייה משלי לעקיפה. אך לא היא. כי הזוחלת/סוטה לא המשיכה לדרכה, אלא חזרה בפרסה נוספת אל בדיוק-בול אותו נתיב אותו נטשה מוקדם יותר. וכך נוצר מצב T אחר – היא מאוזנת אל מכוניתי המאונכת לה.
כמעט נכנסתי בה.
מזל שנהגתי (עדיין) מאד לאט. מזל שהאינסטינקטים/הראייה ההיקפית/הקואורדינציה שלי ביניהם די בסדר. מזל שהבלמים שלנו היו לגמרי תקינים. מזל שלא חטפתי הלם נכבד מדי מהמהלך הבלתי צפוי בעליל, או כאשר ראיתי את הנהגת (מה לעשות וזו הייתה נהגת) נוהגת ביד אחת בלבד (בפניית פרסה?!) כשידה השנייה מצמידה טלפון נייד לאוזנה והיא בכלל נשענת לאחור, כמו פרוסה על כיסא נוח שמשי ולא במושב הנהג של כלי נשק קטלני במשקל טון וחצי.

כנראה שנהגת זו מעולם לא שמעה את המשפט, שהיה שגור בפי המורה לנהיגה שלי:

יש להשתמש בדרך באופן שאינו מפריע לאחרים להשתמש בה גם הם.

ואולי למענה ושכמותה הוכרז היום כיום הזהירות בדרכים. אז הנה, הזהרתי. ככה לא נוהגים.


המיוחדים | Special Moments

Is Soul-Search Possible

היתכן חשבון נפש

Two come out of the cave they've been exploring. One's face is dirty, hair sprinkled with cobwebs. Who will bother to clean up?

A mini-story in three sentences that, to my opinion, demonstrates something of human nature.
After all one who has no mirror in front of one's eyes, doesn't see ones self and takes the hint (at the very least a hint if not guidance) from what one sees. And that's one's friend (meaning – the clean one will clean up).

Well, this idea can be taken to many directions. But influenced by these days (Yom Kippur eve), I was thinking of soul search. So I looked back at my own blog and asked myself – did I ever touch an issue that can further illustrate what I mean?

And I think so. At least with one of my posts. Yet by a touchy subject. Meaning – sex.
In other words – whoever does not hear sexual moaning from the neighbors, does not know how the voice carries and feels free to even shout, under the illusion their privacy is kept.

And how does this relate?
To check ourselves as to where we were wrong, what can be improved, where to watch out – awareness is necessary. One should know how another sees/hears/perceives what we do, are, say, think, behave.
And that (again – in my opinion) isn't always possible (or ever). Seeing as experience is personal. Only the person can know from within how it feels versus what's been done, said, written etc. (or, if to continue the above mentioned – the impossible situation of moaning within while being without and checking how loud it sounds) .

And that (still – in my opinion) is one of the reasons humanity, since the dawn of time, is busy with morals and rules.

The human is a social being and to be so the human wants tp integrate in society. Or, like my driving teacher kept saying – one should use the road without disturbing other users.
Unfortunately I've lately encountered ones that don't really know which road they're on and who they're disturbing. Hence this post.

Read you later


שניים יוצאים מהמערה אותה חקרו. פני האחד מלוכלכות, קורי עכביש בשיערו. מי מהשניים יטרח להתנקות?

מיני-סיפור בשלושה משפטים אשר, לדעתי האישית, ממחיש משהו מהטבע האנושי.
הרי מי שאין ראי למול עיניו, לא רואה את עצמו ומקבל את הרמז (לכל הפחות רמז, אם לא הנחיה של ממש) ממה שהוא כן רואה. וזה חברו (כלומר – יתנקה הנקי).

ובכן, ניתן לקחת את הרעיון הזה לכל מני כיוונים. אבל בהשפעת הימים הנוכחיים, חשבתי דווקא על חשבון נפש. ובמסגרת זו, העפתי מבט אחורה אל זה הבלוג, ושאלתי את עצמי – האם נגעתי אי פעם במשהו שיכול להמחיש עוד יותר את כוונתי?

לדעתי כן. לפחות באחד הפוסטים. אם כי בתת-נושא רגיש. כלומר – סקס.
ובמילים אחרות – מי שלא שומע אנחות מיניות משכניו, לא יודע עד כמה הקול נישא, ומרגיש חופשי אפילו לצעוק, תחת האשליה כי נשמרת פרטיותו.

ואיך זה מתקשר?
על מנת לבדוק עם עצמנו איפה טעינו, מה ניתן לשפר, היכן ראוי להישמר – נחוצה מוּדעות. יש לדעת איך נתפס בעיני/אוזני/דעת האחר כל מה שעשינו, היווינו, אמרנו, חשבנו, התנהגנו.
וזה (שוב – לדעתי) לא תמיד אפשרי (אולי אף לעולם לא). היות וחוויה היא אישית. רק האדם מעצמו פנימה יודע (או יודעת) איך הוא מרגיש למול הנעשה, נאמר, נכתב וכו' הנקרה בדרכו (או, אם להמשיך עם הדוגמא דלעיל – המצב הבלתי אפשרי של להיאנח בתוך הדירה ובו-זמנית לעמוד מחוצה לה ולבדוק את רמת השמע).

וזה (עדיין – לדעתי) אחד המניעים שדחפו את האנושות, משחר הזמנים, לעסוק במוסר ולקבוע כללים.

האדם יצור חברותי הוא, ועל מנת להיות כזה, עליו להשתלב בחברה. או, כמו שמורה הנהיגה שלי חזר ושנה – יש להשתמש בדרך מבלי להפריע לאחרים להשתמש בה גם הם.
לצערי הרב נתקלתי לאחרונה בכאלה שלא ממש יודעים על איזו דרך הם נמצאים ולמי הם מפריעים להשתמש בה גם. על כן זה הפוסט.

להקראות בשמחות

המיוחדים | Special Moments

יצירתיות | Creativity

העברית בהמשך :-)

I have been nominated by mfbukhari, writer of Mutafariq Khayalat, for the creative blogger award.
I would like to start this post by saying:

Thank you.
I am honored and incredibly touched.

The rules –

Rule a) passing the award on to many more other bloggers. And right here is a bonus fact (rule c will clarify) – although I have brushed by several creative blogs, I don't know them well enough to feel comfortable nominating them. Of the few I met during the previous WordPress course, the most creative that I found are the above linked, and The Perceptions Square written by singhpiyush6089, whom I here by nominate :-).

Rule b) thanking the nominator – I did and I do thank you. And as for the rest of the rules, there's also…

…the c rule) as in sharing with my readers five facts about me:

Seeing as creativity is what we're on about, I guess the first relevant fact about me is that I have been writing my "short moments" ever since I was about twelve-thirteen years old.

The second fact would be that only around the middle of the first decade of this century/millennium I learned that my writing is basically "emotional writing".

The third is that I do see me as an emotional writer, not as a Poet. Yet. (Maybe when I grow up).
That's why I call what I write Short Moments. Because that is what they actually are to me – short things with short lines that sometimes rhyme. Hence the category name.

The forth fact is that around the end of November 2005 I hit the mother of all writers' blocks ever.
Almost ten years later and I still don't know for sure I snapped out of it, since my writing isn't what it used to be before.

However, while writing my first blog (starting in 2011), it is possible to say that I resumed writing (in a way). And what's more – that's when I started sharing my writing outside the comfort zones of close friends or the witting classes that I took why-back-when.

And that, to me, is what a blog does (among other things) – helps its writer grow and evolve.
Which brings me to…

…the fifth and final fact.
I must acknowledge that I'm a writing person. And even a block and/or creative attempts in other direction (such as drawing or knitting) won't change this fact.
I'm just a Words Woman.
Which is why I'm weaving them into this blog-cloth :-)

אז מסתבר שמה שקראנו לו "שרביט" מתקיים, בפרשנויות אחרות, גם בבלוגוספרה הגלובלית. אחת מהן היא מן פרסים שבלוגרים מחלקים זה לזה, והנה קיבלתי אחד מ-mfbukhari, שכותבת את Mutafariq Khayalat.

אני מאד מודה לך פטימה יקירה שבחרת בבלוג שלי כבלוג יצירתי. ריגשת אותי ולכבוד לי.

כללי המשחק – העברת הפרס הלאה (רצו ל-15-20 בלוגים אבל אני מכירה פה בקושי שלושה וחצי, מהם אני מחשיבה כבלוג יצירתי את בלוגה של פטימה עצמה ואת הבלוג הנוסף – The Perceptions Square, שאין לי מושג איך לבטא את שם כותבו); להודות למעניק (הודיתי, ואני מודה); ולשתף בחמש עובדות עלי:

היות וביצירה עסקינן, העובדה הראשונה לגביי הקשורה לעניין היא שכתבתי למגירה כבר מגיל 12-13 בערך.

העובדה השנייה היא שרק בסביבות אמצע העשור הראשון למאה/אלף הנוכחיים למדתי שהכתיבה שלי היא למעשה "כתיבה רגשית".

השלישית היא שכשלעצמי – אני לא רואה את עצמי "משוררת" (אולי כשאגדל. אבל בינתיים, בואו נודה בעוד עובדה – ביאליק, רחל – אני ממש לא). על כן שם המדור "הקצרים". כי זה מה שהם בעצם – דברים קצרים עם שורות קצרות שלפעמים מתחרזות. ובקיצור – ע"ע שם המדור.

העובדה הרביעית היא שבסוף נובמבר 2005 נכנסתי לאימ-אימא של מחסומי הכתיבה.
כמעט עשר שנים אחרי ואני עדיין לא יודעת שיצאתי ממנו לגמרי, כי הכתיבה הרגשית שלי כיום שונה מכפי שהייתה לפני כן.
אם כי כבר בעת כתיבת הבלוג הראשון שלי, החל מ-2011, אפשר לומר שחזרתי לכתוב.
ויותר מזה – התחלתי לשתף מחוץ לחממות החברים הקרובים ו/או סדנאות הכתיבה בהן השתתפתי.
וזה, לטעמי, מה שבלוג עושה (בין היתר) – עוזר לכותבו לצמוח ולהתפתח.
מה שמביא אותי אל…

…העובדה החמישית והאחרונה.
אין לי אלא להכיר בכך שאני אדם כותב. ואפילו מחסום, או ניסיונות יצירה בכיוונים אחרים (כמו ציור וסריגה) לא ישנו את העובדה.
אני פשוט אשת מילים.
לכן אני אורגת אותם אל יריעת הבלוג :-)

המיוחדים | Special Moments

רות' עושה את זה | Ruth's Making it Happen

העברית בהמשך :-)

She has been making it happen ever since the 1960'. And of course I mean Ruth Rendell, who had taught me a lot.

When I first encountered her inspector Wexford, I was absolutely astonished.
I've read many "order-agents" and watched even more of them on a screen or other, and there Reginald (Reg) Wexford was – happily married, father and grandfather too…

Looking back at the great ones –
Sherlock Holmes had only Dr Watson as an occasional companion and just one slightly-romantic interest in a criminal woman.
Miss Jane Marple was yet another exaggeration, being a hundred year-old virgin.
Hercule Poirot had his sidekick Hastings.
James Bond… can anyone imagine him a grandfather?! (regardless of how old is the actor…).

All this led me to realize that any fiction is its creators' fantasy, regardless of the genre. In this one though, the popular fantasy seems to be the investigator that is sort of "married to the job". Never resting, nor having a personal life, because all his/her might is dedicated to return everything to rights.
Well, Ruth Rendell proves otherwise.

Another aspect of her writing that I like is the issues she tackles.
Now I don't know that this is true for all her books, but the ones I've read are full not only with the mystery to be solved, the characters involved and their lives, but also portray a bigger issue.

For example – Road Rage (1997).
Besides the drama, detecting, frustration, solving, runs the thread of the environment. The Green, Saving the Planet kind.
She has manged to show the pros and cons and to debate acceptable protest, while expressing the huge change the British society underwent from the attitude of – I voted, now it's the governments' turn to act, to the – my job hasn't ended by voting, and I will protest when those I voted for are wrong.
All this without any judgment whatsoever, leaving the readers to get to their own conclusions.
Another example is the 2005 story, titled End in Tears, dealing with surrogate mothers.

International Women's Day (this Sunday, March 8) is a great opportunity to celebrate womanly achievements. Hopefully I'll still be around next year, to tell you all (maybe even more of you) about another successful woman.
In the meantime have a great weekend and a happy/interesting Women's Day :-)

After writing this post, in looking her up, I was surprised to find out Ruth Rendell suffered a stroke last January and was reported then as being in critical yet stable condition. Couldn't find any more news and I'm wishing her well with all my heart.
I debated whether to post this or not and decided to go ahead with it.
Ruth Rendell's considerable body of work will forever remain a testimony of her success.

היא עושה את זה מאז שנות השישים. וכמובן שכוונתי לרות' רנדל, שלימדה אותי רבות.

כשנתקלתי לראשונה באינספקטור ווקספורד שלה – נדהמתי.
קראתי סוכני סדר רבים, צפיתי בעוד מהם על המסכים השונים, והנה הוא – רג'ינלד (רג') ווקספורד – נשוי באושר, אב וסב גם…

במבט לאחור אל הגדולים מכולם –
לשרלוק הולמס הייתה חברתו המקרית של ד"ר ווטסון ואיזה עניין רומנטי-מה בפושעת.
מיס ג'יין מארפל הייתה עוד הגזמה – בתולה בת 100.
להרקול פוארו היה את הייסטינגס.
ג'יימס בונד… אפשר לדמיין אותו סבא?! (בלי שום קשר לגיל השחקן המגלם אותו…).

כל זה הביא אותי להבין ש-כל פיקציה היא הפנטזיה של היוצר, בלי שום קשר לז'אנר. אם כי בנוכחי – הפנטזיה הפופולרית נדמית הבלש ש"נשוי לעבודתו". שלא ינום ולא יישן, לא יהיו לו/לה חיים פרטיים, בגלל שכל מעייניו מוקדשים להחזרת הסדר על כנו.
ובכן, רות' רנדל מוכיחה כי אפשר אחרת.

עוד היבט של סיפוריה שאני אוהבת הוא הנושאים שהיא בוחרת.
אין לי מושג אם זה נכון לכל ספריה, אך אלו שקראתי היו מלאים בתעלומה המחכה לפתרון, הדמויות המככבות, חייהם, והנושא העוטף הכל.

למשל – בכותר שהייתי מתרגמת כ"זעם כבישים" משנת 1997.
בצד הדרמה, הבילוש, התסכול, הפתרון, נמשך חוט הסביבה. מהסוג הירוק, של להציל את העולם.
הכותבת הצליחה להראות את החיוב והשלילה ולדון בשאלה מהי מחאה ראויה, יחד עם הבעת השינוי שעבר על החברה הבריטית, מגישת – את שלי עשיתי כשבחרתי ועכשיו תור הנבחרים לפעול, לגישת – מלאכתי לא נסתיימה בבחירה ואמחה כשנבחרי טועה.
וכל זאת ללא שמץ שיפוטיות, בהניחה לקוראים להגיע למסקנות שלהם.
דוגמא נוספת לנושא שכזה הוא "נגמר בבכי" משנת 2005, הדן באימהוּת סארוגטית.

יום האישה הבינלאומי (ביום ראשון הבא, ה-8 למרץ) הוא הזדמנות נהדרת לחגוג הצלחות נשיות. מקווה להיות בסביבה גם בשנה הבאה, לספר על עוד אישה מצליחה.
בינתיים סופשבוע נעים ויום אישה שמח/מעניין לכולם :-)

לאחר כתיבת הפוסט, בחיפוש המידע עליה, הופתעתי לגלות שרות' רנדל לקתה בשבץ בינואר האחרון ודוּוחה במצב קריטי אך יציב. לא הצלחתי למצוא חדשות נוספות ואני מאחלת לה בריאות מכל לבי.
התלבטתי באם להעלות לבלוג או לא והחלטתי ש-כן.
יצירתה הענפה תעיד לעד על הצלחתה.