הנוסטלגי | Nostalgic Moments

רוחות רפאים | Ghosts

לעברית, קליק פה.

In his introduction, Ben Huberman wrote 'Whether you believe in it or not, magic is our word of the day!'
Well, I don't really believe in magic (as in the world of Harry Potter, for example). Nor ghosts. And yet, by the end of the eighties, I don't remember, more guessing that around my being 20-21 (meaning – after I inherited my father's camera), I decided to photograph ghosts. But the conditions were not optimal. Among other restrictions, only one of my friends agreed to cooperate.

Where I had gotten the idea, completely slipped from my memory. But… I fixed my dad's camera to the tripod and darkened the room as much as I could. I held the flash in my hand, unconnected to the camera. I opened the camera's shutter (and left it open) and flashed for the first time while my then friend was already sitting ready on the armchair (the left in the photo). Immediately after the first flash my friend got up and moved to the second armchair. I flashed the scene a second time.

The idea was that everything being flashed twice will seem clear. And anything being flashed just the once (meaning – my friend, first here than there) will seem transparent.
As anyone can see, the experiment didn't work so well, as in the transparency. (Or, at least – it didn't come out the way I expected it to in advance).
And my friend is laughing (on the right) not because she felt like laughing, but because moving between the armchairs, in the dark, she hit the table and was hurt a bit. What made her laugh was the madness of running around in the dark like that, just for my experiment…

And yes, I do see something magic in this photo, that is very dear to me. The magic of that era, of the friendship, of us being young. I'm sorry she and I have lost touch, not so many years after this photo. And despite the decades that passed I still miss her. But I still have the memories that are left. And in these too can be a magic of sorts.


בהגדירו את מילת היום, בן הוברמן כתב – 'בין אם תאמינו או לא, קסם זו מילת היום'.
ובכן, אני לא באמת מאמינה בקסמים (כמו, למשל, בעולמו של הארי פוטר), או ברוחות רפאים. ובכל-זאת, בשלהי שנות השמונים, אני כבר לא זוכרת, יותר מנחשת – בהיותי בערך בת 20-21 (כלומר – לאחר שירשתי את המצלמה של אבא שלי), החלטתי לנסות לצלם רוחות רפאים. אבל לא היו לי ממש את התנאים המיטביים. בין יתר המגבלות, רק אחת מהחברות שלי הסכימה לשתף פעולה.

לגמרי ברח מזיכרוני מניין הבאתי את הרעיון. אבל… חיברתי את המצלמה של אבא שלי אל החצובה והחשכתי את החדר ככל יכולתי. החזקתי את המבזק ביד, לא מחובר למצלמה. פתחתי את צמצם המצלמה (והשארתי אותו פתוח) והבזקתי בפעם הראשונה בזמן שחברתי דאז ישבה כבר מוכנה על הכורסא (השמאלית בתמונה). מיד לאחר ההבזק, החברה קמה ועברה אל הכורסא השנייה. הבזקתי פעם שנייה על אותה תמונה.

הרעיון היה שכל מה שמקבל שני הבזקים באותו מקום-זמן-ומצב ייראה ברור. וכל מה שמקבל הבזק יחיד (כלומר – החברה, פעם פה ופעם שם) ייראה שקוף.
כפי שרואים, הניסוי לא כל כך הצליח מבחינת השקיפות. (או, לכל הפחות, התמונה לא יצאה כפי שציפיתי שתצא, מראש).
והחברה צוחקת לא בגלל שהתחשק לה לצחוק, אלא בגלל שבמעבר בין הכורסאות, בחושך, נתקלה בשולחן וחטפה מכה קלה. והצחיקה אותה ההתרוצצות המטורפת הזו בחושך, רק בגלל הניסוי שלי.

וכן, אני רואה קסם מסוים בתמונה הזו, היקרה מאד אל לבי. קסם התקופה, החברוּת, היותנו צעירות. מצער אותי שהקשר בינינו התנתק, שנים ספורות לאחר הצילום הזה, ולמרות עשורי השנים עדיין מתגעגעת. אבל יש לי את הזיכרונות שנותרו. וגם אלו יכולים להיות קסומים-משהו.

הנוסטלגי | Nostalgic Moments

מועדון החמש 2019 The Vintage Car Show

While walking along the line of cars, I was thinking of how to deal with with this year's show. Should I start with the oldest car shown?

בעודי מתקדמת לאורך שורת המכוניות, חשבתי איך להתמודד עם התערוכה של השנה הזאת. האם להתחיל עם מה שנראה לי המכונית הכי זקנה בתצוגה?

דודג' משנת 1921 Dodge of

Or would I point out my third love-of-my-life from my childhood? (for the first and second, click here, from yester-year).

או שמא לציין את אהבת חיי השלישית מהילדות? (לראשונה ולשנייה, קליק פה, מהשנה שעברה).

פורש 928 משנת 1986 Porsche 928 of

Until I suddenly stumbled on this car.

עד שלפתע-פתאום נתקלתי במכונית הזאת.

חזית | Front

Pink isn't really my color. Yet I did love the car.

וורוד זה לא בדיוק הצבע שלי. אבל אהבתי את המכונית.

צד א' | this side

However, it's name told me nothing. I never heard/read/saw this name anywhere. And I was very sorry there was no detail-note on it.

אם כי השם שלה לא אמר לי כלום. מעולם לא שמעתי/קראתי/ראיתי את השם הזה בשום מקום. ומאד הצטערתי על שלא היה עליה פתק-פרטים.

צד ב' | the other

So I went on line. And found Borgward.

על כן אל הרשת פניתי. ומצאתי את בּוֹרגוַרד (באנגלית).

פנס האיתות | the signal light

This could be the 50's Isabella. Or not. Like I mentioned – there was no detail-note. But since this was a German company. I thought to mention one of the very few details I know about this language. W in German is pronounced as V (while V is pronounced as F. And I have no idea how they pronounce the actual F!).

ויכול להיות שזו האיזבלה של שנות החמישים. או שלא (הפעם בעברית). כפי שכבר הזכרתי – לא היה פתק-פרטים. אך היות וזו חברה גרמנית, חשבתי לציין את אחד הפרטים הבודדים שאני יודעת על השפה הזו. W בגרמנית מבוטאת כ-V (בעוד ש-V מבוטאת כ-F. ואין לי מושג איך הם מבטאים את ה-F עצמה!).

הצצה פנימה | a look inside

And this is it for this year. The weather was too hot, I was too bothered, and even though my patience reservoirs are normally deep, this time they ran out fast. Although I was happy to meet a new car (to me).

וזהו זה השנה. היה חם מדי, הייתי טרודה מדי ואף כי בדרך-כלל מאגרי הסבלנות שלי עמוקים, הפעם נגמרו מהר. גם אם שמחתי להכיר מכונית חדשה (לי).

הנוסטלגי | Nostalgic Moments

וזהו זה | And That's It

הקודמים: חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4 | Previously: Part 1, Part 2, Part 3, Part 4

During his own childhood my dad got bit by the motor-bug. Any engine with wheels was worthy of his attention.

אבא שלי, עוד מילדותו, נדבק בחיידק המוטורי. כל מנוע מחובר אל גלגלים מצא ראוי לתשומת לבו.

As a little girl, I played along with him in boys games, like recognize the car by sight or symbol (but the sound of the engine? That was when I reminded dad that I really was a girl, not a boy).

כילדה, שיתפתי איתו פעולה במשחקי בנים, כמו זהי את המכונית לפי הצורה והסמל (אם כי זהי את רעש המנוע? בשלב הזה הזכרתי לאבא שאני בכל זאת ילדה, לא ילד).

Dad was subscribed to a car-magazine from abroad. Encouraged by our games, he let me leaf through it too.

אבא היה מנוי על כתב עט מוטורי מחו"ל. מעודד מהמשחקים שלנו, הרשה לי לעלעל.

והתאהבתי במבט ראשון | And it was love at first sight

And being only a child, unknown facts could not confuse me even a bit. Which is why I had no problem recognizing the similarity between the love of my life (as was then) and what looked to me (then) almost as her smaller version.

ומהיותי ילדה, עובדות עלומות לא יכולות היו לבלבל אותי ולוּ במעט. על כן לא הייתה לי בעיה לזהות את הדמיון בין אהבת חיי (דאז) לבין מה שנראה בעיניי (דאז) כמעט כמו גרסתה המוקטנת.

Maybe the models I met this time are not exactly the ones of my childhood (which I remember as more similar), but there is still something in the wide front, tapering back and in profile, that at least to me seems similar still.
What do you think?

אולי הדגמים שפגשתי הפעם אינם בדיוק דגמי ילדותי (אותם אני זוכרת כהרבה יותר דומים), אבל יש משהו בחרטום הרחב, באחוריים המוצרים, כמו גם בפרופיל, אשר לכל הפחות בעיניי עדיין נראה די דומה.
מה דעתך?

And how happy I was to meet both the Citroën DS and the Porsche 911 this time! These were exactly the two cars I wished I saw in the previous show, which is the reason I decided to bring them up on the last post in the series of this year's exhibit.

וכמה שמחתי לפגוש גם את הסיטרואן DS, וגם את הפורש 911 הפעם! אלו בדיוק שתי המכוניות שייחלתי לפגוש בתצוגה הקודמת, לכן החלטתי להעלות אותן אל הפוסט האחרון בסדרה השנה.

And what will I wish for next year? Maybe a Bentley? Or a Lamborghini? I don't know. But I'm sure that next year too (as was this year and the one before it) the plethora will be overwhelming. So I will wish not to be too amazed by it, and to not miss anything.

In the hope you enjoyed it as I did, have a good weekend

ומה אייחל לפגוש בפעם הבאה? אולי בנטלי? או למבורגיני? לא יודעת. אני משוכנעת שגם בשנה הבאה (כמו השנה ובקודמתה) השפע יהמם מחדש. על כן אייחל לא להידהם מדי ולא להחמיץ דבר.

בתקווה שנהנית כמוני, סופ"ש נעים ושבוע טוב

הנוסטלגי | Nostalgic Moments

המשעול המיוחד 2 The Special Lane

הקודמים בסדרה: חלק 1, חלק 2, חלק 3 | Previously in this series: Part 1, Part 2, Part 3

סברה | Sabre

Just thinking this is one car out of only 379 ever assembled, and it seems there is no car more special than this one.

רק לחשוב שזו אחת מבין 379 מכוניות שנוצרו אי פעם, ונדמה שאין מכונית יותר מיוחדת ממנה.


הנוסטלגי | Nostalgic Moments

המשעול המיוחד 1 The Special Lane

הקודמים בסדרה: חלק 1, חלק 2 | Previously in this series: Part 1, Part 2

יגואר | Jaguar

If I have any criticism, it has to do with the details. Personally I like knowing what I am looking at. Not just make, but also model and year of production (at the very least). And in many cases these details were lacking. Like in this case.

אם יש לי מילת ביקורת, הרי זו נוגעת אל הפרטים. אישית, אני אוהבת לדעת על מה אני מסתכלת. לא רק שם יצרן, אלא גם שם דגם ושנת ייצור (לכל הפחות). ובמקרים רבים הפרטים חסרו לי. כמו כאן.

This separated Jaguar had a board of photos, showing it before restoration. But no other details. What a shame.

אל היגואר המובדלת הזו הצטרף לוח צילומים, אשר הבהיר את מצבה טרום שיפוץ. אך לא פרטים נוספים. וחבל.


הנוסטלגי | Nostalgic Moments

משעול השברולט | The Chevrolet Lane

לפרק הקודם בסדרה, קליק פה | For the previous installment in the series, click here

שברולט קורבט סטינגריי מהממת | The amazing Chevrolet Corvette Stingray

שברולט קורבט יפהפייה 1961 The beautiful Chevrolet Corvette

ושברולט בל אייר מדהימה 1957 and the stunning Chevrolet Bel Air

I have absolutely no clue whatsoever why this car pushes my nostalgic button, seeing as I was born more than a decade after it…

אין לי מושג למה דווקא המכונית הזו לוחצת לי על כפתור הנוסטלגיה, במיוחד כאשר נולדתי יותר מעשור אחריה…

In the bitching corner this time – the people. What can I say… there were tens of signs asking not to touch the cars. Yet people touched, opened, peeked in, slammed, leaned on, even got on steps (if the vehicle had one), surrounded the cars and clung to them.
Most of these cars are very important to their owners. Some of which have worked on them by the sweat of their brow. And there the visitors were, despite the signs, treating the cars as their own. Unbelievable.

But this is it. The bitching over and it has to be said I got back from there happy.
The reason for that … to be continued…

בפינת הקיטוּר הפעם – האנשים. מה אגיד-אומר-אדבר… עשרות שלטים ביקשו שלא לגעת במכוניות. ואילו האנשים… נגעו, פתחו, הציצו, טרקו, נשענו, אפילו עלו על מדרגות (אם לרכב הייתה מדרגה), הקיפו, נצמדו.
רוב המכוניות הללו חשובות מאד לבעליהן. חלקם ממש עבדו על המכונית בזיעת אפם. והנה, על אף השילוט, רבים התנהגו עם המכוניות כבשלהם. פשוט לא יאומן.

אבל זהו. נגמר הקיטור ויש לציין כי חזרתי משם די מאושרת.
ההסבר לזה… בהמשך…

הנוסטלגי | Nostalgic Moments

משעול הזיכרונות 2018 Memory Lane

Every year there is this meeting of antique car owners, where the cars are put on show. This year I have many pickings. If you're not interested, read you in a few more posts.

כן. מועדון החמש. השנה הבאתי שלל רב. אחלק אותו למנות. אציין מראש – הסדר יהיה לפי סדר הצילום (למעט מספר הפתעות, אותן אשמור לסוף).

I have absolutely no idea which car this is, but I liked its' propeller…

אין לי מושג איזו מכונית זו, אבל מצא חן לי הפרופלור…

(וסיפרו לי כי זו סיטרואן אמי | and I was told this is Citroën Ami)

And here's a Chevrolet (V8 ?), looking good:

והנה שברולט (V8 ?), נראית טוב:

And a Classic Tiffany…

וקלאסיק טיפאני…

I couldn't find information on it, all I know is what was written on its' back.

לא מצאתי מידע על המכונית, כל שיש לי זה מה שנכתב עליה מאחור.

ובכן, נראה לי די בינתיים | Well, seems enough for now

עדיין מועדים לשמחה ושבת שלום | Have a good weekend


P.S. For last year's haul click here for part one, or click here for part two, that were shorter than the above.

נ.ב. לשלל של השנה שעברה, קליק פה לחלק א', או קליק פה לחלק ב', שהיו יותר קצרים מהנ"ל.

הנוסטלגי | Nostalgic Moments

ביקור בית | Home Visit

עיר סואנת | Busy City
עיר סואנת | Busy City

לעברית, קליק פה.

Even if it is no longer my home (since long ago), my home town was such for the first twenty-one years of my life. Therefore, any trip over there is as a home visit. And any trip over there, especially lately (for some reason) is bitter/sweet.
And I'll start with the bitter:

As background I'll tell that when I was a toddler my parents took me for a walk. Suddenly a bus came across my way. I managed to slip away and ran and with utter determination (so told the parents) I placed my hands on the first step of the monstrosity (well, a huge old bus had to be a monstrosity to a girl one or two years old). Of course – there was no choice. The parents gave in to the driver's proclamation and all three of us stepped up and went for a ride.
This could have been the first step of a wonderful love story.

But not so. Now, that I ride buses as an adult, there's no shortage of venting opportunities (that is other than opening a window). For instance this time, while riding back from a home visit, still on the highway, the driver saw fit to ask aloud if there's anyone going down at the next stop.
At the time I didn't really understand the question. Because, I'm sorry, what? Did the line become all of a sudden a choose-as-you-go program?
I said yes.
What, the driver wondered, no ringing?
There's still time, I answered.
Yes, there's still time… the driver repeated in amazement (pretty derogatory actually and a bit annoyed).
And indeed, when the driver deviated to the exit from the highway I rang. Why would I bother before then? Lately it happened twice (on a different and internal line) that I rang rather early and the driver forgot to open the door.
However I don't entirely blame this bus driver. It is the kind of line (that has to annoy drivers) that has a deviation from the way, a turn around that probably wastes time (especially with the traffic jam) that any of them would be happy to avoid. And this driver throughout the whole ride was busy with something other than driving… (even to the point of an involuntary deviation to the next lane).

But I promised sweet as well… and this time the sweet was – nostalgic (what a surprise).

A few years ago I went by a shop. The window showed countless wall-clocks (I just couldn't stop to count back then). The chain of thoughts that assailed me when seeing all the time pieces brought me back (eventually) to my childhood:
My parents had a friend – Samson – who happened to be a clock-smith. He had a shop in a shopping center. At the front there was a wide square (all this probably still exists as was, but Samson not only is no longer there but also not with us anymore, may he rest in peace, wonderful man).
I have no idea whether my parents used to announce an upcoming visit, or did he just use to see us coming across the square (it was very easy to recognize us – tall dad, short mom and a toddler in between). Anyway, when spotting us Samson would break into a run (in my imagination – something crazy, cartoon-like) around the shop (which it has to be said – was a small one) and would set all the clocks to 12. So when we entered, any sound making clock would do so. Bells, gongs, kuku's and the likes washed over me, not only like a wave of sound but also of an indescribable happiness.

Nowadays I really have no clue whatsoever as to why I liked such a cacophony of noise. But the happiness wave, from the moment I recalled it, I remember well. I even think Samson preceded the well-known piece of Pink Floyd…

In any case, as one who actually loves time keepers to turn into someone with no functioning one (except the alarm clock, that turned out to be quite a beast and refuses to stop, even after braking) could have been a wonder. However, you tell me – when have you seen a clock-smith that actually mends clocks? The only one I encountered wanted to send me to another city. There, so he heard, they might still agree to fix it.
So, when my mom mentioned a clock-smith, I decided to try and take one of my time pieces to him on my next visit. He might agree to fix it.

I found him. And suddenly felt like checking what century I'm in. A little guy with a little folding table in a hall of some building. On the table a (very) select number of wrist straps of leather and metal, two-three old wrist watches, and a heap of odd tools.
I went to him. Explained that I wanted to know if the watch can be fixed and if so – how much would it cost.
The man took, opened, shook, fiddled with a tool, poked with another, closed, check the loading (it is an old mechanical pocket watch, with a knob that needs turning to fill). He then handed over the watch to me and didn't really seem to know what to tell me. Mentioned it is mechanical. That it needs filling (well, as it is mine for a while, I knew that) and that it is full.
That's when the penny dropped. The man checked a watch that he thought had to work, but I knew it didn't…
And, indeed, when I asked "how much do I owe you?" he didn't want anything. Waved the matter away.
I said that he actually worked on it. And he agreed to accept the equivalent of something like one and a half dollars.
And warmed my heart in more ways than one.

And I was happy to have met both these clock-smith and driver during the same day. The contrast between them showed me more clearly the difference between the honest professional and the selfish amateur…


ביקור בית

גם אם זו אינה ביתי זה זמן רב (מאד), בכל-זאת עיר הולדתי הייתה לי לבית בעשרים ואחת שנותיי הראשונות. לכן, כל נסיעה לשם, כמוה כביקור בית. וכל נסיעה לשם, בעיקר בזמן האחרון (משום מה), מאופיינת במעין מתוק/מר שכזה.
ואתחיל עם המר:

כרקע אספר כי בהיותי ילדה ממש קטנה הוריי יצאו איתי לטיול רגלי. לפתע נקרה אוטובוס בדרכי. הצלחתי להשתחל מהם ואצתי-רצתי ובנחישות תהומית (כך סיפרו ההורים) הנחתי את ידיי על המדרגה הראשונה של המפלץ (נו, אוטובוס אגד אדום ישן של פעם, למי שזוכר, חייב היה להיות מפלץ בעיניה של ילדה שאולי מלאו לה אז שנה-שנתיים). כמובן – לא הייתה ברירה. ההורים נכנעו להכרזת הנהג ושלושתנו עלינו אל האוטובוס ויצאנו לנסיעה.
זה יכול היה להיות הצעד הראשון של סיפור אהבה נפלא.

ולא כך. עכשיו, משעליי לנסוע באוטובוסים כבוגרת, לא חסרות הזדמנויות הקיטורים (ולא רק מהאגזוז…). למשל הפעם, בחזרתי מביקור הבית, עוד בדרך הבין-עירונית הנהג מצא לנכון לשאול בקול אם מישהו מתכוון לרדת בתחנה הבאה.
באותו רגע ממש לא הבנתי את השאלה. כי סלי-חה, מה? האם המסלול הפך לפתע לתכנית כבקשתך?
עניתי שכן.
מה, התפלא הנהג, לא מצלצלים?
עניתי שיש עוד זמן.
כן, יש עוד זמן… חזר אחרי הנהג בתימהון (מזלזל למדי למען האמת, ומעט מעוצבן).
ואכן, כשהסיט את הרכב אל מסלול היציאה מהדרך המהירה, צלצלתי. כי למה לי להתאמץ לפני כן? בדיוק לאחרונה קרו לי שני מקרים ברצף (בקו אחר ועירוני), בהם צלצלתי מוקדם יחסית והנהג שכח לפתוח את הדלת.
אם כי אני לא לגמרי מאשימה את הנהג המסוים הזה. זה מסוג המסלולים (שחייבים לעצבן נהגים) בהם יש להם סטייה מדרך הישר, עיקוף אשר לבטח מבזבז זמן (בעיקר בפקק), אשר כל אחד מהם ישמח לחתוך. והנהג הזה גם ככה לכל אורך הנסיעה התעסק במשהו לידו יותר מאשר בנהיגה… (אפילו עד כדי סטייה לא רצונית אל הנתיב ליד!).

אבל הבטחתי גם מתוק… והפעם, המתוק היה – הנוסטלגיה (כמה מפתיע).

לפני מספר שנים, חלפתי ליד חנות. בחלון הראווה שלה הוצגו אינספור שעונים (פשוט לא יכולתי לעצור לספור בזמנו). שרשרת המחשבות שתקפה אותי למראה כל מראי-השעות החזירה אותי (בסופו של דבר) אל הילדות:
להורים שלי היה חבר – סַמסוֹן – אשר במקרה היה שען. הייתה לו חנות במרכז מסחרי. בחזיתה הייתה רחבה פתוחה (כל המערך הזה, כפי הנראה עדיין קיים כפי שהיה, אם כי סמסון כבר מזמן לא רק לא שם אלא גם לא איתנו. וזכרו מאד ברוך! איש מדהים).
אין לי מושג אם הוריי נהגו להודיע לו על ביקור ממשמש ובא או שמא סמסון רק ראה אותנו מתקדמים על פני הרחבה (היה קל לזהות – אב גבוה, אם נמוכה, דרדקית באמצע). בכל מקרה, עם קליטתו אותנו, סמסון נהג לפרוץ בריצה (בדמיוני הדבר נראה כמו משהו מטורף-מה, המתאים לסרטים מצויירים) ובהקיפו את כל חנותו (הקטנה, יש לציין) הספיק לכוון את כל השעונים ל-12. כך שעם היכנסנו אל החנות, כל שעון שיכול היה להשמיע קול – כך עשה. דינדון, צירצור, גונג, קוקו, וכו' שטפו אותי לא רק בגל צליל אלא גם בגל אושר בלתי יתואר.

כיום, באמת שאין לי שמץ של מושג קלוש שבקלושים למה ומדוע הרעש הקאקופוני הזה מצא חן לי, אבל את גל האושר, מהרגע בו נזכרתי בו, אני עדיין זוכרת היטב. ואפילו נדמה לי שסמסון הקדים את הקטע הנודע של הפינק-פלויד…

בכל אופן, ממי שממש אוהבת שעונים להפוך פתאום לחסרת כל שעון מתפקד (מלבד השעון המעורר, שמשום-מה התגלה כחייתי במיוחד ומסרב להתקלקל, גם לאחר שנשבר) יכול היה אולי להפתיע. אם כי תאמרו לי אתם – מתי ראיתם שען שממש מתקן שעונים? היחיד בו נתקלתי רצה לשלוח אותי אל עיר אחרת, שם, כך שמע, אולי עדיין יסכימו לתקן.
לכן, כאשר אימא שלי הזכירה שען, החלטתי לנסות ולקחת אליו את אחד השעונים שלי בביקור הבית הבא. אולי יסכים לתקן.

מצאתי את השען. לפתע התחשק לי לבדוק באיזו מאה אני נמצאת. איש קטן עם שולחן מתקפל קטן באולם כניסה של איזה בניין. על השולחן מספר (מוגבל במיוחד) של רצועות עור ומתכת, שניים-שלושה שעונים ישנים, וערימת כלים משונים.
ניגשתי. הסברתי כי רציתי לדעת אם אפשר לתקן את השעון ואם כן – כמה זה יעלה.
האיש לקח, פתח, ניער, קשקש עם כלי, חיטט עם כלי אחר, סגר, בדק טעינה (זה שעון כיס מכני, עם כפתור מסתובב של פעם). הגיש לי את השעון חזרה ולא ממש ידע מה להגיד לי. ציין שזה שעון מכני. שצריך למלא (טוב, נו, השעון שלי זה זמן, מן הסתם ידעתי) ושזה מלא.
באותו רגע נחת האסימון. האיש כנראה בדק שעון שאמור לעבוד לדעתו אבל אצלי השעון לא תפקד…
ואכן, כאשר שאלתי "כמה מגיע לך?" האיש לא רצה דבר. ביטל את העניין בתנועת יד.
ציינתי שבכל-זאת האיש עבד. ובגלל זה הסכים האיש לקבל חמישה שקלים.
והצליח לחמם לי את הלב, תרתי משמע.

ואני מאד שמחה שפגשתי את השען והנהג הללו באותו יום. הניגוד ביניהם המחיש לי טוב יותר את ההבדל בין המקצוען הישר לבין החובב האנוכי…

הנוסטלגי | Nostalgic Moments

The Round Building

The moment I saw this week's photo challenge (rounded) I thought about the round building in the middle of the lake in the national park. And since today was noted here the international walking day, I went there for a walk.

(By the way, this was built in 1967, and it could be reached by boat only, until they built the first bridge to it. Any and all businesses opened in it failed, and I really don't see why. The place was abandoned but wasn't demolished because it is a symbol of the park and the town it is in. The original bridge got destroyed in a storm and the current one was built in 2013).


המבנה העגול

ברגע שראיתי את אתגר הצילום השבועי (מעוגל), חשבתי על המבנה העגול באמצע האגם בפארק הלאומי. ומכיון שהיום צויין בארץ יום ההליכה הבינלאומי, יצאתי להליכת בוקר דווקא לשם.

(אגב, בוויקי גיליתי שבנו אותו בשנת 1967, ושניתן היה להגיע אליו רק בסירות לפני שבנו את הגשר הראשון אליו. כל בית עסק שנפתח בו נכשל, ואני ממש לא מבינה למה. המקום ננטש, אך לא נהרס עדיין בגלל היותו סמל לפארק ולעיר. עוד גיליתי כי הגשר המקורי נהרס בסערה וכי את הנוכחי הוסיפו ב-2013).


הנוסטלגי | Nostalgic Moments

משעול הזיכרונות חלק 2 Memory Lane Part

Well, the next sight amused me. Though no wonder the girl is interested, it seems just her size of a car.

ובכן, אותי המראה הבא שעשע. אם כי לא פלא שהילדה מתעניינת, המכונית הזו נראית בדיוק במידה שלה.

אוסטין הילי Austin Healey 1955

However the next is an automobile (maybe of 1957. I forgot to note it to myself while there and in the photo the sign with the details isn't all that clear).

אבל הבא בתור כבר ממש כלי רכב (אולי משנת 1957. שכחתי לרשום לעצמי כאשר הייתי שם ובצילום, שלט הפרטים לא לגמרי ברור).

קאדילק | Cadillac

But this next one is simply wonderful, no need for more words. (And between you and me – this one is more like what I expected to see at such a show).

אם כי זו פשוט נהדרת, ואין צורך בעוד מילים. (ובינינו – נראית הרבה יותר כמו מה שציפיתי לראות במן תצוגה שכזו).

אקסקליבר (הייתי אומרת, אך אין לי מושג איך לבטא את ההמשך) | Excalibur Phaeton

Anyway, I can't wait to see what other gems I'll find next year.

ובכל מקרה, כבר מדגדג לי לגלות אילו פנינים נוספות אמצא בשנה הבאה.