הנוסטלגי | Nostalgic Moments

ביקור בית | Home Visit

עיר סואנת | Busy City
עיר סואנת | Busy City

לעברית, קליק פה.

Even if it is no longer my home (since long ago), my home town was such for the first twenty-one years of my life. Therefore, any trip over there is as a home visit. And any trip over there, especially lately (for some reason) is bitter/sweet.
And I'll start with the bitter:

As background I'll tell that when I was a toddler my parents took me for a walk. Suddenly a bus came across my way. I managed to slip away and ran and with utter determination (so told the parents) I placed my hands on the first step of the monstrosity (well, a huge old bus had to be a monstrosity to a girl one or two years old). Of course – there was no choice. The parents gave in to the driver's proclamation and all three of us stepped up and went for a ride.
This could have been the first step of a wonderful love story.

But not so. Now, that I ride buses as an adult, there's no shortage of venting opportunities (that is other than opening a window). For instance this time, while riding back from a home visit, still on the highway, the driver saw fit to ask aloud if there's anyone going down at the next stop.
At the time I didn't really understand the question. Because, I'm sorry, what? Did the line become all of a sudden a choose-as-you-go program?
I said yes.
What, the driver wondered, no ringing?
There's still time, I answered.
Yes, there's still time… the driver repeated in amazement (pretty derogatory actually and a bit annoyed).
And indeed, when the driver deviated to the exit from the highway I rang. Why would I bother before then? Lately it happened twice (on a different and internal line) that I rang rather early and the driver forgot to open the door.
However I don't entirely blame this bus driver. It is the kind of line (that has to annoy drivers) that has a deviation from the way, a turn around that probably wastes time (especially with the traffic jam) that any of them would be happy to avoid. And this driver throughout the whole ride was busy with something other than driving… (even to the point of an involuntary deviation to the next lane).

But I promised sweet as well… and this time the sweet was – nostalgic (what a surprise).

A few years ago I went by a shop. The window showed countless wall-clocks (I just couldn't stop to count back then). The chain of thoughts that assailed me when seeing all the time pieces brought me back (eventually) to my childhood:
My parents had a friend – Samson – who happened to be a clock-smith. He had a shop in a shopping center. At the front there was a wide square (all this probably still exists as was, but Samson not only is no longer there but also not with us anymore, may he rest in peace, wonderful man).
I have no idea whether my parents used to announce an upcoming visit, or did he just use to see us coming across the square (it was very easy to recognize us – tall dad, short mom and a toddler in between). Anyway, when spotting us Samson would break into a run (in my imagination – something crazy, cartoon-like) around the shop (which it has to be said – was a small one) and would set all the clocks to 12. So when we entered, any sound making clock would do so. Bells, gongs, kuku's and the likes washed over me, not only like a wave of sound but also of an indescribable happiness.

Nowadays I really have no clue whatsoever as to why I liked such a cacophony of noise. But the happiness wave, from the moment I recalled it, I remember well. I even think Samson preceded the well-known piece of Pink Floyd…

In any case, as one who actually loves time keepers to turn into someone with no functioning one (except the alarm clock, that turned out to be quite a beast and refuses to stop, even after braking) could have been a wonder. However, you tell me – when have you seen a clock-smith that actually mends clocks? The only one I encountered wanted to send me to another city. There, so he heard, they might still agree to fix it.
So, when my mom mentioned a clock-smith, I decided to try and take one of my time pieces to him on my next visit. He might agree to fix it.

I found him. And suddenly felt like checking what century I'm in. A little guy with a little folding table in a hall of some building. On the table a (very) select number of wrist straps of leather and metal, two-three old wrist watches, and a heap of odd tools.
I went to him. Explained that I wanted to know if the watch can be fixed and if so – how much would it cost.
The man took, opened, shook, fiddled with a tool, poked with another, closed, check the loading (it is an old mechanical pocket watch, with a knob that needs turning to fill). He then handed over the watch to me and didn't really seem to know what to tell me. Mentioned it is mechanical. That it needs filling (well, as it is mine for a while, I knew that) and that it is full.
That's when the penny dropped. The man checked a watch that he thought had to work, but I knew it didn't…
And, indeed, when I asked "how much do I owe you?" he didn't want anything. Waved the matter away.
I said that he actually worked on it. And he agreed to accept the equivalent of something like one and a half dollars.
And warmed my heart in more ways than one.

And I was happy to have met both these clock-smith and driver during the same day. The contrast between them showed me more clearly the difference between the honest professional and the selfish amateur…


ביקור בית

גם אם זו אינה ביתי זה זמן רב (מאד), בכל-זאת עיר הולדתי הייתה לי לבית בעשרים ואחת שנותיי הראשונות. לכן, כל נסיעה לשם, כמוה כביקור בית. וכל נסיעה לשם, בעיקר בזמן האחרון (משום מה), מאופיינת במעין מתוק/מר שכזה.
ואתחיל עם המר:

כרקע אספר כי בהיותי ילדה ממש קטנה הוריי יצאו איתי לטיול רגלי. לפתע נקרה אוטובוס בדרכי. הצלחתי להשתחל מהם ואצתי-רצתי ובנחישות תהומית (כך סיפרו ההורים) הנחתי את ידיי על המדרגה הראשונה של המפלץ (נו, אוטובוס אגד אדום ישן של פעם, למי שזוכר, חייב היה להיות מפלץ בעיניה של ילדה שאולי מלאו לה אז שנה-שנתיים). כמובן – לא הייתה ברירה. ההורים נכנעו להכרזת הנהג ושלושתנו עלינו אל האוטובוס ויצאנו לנסיעה.
זה יכול היה להיות הצעד הראשון של סיפור אהבה נפלא.

ולא כך. עכשיו, משעליי לנסוע באוטובוסים כבוגרת, לא חסרות הזדמנויות הקיטורים (ולא רק מהאגזוז…). למשל הפעם, בחזרתי מביקור הבית, עוד בדרך הבין-עירונית הנהג מצא לנכון לשאול בקול אם מישהו מתכוון לרדת בתחנה הבאה.
באותו רגע ממש לא הבנתי את השאלה. כי סלי-חה, מה? האם המסלול הפך לפתע לתכנית כבקשתך?
עניתי שכן.
מה, התפלא הנהג, לא מצלצלים?
עניתי שיש עוד זמן.
כן, יש עוד זמן… חזר אחרי הנהג בתימהון (מזלזל למדי למען האמת, ומעט מעוצבן).
ואכן, כשהסיט את הרכב אל מסלול היציאה מהדרך המהירה, צלצלתי. כי למה לי להתאמץ לפני כן? בדיוק לאחרונה קרו לי שני מקרים ברצף (בקו אחר ועירוני), בהם צלצלתי מוקדם יחסית והנהג שכח לפתוח את הדלת.
אם כי אני לא לגמרי מאשימה את הנהג המסוים הזה. זה מסוג המסלולים (שחייבים לעצבן נהגים) בהם יש להם סטייה מדרך הישר, עיקוף אשר לבטח מבזבז זמן (בעיקר בפקק), אשר כל אחד מהם ישמח לחתוך. והנהג הזה גם ככה לכל אורך הנסיעה התעסק במשהו לידו יותר מאשר בנהיגה… (אפילו עד כדי סטייה לא רצונית אל הנתיב ליד!).

אבל הבטחתי גם מתוק… והפעם, המתוק היה – הנוסטלגיה (כמה מפתיע).

לפני מספר שנים, חלפתי ליד חנות. בחלון הראווה שלה הוצגו אינספור שעונים (פשוט לא יכולתי לעצור לספור בזמנו). שרשרת המחשבות שתקפה אותי למראה כל מראי-השעות החזירה אותי (בסופו של דבר) אל הילדות:
להורים שלי היה חבר – סַמסוֹן – אשר במקרה היה שען. הייתה לו חנות במרכז מסחרי. בחזיתה הייתה רחבה פתוחה (כל המערך הזה, כפי הנראה עדיין קיים כפי שהיה, אם כי סמסון כבר מזמן לא רק לא שם אלא גם לא איתנו. וזכרו מאד ברוך! איש מדהים).
אין לי מושג אם הוריי נהגו להודיע לו על ביקור ממשמש ובא או שמא סמסון רק ראה אותנו מתקדמים על פני הרחבה (היה קל לזהות – אב גבוה, אם נמוכה, דרדקית באמצע). בכל מקרה, עם קליטתו אותנו, סמסון נהג לפרוץ בריצה (בדמיוני הדבר נראה כמו משהו מטורף-מה, המתאים לסרטים מצויירים) ובהקיפו את כל חנותו (הקטנה, יש לציין) הספיק לכוון את כל השעונים ל-12. כך שעם היכנסנו אל החנות, כל שעון שיכול היה להשמיע קול – כך עשה. דינדון, צירצור, גונג, קוקו, וכו' שטפו אותי לא רק בגל צליל אלא גם בגל אושר בלתי יתואר.

כיום, באמת שאין לי שמץ של מושג קלוש שבקלושים למה ומדוע הרעש הקאקופוני הזה מצא חן לי, אבל את גל האושר, מהרגע בו נזכרתי בו, אני עדיין זוכרת היטב. ואפילו נדמה לי שסמסון הקדים את הקטע הנודע של הפינק-פלויד…

בכל אופן, ממי שממש אוהבת שעונים להפוך פתאום לחסרת כל שעון מתפקד (מלבד השעון המעורר, שמשום-מה התגלה כחייתי במיוחד ומסרב להתקלקל, גם לאחר שנשבר) יכול היה אולי להפתיע. אם כי תאמרו לי אתם – מתי ראיתם שען שממש מתקן שעונים? היחיד בו נתקלתי רצה לשלוח אותי אל עיר אחרת, שם, כך שמע, אולי עדיין יסכימו לתקן.
לכן, כאשר אימא שלי הזכירה שען, החלטתי לנסות ולקחת אליו את אחד השעונים שלי בביקור הבית הבא. אולי יסכים לתקן.

מצאתי את השען. לפתע התחשק לי לבדוק באיזו מאה אני נמצאת. איש קטן עם שולחן מתקפל קטן באולם כניסה של איזה בניין. על השולחן מספר (מוגבל במיוחד) של רצועות עור ומתכת, שניים-שלושה שעונים ישנים, וערימת כלים משונים.
ניגשתי. הסברתי כי רציתי לדעת אם אפשר לתקן את השעון ואם כן – כמה זה יעלה.
האיש לקח, פתח, ניער, קשקש עם כלי, חיטט עם כלי אחר, סגר, בדק טעינה (זה שעון כיס מכני, עם כפתור מסתובב של פעם). הגיש לי את השעון חזרה ולא ממש ידע מה להגיד לי. ציין שזה שעון מכני. שצריך למלא (טוב, נו, השעון שלי זה זמן, מן הסתם ידעתי) ושזה מלא.
באותו רגע נחת האסימון. האיש כנראה בדק שעון שאמור לעבוד לדעתו אבל אצלי השעון לא תפקד…
ואכן, כאשר שאלתי "כמה מגיע לך?" האיש לא רצה דבר. ביטל את העניין בתנועת יד.
ציינתי שבכל-זאת האיש עבד. ובגלל זה הסכים האיש לקבל חמישה שקלים.
והצליח לחמם לי את הלב, תרתי משמע.

ואני מאד שמחה שפגשתי את השען והנהג הללו באותו יום. הניגוד ביניהם המחיש לי טוב יותר את ההבדל בין המקצוען הישר לבין החובב האנוכי…

הנוסטלגי | Nostalgic Moments

The Round Building

The moment I saw this week's photo challenge (rounded) I thought about the round building in the middle of the lake in the national park. And since today was noted here the international walking day, I went there for a walk.

(By the way, this was built in 1967, and it could be reached by boat only, until they built the first bridge to it. Any and all businesses opened in it failed, and I really don't see why. The place was abandoned but wasn't demolished because it is a symbol of the park and the town it is in. The original bridge got destroyed in a storm and the current one was built in 2013).


המבנה העגול

ברגע שראיתי את אתגר הצילום השבועי (מעוגל), חשבתי על המבנה העגול באמצע האגם בפארק הלאומי. ומכיון שהיום צויין בארץ יום ההליכה הבינלאומי, יצאתי להליכת בוקר דווקא לשם.

(אגב, בוויקי גיליתי שבנו אותו בשנת 1967, ושניתן היה להגיע אליו רק בסירות לפני שבנו את הגשר הראשון אליו. כל בית עסק שנפתח בו נכשל, ואני ממש לא מבינה למה. המקום ננטש, אך לא נהרס עדיין בגלל היותו סמל לפארק ולעיר. עוד גיליתי כי הגשר המקורי נהרס בסערה וכי את הנוכחי הוסיפו ב-2013).


הנוסטלגי | Nostalgic Moments

משעול הזיכרונות חלק 2 Memory Lane Part

Well, the next sight amused me. Though no wonder the girl is interested, it seems just her size of a car.

ובכן, אותי המראה הבא שעשע. אם כי לא פלא שהילדה מתעניינת, המכונית הזו נראית בדיוק במידה שלה.

אוסטין הילי Austin Healey 1955

However the next is an automobile (maybe of 1957. I forgot to note it to myself while there and in the photo the sign with the details isn't all that clear).

אבל הבא בתור כבר ממש כלי רכב (אולי משנת 1957. שכחתי לרשום לעצמי כאשר הייתי שם ובצילום, שלט הפרטים לא לגמרי ברור).

קאדילק | Cadillac

But this next one is simply wonderful, no need for more words. (And between you and me – this one is more like what I expected to see at such a show).

אם כי זו פשוט נהדרת, ואין צורך בעוד מילים. (ובינינו – נראית הרבה יותר כמו מה שציפיתי לראות במן תצוגה שכזו).

אקסקליבר (הייתי אומרת, אך אין לי מושג איך לבטא את ההמשך) | Excalibur Phaeton

Anyway, I can't wait to see what other gems I'll find next year.

ובכל מקרה, כבר מדגדג לי לגלות אילו פנינים נוספות אמצא בשנה הבאה.

הנוסטלגי | Nostalgic Moments

משעול הזיכרונות חלק 1 Memory Lane Part

לדוד שלי היה אחד כזה | My uncle had one of these

פולקסווגן (לה קראנו במשפחה 'דובה') | Volkswagen Type 2
פולקסווגן (לה קראנו במשפחה 'דובה') | Volkswagen Type 2

אבל אבא שלי חלם על אחת כזו | But my dad dreamed of one of these

רולס רויס סילבר שאדו Rolls-Royce Silver Shadow 1976
רולס רויס סילבר שאדו Rolls-Royce Silver Shadow 1976

רבים אחרים חלמו על כזו | Many others dreamed of one of these

ת'אנדרברד | Thunderbird
ת'אנדרברד | Thunderbird

Once a year the local old-cars-club puts on a show. This was it for this year and I gathered some more impressions. Tomorrow or the day after I'll post them too.
But the disappointments? Though I got there early, I couldn't reach every car without some people getting in my lens. I also don't understand why the vehicles had to be so crowded together. And lastly – too bad my own dreams were not there (no Porsche 911 nor Citroen DS… oh, well, maybe next year).

Happy weekend to everyone

כן, זה היה המפגש השנתי של מועדון החמש, משם אספתי עוד כמה רשמים. מחר-מחרתיים אעלה גם אותם.
אך האכזבות? למרות שהגעתי די מוקדם, לא אל כל מכונית הגעתי בזמן לקלוט אותה ללא אנשים. בנוסף, לא הבנתי למה היה צורך לצופף גם את כלי הרכב עצמם. ולסיום – כמה חבל שהחלומות שלי בלטו בחסרונם (מה, אין בארץ אף פורש 911 או סיטרואן DS לרפואה? כמה חבל… אולי בשנה הבאה).

מועדים לשמחה

הנוסטלגי | Nostalgic Moments·רגעי צילום | Pix Moments

A Somewhat Rigid Resilience

To have stood the test of I know not how many decades, and still be running, this must be resilient.
(Should be a Willys Jeep Truck).

יכולת התאוששות קשיחה-מה – לעמוד למבחן של אני-לא-יודעת-כמה עשורים ועדיין לנסוע, לטנדר הזה חייבת להיות יכולת התאוששות.
(וכמובן, ידידי מוטי צודק. אך לא מצאתי מידע בעברית על הדגם הספציפי. למידע כללי על וויליס בארץ, קליק כאן).

 אתגר הצילום השבועי – יכולת התאוששות | Weekly Photo Challenge – resilient

הנוסטלגי | Nostalgic Moments·רגעי צילום | Pix Moments

?Just What Is That

מה זה בדיוק?

…is the question I asked myself when I passed there by accident. My curiosity rose. I didn't slack but stopped, checked it out and found…

Flashback: early eighties. Kids around here learn that at the end of a city there is a special place, where one can stand and smell chocolate in the air.
For those not from around here – a candy factory was there, that got commemorated in a song for children.

Luckily, chocolate doesn't 'do it' to me (unlike pizza!). So through the coming years I could pass there daily with impunity. Still, it's a nice scent.

Still luckily I was passing other places when the chocolate scent dissipated (meaning – when the factory closed its' gates). What was spared is this:

A mixer for coating candy, that operated from 1933 to 2007 and was given to the city in memory there of (a loose translation to what's said on the plaque).

Along all other commemorative monuments, I like the idea of remembering the sweet too. Brings a kind of balance…

WPC – Spare.


זה מה ששאלתי את עצמי, כשעברתי במקרה ליד הדבר הזה. הסתקרנתי. לא התעצלתי, עצרתי, בדקתי ומצאתי…

פלאש באק: תחילת שנות השמונים. כל ילד (וילדה) לומדים (בין היתר) ש"בסוף רמת גן יש מקום מיוחד, שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד".

לשמחתי ומזלי, שוקולד לא 'עושה לי את זה' (פיצה לעומתו, דווקא כן). לכן בהמשך השנים, כאשר כבר בגרתי והצטרפתי לעולם הבוגרים-עובדים, יכולתי לעבור שם בשלווה כל יום, פעמים ביום. ובכל-זאת זה ריח נחמד.

למזלי ושמחתי כבר הסתובבתי במקומות אחרים כשריח השוקולד התנדף לשדות זרים (קרי – כשהמפעל נסגר לעולמים). והיום מה שנותר הוא השיר ושארית הפליטה:

"מערבל לציפוי סוכריות ומסטיקים, פעל בביה"ח מ-1933 עד 2007, והוענק לעיר ר"ג כמזכרת עם סגירת המפעל" (מה שכתוב בלוחית הזיכרון).

ועל רקע המפעל הנטוש, בטרם כוסה (ממש לאחרונה) בפיגומים:

ובצד כל שאר אנדרטאות מקומיות, מאד מוצא חן בעיניי הרעיון של לזכור גם את המתוק. כסוג של איזון…

(במסגרת אתגר הצילום השבועי – Spare, אותו העדפתי לפרש כשארית הפליטה).

הנוסטלגי | Nostalgic Moments

And they Keep Dying

והם הולכים ומתים

It seems to me that the passing of David Bowie was the kind of historic event, about which, a few years from now on, people will start asking each other 'where were you when…'.
So death, that could separate, all of a sudden looks uniting.

But if international people touched everyone (like Bowie, about which there's no need to expound), local people touch whoever is there, in the same locale they touched during their lives.

And today I invite you to remember three of them, that were and are now gone:

Like Stuart Adamson, the lead singer of Big Country, in the song with the same name.

Like Robert Palmer.

And like Gabby Shoshan, that passed on Saturday, Feb. 6, 2016…

The boy turned six-teen, Gabby Shoshan 1973 (translated by me):

The boy turned six-teen and his heart churned –
she was as pretty as the full moon,
roses in her cheeks and sun in her hair,
soft curls, and how white is her neck

And he loved her
and dreamt her image
and wanted her,
and so started the sweet sorrow
and the loneliness smothers the laughter

The boy turned six-teen and his heart churned –
he wrote songs at dawn and whispered her name,
he hung out for hours in the street where she lived
to see her passing with her friends.

And he loved her…

She really studied in the class next door,
he only saw her at break sometimes.
And so started the sweet sorrow
and the loneliness smothers the laughter

A pretty girl and a boy, that's how it was,
a pretty girl surrounded with light and love.
Roses in her cheeks and sun in her hair,
soft curls, and how white is her neck

And he loved her…



נדמה לי שמותו של דיוויד בואי היה מסוג המאורעות ההיסטוריים, עליהם מעוד כמה שנים והלאה אנשים ישאלו זה את זה 'איפה היית כש…'.
וכך מוות, שיכול להפריד, פתאום נראה דווקא כמאחד.

אך אם אנשים בינלאומיים נגעו בכולם (כמו בואי, עליו אין שום צורך להרחיב), אנשים מקומיים נוגעים במי שמתקיים/התקיים באותו "כאן" בו הם נגעו בחייהם.

והיום אני מזמינה אתכם לזכור כמה מהם, שהיו ואינם:

כמו סטיוארט אדמסון, סולן Big Country, בשיר באותו שם.

כמו רוברט פאלמר.

וכמו גבי שושן שלנו, שנעלם לנו בשבת 6/2/2016, כשהבדידות, כנראה, חנקה את הצחוק…



הנוסטלגי | Nostalgic Moments

Oh Moon, What Have You Done

יא ירח, מה עשית

They said – a lunar eclipse. They announced exactly when and untill when. Right there on the news. Well, I thought, I was here enough to experience several of those. But, however and be that as it may, I've never seen one. Not even a partial lunar eclipse. That is – if memory serves. And the next will happen in three years… who knows where and how that will find me (if at all).
Well, if you'll be up, I told myself, go and find yourself a bit of a moon my dear. Cause if not now, when?

I was. I went out. In my imagination I loved seeing how, just as they promised, both sun and moon will be visible at the same time. So I walked. And walked. And turned. The air was crisp and my skin liked the long forgotten feel of sleeves. So I walked around and then some. And what didn't I find?

That's right. The moon. Not even a sliver there of.

While coming back a tune filled my minds' ear. Not exactly fitting but still seems, somehow, related. After all it is possible to commemorate a non-event, right? And there's sill the next eclipse… hopefully.

For the language challenged – it's an oldie about couples that look at the moon and… as it says on the fourth line "a long gaze that ended in grandkids". Finally the moon understood that it's no good and started to wane. At a sliver of it everyone thought it safe to go for a stroll and who should they meet if not yet another couple.
The chorus goes something like this:

Oh moon, oh moon, what have you done?
You confused daughter and son.
Oh moon, you remained as you were
a dirty old match-maker.
Oh moon, if you wrote your antics –
the paper would blush.
Dude, we have enough trouble without you,
oh moon, please, enough.



אמרו ליקוי ירח. הודיעו בדיוק מתי ועד מתי. ממש בפרוש, בחדשות. נו, חשבתי לי, מן הסתם הייתי כאן די כדי לחוות כמה וכמה כאלה בימי חיי. אבל-ברם-אולם, לרוע המזל, לא ראיתי אף אחד. גם לא חלקי. לפחות לא למיטב זיכרוני. והבא בעוד שלוש שנים… מי יודע איפה ואיך זה יתפוס אותי… (אם בכלל).
אם תהיי ערה, אמרתי לי, צאי וחפשי לך פיסת ירח יקירתי. כי אם לא עכשיו, אי מתי?

הייתי. יצאתי. בדמיוני לראות אהבתי איך, בדיוק כפי שהבטיחו, גם שמש גם ירח בו זמנית יבליחו. אז הלכתי. והלכתי. ופניתי. האוויר היה פריך ועורי אהב את התחושה הנשכחת של שרוולים. אז הסתובבתי ועוד קצת. ומה לא מצאתי?

נכון. ירח. אף לא שמץ סהר לרפואה.

בחזרתי מנגינה באוזני רוחי התנגנה. לא בדיוק הכי מתאימה אך בכל-זאת נראית לי, איכשהו, קצת קשורה. והרי אפשר גם לציין אי-מאורע, לא? ועדיין נותר הליקוי הבא… בשאיפה.