טיפים | Useful Tips

טבעת מצב הרוח | Mood Rings

לעברית, קליק פה.

It is true – around these parts they canceled the restrictions on walking distances. There also was some talk about re-opening parks (though that did not really happen yet). It is also true that masks are still a Must, as are body-temperature tests at the entrance to shopping malls. However, a while back I suddenly remembered…

Way back, during the… (well, I don't really remember precisely. Maybe the eighties, or the nineties, although the web mentions a popularity during the seventies. Though during the seventies I was still a child, not buying jewelry to myself. Anyway, it so happened that) Mood Rings* burst onto our local world. Ever since then, I knew I had one of my own even if (I also knew) I never wore it.
Lately, versus all the talk about disease/fever/thermometers, I remembered that within this ring there is a liquid substance, that reacts to precisely this – body temperature.
Luckily (and happily), I did not get rid or it, even though I didn't ware it.

Therefore I looked (in more ways than one) and found. Both the ring itself, and some information about it (little of it and not either scientific or uniform) on the web.
But within all the pieces of information I found, it seems that everyone agrees that when the ring is green – the body temperature wearing it is normal and the blood pressure is not high.

I can add this: while the ring waits on my night stand, until now, it has been black. Yesterday we started experiencing a heat wave, that will worsen during the next few days. This morning I saw that the ring on the night stand is brown. Which leads me to think Black and Brown are also 'safe' colors.

Considering all the above mentioned, lately, every time I went out, I wore the ring. When approaching a temperature-check-stand, unavoidable these days, I threw a look. The ring is green? Wonderfully grate! The information encouraged me to go confident to the test, knowing all is well and I won't be denied entry.

And it seems there still are rings like this on offer* on-line. Anyone can feel free to use them as a portable, personal, available thermometer.

* Normally, I see Links as Recommendations. This time, however, among all the links I found to mood rings, I did not find any in English that tallied with what I remembered about the ring from the time it first came to my knowledge. Which is why I linked to the most minimal About.
The link to purchase is not a Recommendation either, but just an example.


זה נכון. במחוזותינו ביטלו את מגבלות מרחק ההליכה. ואף דיברו על פתיחת הפארקים (אם כי זה עוד לא ממש קרה). עוד נכון כי עדיין חלה חובת המסיכה, ובדיקת חום הגוף בכניסה לכל קניון. אבל לא מזמן נזכרתי לפתע…

אי-אז, בשנות ה- … (ובכן, אני לא ממש זוכרת בדיוק. אולי שנות ה-80 ואולי ה-90, למרות שברשת מדובר בפופולריות בשנות ה-70 דווקא. אם כי בשנות השבעים הייתי ממש ילדה ולא קניתי תכשיטים לעצמי. ובכל מקרה, קרה כי…) טבעת מצב הרוח* התפרצה אל עולמנו המקומי. די מאז ידעתי כי גם לי יש טבעת כזו, אם כי (וגם את זה ידעתי) מעולם לא ענדתי אותה.
לאחרונה, עם כל הדיבורים על מחלות/חוֹם/מדים, נזכרתי כי בטבעת הזו כלוא חומר נוזלי, המגיב בדיוק לזה – לחום הגוף.
די במזל (ולשמחתי הנוכחית) לא נפטרתי ממנה, למרות שלא ענדתי אותה.

על כן חיפשתי (תרתי משמע) ומצאתי. הן את הטבעת עצמה והן את המידע (המזערי ולא מדעי ו/או אחיד) ברשת.
אבל בין כל פיסות המידע שמצאתי נדמה כי כולם מסכימים, שכאשר הטבעת ירוקה, חום הגוף העונד אותה ממוצע ולחץ הדם לא גבוה.

אני יכולה להוסיף את זה: כאשר הטבעת בהמתנה על שידת הלילה שלי, עד כה, הייתה שחורה. אתמול, כידוע, נכנסנו אל גל חוֹם, שעוד יחריף בימים הקרובים. הבוקר ראיתי את הטבעת על השידה חוּמה. וזה גורם לי לחשוב כי גם 'שחור' ו'חוּם' מהווים צבעים 'בטוחים'.

אי לכך ובהתאם לזאת, לאחרונה, בכל פעם שיצאתי מהבית ענדתי את הטבעת. לכשהתקרבתי אל עמדת מדידת-חום, מחויבת-מציאות בימינו, העפתי מבט. הטבעת ירוקה? נהדר ונפלא! המידע עודד אותי לגשת בביטחון אל הבדיקה, בידיעה כי הכל בסדר, ולא יסרבו לי כניסה.

ומסתבר כי עדיין ניתן לרכוש טבעות כאלו* ברשת. וכל אחד יכול להרגיש חופשי להשתמש בטבעת בתור מד-חום נייד, אישי וזמין.

* בדרך-כלל אני מתייחסת אל 'קישורים' כ'המלצות'. הפעם, הקישור ל'אודות' הטבעת בעברית התאים עם מה שזכור לי לגביה מזמן היכרותי הראשונה עם הטבעת (לא באנגלית, שם קישרתי אל תיאור מינימלי במיוחד).
בנוסף, גם הקישור אל ה'רכישה' לא מהווה המלצה, אלא רק הדגמה.

טיפים | Useful Tips

נגיף הקורונה | The Coronaviruse

לעברית, קליק פה.

Unfortunately, it seems that in anything connected to this disease – there's more in it than meets the eye. Even if for the most simple reason – no one shows any sign, that can hint to the looker-on their last visit abroad.

Therefore, one cannot be too careful. In evidence – 1.2 km from me someone sick was found visiting a gym (to which I don't come close) following which she went to the supermarket (which, lately, I visit at least once a week).

Though the local health ministry has published and is updating a string of preventive measures, I want to add to it the Alco-Gel – hygienic waterless hand cleanser.
A simple low cost (comparatively) step, that can save one from quarantine at least (if not save one's life).

This week I bought a container of the sort, am carrying it with me everywhere and using the stuff when getting out of a bus/store/supermarket/post office/bank and the like.

Alcohol has forever been used as a disinfectant. A gel like this, for instance, can be found in each and every room at the public hospital my mom has been hospitalized in by the beginning of 2018. Adapting to the habit of using it when on the way out of the room, probably helped prevent the spread of disease and viruses.

There is no way to totally avoid the contact with other people. Whether you give cash to a cashier or other and accept the change, or you give and take back a credit card or the like. Even without a hand shake, there is always a human interaction in the most common and occasional places (everyone buys something or other, at whatever frequency). A gynecologist told me once that the human being cannot be sterile, and was right. We all come in contact with others, in ways we don't even think about.
Therefore I recommend the often use of an Alco-Gel (no matter the product, as long as it contains a high percentage of alcohol).


לצערי הרב, נדמה לי שבכל הקשור אל המחלה הזו – רב הנסתר על הגלוי. גם אם רק מהסיבה הפשוטה ביותר – על אף אחד לא יכול להופיע שום סימן גלוי, היכול לרמז למשקיף מהצד, על עובדת ביקורו האחרון בחו"ל.

אי לכך ובהתאם לזאת, אי אפשר להיזהר יותר מדי. ולראיה – 1.2 ק"מ ממני התגלתה חולה במחלה, שביקרה במכון כושר (אליו אני לא מתקרבת) ומשם עברה אל המרכול (בו, לאחרונה, אני מבקרת לפחות פעם בשבוע).

אמנם משרד הבריאות פרסם ומעדכן שורה של צעדי מנע, אבל אני רוצה להוסיף לזה את ה-אלכוג'ל – ג'ל לניקוי ידיים ללא מים.
צעד פשוט בעלות נמוכה (יחסית), שיכול להציל מבידוד לכל הפחות (אם לא להציל חיים).

השבוע קניתי מיכל ג'ל כזה ואני נושאת אותו איתי לכל מקום ומשתמשת בחומר בירידה מאוטובוס, ביציאה מחנות/סופר/דואר/בנק וכדומה.

אלכוהול שימש מאז ומתמיד לחיטוי. וג'ל כזה, למשל, נמצא בכל חדר בבית החולים הציבורי בו אימא שלי אושפזה בתחילת 2018. פיתוח ההרגל להשתמש בו בכל יציאה מחדר האישפוז, כנראה מנע הפצת מחלות ונגיפים.

אין שום דרך להימנע לגמרי מקשר עם אנשים אחרים. בין אם נותנים מזומנים לקופאי כזה או אחר, ומקבלים עודף, ובין אם מוסרים ומקבלים חזרה כרטיס אשראי. גם ללא לחיצת יד, תמיד יש אינטראקציה אנושית במקומות הכי מקובלים ומזדמנים (כל אחד קונה משהו כזה או אחר, בתדירות כלשהי). רופא נשים אמר לי פעם שהאדם לא יכול להיות סטרילי, ובצדק. כולנו באים במגע עם אחרים, בדרכים עליהן אנחנו כלל לא חושבים.
לכן אני ממליצה על השימוש התדיר באלכוג'ל (ולא משנה מאיזו תוצרת, כל עוד זה מכיל אחוז גבוה של אלכוהול).

בחיוך | With A Smile·טיפים | Useful Tips

הבעיה עם הרדיו

Sorry English reader, this one is about a local radio station. Can't be translated. Read you next time.

באחד הימים עליתי אל האוטובוס ו… אי.אל.או. ביקשו שלא להוריד אותם.
יש כמה וכמה שירים המעלים חיוך (לפחות על שפתיי, או שפתי-רוחי כאשר בפומבי) וזה אחד מהם.
נותרתי עומדת בסמיכות-מה אל הנהג ונהניתי מהשיר, אותו לא שמעתי זה זמן. ולשמחתי, בסופו, התחנה הכריזה על עצמה.

ובכן, לא אצתי-רצתי חזרה לכאן היות והייתי בדרכי לשם. אך משחזרתי, את הרדיו כיוונתי. וכאשר אני נזכרת, אני דוגמת.
והנה – מני בגר קונן על ביתו, באחד הימים, עם גינה ולול היה ביתו. עוד פנינה נדירה.

אבל זו תחנה מוזרה-מה. בלילה ובבוקר אין חדשות בכל שעה. אם כי באחד מימי השבוע שעבר חשבתי לדגום את השעה חמש אחה"צ. ומצאתי חדשות. מעצבנות מעט אך בכל-זאת. אבל-ברם-אולם, אם כבר הדלקתי, נשארתי לדגום את השיר הבא.
ושמעתי עוד פנינה – 'הכל בחינם' לפי ה'בחירה של קיי'.

ובכן, לאחר ניסיון כל כך מוצלח, למחרת חזרתי עליו. עדיין חדשות מעצבנות (באמת, מה הקטע עם הקולות הללו, עולים ויורדים, מה שבאנגלית מכונה סינג-סונג?) אבל השיר העוקב, הנה – עוד פנינה: 'דמעות לפחדים' עם 'העולם המשוגע'.
וביום הבא – פנינה פנינתית במיוחד! דיוויד בואי עם 'האיש אשר מכר את העולם'.
ולמחרת – הדייר סטרייטס (ש-איזה מזל שלא תרגמו את שמם לעברית תקנית! כי מי במחוזותינו היה מאזין ל'זמנים קשים'?).

'ימים לבנים, ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה'…
כן, גם זה היה שם. ולא ממש פיצה על פוליקר (או מאיר אריאל) פתאומי, אשר – סילחו לי אוהדיהם, אני לא נמנית ביניכם. כמובן שאין לי שום דבר נגד האישים עצמם, אך צליליהם צורמים לי. שולחים אותי אל הרדיו כחץ מקשת. כדי לכבות.

וזו בדיוק הצרה עם הרדיו. מישהו אחר בוחר את רשימת השמיעה. כך שלצד בחירות מאד מוצלחות, כבוב דילן והאבנים המתגלגלות, יכול פתאום לצרום צליל אחר. אבל בסך הכל הכללי, שמחתי מאד למצוא תחנה די כלבבי.
לכן אמליץ על 'אקו מיוזיק', תשעים ותשע אף אם.

טיפים | Useful Tips

צנצנות | Glass Jars

לעברית, קליק פה.

I'll admit that ever since forever I've had to battle glass jars. Without puncturing the lid, I couldn't open any of them. But I disliked the violence the puncturing necessitated (and, well, it didn't help re-sealing the jar). So I kept looking for a better way.
I no longer remember how, when (and mostly – why?!) I started fiddling with a wine bottle opener, that worked pretty well. Meaning – the jars opened. But the fiddling with the lids took some time to open (and sometimes – a lot of time!).

Well, in certain situations I have plenty of patience. But when inanimate objects (like jars) get the better of me, my patience runs out. And when it did and the fiddling annoyed, I grabbed a screwdriver (which I had not at all prepared in advance, it just happened to be there).

And lo and behold:

It worked!

Upon inserting the screwdriver under the lid, applying a little pressure in an upward motion, a sudden thuck sound is heard and that is it.
The jar is ready to be easily opened.

Brought to you as a public service

P.S. Before posting this tip I searched on-line a bit and found that people use spoons. I just thought a screwdriver is more durable…


אודה כי זה זמן רב נאבקתי בצנצנות. מבלי לנקב את המכסה, לא יכולתי לפתוח אף אחת מהן. אבל סלדתי מהאלימות שהניקוב הזה הצריך. (טוב, נו, זה גם פגם ביכולת האטימה מחדש). לכן המשכתי לחפש דרך טובה יותר.
אני כבר לא זוכרת איך, מתי (ובעיקר – למה?!) התחלתי להתעסק עם פותחן בקבוקי יין, מה שהצליח למדי. כלומר – הצנצנות נפתחו. אבל ההתעסקות עם המכסים הללו נמשכה זמן מה עד הפתיחה (ולפעמים – זמן רב!).

ובכן, במצבים מסוימים, יש לי המון סבלנות. אבל כשחפצים דוממים (כמו צנצנות) מנצחים אותי, הסבלנות הזו נגמרת. וכאשר זו נגמרה ולפתע ההתעסקות עצבנה, לקחתי מברג (אשר כלל לא הכינותי מראש, אלא סתם במקרה היה שם).


זה עבד!

מכניסים את המברג (היותו טסטר לא חובה, אם כי המידה של זה מתאימה) מתחת למכסה המעצבן ובעדינות מפעילים עליו כוח קל, תוך תנועה כלפי מעלה. לפתע נשמע מעין ת'אק קטן, וזהו זה.
הצנצנת מוכנה לפתיחה קלה.

הוגש כשרות לציבור.

נ.ב. לפני העלאת הפוסט, חיפשתי מעט ברשת, וגיליתי כי יש מי שמשתמש בכפית באותה דרך. מברג נראה לי יותר עמיד…

טיפים | Useful Tips


חובשת ספרים

Whoever never encountered at least one book loosing its pages – raise your hand.
I'm sure we all hope everything manufactured in this world is meticulously made to high quality and finish. However, unfortunately, that is not always so. And sometimes a book-spine parts with pages, or the book is trying to divorce whole chapters.
And when that happened to me in the past, I too (like others, I'll bet) took the Scotch tape and bound it back, so nothing will get permanently lost.

Did you ever see a Scotch-taped book after a few years?
It happens (more often than not) that the whole thing dries up and the "tape" parts with the "Scotch" eventually. And when that happens, a brownish patch remains in its' stead. If we thought this tape is transparent, and can be taped to the writing as well, over time it proves different. This brownish substance simply erases letters and that's it. No more end (or beginning) to sentences around the repaired break.

So, what do we do? Well, I haven't a clue as to how to clean the old brown patches. But within the tips these Life Moments modestly offer, I thought to share what I accidentally discovered.

I don't really remember the minutia. It's reasonable to assume I needed it when I discovered I was out of office-tape. I searched the whole place and the only option left hid in the first aid kit. And I'm referring to the Surgical Tape.
Oh. I grabbed it gratefully, dressed the book, and forgot all about it (as evidenced by the beginning of this paragraph. And its' continuance, cause) other than this I have no clue as to when I noticed the differences. But I have. And here I am to share:

First – it holds. For years.
Second – did you think the surgical one isn't transparent? Wrong. Contrary to the above mentioned tape, that looks so and isn't, and despite its' papery look, you can see through the surgical tape pretty well. And if it's a bit blurry, you can write on it (pencil seems preferable) and complete the end (or beginning) of the sentence.
Third – it doesn't stain. Remains in its whitish transparency. This too for years.

So that's it. This is the useful tip. Surgical Tape for book dressing.
Even if I'm beginning to worry I'd soon become suspect at the local pharmacy.
Happy mending

ST נייר דבק


מי שלא נתקל מעולם בספר מתפרק – שירים יד.
אני משוכנעת כי כולנו מקווים ש-כל מה שנוצר בעולם נוצר באיכות וגימור מוקפדים, אך, לצערנו, לא כך הוא. ומדי פעם שדרות נפרדות מעמודים בודדים, או שהספר כולו מנסה להתגרש מפרקים שלמים.
וכאשר זה קרה לי בעבר, גם אני (כמו עוד רבים כמוני, כך נראה לי) נהגתי לקחת את הסלוטייפ המשרדי ולהדביק חלקים יחדיו. לבל יאבד אף אחד.

ראית פעם ספר שהודבק בנייר-דבק לפני שנים?
לא פעם קורה (אם לא תמיד) כי כל העניין מתייבש וה"טייפ" נפרד מה"סלו" ברבות הימים. וכאשר זה קורה, כתם חוּם נשאר במקומו. אם חשבנו שהסלוטייפ שקוף, ואפשר להדביקו גם על הכיתוב, אזי בהמשך הזמנים מתברר אחרת. ומתגלה כי החומר החוּם-חוּמי הזה מחק אותיות ומילים, וזה זה. אין יותר סוף (או התחלה) למשפטים בסביבות הפגמים המתוקנים.

אז מה עושים? ובכן, אין לי מושג איך מנקים את כתמי נייר הדבק הישנים, אך במסגרת פינת הטיפים, שמסתתרת בצנעה בין רגעי החיים האלה, חשבתי לשתף במה שגיליתי פעם לגמרי במקרה.

אני לא ממש זוכרת את פרטי הפרטים. סביר להניח שנצרכתי לו כשגיליתי שנגמר לי נייר הדבק המשרדי. בכל המקום חיפשתי, וכל שנותר לשימושי דווקא בערכת העזרה הראשונה התחבא. הלא הוא נייר הדבק הרפואי.
הו. את הגליל בשמחה חטפתי, את הספר חבשתי, ושכחתי מזה (לראייה – תחילת הפסקה. או המשכה. כי) מעבר לזה, אין לי אף לא שמץ של מושג לגבי השאלה – מתי שמתי לב להבדלים. אבל שמתי. והריני לשתף:

ראשית – זה מחזיק. שנים.
שנית – חשבת שנייר דבק רפואי אינו שקוף? טעות. בניגוד מוחלט להוא דלעיל, שנראה שקוף והוא לא, ולמרות מראהו הניירי, דווקא רואים דרך הרפואי לא רע בכלל. ואם בכל-זאת קצת מטושטש, אפשר לכתוב עליו (בעפרון נראה לי עדיף) ולהשלים את סוף (או תחילת) המשפט.
שלישית – הוא לא מכתים. נשאר בלובן-שקיפותו. וגם זאת למשך שנים.

אז זהו. זה הטיפ. נייר דבק רפואי לחבישת ספרים.
גם אם כבר התחלתי לחשוש כי תיכף יתחילו לחשוד בי בבית המרקחת המקומי.
תיקונים נעימים

טיפים | Useful Tips

Spiderwoman… ? or – Useful Tip # 2

אשת העכביש… ? או – טיפ שימושי # 2

Previously (at a previous blog):
About a year ago an insolent spider tried to turn me into spiderwoman. And obviously failed. Which apparently didn't daunt it. It must have been intelligent enough to realize that once you've failed – try, try again. And again. And tens more "again"s.
Suffering as many bites I tried appealing to my (then) blog readers.

Now, I don't need to believe my following statement, since I know (!) it to be the absolute truth (at least as far as my readers go, both then and now):

One can only do what one knows best and hope for the even better.

So I don't hold anything against any vegan, rights-champion reader.
But the fact still remained that I was (and still am) kind of attached to my own body and wellbeing. Whatever rages war against me must expect a fight back. After all, why would I just accept being a perpetual feast?

My problem was that the attacks came at me while I slept. So I couldn't even try to squash the bugger.
Changing the bedding daily, followed by a thorough cleanup of the entire bed area (daily!) didn't help. Every morning I would wake up with fresh bites to the head, face, shoulders, back and you know what? Not only was it painful but unsightly as well.

The Internet finally saved the day night. And here's THE weapon:


Rubbing slices of lemon on the floor around the bed stopped the biting frenzy.

But it does mess up the floor… So I eventually stopped the rubbing, optimistically thinking the spider population educated to steer clear of my bed. And it was so. Until the other day, when again I woke up to the realization I need to arm myself with lemons. Again.

Oh, well… hopefully you'll never know such an ordeal, but if you too encounter an ambitious spider – remember the lemon as a weapon and be well.

P.S. Thanks to Blogging201 I've thought about all-things-blog, compiled a "best of" page (of sorts) and realized I'm low on tips… (will keep an eye out for more).


תקציר המאורעות הקודמים (בבלוג הקודם):
לפני כשנה עכביש חצוף אחד ניסה להפוך אותי לאשת העכביש. וכמובן, נכשל. מה שלא עצר אותו. בטח היה אינטליגנטי מספיק להבין שאם נכשלת – נסה, נסה שוב. ושוב. ועוד עשרות "שוב"ים.
סובלת מכה הרבה נשיכות ניסיתי להיעזר בקוראי הבלוג (דאז).

ובכן, אני לא צריכה להאמין בהצהרתי הבאה, מפני שאני יודעת (!) שהיא האמת לאמיתה (לפחות, ככל הנוגע לקוראים שלי, אז והיום גם יחד):

כל אחד יכול לעשות אך ורק כמיטב יכולתו ולקוות לטוב.

כך שאני לא מחזיקה דבר כנגד אף קורא טבעוני, אביר זכויות.
אך העובדה עדיין נותרה בעינה – הייתי (ועדיין) די קשורה אל גופי-שלי ורווחתו. ומה שמכריז עלי מלחמה חייב לצפות לקרב בתגובה. אחרי ככלות הכל, וכי מדוע זה אקבל בשלווה את היותי ארוחה מתמדת?

הבעיה הייתה שכל המתקפות נחתו עלי בזמן שינה. כך שלא יכולתי אף לנסות למחוץ את הפושע.
החלפת מצעים יומית וניקוי יסודי של סביבות המיטה (יומיומי!) לא עזרו. בכל בוקר התעוררתי עם נשיכות טריות על הפנים, הכתפיים, הגב, ויודעים מה? לא רק מכאיב, גם לא נראה כל כך טוב.

בסופו של דבר האינטרנט הצילה את היום הלילה. והרי ה-נשק האולטימטיבי:


למרוח פרוסות לימון על הרצפה מסביב למיטה עצר את השתוללות הנשיכה.

אבל זה בהחלט מטנף את הרצפה… כך שבסופו של דבר הפסקתי עם הלימון, בעודי חושבת באופטימיות-מה שאוכלוסיית העכבישים חונכה להתרחק מהמיטה. וכך גם היה. עד תמול-שלשום, עת התעוררתי להבנה שעלי להתחמש שוב בלימון.

נו, שויין… בשאיפה כי לעולם לא תדעו מהסיוט. אך אם בכל זאת תיתקלו גם אתם בעכביש שאפתן – זכרו את הלימון. והרי הוא מוסיף המון

בחיוך | With A Smile·טיפים | Useful Tips

A Useful Tip

טיפ שימושי

Once upon a time I used to watch a lot of visual stories. During one of them (there were so many, I forget which) one of the characters said something that, on the face of it, sounded like a biological fact:

The muscles involved with the gag-reflex are the same ones involved with smiling.
The involuntary reflex works on those muscles (or pulls them) one way, and the smile does so the other way – to the exact opposite.
Hence the tip:

Facing something really disgusting, the best thing to do is to smile. That would efface the uncomfortable feeling.

Time passed and during a nothing-conversation, the guy (how should I put it?… hhmmm…) instead of saying it, sprayed it (literally, though totally accidentally).

I really don't know how that tip flashed in my mind but it did. I forced myself to a huge smile and, hey! It really worked!
The gagging gone I could offer all the "don't worry", "it's OK", "nothing happened" even before I ran to wash my face. Thus an unpleasant moment didn't become worse.

My previous post reminded me that, unfortunate though it is, life may hold moments like this too. So in the hopes it might help someone else, there it is


אי-אז צפיתי בלא מעט סיפורים ויזואליים. באחד מהם (היו כל כך הרבה עד כי בורח לי שם הסיפור הספציפי), הושם בפי אחת הדמויות מה שעל פניו נשמע כעובדה ביולוגית:

השרירים המעורבים בתחושת הגועל, אותו מחנק של טרום-הקאה המבשר עליה, הם אותם שרירים המופעלים על-ידי החיוך.
הרפלקס הבלתי רצוני פועל על השרירים הללו (או מושך אותם) לכיוון אחד והחיוך עושה זאת בדיוק לכיוון ההפוך.
מכאן הטיפ השימושי לחיים:

כשנתקלים במשהו ממש מגעיל, הכי טוב לחייך. כי החיוך יבטל את התחושה הלא נוחה.

ברבות הימים ובמהלך שיחה סתמית לחלוטין, בן שיחי (איך אומר זאת בעדינות?… ההמממ…) במקום לדבר איתי, ולגמרי בטעות בלתי מכוונת, הצליח לרסס את דבריו (כפשוטו).

לא יודעת מאיפה אותו טיפ הבזיק בזיכרוני. הכרחתי את עצמי לחייך מאוזן לאוזן ו-היי! זה ממש עבד!
הרפלקס נעלם, הצלחתי להרגיע ב-"לא נורא", "לא קרה כלום", "תאונה מצערת", "הכל בסדר" וכל זאת לפני שרצתי לשטוף פנים. ובכך רגע לא נעים לא החמיר למצב של ממש-לא-לעניין.

הפוסט הקודם הזכיר לי ש, לא עלינו אך בכל זאת, יש בחיים גם מן רגעים שכאלה. ואולי הטיפ הזה יכול להועיל לעוד מלבדי, לכן הוגש כשירות לציבור