מעורב | Mixed

About Fear

על הפחד

Before I am run away with by my feelings on this subject (and I'll soon get a bit carried away), I'll dedicate a few words to Fear itself:

It seems to me that at the basis of all fears there is the most basic fear of all – the fear of the unknown.

As in – the Fear of death? Sure. No one in living memory ever came back from there alive. So we don't really know what is "there", where is it and what happens when you arrive.
The Fear of water? Of course. As a self-proclaimed Aqua-Phobic, I won't dwell. But I will point out that we also don't know what happens in the deeps, that prevent (literally) all the luxuries Air enables (like breathing, for example. Unless you are Paul Anderson, Roger Zelazny, or J.K. Rowling, that fantasized, each in their turn, a parallel universe, in which breathing water is possible).
Fear of the dark? Obvious. Anything hidden in the darkness is the unknown itself, that won't be known until "let there be light".

And what did Man do?
Man discovered the knowledge (or theory, or myth – call it what you will. Personally, I'm non judging) of the afterworld.
Man built ships (and submarines), improved them with time, in the aspiration that these will manage the water in seas and oceans, and thus protect other men on their decks/in their bellies. And generally speaking I think Man pretty much succeeded.
Man also discovered, first the fire and then the electricity, to let there be light in the mid of night. Even neon…

Meaning that somehow (somewhere) one can conclude that Fear is a positive thing – leading to invention…
So why did it get such a bad name?
Maybe because it is simply frightening.
Maybe because being afraid is an unpleasant sensation.
Fear can be debilitating, flood one with hopelessness, frustrate from within.

True, Fear can do all that and it does it too. When one lets it. And sometimes one has to let it (even if for lack of choice, or to trigger all the other things, like inspiration). Though not always.

I'll try to illustrate with a short story:
Once upon a time there was one, that feared getting lost. She surrounded herself with re-calculating-route-devices and still kept ending up at just that frightening place – lost. She didn't seem to have a choice.
Her friend heard, invested the time, examination and thought, and came to the rather amazing conclusion.
On the basis of – the harder you try the worse it gets, so is the attempt to control all, which is bound to fail.
For this too is about control and its' loss (even if just controlling the way).
Which is one of the things that are so scary about being "lost". Loosing control.

Trying to explain this and failing (when one if too afraid, it is, supposedly, deafening), the friend went on, herself much calmer.
'I can easily get lost' she knew, 'but it is not scary. Not really. When the way changes one has to just adjust, and find the new way to where one's going' (and also – why even call that place "lost", when you can peek at a road sign, or ask someone, and find out your whereabouts?).

Which reminds me something that actually happened to me in real life (as long as we're "lost"):
One fine day I was driving a hitchhiker. Together we found ourselves in a traffic jam, in a totally unfamiliar area to either of us. Not just that, but there also was no road sign in sight.
While at a standstill, I slided down the side window, signaled to the car next to us (which was full of army officers) and asked, in the utmost politeness that I could manage (through the rising panic) – "excuse me, could you please tell me where are we?".
"On planet Earth" sprung forth the (reassuring) reply, as fits an officer and a gentleman. And, of course, through all the smiles (that pin pointed the info-flow, gradually, to the actual area on Earth) I also got the more practical response. But that was okay. We were at a standstill…

(Well, the association…) Armed with such a positive experience, the next time I found myself not knowing where I was, I tried the same shtick. This time versus a taxi-driver (who better to know the roads? I hopped…).
"I'm sorry but could you please tell me which road this is?"
"So, which road is it?" he threw the ball back in my court, and seemed pretty please with himself, for some illusive reason.
"I don't know", I stated the (to me) obvious. "That's why I'm asking you…"
But that's when the traffic light changed, and we both moved along. An intersection (or two) afterwards and I recognized where I was and how to go on, and all was alright.
(hhmmm… is it possible getting lost is nothing but a state of mind?…).

So, to sum up this (longish, sorry) post:
From experience, one cannot control Fear (phobia means hysteria and there is no controlling that. Period).
When Fear attacks, it attacks and it is unpleasant.
But later, when the attack subsides, one can breathe deep (or have a glass of water, or light a cigarette, or have a stronger drink, or call a friend/shrink, whatever works for each) and then it is possible to find either prevention or a solution to whatever brought on the attack.
Just like lighting a light in the dark.
(Not that it is easy. But it's doable. Just see our ancestors from the beginning of this post, those with the theories, boats/submarines and fire…).

Have a good, Fear-less weekend


לפני שאסחף על כנפי-רגשותיי בעניין (ועוד תיכף אסחף), אקדיש מספר מילים לפחד עצמו:

נראה לי כי בבסיס כל הפחדים-כולם עומד הפחד הפשוט יותר – הפחד מפני הלא-נודע.

כלומר – פחד מהמוות? וודאי. הרי איש לא חזר משם חי. כך שאין לנו מושג ממשי מה זה "שם", איפה זה ומה קורה כשמגיעים.
פחד ממים? ברור. בתור אקווה-פובית מוצהרת, לא אדוש, אך אציין כי גם אין לנו מושג מה קורה במעמקים, המוֹנעים (למעשה) את כל היתרונות שמאפשר האוויר (כמו לנשום, למשל. אלא אם אתה פול אנדרסון, רוג'ר זלאזני, או ג'יי.קיי. רולינג, שפינטזו, כל אחד בתורו, יקום מקביל בו הנשימה במים אפשרית).
פחד מחושך? מובן מאליו. כל מה שמתחבא בחושך הוא הלא נודע בכבודו ובעצמו, שלא ייוודע עד "יהי אור".

ומה עשה האדם?
האדם גילה את הידיעה (או תיאוריה, או מיתוס, קראו לזה כפי שתרצו. אישית – אני לא שופטת) של העולם שלאחר המוות.
האדם בנה ספינות (וצוללות), אותן שיכלל עם הזמן, מתוך השאיפה שתוכלנה להתמודד עם המים בימים ובאוקיינוסים, ובכך – להגן על האנשים שעל סיפונן/בבטנן. בדרך כלל נדמה לי שהאדם, בתחום הזה, אף הצליח למדי.
האדם עוד גילה, ראשית את האש ולאחר מכן את החשמל, ויהי אור גם בדמי הליל. אפילו ניאון…

זאת אומרת – שאפשר (איפשהו, איכשהו) להסיק שהפחד עצמו דווקא דבר טוב הוא. מוביל להמצאה…
אז למה יצא לו כזה שם רע?
אולי כי הוא פשוט מפחיד.
אולי בגלל שלְפַחֵד זו תחושה לא נעימה.
כי פָּחַד יכול לשתק, להציף בחוסר אונים, לתסכל מבפנים.

נכון. הוא יכול לעשות את כל זה ואף עושה זאת על-אמת. כשנותנים לו. ולפעמים צריך לתת לו (גם אם מחוסר ברירה, או רק כדי לדרבן את כל הדברים האחרים. כמו ההשראה). אבל לא תמיד.

אנסה להמחיש בסיפור קצר:
היֹה הייתה אחת, שפחדה ללכת לאיבוד. הקיפה עצמה בעזרים-מחַשבי-דרך-מחדש ועדיין המשיכה להגיע בדיוק אל אותו איבוד מפחיד. כמעט כמו לא הייתה לה ברירה.
שמעה אותה חברתה, הקדישה לכך זמן, בחינה ומחשבה, והגיעה למסקנה די מדהימה.
על בסיס התחושה שככל שמנסים יותר בכח כך זה לא הולך, כך גם הניסיון לשלוט בָּכּל (ברור כי) צפוי להיכשל.
הרי גם כאן מדובר בשליטה ואובדנה (גם אם רק בָּדרך).
וזה אחד ההיבטים שמפחידים כל כך ב"איבוד". אובדן השליטה.

בהיכשל הניסיון להסביר זאת (פחד רב מדי, כנראה, מחריש), המשיכה החברה לדרכה, רגועה הרבה יותר בעצמה.
'אני יכולה בשקט ללכת לאיבוד' ידעה, 'אך זה לא מפחיד. לא באמת. כשמשתנה הדרך יש רק להסתגל, ולמצוא מהמקום החדש את הדרך החדשה אל היעד אליו התכוונתי' ( וגם – למה בכלל לקרוא למקום הזה "איבוד", כשאפשר להציץ בשלט רחוב מזדמן, או לשאול מישהו אחר, ולגלות איפה נמצאים?).

מה שמזכיר לי מעשה שדווקא ממש קרה לי-עצמי בחיי הממשיים (אם כבר ל"איבוד" הגענו):
ביום בהיר אחד נהגתי איזה טרמפיסט. יחדיו מצאנו את עצמנו בפקק, באזור שלא היה אפילו מוכר למי מאיתנו. ולא רק זה – אף באופק הכי רחוק לא נראה שום שפיץ של שום שלט. בעודנו בפקק, הגלשתי את שמשת הצד שלי מטה, סימנתי למכונית שלידי (מלאה קצינים) ושאלתי בשיא הנימוס שיכולתי (דרך הפניקה הגואה) – "סליחה, תוכלו לומר לי איפה אנחנו?".
"על פני כדור הארץ" לא איחרה התשובה (המרגיעה בנימתה) להישלף, כיאה וכיאות לקצין-צה"ל-אביר-(וג'נטלמן). וכמובן שבתום כל החיוכים (שהצטמצמו בהדרגה מהגדול דרך ארצנו ועד לגוש דן), הגיעה גם התשובה הקצת יותר מעשית. אבל זה היה יותר מ-בסדר, הן גם ככה בפקק עמדנו…

(טוב, נו – האסוציאציה….). חמושה בניסיון כזה חיובי, בפעם הבאה שלא ידעתי איפה אני, ניסיתי את אותו תרגיל. הפעם למול נהג מונית (כי מי כמוהו יידע כבישי ישראל? קוויתי…).
"סליחה, תוכל לומר לי איזה רחוב זה?"
"נו, איזה רחוב זה?" החזיר הוא את השאלה אלי, ונראה, משום-מה, די מרוצה מעצמו.
"אני לא יודעת. לכן אני שואלת אותך…" ציינתי את מה שנדמה היה לי כ-מובן מאליו.
אבל פה הרמזור הוריק ונסחפנו עם התנועה. צומת-שניים לאחר מכן כבר זיהיתי בעצמי איפה הייתי ואיך להמשיך משם הלאה.
(ההמממ… היתכן כי ללכת לאיבוד זה רק הֲלָךְ רוח?…).

כך שלסיכום הפוסט (הארוך מעט יותר מהרגיל, צר לי):
מניסיון, אי אפשר להשתלט על הפחד (פוביה משמעה היסטריה ועל כך אין שליטה. נקודה).
כשהפחד תוקף, הוא תוקף וזה לא נעים.
אבל אחר כך, כשהמתקפה נרגעת, אפשר לנשום עמוק (או לשתות כוס מים, או להדליק סיגריה, או ללגום כוסית אלכוהולית, או להתקשר אל חבר/הפסיכיאטר הצמוד, כל אחד ומה שמרגיע אותו/ה) ואז אפשר למצוא לבעיה מניעה או פתרון.
בדיוק כמו להדליק את האור בחושך.
(לא שזה קל. אבל זה אפשרי. ראו את קודמינו הקדמונים מראשית הפוסט, אלו עם התיאוריות, הספינות/צוללות והאש…).

סופ"ש נעים ונטול פחדים

מעורב | Mixed·רגעי צילום | Pix Moments

So I Finally Got Myself A Bulbul Of Sorts

אז סופסוף השגתי לי בולבול… איכשהו…

האחרון? כך זה אכן נראה… ומי היה מאמין שחידושים והתפתחויות יכולים להתקדם לאחור (ולדלדול) במקום קדימה (ולצמיחה).

כבר לא זוכרת מתי התאהבתי לראשונה… זה קרה די מזמן, ודי בהדרגה. ואני, כמובן, מתייחסת כאן בעיקר (אם כי לא רק) אל ציפורים (כלומר – אלו שלא פגשו את היצ'קוק מעולם). זאת-אומרת – לא כולל יונים. אבל בהחלט כל השאר.
נדמה כי תמיד אהבתי להסתכל עליהן. והנה, כאשר לקראת ראש השנה נחת עלי כלי המסוגל להקפיא רגעים בזמן, בהתלהבות ניגשתי למלאכת ההנצחה של רגעים ציפוריים, שנחתו עלי פה ושם.

אז הכלי הזה הוא כולה טאבלט. עם סך-הכל איזה חריר קטן, ללא שום דמוי-עדשה ו/או איזו יומרת מיקוד קלושה. כך שמה שנמצא במרחק העולה על חצי מטר, בדרך כלל יכול בשקט להתעופף הלאה בשמחה.
לכן עוד יותר שמחתי שממש על חלון המטבח הייתה פרוסה עלוותו העשירה של מה שתהיתי ביני לביני אם עץ הוא או שיח.

Is it the last one? It certainly looks so… And who would have believed that renovation and progress could move backwards (and to dwindle) instead of forwards (and growth).

I don't remember when I fell in love first… it happened so gradually and long ago. And, of course, I'm relating mainly (though not only) to birds (as in – those who never met Hitchcock). That is – excluding doves. Though including all the rest.
It seems as though I've always loved looking at them. And then, when around last September I was given a tool capable of freezing a moment out of the whole, I enthusiastically went to the task of commemorating bird-moments, as they presented themselves through space and time.

So this tool is nothing but a Tablet (handheld?). Just a pinprick puncture with not even a pseudo-lense, nor any pretension to focus. So what's more than a foot away can generally fly off safe from it.
Which is why I was even happier that right on my kitchen window was spread the rich foliage of what between me and mine I wondered whether tree or bush.


ואכן, עלווה זו (על פרחיה ופירותיה) בצירוף עם חבלי הכביסה שלי (שלא בשימושי) סיפקו כמה רגעים נחמדים בכיכובו של הצופון (השם שבחרתי בעבור הצופית הזכר). וגם אם לא הספקתי ל"צוד" אותו עם צופיתו-שתחיה, עדיין נחמד לי לדעת שהם זוג לגמרי רומנטי, יוצאים תדיר לארוחות בצמד.

ברור שהמשכתי לחלום גם על העורבני (הצבעוני, אותו ראיתי רק פעמיים), על המאיינה (האם היא לא נראית כמו איזה פיראט?), אפילו ניסיתי לצלם דבורה, אבל זה לא כל כך הלך (אם כי נראה לי שעוד רגע וכבר הייתי מתגברת על החשש-מה שיש לי מהן).
וכן חלמתי גם על הבולבול.

And indeed, this foliage (including its' flowers and fruit) along with my clothes line (disused) provided some nice moments staring a hummingbird (take 1, take 2). Though I didn't manage to "shoot" him with his mate, it is still nice to know they're a totally romantic couple, often going out for dinners a deaux.

Naturally I kept fantasizing about the (colorful) Eurasian Jay (which I spotted twice) and the Myna (doesn't it look like a pirate?). I even shot a bee once, but it didn't work out (though I have a feeling that soon I'd have conquered my apprehension of those).
And I also dreamed of a Spectacled Bulul.


לא צילום טוב במיוחד (כבר אמרתי מצלמה לא משהו?) אך הציפור שם. ברביע העליון מימין.
הידעתם כי גם בולבולים בדרך כלל מסתובבים בצמדים? ולפחות האנציקלופדיה גורסת כי הם לא במיוחד מוטרדים מגדרית.וכך היה די כיף בחלוני האחורי.
אבל אז…
בבוקר עגום אחד (השבוע), בינות לרעשי הגשם-רוח-סערה, בקע רעש הרבה יותר נורא.
מחצית בוקר לאחר מכן וזהו. אין יותר ענפים, עלווה, פירות ופרחים. ובהינף (טוב, לא רק אחד כי אם רבים נוספים) נעלמו הארוחות הזוגיות של הצופיות (הדבורים ושאר מזמזמים) והבולבולים…

Not a very good shot (did I mention it's not a good camera?) but the bird is there. In the upper right-hand quadrant.
Did you know they also fly in pairs? And at least my encyclopedia states they're not really gender-fussed.

So it was rather fun at my back window.
But then…
One gloomy morning (this week), among the rain-wind-storm noise, another sound arose, so much worse.
The sound of cutting things down.
Half a morning later and that was it. No more branches, foliage, fruit and flowers. And in a sweep (well, not just the one but many more) disappeared the romantic meals of the hummingbirds (bees and other buzzers) and the Bulbuls…


אני מניחה כי לגדיעה היו סיבות טובות (בכל-זאת החורף בפתח, ועימו סכנות רבות), אך לא יכול להיות לי אלא קצת עצוב, כשהגעגוע כבר מתחיל אל בעלי הכנף, ש-מן הסתם, נעלמו לבלי שוב… אם כי לפחות אני עדיין שומעת אותם בסביבה.


I assume this sever pruning had good reasons (after all winter is coming, and with it many dangers), but I can't help but be sad, longing for my winged friends, who obviously will never come back… At least I still hear them around.


נ.ב. עיצוב הדף לא נראה טוב על המסך שלי. החלטתי לפרסם כך, כי לא רציתי כפל תמונות.

P.S. This page doesn't look good on my screen. I published as is since I didn't want to double the pix. And isn't the Bulbul shot the worst of all? For more Oops! moments, click right here.