המחוייך | With A Smile·קיטוּר | Bitching

Successful Failure

לעברית, קליק פה.

Well, way back when, a long time ago, there was this book – How to Fail Successfully. I've never actually read it. Nevertheless… this is what happened:

The last Weekly Photo Challenge spoke of Serenity. And though I managed to find some among this years' photos, I really needed a bit more of it.
In my experience – whoever is looking for serenity, may find it (sometimes) when walking to the park, for instance. (Unless one tries to photograph the frustrating and illusive Cormorant. I'm almost convinced that these Cormorants have a sixth sense, that makes them move exactly when one focuses on them. You can barely see the splashes. Yet, since I never lied here, I'll simply ask to be believed that there was a Cormorant there. That dived immediately upon my focus… By the way, right-click on the photo should give the option to open in another window).
And not only that. I also caught a cold. So walking anywhere is a bit impossible… especially when such an action requires breathing (and indeed one has to breath also while chasing pills and tissues, yet that's a must. Not so walking anywhere else).

All of a sudden it hit me…
That's another thing that can calm (me). And here, what can be better during this autumn that is so not an autumn, with thirty degrees (C. In F. it should be around 85) in the shade… (well maybe a couple of degrees less but who's counting, especially with a fever, maybe even delirium), such an… well – annoying autumn!
[that's how it was around here until today. This morning was still not cold, yet the rain came back].

All the knit caps I worked through time are lying needless in the closet. Who can stand wearing them when it is this hot? However…
I have plenty of leftover yarn, some of it thin… I thought to myself – why not knit a cap exactly fitted to a hot autumn?

And indeed I didn't slack. I went online, toiled and found…
Well, I really wanted a beret. Like in French-style, tilting it to a jaunty angle… And I was very happy when I found instructions to knit just that!

As happy as a clam I went straight to…
the new chase.
No, not the pills (that finished already) but the circular needles. Which I didn't find. Never mind, seeing as I do have a set of five in that size. So even happier still I went to the actual work. I worked and knitted until all of a sudden…

I realized what the problem is with the 5-set. But of course this problem doesn't at all interest he/she who don't knit. I however got very frustrated by the stiffness of the situation.

Meaning – a circular needle is not at all circular.
If you imagined a no-end-no-begging-circle, you'd be disappointed.
It is two very short needles joint blunt-end to blunt-end by a plastic string – thin, flexible (!) and long (!) (sometimes 90 centimeters, other times a whole meter). This needle enables to knit mostly cylindrical things (such as caps, for example). And because it is flexible, it is maneuverable. Which still says nothing to whoever doesn't knit, so I'll be brief:
when it got to where I had to measure the diameter of the work that far, I discovered the stiffness of the 5 inflexible needles…
(a few words to clarify the photo – yes. Those are only four [short] needles. Because the fifth is the one used for the actual knitting).

So, I tossed and turned ideas in my mind until it seemed there could be, somehow, a way to measure the radius (and what is a radius if not half a diameter? And there I was thinking all those lessons back at school were futile, with absolutely no usage applicable in a day-to-day life…). So I stretched and measured and calculated and figured I'm just about at the next stage of the work.

Well… right exactly when it was too late to undo… right there and then I discovered that… I was wrong… (so even a helpful tip to the knitter-that-lost-the-circular-needles-and-had-to-use-the-5-set wouldn't come out of this).
I missed the measurement… (and maybe the above mentioned lessons were wasted after all?).
Ouch… the failure seemed almost complete. However, I went on with the knitting (while improvising). This time I thought – the worst that can happen is my stopping a stranger on the street and offering her a hat for her daughter (which could be embarrassing to more than just me).

But when all is said and (mainly) done, and at rest, the beret doesn't look all that bad. The trouble is wearing it. Not at all a jaunty beret but just another cap. Although indeed wearable and not too cumbersome during a hot autumn (and luckily I also got to use it. That is – yesterday! [like said, today is wintery again]).

So, How to Fail Successfully? With a lot (really a lot!) of luck (and no brain at all, while the improvisations were totally arbitrary). Which also cannot be a useful tip (as long as one cannot buy 'luck' at a store). Which leaves but a venting post with a smile…

Stay warm and safe
Now looking for a matching scarf that I can wreck accordingly.


כישלון מוצלח

ובכן, היה פעם, מזמן, ספר כזה – איך להיכשל בהצלחה. לא קראתי אותו מעולם. ובכל זאת, טוב… מעשה שהיה – כך היה:

אתגר הצילום האחרון דיבר על שלווה. ואמנם מצאתי כזו בין תצלומי השנה, אך למעשה, נזקקתי למעט יותר ממנה.
מניסיוני – מי שמחפש שלווה, יכול למצוא אותה (אולי) בהליכה אל הפארק, למשל. (אלא אם מנסים לצלם את הקורמורן המתסכל והחמקמק. אני כמעט משוכנעת שיש להם חוש שישי, לקורמורנים הללו, שגורם להם לזוז בדיוק-בול כאשר מתמקדים בהם. בקושי רואים את ההתזות. ובכל זאת, היות ומעולם לא שיקרתי פה, אבקש להאמין לי שהיה שם קורמורן. שצלל מיד עם המיקוד… אגב, קליק-ימני אמור להציע פתיחת צילום בדף נפרד).
ולא רק זה. חטפתי צינון. כך ש-איפה אני ואיפה ללכת… במיוחד כאשר זו פעולה המחייבת לנשום (ואמנם חייבים לנשום גם כאשר רודפים אחרי האקמול והטישו, אבל זה מחוייב. לא כן ללכת לכל מקום אחר).

לפתע נזכרתי…
זה עוד משהו שיכול להרגיע (אותי). והנה, מה טוב יותר לעת סתיו כל כך לא סתווי עם שלושים מעלות בצל… (טוב – עשרים ושבע אבל מי סופר, במיוחד עם חום, ואולי אף הזיות…), סתיו ממש… נו – מעצבן!

כל הכובעים עליהם טרחתי עם הזמן שוכבים בארון ללא כל צורך. מי יכול לסבול אותם על הראש כשחם כל כך? אבל…
הרי יש לי שאריות צמר, חלקן צמר דק… חשבתי לתומי – למה לא לסרוג לי כובע בדיוק-בול לסתיו חם?

ואכן, לא התעצלתי, אל הרשת הגעתי, יגעתי ומצאתי…
ובכן, חשקה נפשי דווקא ב-בֶּרֶט (אגב, במילון כתוב – כומתה, כובע עגול חסר-מִצְחָה… [באמת? מיצחה?] אבל זה נשמע צבאי מדי [לא שיש לי משהו נגד צה"ל, חלילה! להיפך, יש לי משהו נגד מלעיזיו…] אם כי במקרה הזה דווקא חשקה נפשי בברט בסטייל צרפתי-מה. כזה שאפשר לחבוש בזווית משעשעת), לכן מאד שמחתי כשמצאתי… ממש ברט!

בשישו ושמחו ניגשתי אל…
המרדף החדש.
לא, כבר לא האקמול (שנגמר גם ככה) אלא המסרגה העגולה. ולא מצאתי אותה. ניחא, יש לי מערכת של חמש-מסרגות בדיוק במידה. על כן בשישו ושמחו (מחודשים) ניגשתי ממש אל המלאכה עצמה. עמלתי וסרגתי עד שלפתע…

קלטתי מה הבעיה עם סט-החַמְשָה (מה יש, מיצחה אפשר ולא חמשה? בוודאי שאפשר. היות ומשמע המילה טור או קבוצה של חמישה אנשים, או דברים. כמו חמשת הקווים עליהם רושמים תווי נגינה… למשל).

כמובן שהבעיה עם סט-החמשה ממש לא מעניינת את מי שלא סורגת אבל אותי מאד תיסכל נוּקשוּת המצב.

כלומר – מסרגה עגולה, כשמה כן איננה!
מי שמדמיין עיגול של ממש (ללא סוף וללא התחלה) יתאכזב.
היות ומדובר בשתי מסרגות מאד קצרות שמחוברות אחת אל השנייה בשרוך פלסטיק דק, גמיש (!) וארוך (!) (לפעמים תשעים סנטימטר ולעתים מטר). מה שמאפשר סריגה של משהו גלילי-ברובו (כמו – כובע, למשל). והיות וזה גמיש, אפשר גם להתגמש עם זה. מה שעדיין לא אומר הרבה למי שלא סורג לכן אקצר:
כשהגיע זמן מדידת הקוטר של החלק הסרוג – גיליתי את בעיית הנוקשות של חמש מסרגות בלתי גמישות…
(מילים ספורות של הבהרה לתמונה – כן. נכון שיש שם רק ארבע מסרגות [אגב, באורך 20 סנטימטר האחת] וזאת כי המסרגה החמישית משמשת בדרך-כלל לסריגה עצמה).

נו, חשבתי ויגעתי והיה נדמה לי שאפשר, איכשהו, למדוד רדיוס (והרי מהו רדיוס אם לא מחצית הקוטר? ולתומי חשבתי שכל השיעורים המתמטיים היו מיותרים, ללא שום יישום מעשי בחיים…). כך שמתחתי ומדדתי וחישבתי והגעתי למסקנה שהנה, אוטוטו אגיע אל השלב הבא.

ובכן… בדיוק-בול בשלב שכבר לא איפשר פרימה… ממש שם ואז גיליתי… שטעיתי… (כך שאפילו פוסט טיפ-לסורגת-הנתקלת-בחוסר-מסרגה-עגולה-ונאלצת-לסרוג-בסט-החמשה לא ייצא מזה).
החמצתי את המידה… (ואולי כן בוזבזו אותם שיעורים שהזכרתי לעיל?).
אוי… כך שהכישלון נדמה היה לי כמעט מוחלט. ובכל זאת המשכתי לסרוג (באלתורים). הפעם חשבתי – מקסימום, אעצור מישהי ברחוב ואתן לה כובע לילדה שלה (מה שיכול להביך לא רק אותי).

בסופו של דבר, במצב מנוחה, הברט נראה דווקא לא כל כך נורא. הבעיה מתחילה עם החבישה. לא ברט חביב מוטה הצידה בשובבות-מה. אלא סתם עוד כובע. אם כי אכן בר-חבישה ולא מציק מדי בסתיו חם (ואיזה מזל שהספקתי גם לחבוש אותו. כלומר – אתמול!).

אם כן, איך נכשלים בהצלחה? עם המון (המון!) מזל (וכלום שכל, שהרי האלתורים היו לגמרי שרירותיים…). כך שגם זה אינו יכול להיות טיפ מוצלח (כל עוד אי אפשר לקנות 'מזל' בחנות כלשהי). ומה שנותר זה פוסט קיטור מחוייך.

היו חמימים ומוגנים
המחפשת עכשיו צעיף תואם שאוכל להרוס בהתאם…

קיטוּר | Bitching

האם אבטחה מבטיחה ביטחון? לא בטוח

Sorry, English readers, this one is too local to translate.
Read you next time :-)

אתגר הצילום האחרון הציע 'הפתעה', אך אין לי העדשה המתאימה. מאידך, בהחלט הופתעתי ממש השבוע:

יום שני, ערב חג. הגעתי אל קניון בו ביקרתי רק ביום שישי שלפניו. כרגיל, עברתי דרך המשקוף-שאינו-מחובר-לאף-דלת-או-קיר, וכדי לאפשר בדיקה פתחתי התיק.
זה לא סיפק את ה… מאבטח. אשר דרש ממני להניח את התיק בצד (מה שלא קרה בשבוע שעבר).
מיליון ואחת סיבות היו לי לסרב. נדמה לי שאמרתי משהו כמו 'אני לא יכולה'.
בתגובה, ה… מאבטח, נדרך בגופו. ובמקום להסביר, לשאול, או משהו (עלום? מילולי?) כזה, החליט דווקא לפעול:
תפס בתיק ודחף אותי באמצעותו. בכוח-מה. הלאה מהקניון.

לתומי חשבתי כי אבטחה משמעה הגנה על הקונים מפני מתקפות טרור, לא הגנה על הקניון מפני הקונים.
במקביל – אף אחד לא מצפה להימצא לפתע פתאום על סף אלימות למול ה-סמל האמור לספק לכל אחד דווקא את ההיפך הגמור – ביטחון.

תגידו – אולי אני נראית חשודה. ואשיב – אולי. מצד שני – שיתפתי פעולה עד לדרישה (לא בקשה מנומסת, חלילה, כי אם דרישה תוקפנית) הבלתי הגיונית. הרי מה ההבדל בין תיק פתוח לגמרי מוחזק בידיי לבין אותו מצב בצד?
ויודעים מה? גם אם יש הבדל החומק ממני, שאלת השאלות החייבת להישאל היא –

מי נותן נשק חם לגבר אלים?

ונכון, זמן הקושיות עבר, אך יש לי עוד אחת: בימינו, כאשר נדמה כי כל אחד נושא איתו מכשיר משוכלל (ושביר!) כלשהו (אשר בעבר נקרא פשוט טלפון), לפעמים בתוך תיק, למול גבר גס ואלים, למה שהתיק יימסר לו תוך הסתכנות בשבירה וקלקול? (ועל כן חוסר היגיון מסוג אחר, שכן זה מסכן את האבטחה/קניון בתביעה בגין הנזק).

קיטוּר | Bitching


Sorry, English readers, this is too localized to translate. Read you next time :-)

נדמה שאף אחד כבר לא מעוניין ו/או חושב ו/או מתחשב בפרטים. כל מני פרטים.
כמו למשל פרטי הפרטים המופיעים על מסך מחשב למול עיניי עובד (כאילו לא ממש מתפקיד העובד לפענח בדיוק את אלה הפרטים).
כמו למשל כאשר לא קיבלתי את חשבון הארנונה השני של השנה, וניגשתי ממש במו-עצמי עד בניין העירייה, וזו שהנפיקה לי העתק בישרה…

שיש לי חוב של אלפי שקלים.
הפעם כאלה שלאחר ההלם הראשוני (כי – מה פתאום?!) מצאתי מאיימים. כאלה שאוטוטו וכבר התקף-הלב תוקף (ולמי אכפת מה השלכות המעשים והאמירות על אחרים?).
אבל אני כבר מכירה את העירייה הזו. כך שרק לאחר ששילמתי את ההעתק ניגשתי אליהם שוב. דיברתי עם בחור מקצועי קצת יותר, שהסביר –
המסך מודיע לעובד העירייה כמה האזרח אמור לשלם עד סוף השנה. עם כל חשבון, הסכום קטֵן. עד שבסוף השנה הסכום מתאפס וצומח לסה"כ השנתי החדש בתחילת השנה הבאה. כדי להצטמצם עם כל תשלום עד איפוס וצמיחה מחדש, וחוזר חלילה.
והפרט שהוא אני הצליח (סוף-סוף) להירגע.

כלומר, עד שקלטתי שלא קיבלתי את החשבון השלישי של השנה.
כבר לא ניגשתי (באמת, הם בצד השני של העיר, וזו ממש טרחה), אלא התקשרתי. אבל אני לא עובדת שלהם. אין לי מושג אם התקשרתי במועד. בכל-זאת (ודי בשמחה, כי מסתבר שבכל האזור שלי יש בעיה של אי-גבייה) הנפיקו לי העתק. שלחו בדואר. שכמובן – התאחר. כך שבכל מקרה שילמתי לאחר המועד.
כי אלה, כנראה, פרטים חדשים (לעירייה) – העובדה שבדואר יש איחורים.
והנה, כבר הגיע המועד של החשבון הרביעי.
שהגיע במועד.
בסכום כפול.
כמו לא שילמתי את הקודם.
נו, בלית ברירה ניגשתי שוב. הסברתי לבחורה. אמרה לי אל מי לגשת.
"מה, בשביל זה חיכית?" שאלה האישה האחרת… אכן, חיכיתי (כך, שבנוסף לזה שהוטרחתי עד ממש אליהם, עוד זמני התבזבז). התברר העניין והודפס העתק. ניגשתי לקופה, רציתי לשלם. בתשלומים הפעם, בסמיכות כל כך קרובה אל החשבון (המזומן) הקודם.

"הכרטיס שלך לא עובר".
התקשרתי אל חברת האשראי כדי לשאול מה קורה. למיטב ידיעתי לא צריכה הייתה להיות בעיה. תוך המתנה, ההקלטה האוטומטית אישרה – אין בעיה. כשעובדת החברה (האשראי הפעם) חזרה אלי, גם היא אישרה –
כדי שחברת האשראי תאשר או תסרב לתשלום כזה או אחר, צריכה להתקבל בקשה. שום בקשה כזו לא הוגשה, לכן, מן הסתם, לא סורבה, מה גם שלא הייתה סיבה שלא לאשר. אבל כשלא הוגשה? אי אפשר היה לקבל…

בעיית תקשורת.
ואני לא מבינה – מסך המחשב של העירייה סירב לקבל הכרטיס בלי להציע כל סיבה? באמת? או שמא גם זו דוגמה לחוסר מקצועיות של עוד עובד, שלא יודע לפענח את הפרטים?

וכדי לסיים בנימה קצת אחרת, הנה בכל זאת צילום של פרטים אחרים:


המחוייך | With A Smile·קיטוּר | Bitching



Oh, I could just explode.
And the fact that lately it seems there's not a moment of quiet around here, doesn't really help.
If it's not the malfunctioning AC unit (for over a year now!) of the neighbor's (and it doesn't matter how many commented on it or whom, including at least one of the neighbor's friends, and I don't understand how she didn't hear it herself yet and still hasn't fixed it) that sounds like a chainsaw.
And about that I can only add – luckily I'm not of the culture that would have brought a scene of a horror movie such a saw stars in to my minds' eye late at night!
So, if it's not that, than the neighbor from downstairs has had lately a string of handymen (of some sort), who must (simply must) have their conversations, especially with her (she doesn't hear all that well, therefore she shouts), but also every phone conversation (and who the hell cares in which drawer exactly it is whatever the man sends his significant other to look for?), well – all these conversations, for whatever reason, if not held by the open door (another thing I don't get – why keep it open?) than there's no better place for them than the stairwell. A well indeed that seems to magnify sound and waft it upwards. Meaning – towards me (otherwise, how would I know about the sideboards' drawer? And wait a moment, are there any sideboards still?).
And into the mix filters a sudden drilling from out back.
Not too many moments pass and the hedge trimming machine joins it from somewhere, I cannot recognize where from any more.
And there. The other neighbors are back, turning on their own AC unit. Not a chainsaw (I'm happy to point out) yet still a murmur in the background, that fails miserably to drown the explosions. (fails? But of course! If the chainsaw fails at it, how can the low murmur not fail?).
Well, maybe not explosions exactly. Sometimes these sound more like gun shots.
Meaning when doors get slammed shut.
Especially one of them.
Did I mention a string of handymen in the stair well? Well, so, if the door isn't wide open so the noise would be complete, than it is slammed shut. Noisily. And I don't get that either – a grown woman slams doors like that? In fury? Who would have heard…
Well, me obviously.
And all this without me even mentioning the building sites (two of them. One on each side)… or whatever it is that invades the space above my very head and beneath the roof (the attic? Maybe? Never been up there), that usually does so when I'm trying to nap, galloping from side to side, coming back to dig in a little here and there, plays with things I can't even begin to imagine whatever they can be (but the noise these make sounds a bit like boying).

Which reminds me of the art of exaggeration of Jerome K. Jerome in Three in a Boat. Especially a bit there about an uncle trying to hang a picture on a wall. Obviously there every thing's exaggerated for a laugh. Well, it isn't funny anymore. Since every word I've written here may be exaggerated, yet it is the absolute truth. And in between, these – my thoughts, scattered among the sawing, drilling, shouting, and slamming.
And then I remember another book, by Agatha Christie, where the arch-villain writes a journal. In it he keeps repeating how all he wants is peach and quiet…

Now, where was I? Oh, yes, criticism. Well, maybe I'll get to it next time. For now all I can do is wish you all would never know this kind of din.


אוכככך (!) אני כמעט מתפוצצת.
וזה שלאחרונה נדמה שאין כאן אף רגע שקט, לא בדיוק עוזר.
אם זה לא המזגן המקולקל (זה יותר משנה!) של השכנה (ולא משנה כמה אמרו לה ו/או מי העיר לה, כולל אחד החברים שלה, ואני לא מבינה איך היא לא שומעת אותו בעצמה ועדיין לא תיקנה) שנשמע כמו מסור חשמלי.
ועל כך יש לי רק להוסיף – איזה מזל שהתרבות שלנו לא באמת אמריקאית. כך ששום סצנה משום סרט אימה, בה מככבים המסורים האלה, לא מצטיירת בעיני רוחי מאוחר בלילה!
אז אם זה לא זה, אזי השכנה מלמטה מארחת לאחרונה זרם בלתי פוסק של אנשי מקצוע (כלשהו), שחייבים (אבל ממש חייבים) לנהל את כל השיחות שלהם, במיוחד איתה (היא לא שומעת טוב, על כן צועקת), אך גם כל שיחת טלפון (ואת מי, לעזאזל, מעניין באיזו מגירה בדיוק נמצא מה שזה יהיה שהאיש שלח את זוגתו לחפש?), ובכן – כל השיחות האלה, מן הסתם, אם לא מנוהלות ליד הדלת הפתוחה (עוד דבר שאני לא מבינה – מי משאיר דלתות פתוחות?) אז אין להן מקום אחר מלבד המדרגות. והמדרגות, מה לעשות, נמצאות במה שנדמה לי (ברגעים אלה) כארובה, המעצימה קולות ומשלחת אותם אל על, כלומר – אלי (אחרת, איך ידעתי על המגירה במזנון? ורגע, עדיין יש מזנונים?).
ולתוך כל הבליל חודר לפתע איזשהו קידוח מאחורי הבניין.
לא חולפים רגעים רבים לפני שהגיזום מצטרף, מאיפשהו, אני כבר לא מזהה מהיכן.
והנה גם השכנים האחרים חזרו הביתה והפעילו את המזגן שלהם. לא מסור חשמלי (לשמחתי!) אך בכל זאת איזשהו טרטור-רקע, שנכשל חרוצות להבליע את הפיצוצים (נכשל? כמובן! הרי אם המסור החשמלי נכשל בזה, קל וחומר הטרטור השקט יותר).
טוב, אולי לא פיצוצים. לפעמים נדמה לי שזה נשמע יותר כמו יריות.
זאת אומרת כשהדלתות נטרקות.
במיוחד אחת מהן.
האם הזכרתי זרם בלתי פוסק של אנשי מקצוע בארובת המדרגות? נו, אז אם הדלת לא פתוחה לרווחה, כדי שהרעש יהיה שלם, הדלת נטרקת. ברעש. וגם את זה אני לא מבינה – אישה מבוגרת טורקת ככה דלתות? בכאלו עצבים? מי שמע…
טוב. כמובן – אני.
וכל זאת מבלי שהתייחסתי לאתרי הבנייה (שניים מהם. אחד מכל צד). לא כולל את אתר הרכבת הקלה הסמוך… או אל מה שזה-לא-יהיה, שפולש אל מעל לראשי ומתחת לגג מדי פעם (עליית הגג, כנראה), בדרך כלל כשאני מנסה לישון, ושועט מצד לצד, חוזר לחטט פה ושם, משחק עם דברים, שאין לי אפילו איך להתחיל לדמיין מהם (אבל הרעש שלהם נשמע קצת כמו בּוֹינְג).

מה שמזכיר לי את אומנות ההגזמה של ג'רום קיי ג'רום בשלושה בסירה. יש שם בעיקר סיפור אחד על דוד שלו שמנסה לתלות תמונה על הקיר. ברור ששם הכל מוגזם כדי להצחיק. ובכן, זה כבר לא מצחיק. כי כל מילה שכתבתי לעיל אולי מוגזמת אבל גם אמת לאמיתה. ובין לבין – כך בערך נראות המחשבות שלי, המפוזרות בין ניסור, קידוח, צעקה וטריקה.
ואז אני נזכרת בעוד ספר, של אגאת'ה כריסטי, בו הארכי-פושע כותב יומן. וחוזר בו יותר מפעם אחת על רצונו למצוא שלווה…

על מה רציתי לכתוב? אוה, ביקורת. נו, שויין, אולי אגיע אליה בפעם הבאה.
בינתיים כל שאוכל הוא לאחל לכולם שלא תדעו כזו מהומה.