קיטוּר | Bitching

האם אבטחה מבטיחה ביטחון? לא בטוח

Sorry, English readers, this one is too local to translate.
Read you next time :-)

אתגר הצילום האחרון הציע 'הפתעה', אך אין לי העדשה המתאימה. מאידך, בהחלט הופתעתי ממש השבוע:

יום שני, ערב חג. הגעתי אל קניון בו ביקרתי רק ביום שישי שלפניו. כרגיל, עברתי דרך המשקוף-שאינו-מחובר-לאף-דלת-או-קיר, וכדי לאפשר בדיקה פתחתי התיק.
זה לא סיפק את ה… מאבטח. אשר דרש ממני להניח את התיק בצד (מה שלא קרה בשבוע שעבר).
מיליון ואחת סיבות היו לי לסרב. נדמה לי שאמרתי משהו כמו 'אני לא יכולה'.
בתגובה, ה… מאבטח, נדרך בגופו. ובמקום להסביר, לשאול, או משהו (עלום? מילולי?) כזה, החליט דווקא לפעול:
תפס בתיק ודחף אותי באמצעותו. בכוח-מה. הלאה מהקניון.

לתומי חשבתי כי אבטחה משמעה הגנה על הקונים מפני מתקפות טרור, לא הגנה על הקניון מפני הקונים.
במקביל – אף אחד לא מצפה להימצא לפתע פתאום על סף אלימות למול ה-סמל האמור לספק לכל אחד דווקא את ההיפך הגמור – ביטחון.

תגידו – אולי אני נראית חשודה. ואשיב – אולי. מצד שני – שיתפתי פעולה עד לדרישה (לא בקשה מנומסת, חלילה, כי אם דרישה תוקפנית) הבלתי הגיונית. הרי מה ההבדל בין תיק פתוח לגמרי מוחזק בידיי לבין אותו מצב בצד?
ויודעים מה? גם אם יש הבדל החומק ממני, שאלת השאלות החייבת להישאל היא –

מי נותן נשק חם לגבר אלים?

ונכון, זמן הקושיות עבר, אך יש לי עוד אחת: בימינו, כאשר נדמה כי כל אחד נושא איתו מכשיר משוכלל (ושביר!) כלשהו (אשר בעבר נקרא פשוט טלפון), לפעמים בתוך תיק, למול גבר גס ואלים, למה שהתיק יימסר לו תוך הסתכנות בשבירה וקלקול? (ועל כן חוסר היגיון מסוג אחר, שכן זה מסכן את האבטחה/קניון בתביעה בגין הנזק).
L

קיטוּר | Bitching

פרטים

Sorry, English readers, this is too localized to translate. Read you next time :-)

נדמה שאף אחד כבר לא מעוניין ו/או חושב ו/או מתחשב בפרטים. כל מני פרטים.
כמו למשל פרטי הפרטים המופיעים על מסך מחשב למול עיניי עובד (כאילו לא ממש מתפקיד העובד לפענח בדיוק את אלה הפרטים).
כמו למשל כאשר לא קיבלתי את חשבון הארנונה השני של השנה, וניגשתי ממש במו-עצמי עד בניין העירייה, וזו שהנפיקה לי העתק בישרה…

שיש לי חוב של אלפי שקלים.
פרטים…
הפעם כאלה שלאחר ההלם הראשוני (כי – מה פתאום?!) מצאתי מאיימים. כאלה שאוטוטו וכבר התקף-הלב תוקף (ולמי אכפת מה השלכות המעשים והאמירות על אחרים?).
אבל אני כבר מכירה את העירייה הזו. כך שרק לאחר ששילמתי את ההעתק ניגשתי אליהם שוב. דיברתי עם בחור מקצועי קצת יותר, שהסביר –
המסך מודיע לעובד העירייה כמה האזרח אמור לשלם עד סוף השנה. עם כל חשבון, הסכום קטֵן. עד שבסוף השנה הסכום מתאפס וצומח לסה"כ השנתי החדש בתחילת השנה הבאה. כדי להצטמצם עם כל תשלום עד איפוס וצמיחה מחדש, וחוזר חלילה.
פרטים.
והפרט שהוא אני הצליח (סוף-סוף) להירגע.

כלומר, עד שקלטתי שלא קיבלתי את החשבון השלישי של השנה.
פרטים.
כבר לא ניגשתי (באמת, הם בצד השני של העיר, וזו ממש טרחה), אלא התקשרתי. אבל אני לא עובדת שלהם. אין לי מושג אם התקשרתי במועד. בכל-זאת (ודי בשמחה, כי מסתבר שבכל האזור שלי יש בעיה של אי-גבייה) הנפיקו לי העתק. שלחו בדואר. שכמובן – התאחר. כך שבכל מקרה שילמתי לאחר המועד.
כי אלה, כנראה, פרטים חדשים (לעירייה) – העובדה שבדואר יש איחורים.
והנה, כבר הגיע המועד של החשבון הרביעי.
שהגיע במועד.
בסכום כפול.
כמו לא שילמתי את הקודם.
נו, בלית ברירה ניגשתי שוב. הסברתי לבחורה. אמרה לי אל מי לגשת.
פרטים…
"מה, בשביל זה חיכית?" שאלה האישה האחרת… אכן, חיכיתי (כך, שבנוסף לזה שהוטרחתי עד ממש אליהם, עוד זמני התבזבז). התברר העניין והודפס העתק. ניגשתי לקופה, רציתי לשלם. בתשלומים הפעם, בסמיכות כל כך קרובה אל החשבון (המזומן) הקודם.

"הכרטיס שלך לא עובר".
התקשרתי אל חברת האשראי כדי לשאול מה קורה. למיטב ידיעתי לא צריכה הייתה להיות בעיה. תוך המתנה, ההקלטה האוטומטית אישרה – אין בעיה. כשעובדת החברה (האשראי הפעם) חזרה אלי, גם היא אישרה –
כדי שחברת האשראי תאשר או תסרב לתשלום כזה או אחר, צריכה להתקבל בקשה. שום בקשה כזו לא הוגשה, לכן, מן הסתם, לא סורבה, מה גם שלא הייתה סיבה שלא לאשר. אבל כשלא הוגשה? אי אפשר היה לקבל…

בעיית תקשורת.
פרטים.
ואני לא מבינה – מסך המחשב של העירייה סירב לקבל הכרטיס בלי להציע כל סיבה? באמת? או שמא גם זו דוגמה לחוסר מקצועיות של עוד עובד, שלא יודע לפענח את הפרטים?

וכדי לסיים בנימה קצת אחרת, הנה בכל זאת צילום של פרטים אחרים:

L

המחוייך | With A Smile·קיטוּר | Bitching

Criticism

ביקורת

Oh, I could just explode.
And the fact that lately it seems there's not a moment of quiet around here, doesn't really help.
If it's not the malfunctioning AC unit (for over a year now!) of the neighbor's (and it doesn't matter how many commented on it or whom, including at least one of the neighbor's friends, and I don't understand how she didn't hear it herself yet and still hasn't fixed it) that sounds like a chainsaw.
And about that I can only add – luckily I'm not of the culture that would have brought a scene of a horror movie such a saw stars in to my minds' eye late at night!
So, if it's not that, than the neighbor from downstairs has had lately a string of handymen (of some sort), who must (simply must) have their conversations, especially with her (she doesn't hear all that well, therefore she shouts), but also every phone conversation (and who the hell cares in which drawer exactly it is whatever the man sends his significant other to look for?), well – all these conversations, for whatever reason, if not held by the open door (another thing I don't get – why keep it open?) than there's no better place for them than the stairwell. A well indeed that seems to magnify sound and waft it upwards. Meaning – towards me (otherwise, how would I know about the sideboards' drawer? And wait a moment, are there any sideboards still?).
And into the mix filters a sudden drilling from out back.
Not too many moments pass and the hedge trimming machine joins it from somewhere, I cannot recognize where from any more.
And there. The other neighbors are back, turning on their own AC unit. Not a chainsaw (I'm happy to point out) yet still a murmur in the background, that fails miserably to drown the explosions. (fails? But of course! If the chainsaw fails at it, how can the low murmur not fail?).
Well, maybe not explosions exactly. Sometimes these sound more like gun shots.
Meaning when doors get slammed shut.
Especially one of them.
Did I mention a string of handymen in the stair well? Well, so, if the door isn't wide open so the noise would be complete, than it is slammed shut. Noisily. And I don't get that either – a grown woman slams doors like that? In fury? Who would have heard…
Well, me obviously.
And all this without me even mentioning the building sites (two of them. One on each side)… or whatever it is that invades the space above my very head and beneath the roof (the attic? Maybe? Never been up there), that usually does so when I'm trying to nap, galloping from side to side, coming back to dig in a little here and there, plays with things I can't even begin to imagine whatever they can be (but the noise these make sounds a bit like boying).

Which reminds me of the art of exaggeration of Jerome K. Jerome in Three in a Boat. Especially a bit there about an uncle trying to hang a picture on a wall. Obviously there every thing's exaggerated for a laugh. Well, it isn't funny anymore. Since every word I've written here may be exaggerated, yet it is the absolute truth. And in between, these – my thoughts, scattered among the sawing, drilling, shouting, and slamming.
And then I remember another book, by Agatha Christie, where the arch-villain writes a journal. In it he keeps repeating how all he wants is peach and quiet…

Now, where was I? Oh, yes, criticism. Well, maybe I'll get to it next time. For now all I can do is wish you all would never know this kind of din.
L


ובעברית:

אוכככך (!) אני כמעט מתפוצצת.
וזה שלאחרונה נדמה שאין כאן אף רגע שקט, לא בדיוק עוזר.
אם זה לא המזגן המקולקל (זה יותר משנה!) של השכנה (ולא משנה כמה אמרו לה ו/או מי העיר לה, כולל אחד החברים שלה, ואני לא מבינה איך היא לא שומעת אותו בעצמה ועדיין לא תיקנה) שנשמע כמו מסור חשמלי.
ועל כך יש לי רק להוסיף – איזה מזל שהתרבות שלנו לא באמת אמריקאית. כך ששום סצנה משום סרט אימה, בה מככבים המסורים האלה, לא מצטיירת בעיני רוחי מאוחר בלילה!
אז אם זה לא זה, אזי השכנה מלמטה מארחת לאחרונה זרם בלתי פוסק של אנשי מקצוע (כלשהו), שחייבים (אבל ממש חייבים) לנהל את כל השיחות שלהם, במיוחד איתה (היא לא שומעת טוב, על כן צועקת), אך גם כל שיחת טלפון (ואת מי, לעזאזל, מעניין באיזו מגירה בדיוק נמצא מה שזה יהיה שהאיש שלח את זוגתו לחפש?), ובכן – כל השיחות האלה, מן הסתם, אם לא מנוהלות ליד הדלת הפתוחה (עוד דבר שאני לא מבינה – מי משאיר דלתות פתוחות?) אז אין להן מקום אחר מלבד המדרגות. והמדרגות, מה לעשות, נמצאות במה שנדמה לי (ברגעים אלה) כארובה, המעצימה קולות ומשלחת אותם אל על, כלומר – אלי (אחרת, איך ידעתי על המגירה במזנון? ורגע, עדיין יש מזנונים?).
ולתוך כל הבליל חודר לפתע איזשהו קידוח מאחורי הבניין.
לא חולפים רגעים רבים לפני שהגיזום מצטרף, מאיפשהו, אני כבר לא מזהה מהיכן.
והנה גם השכנים האחרים חזרו הביתה והפעילו את המזגן שלהם. לא מסור חשמלי (לשמחתי!) אך בכל זאת איזשהו טרטור-רקע, שנכשל חרוצות להבליע את הפיצוצים (נכשל? כמובן! הרי אם המסור החשמלי נכשל בזה, קל וחומר הטרטור השקט יותר).
טוב, אולי לא פיצוצים. לפעמים נדמה לי שזה נשמע יותר כמו יריות.
זאת אומרת כשהדלתות נטרקות.
במיוחד אחת מהן.
האם הזכרתי זרם בלתי פוסק של אנשי מקצוע בארובת המדרגות? נו, אז אם הדלת לא פתוחה לרווחה, כדי שהרעש יהיה שלם, הדלת נטרקת. ברעש. וגם את זה אני לא מבינה – אישה מבוגרת טורקת ככה דלתות? בכאלו עצבים? מי שמע…
טוב. כמובן – אני.
וכל זאת מבלי שהתייחסתי לאתרי הבנייה (שניים מהם. אחד מכל צד). לא כולל את אתר הרכבת הקלה הסמוך… או אל מה שזה-לא-יהיה, שפולש אל מעל לראשי ומתחת לגג מדי פעם (עליית הגג, כנראה), בדרך כלל כשאני מנסה לישון, ושועט מצד לצד, חוזר לחטט פה ושם, משחק עם דברים, שאין לי אפילו איך להתחיל לדמיין מהם (אבל הרעש שלהם נשמע קצת כמו בּוֹינְג).

מה שמזכיר לי את אומנות ההגזמה של ג'רום קיי ג'רום בשלושה בסירה. יש שם בעיקר סיפור אחד על דוד שלו שמנסה לתלות תמונה על הקיר. ברור ששם הכל מוגזם כדי להצחיק. ובכן, זה כבר לא מצחיק. כי כל מילה שכתבתי לעיל אולי מוגזמת אבל גם אמת לאמיתה. ובין לבין – כך בערך נראות המחשבות שלי, המפוזרות בין ניסור, קידוח, צעקה וטריקה.
ואז אני נזכרת בעוד ספר, של אגאת'ה כריסטי, בו הארכי-פושע כותב יומן. וחוזר בו יותר מפעם אחת על רצונו למצוא שלווה…

על מה רציתי לכתוב? אוה, ביקורת. נו, שויין, אולי אגיע אליה בפעם הבאה.
בינתיים כל שאוכל הוא לאחל לכולם שלא תדעו כזו מהומה.
L