רגעי אזהרה | Warning Moments

סכנה אפשרית | A Possible Danger

לעברית, קליק פה.

Yesterday I published the last post. In an instant, it got views. From Spain mainly, but from Sweden too. And not via WordPress Reader.
To the best of my knowledge, I have no readers in these places.
And anyway, this was totally unprecedented. Immediate views? Seeing as I don't promote my blog on any network, where would readers come from?

In other words – I published, went to another screen to change the interface language back to English, and during those few seconds, I already had views.

Amazing. Also curious. I tried to check. Unfortunately WordPress tools didn't help much, not showing search terms or referrers (as they often don't).
So I sat to think. And the first question that came to my mind was – what is different about this blog posting, in comparison to others?

Well, this has a clear answer. I never wrote about kids and/or anything to do with them. Obviously I never put any tag saying 'kids'. Until the last post.

My anxiety lever shot upwards.
I-myself have no kids. Maybe that is why my sensitivity to them is high. Along criticism I may have on parents, I cannot stand the thought about treating kids other than watching over them, taking good care of them, and protecting the guiltless innocence.

Well, there can be a positive reason. There may be parents that constantly look for new ways to amuse their kids. But I am not naïve enough to think that is what happened. Nor was this my first thought.
My first idea, the fear, was pedophiles.

Which is why I'm very happy to have photographed the play park without kids. Looking back, I did do my best to get there in the early morning, with the vague thought of shooting snaps of the park itself, with no interruptions, in a way. But facing the dark thought above mentioned, maybe something drew my to photograph in the morning so that no kid would fall under the eye of anyone undeserving.

And why write about it? To warn and alert. Even if you write about kids, don't tag with related words. There may be those that are looking for exactly that.
And especially I would recommend to not upload photos of kids.
Brought to you as public service
L


ובעברית:

אתמול העליתי את הפוסט האחרון. בן רגע, צצו צפיות בפוסט. מספרד בעיקר, אך גם משבדיה. ולא מה'קורא' של ה-וורדפרס.
למיטב ידיעתי, אין לי קוראים במקומות הללו.
ובכלל, זה היה מצב ללא שום תקדים. כניסות מיידיות? הרי אני לא מקדמת את הבלוג בשום רשת חברתית… על כן, מניין יגיעו קוראים?

ובמילים אחרות – העליתי את הפוסט, עברתי אל המסך להחזיר את שפת הממשק לאנגלית, וכבר בשניות הללו הצטברו הכניסות אל הפוסט החדש.

נדהמתי. הסתקרנתי. ניסיתי לבדוק. אך לצערי, הכלים של וורדפרס לא עזרו במיוחד, משלא פרטו חיפושים או הפניות (כפי שקורה לעיתים קרובות).
לכן התיישבתי לחשוב. והשאלה הראשונה שעלתה בדעתי הייתה – מה שונה בפוסט האחרון משאר הפוסטים?

ובכן, לזה יש תשובה ברורה. אף פעם לא כתבתי על ילדים ו/או על משהו הקשור בהם. ומן הסתם גם מעולם לא תייגתי פוסט בתגית 'ילדים'. מלבד הפוסט האחרון.

מפלס החרדה שלי הרקיע שחקים.
לי-אישית אין ילדים. אולי בגלל זה הרגישות שלי אליהם גבוהה. לצד הביקורת על הורים, שאכן יש לי, אני לא יכולה לסבול מחשבה על יחס אחר אל ילדים, מלבד שמירה, טיפול נאות והגנה על תמימות חפה מפשע.

נו, יכולה להיות לזה סיבה חיובית. יכולים להתקיים בעולם הורים המחפשים ללא הרף דרכים חדשות לשעשע את ילדיהם. אבל אני לא כל כך תמימה לחשוב שזה מה שקרה. ולא זו הסיבה הראשונה שעלתה בדעתי.
הרעיון הראשון שעלה בדעתי, החשש, היה פדופילים.

על כן אני שמחה מאד שצילמתי את המתקנים ללא ילדים. במבט לאחור, אמנם השתדלתי לצלם בשעות הבוקר המוקדמות, במחשבה המעורפלת-מה לצלם את המתקנים עצמם, כמו ללא הפרעה. אם כי לנוכח המחשבה האפלה המאוחרת דלעיל, אולי משהו דחף אותי לצלם בבוקר כדי שאף ילד לא ייפול לעיני אף אחד לא ראוי.

ולמה לכתוב על זה? בכדי להזהיר ולהתריע. גם אם תכתבו על ילדים, אל תתייגו במילים הקשורות אל ילדים. היות ויתכן שיש מי שמחפשים בדיוק את התגיות הללו.
ובמיוחד הייתי ממליצה שלא להעלות תמונות ילדים אל הרשת.
הוגש כשרות לציבור
L