רגעי דעה | Opinions

פוסט שלא מן המניין

Sorry English reader, this post is too local to be of interest. Yet I hope you at least smile at the funny photo below.

כותרת משנה – חדשות, חלק ב': ההדגמה

לגמרי במקרה אספתי אתמול שני עיתונים. מאמר באחד מהם מתחיל באלו המילים:

"אחרי שביקורו נדחה בעקבות הכרזת נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על הכרה בירושלים כבירת ישראל, החל אתמול סגן הנשיא מייק פנס את ביקורו במזרח התיכון".

הבה נקדיש רגע לניתוח המשפט הזה. עובדתית – משפט נכון. אבל-ברם-אולם, ולמיטב זיכרוני, ההסבר הרשמי לדחייה בזמנה היה אחר.
מה שהופך את המשפט הזה לפרשנות ולא דיווח.

בעיתון השני הכותרת הראשית של המאמר באותו נושא כמעט זהה לזו שבקודמו. שתי הכותרות מצטטות מדברי סגן הנשיא. הכותרת המשנית שונה, מציינת עובדות ומתעלמת ממה ש'לא הוחלט', המופיע בכותרת המשנית הקודמת. ומילות הפתיחה:

"כאשר הממשל הפדרלי בדרך להשבתה, ואחרי שביקורו במזרח התיכון נדחה כמה פעמים: הערב ינתח סגן נשיא ארה"ב, מייק פנס, בישראל".

בעיניי, לדעתי, לטעמי, זה דיווח. נקי מפרשנות.

והאתגר? אם תרצו, נסו להתאים את העיתון למאמר…

כותרת משנית שנייה – ההמחשה

הרי לכם צילום של אנפת לילה (עובדה).

אפשר לומר על הצילום הזה הרבה, כולל היותו צילום לא מוצלח במיוחד (בלשון המעטה), אם לא (לכל הפחות) פשוט משעמם (= דעה).
יכולתי להסביר כי ניסיתי לצלם את הציצית של האנפה, אשר בתורה ניסתה להשאיר אותי בשדה ראייתה, לכן לא הפסיקה להפנות את הראש ולהסתיר את הציצית. לכן זה למעשה צילום של כישלון (= פשר התמונה. וכאן הפתח לפרשנות אחרת, ככל העולה על דעתך).

אם כי כאשר העברתי את הצילום מהמצלמה (עם הצג הפצפון) אל המחשב עם הצג הגדול, חייכתי.
מימין למעלה משתקפת (נדמה לי שזו הייתה) אגמית מצויה.
מה שגורם לצילום להיראות כתמונה של שני מכונפים הפוכים זה לזה. מצב אשר לא יכול להתקיים במציאות ועל כן מצחיק.

בתקווה שהבהרתי
L

רגעי דעה | Opinions

חדשות

Sorry English reader, this is too local to be of interest elsewhere.

אקדים ואומר שני דברים, בטרם אגיע אל העיקר (גם אם זה מאריך פוסט ארוך מראש, ועימך הסליחה. תודה על הסבלנות):
א) כל הלהלן מורכב מדעותיי והשקפותיי האישיות בלבד, אשר אינן מחייבות אף אחד (מלבדי, כמובן);
ו-ב) גם כאדם בכלל אבל כבלוגרית בעיקר (!) אני א-פוליטית.
ואם ב' זה מפתיע, אסביר – מה שמניע אותי לכתוב דעות, כמעט תמיד, זה עוול כזה או אחר. לא פוליטיקה. (אגב, גם, אם כי לא רק, כאשר העוול נגרם דווקא לשמאל, ע"ע דעתי האחרונה).
ומשהבהרתי, אגש אל העיקר, אשר כאמור – מהווה דעה, אבל גם הצעה לדיון:

נדמה לי שככל האדם, כך סברתי גם אני כי באם יש מי המעוניין בחדשות, עומדים לרשותו (או לרשותה) מספר מקורות – העיתון, הרדיו והטלוויזיה (התייחסות אל הרשת רק תאריך את הפוסט, מה גם שצריכת החדשות שלי החלה לפני התבססותה של זו בחיינו).

ובכן, באשר לי – התייאשתי מהעיתון עוד בטרם הסתיים האלף הקודם. כמה וכמה מהם פשוט לא עניינו אותי מספיק כדי לקנות אותם, ואם לאחד מהם היה היבט מושך, ברגע שהיבט זה איבד ממשיכתו, העיתון עצמו התגלה לעיניי (הפרטיות, אזכיר) ולדעתי (ביתר שאת, כי לא הייתי לגמרי עיוורת לכך מלכתחילה) כצהובון יותר מאשר עיתון חדשותי רציני. וכך נגמלתי מהעיתונות הכתובה.

אבל עדיין הייתה לי הטלוויזיה (כמאז ומתמיד). שם הייתה לי מהדורת חדשות חביבה למדי. אם כי ויתרתי על הטלוויזיה בכללותה, בעבוֹר המדינה אל עידן הדיגיטל. אך אני חייבת לציין בהקשר הנוכחי כי גם שם לא חסרו העצבים.

נדמה לי שמכנים את התופעה 'עיתונות נשכנית' (או ביטוי אחר שכמו-מצדיק), אולם בעיניי (הפרטיות, אזכיר) ולאוזניי (אותו כנ"ל) זו הייתה פשוט חוצפת יתר, אם לא תירוץ עלוב וסתמי.
כלומר – הוזמן אדם להתראיין, להסביר, להבהיר, לנמק או כל דבר אחר. והנה יושב מולו מי שתוקף (או תוקפת) אותו מילולית. שאלות 'קשות' נוֹרות אל חלל האוויר ביניהם, אבל-ברם-אולם, למרואיין, אשר הוזמן לשם, לא מניחים בכלל לדבר. כל ניסיון שלו להשחיל מילה – מיד נקטע. ומי שקולו נישא ברמה זה דווקא המראיין.

ובכן, החוצפה שבכך (לדעתי, אזכיר) מתבטאת בכל קטיעה של דברי הזולת.
והתירוץ – העיתונאות, ו/או זכות הציבור לדעת – בהזדמנויות אלו נחשף בעליבות, מתגלה כריק מכל תוכן, כאשר כל מטרת הראיון מהסוג הזה (לדעתי, אזכיר) הייתה כנראה רצונו של המראיין להתבטא בעצמו ולא לחשוף לקהלו את מה שיכול להעניק לו המרואיין.
מה שיכול היה להיות לגיטימי, בתור פרשנות או מאמר דעה. אבל שם אין מקום למרואיין, שיספק תפאורה…

לכן, כאשר כיביתי את הטלוויזיה שלי בפעם האחרונה והחזרתי את הממיר, בצד הצער והתהייה לגבי חדשות העתיד, גם נשמתי לרווחה. ועברתי לצרוך חדשות רדיופוניות.

נו, גם כאן לא חסרו תסכולים. גם מכאן לא נאלמו תופעות מעצבנות כמתואר לעיל. לכן נעתי ונדתי בין התחנות. ומה בסה"כ רציתי? רק לדעת מה מתרחש במחוזותינו ובעולם… האם זה כל כך מוגזם?

אבל (!), בנדודיי בעקבות החדשות לגמרי החמצתי את ההסתבכות והרעש סביב עיתוני החינם. אבל כן קלטתי כי בכניסה (יציאה?) אל/מ-מרכול גדול לפתע הוצע משהו, שנראה כעיתון (גם אם דקיק), ונדמה כחינם לכל דורש.
אודה ולא אבוש כי זמן רב עברתי לידו מבלי להושיט יד ולקחת. אולי פשוט מפני שפעולה כזו, שאינה מלוּוה בהעברה מיידית של כסף בתמורה, מושרשת מדי בדעתי כגניבה.

כאמור, אני א-פוליטית. כנראה שזו עוד סיבה לכך שנעלם ממני (לגמרי) המאבק עצמו בחינמונים (החמצתו רק עזרה). כל שידעתי היה כי לפתע, רגע-שניים לאחר שהתרגלתי לאסוף אותו, נעלם אחד מהם. על כן חיפשתי עוד יותר את השני. ש… מה אומר-אגיד ואדבר, פשוט היה עיתון מעניין. מלכתחילה.
מתישהו קלטתי שיתכן, יכול להיות, אולי, שיש איזו בעיה עם החינמון הזה.
העיתון נחשב 'מוּטה' (לא עלינו!).

טוב. רק רגע. כי טענות כאלו אני לא מקבלת כפי שנאמרות, ומנסה תמיד לבדוק, ולגבש לעצמי ובעצמי את דעתי. במיוחד כאשר מדובר כאן בעיתונאות חדשותית. הרי אין לי סיבה להתייחס בכלל אל מאמרי פרשנות ודעה. זה לא מה שאני מחפשת.
ולפתע-פתאום גיליתי (בזמנו) כי היה לי כלי בדיקה, לא רק נגיש אלא אפילו אובייקטיבי.
לפני כל סיפור ה'כאן' (התאגיד), מצאתי ברשת ב' של קול ישראל, ב-5 לפנות בוקר, שעה בה הקריין הקריא את כותרות כל העיתונים.
אהבתי את זה. מאד.

הקריין ממש הקריא כותרות, ללא כל דעה, ואיפשר (לי) להשוות בין העיתונים השונים.
הקשבתי לתקופת-מה ומה שגיליתי (אזכיר שוב – דעה, השקפה ותחושה אישיות שלי) די הדהים אותי.
כמעט כל החדשות הופיעו בכל העיתונים. הוספתי את המילה 'כמעט' רק בגלל שקרו מקרים בהם חדשה, אשר יתכן כי אופיה היה יותר בגדר עניין אנושי, נעדרה דווקא מהעיתונות הנחשבת כ'בלתי-מוטה'.

הפסקתי להקשיב לתוכנית ההקראה הזו רק כאשר נעלמה מעל גלי האתר (בתפר המעבר ל'כאן'). אבל כבר התרגלתי. לכן חיפשתי אם הייתה לה מקבילה בתחנה אחרת.
להפתעתי, מצאתי. דווקא בגל"צ. לאכזבתי (הגדולה-עצומה-ורבה!) שם לא מצאתי את האובייקטיביות.

אם תוכנית כזו בכלל מתקיימת, הרי מטרתה צריכה להיות הקראה נטו של הכותרות, אם לצורך השוואה ביניהן ואם ככלי ושירות למאזין, ותהיה סיבתו להאזין אשר תהיה.
לכן, בפעם הראשונה ששמעתי הקראה אובייקטיבית של כל (!) השאר, אך מעין התנצלות וגמגום, ובאופן כללי – שידורו של הקריין בין מילותיו ש'אני בעצם לא רוצה להתייחס אבל מחייבים אותי' – לפני החינמי, הרמתי גבות (צר לי, אין לי הכישרון לזקור רק אחת מהן).
אבל כאשר אותו גמגום-מיאוס חזר על עצמו בכל בוקר ובוקר (!?), פשוט סגרתי את הרדיו בשאט נפש. אוה… "איך להגיד?" * דעתו של הקריין לא הייתה לעניין. וכלל לא מעניין אותי מה נדמה היה לו ש"כולם יודעים שזה כך" או אחרת (האם להזכיר הטיה?).

מאז ועד היום כבר התרגלתי לאסוף את החינמון הזה (ה'מוטה') בכל יום. ואודה עוד כי אם היה עומד לצדו עוד איש עם העיתון השני, סביר מאד להניח כי הייתי אוספת גם אותו על בסיס יומי. כפי שזה, באותו חינמון שני אני נתקלת רק אחת לשבוע-שבועיים (אם בכלל, היות ובשבועיים האחרונים זה לא קרה).
ובכל אחת מהפעמים בהם קראתי את השני במקביל, לא מצאתי אותו מעניין יותר, ו/או מפורט יותר, ו/או מחדש יותר מזה הנגיש לי יומית.
ואם יש לשני בכל-זאת יתרון על הראשון, מבחינתי זה מתבטא בחוברת הפנאי של הסופ"ש.
ואם יש לשני חיסרון, זה מתבטא דווקא (היכונו להפתעה, תיפוף מהיר) ב…

הטיה קלה…
כלומר – יותר תחושות נגד עומדות מאחורי המילים, מאשר דיווח אובייקטיבי ובאמת נקי של התרחשות. אם כי, כאמור, זו רק דעתי.

ועניין אחרון ממש קצרצר:
באמת? שטויותיו של ילד, נטול תפקיד, בהקלטה בת שנתיים, זה חדשות?
לפתע ממש משמח אותי היעדר הטלוויזיה מחיי, היות וחדשות כאלו הן עוול לכולנו (שלא לומר עלבון לאינטליגנציה). וכלל לא מפליא אותי שלמחרת, בחינמון ה'מוטה' (כביכול), התייחסו לכך רק במאמר דעה, דיווח על התגובה והבהרת רקע (אותה לא מצאתי באתר שלהם לקישור).
L

* דברי הקריין כל כך הרתיחו אותי, עד שרשמתי לי אותן וזה הציטוט המדויק. היות וכן, כך מסתבר, אפשר לגרום עוול גם לעיתון…

רגעי דעה | Opinions

Still Without Judgment

לעברית, קליק פה.

Now, that we have passed the International Day for the Elimination of Violence against Women (see my previous post), I feel not only freer but also obligated (between me, myself and I, but still… and thank you for your patience) to relate to the subject from another angle.

Much have I read towards that annual day.
Including a female's opinion in one of the local dailies that – (well, somewhat re-phrasing, hoping that I kept the intent)
'the future man will employ extra caution and safe guards, in constant fear of the blade dangling randomly over the throat of any man, even one that has benignly flirted with a woman on Facebook'.
(I will add that this is the opinion of that writer, about a possible deterioration in human relations. But as for me? I sort of see what she meant).

Or part of the local law dealing with sexual harassment (at the work place), detailing that –
'the law wants to ensure… the preservation of Humanity and Human Dignity'.

Human Dignity.

I was glad to find Human Dignity within the law itself.
Seeing as Human Dignity, in my own opinion, makes the beginning, the end, and in between these – the essence of it all.

Any action from the outside that is accompanied even by the slightest whiff of coercion, does not respect the person being coerced.
And it is any ones' right to be respected. Any human.
Regardless of gender.

Meaning – the fact that I am a woman does not grant me any extra privilege. And at the same time even men are entitled to their dignity.

In a rather shocking (for me) coincidence, right during the preceding weeks before the weekend that marked the above mentioned annual day, I read about a man, that for a year of his life had to endure the limitation of his human rights, because of the (severe) complaints of a woman.
At the last possible minute, the procedure was stopped.
Sunday, Nov' 12th the trial was scheduled to start. And on Thursday, Nov' 9th, the message received was:
"the DA is recanting the indictment… [seeing as] there is no based foundation for a conviction".

Well, I agree with this man, which was quoted as saying: "it makes it look like something happened but it cannot be proven".
This man, throughout the whole, kept declaring his innocence. From the interview with him it does look (to me) that he is innocent. And if so, I cannot but agree with him further, when he says that he has been 'mightily wronged'.
But vis-a-vis the DA I just can't know what happened or didn't happen (which seems as if he is still being wronged).

In addition, I cannot judge the complainer. I don't know who she is and what could have been her motives, had she invented a slander. And whether this really was a false accusation.

And still not judging but from the existence of doubt, I cannot but think of false accusations.
And think further that false accusations hurt women in general, and the victims of harassment/rape in particular.
Just one such false accusation can deter investigators, and harm the chances of the true complaint to investigation and justice.
And that without even mentioning (again) the harm caused to whomever is complained against, through no faults of his own…

Which brings me back to Human Dignity.

Anyone respecting women, treats them accordingly. And does not create a place for complaint.
But here is a man, that seems to have treated women respectfully and was still complained against…
adding the opinion of the woman with which I started this post and I have to add also that –

Anyone respecting men, should treat them accordingly. And not file false accusations.

Because the blade cannot dangle randomly over the throat of any man, but has to be pointed to whoever is actually guilty (otherwise – where will Humanity and Human Dignity be?).

L


ובעברית:

עדיין מבלי לשפוט:

עכשיו, משעברנו את היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים (ע"ע הפוסט הקודם שלי), אני מרגישה לא רק חופשיה יותר אלא גם מחויבת (ביני לביני בעיקר, אך בכל-זאת, ועימכם הסליחה והסבלנות) להתייחס אל הנושא מזווית אחרת.

הרבה דברים קראתי לקראת אותו יום שנתי.
כולל דעתה של מישהי, באחד היומונים, כי – (ובכן, בארגון מחדש-מה של המלל, בתקווה כי הותרתי את הכוונה בעינה)
'הגבר העתידי ינקוט משנה זהירות ואמצעֵי ביטחון, מחשש מתמיד מפני להט החרב המרחפת אקראית על גרונו של כל גבר, גם כזה שפלרטט לתומו עם אישה בפייסבוק'.
(אוסיף כי זו דעת הכותבת, לגבי הידרדרות אפשרית ביחסי אנוש. אבל כאשר ביני לביני? אני מבינה על מה היא כותבת).

או חלק מהחוק הישראלי בנושא הטרדות מיניות (בעבודה) המסביר כי –
'החוק בא… להבטיח… [שמירה] על צלם אנוש וכבוד האדם'.

כבוד האדם.

שמחתי מאד לגלות שיש בחוק התייחסות אל כבוד האדם.
היות וכבוד האדם, בעיניי ולדעתי, מהווה את ההתחלה, את הסוף, וביניהם – את עיקר הדברים.

הרי כל מעשה המגיע מבחוץ ויש לו ריח (אף הקלוש שבקלושים) של כפייה, אינו מכבד את האדם עליו המעשה נכפה.
וזכות כל אדם לכבוד. כל אנוש.
בלי שום קשר למגדר.

כלומר – העובדה שאני אישה לא מקנה לי שום זכות יתר. ובמקביל גם גבר זכאי לכבודו.

בצרוף מקרים די מזעזע (אותי, לכל הפחות), ממש במשך השבועות הספורים אשר קדמו לסוף השבוע שציין את יום המאבק דלעיל, קראתי על הגבר, אשר למשך שנה מחייו נאלץ לחוות הגבלת זכויותיו בגלל תלונותיה (החמורות) של מישהי.
ברגע האחרון לפני תחילת משפטו, ההליך נעצר.
ביום ראשון ה-12 לנובמבר היה אמור להתחיל המשפט, וביום חמישי, ה-9 לנובמבר התקבלה ההודעה (אצטט מאחד העיתונים:)
"שהפרקליטות חוזרת בה מכתב האישום… [היות ו] אין סיכויים מבוססים להרשעה".

ובכן, אני מסכימה עם הגבר הזה, המצוטט כאומר: "זה עושה רושם כאילו קרה משהו ואי אפשר להוכיח".
האיש, לכל אורך הדרך, הצהיר על חפותו. מהראיון איתו עולה הרושם (לפחות לדעתי) שאכן הוא חף מפשע. ואם כך, אני לא יכולה שלא להסכים איתו גם עם אמירתו ש-'נגרם לו עוול נורא'.
אבל למול התנהלות הפרקליטות אני פשוט לא יכולה לדעת מה קרה, או לא קרה (ומכך נראה כי ממשיך להיגרם לו עוול).

בנוסף, אני לא יכולה לשפוט את המתלוננת, היות ואין לי מושג מי זו ומה יכולים היו להיות מניעיה, אם המציאה/העלילה, ואם אכן זו הייתה תלונת שווא.

ועדיין, מבלי לשפוט, מעצם קיום הספק, אני לא יכולה שלא לחשוב על תלונות שווא. ולחשוב עוד כי תלונות שווא פוגעות בכל הנשים בכלל, ובנפגעות הטרדה/אונס בפרט.
היות ותלונת שווא, גם אם בודדת, עלולה להרתיע את החוקרים ובכך לפגוע בזכות תלונת האמת לחקר וצדק.
וזאת, אף מבלי להזכיר (שוב) את הפגיעה במי שמתלוננים עליו על לא עוול בכפו…

מה שמחזיר אותי אל כבוד האדם.

מי שמכבד נשים, מתייחס אליהן בהתאם. ולא יוצר מקום לתלונה.
אבל הנה אדם, אשר נראה כי התייחס אל נשים בכבוד, ובכל זאת התלוננו נגדו…
ובצרוף דעתה של האישה איתה התחלתי את הפוסט הזה, אני חייבת להוסיף כי –

מי שמכבדת גברים, אמורה להתייחס אליהם בהתאם. ולא להגיש תלונת שווא.

כי להט החרב לא יכול להיות אקראי, אלא חייב להיות ממוקד אל מי שאכן אשם (אחרת – היכן יימצאו צלם אנוש וכבוד האדם?).

L

רגעי דעה | Opinions

Action, Freezing and Awareness

Way back, years ago, I heard a theory:
'in a moment of danger, human reaction is one of three – fleeing, fighting, or freezing'.
I both agreed and didn't agree. Seeing as in my own opinion both fleeing and fighting are actions. Therefore to my own mind there really are two possible reactions – action or freezing.
But of this one can conclude that there is a choice… and that's not exactly the case.

I think I read something somewhere about this freezing, but so long ago that I don't recall the exact phrasing. It was something along the lines of –
what is happening is beyond the coping ability, therefore the psyche seals off, in protection of itself.

Lately, with the multiplication of reports about sexual harassment and rapes (both abroad and locally), I read in one of the newspapers (also) a female call to the rest of the women – to fight back. To not freeze.
It has to be said that according to what that writer wrote, it seems she knew what she was writing about from her own experience.

But my own experience? The first time a thoroughly unwanted guy tried to shove his tongue in my mouth – I managed to flee. The second time I couldn't escape so I resisted. Luckily the guy came to his senses and stopped.
(Which doesn't mean I am unfamiliar with the freezing option… I will get to it, sort of, later. In the mean time…)

Both these first experiences, in hind sight, showed me that my action was totally instinctive (!). Without any thought at all.
Very much like the eye that closes with anything approaching it, whether benign or with the intent to hurt.
And I'm not at all convinced this instinctive action has anything to do with character, and/or education, and/or anything at all that has to do with thinking/deciphering/concluding.

I will state clearly that I don't judge, nor do I have any tools with which to presume to judge other women, which may have encountered situations either similar or different than those I did myself. I also don't judge the one calling to fight back. However…

That above mentioned freezing, one cannot deny it – had existed, still does and can go on existing. I can even imagine certain situations in which freezing can save from death. (Although I must also add that actual rape can be the murder of the soul. And I have no idea how much is that better than final death, if at all).

But here another memory comes to my mind:
I once wrote, long ago and elsewhere, about a segment of a TV show I watched. The woman there clarified (to the guy) that while she lives her life doing her own thing, she doesn't forget that danger could cross her way. And since she doesn't want to find herself a victim of any sort, a part of her awareness includes not only where she is at any given moment but also what can be used in her self-defense (such as a bunch of sharp keys in a dark car park).

To me, that is woman empowerment. The total refusal to be a victim.

Or, in other words – the awareness that something bad may happen at the least expected moment and the total refusal to accept it without action.
Meaning – the knowledge that a woman can freeze and the intent and readiness, in advance, to help herself avoid it, with increased awareness.

Here I can add another snippet of my own experience: one night (driving home at around 2-3 am), after my refusal to play along with him at a red light – by not telling him my name, the stranger who asked it started following me. How harassing… (it has to be said that he may have driven along on his own way, with no connection to me. But…).
On the one hand – I went on driving. On the other – my mind froze (thus I reach the above mentioned sort of freezing).
The idea that reigned all others was that I didn't want to lead him to where I lived, to which I was driving. And my thoughts got stuck on this notion…
I will admit – I was stressed and didn't know what to do. Suddenly I realized the guy… whether turning left (into a buildings' car park) or U-turning back where he came from (tired of the chase), I couldn't see.
All I knew was that the guy cleared himself from my rear view mirror.
The next moment, with the calming down, countless ideas came to my mind: like stealing an orange light and turning immediately, for instance. If the guy got stuck at the red light and lost me after my turn, it would have cleared him sooner from my mirror…
Or driving straight to a police station. An hysterical woman being followed in the dead of night? No one would turn me away (at least not immediately), and the mere entrance to the station may have stopped the follower…
(Meaning, and to emphasize – freezing is possible. However, unfreezing one may come up with possible actions. And this experience armed me with these possibilities, if ever something of this sort happens again. Though I digressed. I started explaining about something I wrote long ago inspired by a TV show…).

To my amazement, a younger woman, who read what I wrote, understood me exactly the opposite to what I meant. To her understanding – I was walking this world waiting to be raped at any moment (and/or maybe seeking the next rape… ?).

And I don't judge her either. On the one hand – I may not have been clear. On the other – I haven't , nor can I have, any idea what in her personal experience biased her thought so that she understood so differently to my meaning (had I been clear). Therefore I will try to clarify now:

Firstly, that younger woman's approach may be interpreted as some kind of complacence, as in – this won't happen to me. However, the confessions of other women lately prove that even successful, intelligent women, sure of themselves, have frozen.

Therefore and in my own opinion the female awareness that something bad might happen (as opposed to the expectation for it to happen!), and advising the woman, in advance, to self-defense, fighting back, while enumerating tools and ways that can be employed in her aid, constitutes the refusal to ever be in a place where any man decides to test our boundaries (not to mention – gets carried away).

Because to me the boundary is clear: No, means – No!
The 'No' is not 'maybe' and definitely not a challenge. But simply 'No!'.
(even if the question isn't asked at all, as in the case of the guy that followed my in the night, if that's what he did).

It is obviously clear that a woman can live out her entire life without being harassed or raped (which is what I wish to all of us). But the awareness that it can happen must include the knowledge that it is possible to freeze also. That a situation 'beyond the coping ability' may exist. And expanding the awareness to include any and all available tools and options, in any moment, can minimize this freeze, if (perish the thought) anything will happen.

The 'Me too' campaign is positive (mostly). But it isn't enough. Alongside it (also – to my own opinion), us women need to enlist to enhancing all kind of awarenesses too.
Because violence against a woman also includes the sexual harassment and the rape.

Brought to you on November 25 – the International Day for the Elimination of Violence against Women, 2017
L

רגעי דעה | Opinions

פעולה, קיפאון ומוּדעוּת

אי-אז, לפני שנים, שמעתי תאוריה:
'ברגע של סכנה, אדם מגיב באחת משלוש דרכים – בריחה, מאבק, או קיפאון'.
הסכמתי ולא הסכמתי. היות ולעניות דעתי, גם הבריחה וגם המאבק מהווים פעולה. כך שמבחינתי קיימות, למעשה, שתי אפשרויות תגובה – פעולה או קיפאון.
אבל מזה ניתן להסיק כי יש אפשרות בחירה… ולא בדיוק כך זה.

נדמה לי שקראתי פעם משהו על הקיפאון הזה, אך כל כך מזמן עד כי אני לא זוכרת את הניסוח המדויק. זה היה משהו בסגנון –
מה שמתרחש נמצא מעבר ליכולת ההתמודדות, על כן הנפש נאטמת, להגנת עצמה.

לאחרונה, עם ריבוי הדיווחים על הטרדות ומקרי אונס (בניכר ובמחוזותינו), קראתי באחד העיתונים (גם) קריאה נשית אל שאר הנשים – להשיב אש. לא לקפוא.
יאמר לזכות הכותבת כי על פי מה שכתבה, נראה כי ידעה על מה היא כותבת מניסיונה האישי.

אך ניסיוני-שלי? בפעם הראשונה שגבר בלתי רצוי (לחלוטין) דחף את לשונו אל הפה שלי, הצלחתי לברוח. בשנייה לא יכולתי, על כן התנגדתי. ולמזלי, הגבר התעשת.
(אין זאת אומרת שהקיפאון לגמרי זר לי… גם אליו אגיע, בערך, בהמשך. בינתיים…).

שני המקרים הראשונים הללו, במבט לאחור, גילו לי כי הפעולה שלי הייתה לחלוטין אינסטינקטיבית (!). ללא כל מחשבה.
לגמרי כמו העין הנעצמת מעצמה בהתקרב אליה כל דבר חיצוני, אם תמים ועם במטרה לפגוע.
ואני לא משוכנעת שפעולה אינסטינקטיבית כזו נובעת מאופי, ו/או חינוך, ו/או כל דבר אחר המאופיין בחשיבה/פיענוח/הסקה.

אוֹמַר מפורשות כי אני לא שופטת, וגם אין לי שום כלים להתיימר ולשפוט נשים אחרות, אשר עמדו במצבים, אם דומים ואם שונים מאלו בהם נתקלתי בעצמי. אני גם לא שופטת את הקוראת להשבת אש. אבל…

אותו קיפאון דלעיל, אין להתכחש לכך – התקיים, מתקיים ויכול להמשיך להתקיים.
ואני אפילו מסוגלת לדמיין מצבים קיצוניים, בהם הקיפאון יכול להגן ממוות. (אם כי אני חייבת לציין במקביל שאונס ממשי עלול להיות רצח הנפש, ואין לי מושג עד כמה זה עדיף על פני מוות סופי, אם בכלל).

אבל כאן זיכרון אחר עולה בדעתי:
כתבתי פעם, מזמן ובמקום אחר, על קטע בו צפיתי בסדרת טלוויזיה. האישה שם הבהירה (לגבר) כי אמנם היא חיה את חייה, עושה את שלה בדרכה, אבל לא שוכחת שעלולה לארוב לה סכנה. ומפני שאין בכוונתה למצוא את עצמה כקורבן כלשהו, חלק מהמוּדעוּת שלה כולל לא רק היכן היא נמצאת בכל רגע, אלא גם מה יכול לשמש אותה להגנת עצמה (כמו למשל צרור מפתחות חדים בחניון חשוך).

בעיניי – זו הַעֲצָמָה נשית (מלשון חיזוק, הגברה). הסירוב המוחלט להיות קורבן.

או, במילים אחרות, המוּדעוּת לכך שמצב כזה עלול להתרחש ברגע הכי פחות צפוי. והסירוב הגמור לקבל אותו ללא פעולה.
כלומר – הידיעה כי אישה יכולה לקפוא והכוונה והמוכנות מראש לסייע לעצמה להימנע מכך באמצעות הגברת מוּדעוּת.

ופה אני יכולה להוסיף ניסיון אחר אישי שלי: באחד הלילות (כאשר נהגתי הביתה בסביבות 2 או שלוש לפנות בוקר), לאחר שלא שיתפתי איתו פעולה ברמזור אדום ולא אמרתי לו את שמי, הגבר הזר שניסה לדבר איתי החל לעקוב אחריי. כמה מטריד… (יאמר כאן כי יתכן והלז סתם המשיך בנהיגה בכיוונו-הוא, ללא קשר אלי. אבל…).
מצד אחד המשכתי לנהוג. במקביל – תודעתי קפאה (הנה הגעתי אל מעין קיפאון).
הרעיון שהשתלט על אחרים היה – אני לא רוצה להוביל אותו אל כתובתי הפרטית, אליה נהגתי. ומחשבתי נותרה תקועה ברעיון הזה…
אודה ולא אבוש – נלחצתי ולא ידעתי מה לעשות. לפתע קלטתי את הגבר… אם פונה שמאלה (אל חניה של בניין) ואם מפנה את מכוניתו חזרה כלעומת שבא (מיואש מהמעקב), לא ראיתי.
כל שידעתי היה כי גבר זה פינה את עצמו מהמראה האחורית שלי.
ברגע הבא, עם הרגיעה, החלו לעלות בדעתי אין ספור אפשרויות פעולה: כמו התגנבות מהירה ברמזור כתום ופנייה, למשל. אם הגבר היה נתקע ברמזור האדום ומאבד אותי לאחר שפניתי, זה היה מפנה אותו מוקדם יותר מהמראה שלי…
או הנהיגה היישר אל תחנת המשטרה. אישה היסטרית באמצע הלילה, אחריה מישהו עוקב? אף אחד לא היה מגרש אותי משם (לפחות לא בן רגע) ועצם הכניסה אל התחנה הייתה מסלקת את העוקב…
(כלומר ולהמחשה – קיפאון אפשרי. אולם, עם היציאה ממנו אפשר לעלות על יכולת פעולה. וניסיון זה חימש אותי באפשרויות, היה ומקרה כזה יחזור על עצמו בעתיד. אם כי סטיתי. התחלתי לספר על משהו שכתבתי מזמן בהשראת סדרת טלוויזיה…).

לתדהמתי, בחורה צעירה, שקראה את הדברים שכתבתי, הבינה אותם לגמרי הפוך מכפי שהתכוונתי. להבנתה – הסתובבתי בעולם בהמתנה להיאנס בכל רגע (ו/או אולי בחיפוש האונס הבא… ?).

וגם אותה אינני שופטת. מצד אחד – יתכן שלא הבהרתי את עצמי. ומצד שני – אין ולא יכול להיות לי מושג מה בניסיונה האישי היטה את מחשבתה להבין אותי כל כך הפוך לכוונתי (באם הייתי ברורה). על כן אנסה להבהיר כעת:

ראשית, גישת אותה בחורה צעירה יכולה להתפרש כמעין שאננות, בסגנון – לי זה לא יקרה.
אולם, חשיפת נשים אחרות לאחרונה מוכיחה כי גם נשים מצליחות, אינטליגנטיות, בטוחות בעצמן – קפאו.

לכן ולדעתי, המוּדעוּת הנשית לכך שמשהו עלול לקרות (בהפוך מהציפייה לכך שזה יקרה!), וההכוונה מראש את האישה להתגונן, להשיב אש, תוך פירוט כלים ודרכים היכולים לעמוד לרשותה, מהווה בעיניי סירוב מוחלט להימצא אי פעם במקום בו גבר כלשהו מחליט לבדוק את הגבולות שלנו (שלא לומר – נסחף לחלוטין).

היות והגבול, בעיניי, ברור: לא, משמעו – לא!
ה'לא' אינו 'אולי' ובוודאי שלא אתגר. אלא 'לא!' כפשוטו.
(גם כאשר השאלה אף לא נשאלת, כמו אותו אחד שהחליט על דעת עצמו לעקוב אחריי באמצע הלילה, אם זה מה שעשה).

ברור ומובן מאליו כי אישה יכולה לחיות את כל חייה ללא מקרי הטרדה ו/או אונס (וזה מה שאני מאחלת לכולנו). אבל המוּדעוּת לכך שזה עלול לקרות חייבת לכלול את הידיעה כי גם הקיפאון אפשרי. כי מצב של 'מעבר ליכולת ההתמודדות' עלול להתקיים. והרחבת המוּדעוּת, לכלול כל כלי זמין וכל אפשרות, בכל רגע, יכולה לצמצם את הקיפאון הזה, אם (חלילה!) יקרה משהו.

מסע ה'גם אני' אינו שלילי בעיני, נהפוך הוא (לפחות רוב היבטיו). אבל אינו מספיק. במקביל לו, וגם זאת – לדעתי האישית, עלינו, הנשים, להתגייס גם אל הגברת סוגים שונים של מוּדעוּת.
היות ואלימות כלפי אישה כוללת גם את ההטרדה ובוודאי גם את האונס.

הוגש במסגרת היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, ה-25 לנובמבר, 2017.
L

רגעי דעה | Opinions

תגובה רגשית

Sorry English reader, this is too local to translate. Read you next time.

באחד הבקרים בשבוע שעבר, בהגישו לי את הגיליון היומי, איש העיתונים הסב את תשומת לבי אל אחת הכותרות. פניו אמרו לי הכל.
והאמת היא שהגבתי בדיוק כמוהו. בכעס. מהבטן.
חזרתי והתיישבתי לקרוא כל מילה מהדיווח. הבטן עדיין נהמה…

ערב.
רגיעה.
בלי שום קשר לנ"ל תמיד האמנתי…
לא. זו לא אמונה. זו ידיעה: תמיד ידעתי כי לכל אדם (באשר הוא) יש (!) זכויות אנוש. ובכלל זה – הזכות לדיעה, ולהבעתה.
אם כך למה התגובה הכל-כך רגשית שלי באותו בוקר?

אולי בגלל שהמקרה אליו אני מתייחסת מורכב הרבה יותר מסתם חילוקי דעות. היות ובמקרה זה מדובר באותה מנהלת בית ספר שתמכה בבתה.
(מה שאגב, יאמר לזכותה. לא כל הורה תומך בצאצאיו).

לא אכנס אל כל הפרטים, היות ואותי תפס היבט אחד בלבד מכל אותו סיפור. ציטטו אותה כותבת (וראיתי צילום של זה בעיתון): 'צבא ומוסרי זו סתירה במשפט'.

מעניין אותי לדעת איך אותה מנהלת תסביר את העלונים בערבית שהוצנחו על כפרים בדרום לבנון, המזהירים את האוכלוסייה שם, האזרחים החפים מפשע, מפני הפגזה עתידית, מפצירים בהם להתפנות ולהציל את עצמם (בעת מלחמת לבנון השנייה).
מעניין אותי לדעת גם איך אותה מנהלת תסביר את שיחות הטלפון אל אזרחים חפים מפשע ברצועת עזה, המזהירות מפני הפגזה עתידית, מפצירות בהם להתפנות ולהציל את עצמם (בעת מבצע צוק איתן).

כאשר צה"ל מתמודד עם אויב, אשר אינו כוח צבאי של מדינה מסודרת הכפוף לחוק כלשהו, אלא ארגון טרור…
הרי גם החיזבאללה בצפון וגם החמ"ס ברצועת עזה הוכרו זה מכבר (בעולם, לא רק כאן) בתור מה שהם – ארגוני טרור… ולא נראה שיש להם אילו נקיפות מצפון להסתתר מאחורי אוכלוסייתם-הם כדי לטווח באוכלוסייתנו-אנו (שאזכיר את המוסר שלהם?).
והצבא להגנתנו? אמור להגן עלינו. עלי, עליך, על אותה מנהלת וגם על הבת שלה.

ובכן… כאשר זה המצב, האם יתכן להפריד בין צבא ההגנה שלנו לבין מוסר?
הרי אם לא הייתה כל התייחסות למוסר, צה"ל היה משיב אש, בלי שום קשר לכל אותם אזרחים חפים מפשע בצד שממול, וללא כל ניסיון להציל את חייהם.

ובל נשכח שצה"ל אינו איזו חברה פרטית, המחולקת לסניפים ויכולה ליישם מדיניות שונה בכל סניף.
צה"ל הינו ארגון היררכי ומדיניותו אחת היא – מלמעלה עד למטה (בין אם החפ"ש מודע לה ובין אם לאו).
כך שאם מוסריותו של צה"ל ניכרת בשטחים מסויימים, אין זו נעדרת משטחים אחרים (וגם כאן – בין אם החפ"ש, ו/או האזרח, מודע או לא).

ועדיין זכותה של אותה מנהלת לדעתה (כמה מרגיז).

בניסיוני להיזכר בימי בית הספר שלי, לא זכור לי כי נתקלתי במי מהמנהלים אי פעם. והמורים/מורות? – נדמה שכלל לא היו להם דיעות כלשהן, מעבר לנושא אותו לימדו והטלת המשמעת בכיתה.
ובכן, מלבד המורֶה לפיזיקה (החתיך!), ששיתף את הכיתה (ברגע בלתי נשכח) בדיעותיו לגבי תזונה והקשר בינה לבין גוף בריא.
אך במחשבה בוגרת, שקולה וקרה, במבט לאחור – אין זאת אומרת שלשאר המורים לא היו דיעות. מן הסתם גם הם, כשאר אוכלוסיית אזרחי המדינה, הצביעו בבחירות, דנו בדברים בקבוצות עם מבוגרים אחרים וכו'. אבל במקביל, מורים/מורות היו אנשי מקצוע (מי טוב יותר ומי פחות) ומעולם לא הביאו את דיעותיהם הפרטיות/אישיות אל הכיתה.

כך שעדיין זכותה של אותה מנהלת לדיעה אישית משלה (עוד יותר מרגיז).

אבל אפריד לרגע בין כל האמור לעיל לבין הלהלן:

-0-

כאשר האנטישמי הממוצע בארצות נכר נתקל בעלילה, מן הסתם יאמין לה בקלות יתרה. היות והבסיס, הלשד, היסוד שבאותו אנטישמי, מראש מוטה כנגדנו (וגם זו זכותו…).

אבל הישראלי, אשר בעצמו היה אמור לשרת בצה"ל, אשר חי את חייו כאן ועכשיו… בעיצומה של המציאות שלנו… שהישראלי יאמין לעלילות… ?
זה, בקלות יתרה, מרתיח את שאר הישראלים, אשר שרתו בצה"ל ויודעים מה טיבו של צבא הגנתנו. כך שמובן מאליו כי התגובה למקרה כזה רגשית.
הרי זה עלבון אישי לכל מי ששרת בצה"ל לדורותיו.

אך אם אחזור לרגע אל עניין ההצהרה של אותה מנהלת, ואניח בצד את השאלה האם הצהרה זו מנוסחת בעברית או לא, בהתייחס אל התוכן…

אין ולא יכולה להיות סתירה בין צה"ל לבין מוסר, כל עוד בצד השני יש חפים מפשע המנוצלים על-ידי גורמי טרור. נקודה.
וזה לא עניין של חילוקי דיעות. זה לא עניין של ימין או שמאל.

זה עניין של אנושיות.

זה עניין גם של מדינה, המנסה להתקיים למול אויביה, להמשיך להעניק לאזרחיה (החפים מפשע בעצמם) את המקום הבטוח לחיות את חייהם ובין היתר גם להתבטא ולהביע דיעותיהם.
ומי שחושב אחרת בנושא המסויים הזה, יתכן ופשוט אינו מודע לכל העובדות.

ועדיין זכותה של אותה מנהלת לדעתה (הכי מרגיז), גם כאשר היא טועה, מוטעת ומטעה.
אבל זו רק דעתי (זכותי?).
L

רגעי דעה | Opinions

The Scream, not necessarily Munk's

לעברית, קליק פה.

At my childhood's home I don't remember any of my parents raising their voice. And not because of a memory failure, but because my mom and dad simply didn't shout.
Later in life, when I started phrasing ideas with words, to myself, I understood that through my childhood I absorbed the idea that:

One who respects both one's self and the other – listens. And since usually treatment begets treatment – one is also listened to. Especially when one was wise enough to unite with another who respects both his/her own self and the one with that self.
And people like that have no need to raise their voice.
(And how happy was I that both my parents were wise enough…).

But I have already encountered a few times (maybe even too many) another idea (that for some reason seems to be a romantic one).
In various words and meaning, at the base of this other idea stands the thought that care, and/or passion, and/or love, can be expressed really loud.
In other words – if there's no shouting than no one cares, there is no passion and no love.

And with that I cannot agree since in my childhood's home all those were abundant (so okay, the passion was private but looking back as an adult it is clear enough).
Not to mention my own partners – never has any man shouted at me or got me to it. And still, with any such connection care passion and love were plentiful.

And along side my above stated disagreement, I have to add that, excuse me, but that way not only madness lies but also abuse… since whoever allows to be shouted at, might be opening the door to a dangerous escalation.

Having said that I will add also that I totally understand the wish to scream and shout and even to take the most breakable object around and smash it on the hardest surface available (and maybe a skull could be a great hard surface, which would make an escalation).
And yet, I was raised to respect myself and everyone else, which includes whoever is with me and the neighbors as well. Though it is not always easy.

But to get back to the matter at hand, it seems that this other idea, of vocal emotional expression, spread and was rooted. Because during the last few years I found out others shout and scream quite a bit. Luckily one such couple who kept having shouting matches have moved away, but unfortunately anther moved to the next building. And just the other day I found yet another such couple in the building on the other side.

And each time I hear a shouting match I'm reminded of the woman that allowed her husband to wish her that 'may God take you'* and remained married to him… I can't help asking why that woman didn't fear one day her husband would decide to help his God?
L

* A rather accurate quote of one of the husbands/neighbors mentioned in this post.

P.S., Around these parts and just last week four women were murdered. These are some of my consequent thoughts and ideas.


ובעברית:

הצעקה, ולא בהכרח זו של מונק

בבית ילדותי, אני לא זוכרת את מי מהוריי מרים קול אי פעם. ולא בגלל כשל-זיכרון, אלא בגלל שאימא ואבא שלי פשוט לא צעקו מעולם.
בהמשך חיי, כאשר התחלתי לנסח לעצמי רעיונות במילים, הבנתי שבילדותי ספגתי את הרעיון ש:

אדם המכבד גם את עצמו וגם את זולתו – מקשיב. והיות ולרוב יחס גורר יחס, גם מקשיבים לו בתורו. במיוחד כאשר השכיל לחבור אל זולתו, המכבד בתורו-שלו גם את עצמו וגם האדם שאיתו.
לכן לאנשים כאלה אין כל צורך להרים קול.
(וכמה שמחתי ששני הוריי השכילו…).

אך כבר נתקלתי מספר פעמים (ואולי אף יותר מדי פעמים) ברעיון אחר (הנחשב, משום מה, לרומנטי).
בניסוחים שונים וכוונות שונות, בבסיס הרעיון האחר הזה עומדת המחשבה שאכפתיות ו/או תשוקה ו/או אהבה יכולות להתבטא בקול גדול.
ובמילים אחרות – אם לא צועקים אז גם לא אכפת, אין תשוקה ואין אהבה.

ולכך אני לא יכולה להסכים היות ובבית ילדותי כל אלו נמצאו ובשפע (או.קיי., אז התשוקה הייתה פרטית אך במבט בוגר לאחור ברורה למדי).
שלא להזכיר בני זוג שלי-עצמי – מעולם גבר לא צעק עלי ולא הביא אותי לכך. ועדיין, בכל קשר כזה, אכפתיות ותשוקה ואהבה נמצאו בשפע.

ולצד אי ההסכמה שלי אני חייבת להוסיף, שסליחה, אבל זו לא רק הדרך אל השיגעון, אלא גם (אולי) תסמונת האישה המוכה… היות ומי שמרשה שיצעקו עליה, עלולה לפתוח בכך פתח מסוכן להסלמה.

ומשאמרתי זאת אוסיף כי אני לגמרי מבינה את הרצון לצעוק ולצרוח על הזולת ואפילו לקחת את החפץ הכי שביר שיש ולנפץ אותו על כל משטח קשה הנמצא במקרה בסביבה (ואולי גולגולת יכולה להיות משטח קשה נהדר, מה שיהווה יופי של הסלמה).
ובכל זאת, חונכתי לכבד גם את עצמי וגם את זולתי, הכולל גם את מי שאיתי וגם את השכנים. למרות שלא תמיד זה קל.

אבל אם אחזור אל העניין עצמו, כנראה שהרעיון האחר הזה, של ביטוי רגשי קולני, התפשט והשתרש. כי בשנים האחרונות התברר לי שאחרים דווקא צועקים ולא מעט. לשמחתי אחד הזוגות שלא הפסיק לריב בצעקות (וקללות הדדיות) עבר מכאן, אך לצערי זוג אחר כזה עבר לדירה בכניסה השכנה. ואך באחד האתמולים גיליתי עוד זוג כזה בבניין מהצד השני.

ובכל פעם שאני שומעת זוג רב בצעקות כאלו, אני נזכרת באישה, שהרשתה לבעלה לאחל לה 'שייקח אותך האלוהים'* ונותרה נשואה לו… ושואלת את עצמי למה אותה אישה לא חששה שיום אחד בעלה יחליט לעזור לאלוהיו?
L

נ.ב. ישראלי.
כמתנגדת עקרונית לרשתות חברתיות, איחרתי לעלות על המחאה האחרונה. כלומר – עד אשר עיני נתקלה בידיעה, המדווחת על הפגנת מחאה, שהתרחשה בשבת האחרונה. ובתחילה די הרשימה אותי.
היות ודם נשים אכן אינו הפקר.
אך כאשר המשכתי לקרוא וגיליתי את המערכה – כשירצחו אותי… או.קיי., עד כאן.

קל מאד להאשים ממשלה, רווחה, משטרה, וכל אחד אחר. אבל אני רוצה לשאול, ומבלי להיכנס אל פרטי המקרים האחרונים – איפה האחריות של האישה עצמה?

ואל תבינו אותי לא נכון, אני לא (!) חושבת שבני-אדם מביאים על עצמם אסונות. אבל אני כן חושבת שעדיין יש מקום להגנה עצמית, לניתוק קשר עם מי שלא מכבד ומכובד, לפרשנות מעמיקה יותר של סימנים.
ואישה צריכה להתרחק מגבר לא עם המכה הראשונה אלא עם הצעקה הראשונה (ובמיוחד הקללה). היות וגבר כזה אלים כבר ואין שום סיבה (גם לא הפחד מפני בדידות) להישאר ולחכות למכה, אשר אולי תגיע (ואולי לא. אך אלה החיים שלה, עליהם, לדעתי, אף אחת לא צריכה להמר).

* הציטוט די מדויק של דברי אחד מהבעלים/שכנים המוזכרים בפוסט הזה.

רגעי דעה | Opinions

At the Cemetery

Despite the different ways people show their respects, one cannot escape the fact that the tombs are the graves of the dead.
Of which there already are too many.
To which none of the still living has any right to add.
My heart goes out to all the grieving.
L

Dense
Of course – there is no connection whatsoever between the photo and current events.

בבית העלמין: למרות הדרכים הרבות בהן אנשים מבטאים את רגשותיהם, אי אפשר להתעלם מהעובדה כי המצבות מסמנות את קברי המתים.
מהם כבר יש יותר מדי.
להם לאף אחד אין כל זכות להוסיף.
עולמית – ליבי יוצא אל האבלים.
מקומית – הרי השנה בקושי בת רבעון ועל הטרור העולמי (והמקומי) כבר נוספו ארבעה מקרים המתחרים ביניהם בגודל הזוועה: החל מהאימא-שאינה-אימא, דרך האבא-שאינו-אבא (או שכן), והחולה-החולה, וכלה בגרוש מהשבוע שעבר. לא כולל את שתי הנשים שנרצחו לאחרונה…
יהי זכר כולם ברוך.
L

כמובן – אין כל קשר קלוש שבקלושים בין מצבות אלו לכל מה שקרה השנה.
וההתנצלות – כאשר אתגר הצילום האחרון הציע צפוף, סמיך, דחוס (או, בקיצור, התרגום ל-Dense), בגלל כל הכל, פשוט לא יכולתי לחשוב על שום דבר מלבד צפיפות בית העלמין. המוות סמיך לי מדי השנה.

המחוייך | With A Smile·רגעי דעה | Opinions

Logic

היגיון

When the digital age just begun to dip toes in the (local) television pool, somehow (and let's face it – this was ages ago. And the detail itself – pretty negligible. So I no longer remember when, where and how) I picked up the following fact:

The Analog (I don't know what it was called in English. I mean the device that connects a TV set with the originator of the broadcast that one views on said TV. It looks like a box, so for now – I'll call it a Box. So. The Analog…) Box received the broadcast and exchanged it into the display on the TV screen. And that was it.
The Digital Box did the same (of course. Otherwise – what was the point?) but not only that. In addition and parallel to this, the Digital Box also transmitted back to the broadcast provider the answer to the question – which channel is the viewer watching?

Seemingly – another negligible detail (and who cares?).
Oh. As for me – very well did I remember (then, and still do now) the times when a family had to agree, specifically and in writing, to have a monitoring device like this placed in their home. And some families did agree, accept and sign. For the rating.
And that was because this monitoring was an invasion into one's privacy.
Even if there was nothing to hide (around these parts, back then, there wasn't even any porn on TV).
And yet the ones responsible to this were, well – responsible. They knew (remembered, understood and assimilated) that they had to seek and receive clear and documented permission to monitor viewing habits of the average TV consumer, since his/her home and what goes on there (whether habitual or not) are private.

Therefore, and on principle, the Digital Box annoyed me (as invading privacy), even for its' very existence. And when the whole (local) country went Digital, I simply gave up on TV. Returned the old Box, shut down my TV (covered it with a piece of cloth) and ever since then I've been living (perfectly well, thank you very much) without it.

And here's a mid-post clarification – Privacy is not synonymous with Hiding. I used the word above only because it is a popular way of thinking, but that's not the point. The word Privacy can mean many things but to me and to my opinion (the ones relevant to the subject) the main thing is: the Right of Choice.
And in other words – it is my (and everyone else's) innate right to choose for myself what to share with whom about me, including – my viewing habits (which between you and me? were never that interesting to anyone).
And yet… at the time, whenever I expressed this thought, someone (whom I considered then a friend) in any conversation about this topic immediately threw at me the word – Paranoia.
I protested then, I still do and will do so forever, against the use of this word in relation to me.

And if I slightly deviate (again) from the issue I will say that in order for Paranoia to exist at all, the paranoid needs to attribute importance to another. Not only that, but enough importance to be bothered by what another thinks and feels. Not only that, but bothered enough to be affected by it (and, for instance, to decide to do, or not do, something only in accordance to what another might think about the deed, and because of it – about the doer).
And this seems to me a pretty basic rule. Not to mention – pure logic (at least to my opinion).

And while very true – I do attribute importance to many, after all it is impossible, for example, to be considerate of other people and their feelings if the people themselves have no importance. And I think that many of my posts to this blog prove that I at least try to be considerate to my readers' feelings (though nobody is perfect, and I certainly am not. And mistakes can happen).
Like I said – that's true, until something is really important to me. In those cases, even consideration won't stop me expressing myself, while still trying to not hurt anyone.

But as to this specific subject – those TV Boxes – I really couldn't care at all whether cable-company-person/s, and/or their computers, think. Or feel. Seeing as these Boxes are business.

For instance: totally by accident I noticed that the 13 th of November, 2009 (if I'm not mistaken. And if so, maybe I have the year wrong, but I don't think so) was a Friday.
That Friday evening/night the local cable company canceled the routine schedule of the series channel, and instead aired a horror-mini-series. Now don't get me wrong – I have nothing against the Friday-the-13 th bit of culture. But it is not really of the local culture (which is totally besides the point).
Since that evening and through to the day I shut my TV down there were more Friday-the-13 th of other months. But the cancellation of the schedule never recurred (and this too I noticed, but for reasons I will keep to myself for now, as they're not at all relevant).

And here too pure logic can offer a possibility: that that Friday may have been checked, maybe a low rating was discovered, and this check and its' result might have stopped that company from repeating their deed.
And from this I can conclude that the specific cable company I mentioned did indeed use the option to check which channels viewers watch.
(here I must qualify: a) it is also possible that that company received other protests; and b) I didn't check with other broadcast providers).

And still it seems logical to me – as long as technological people keep inventing and coming out with novelties, of course there will be those who will use them.
After all (and this is logical as well) the future use, or possibility there of, at least in part, can drive the technological people to keep inventing novelties.

And all this I was thinking, I said then, and now I also wrote, without a single thought about a thorough misuse…
That is until I woke up the other morning to the (leaked) news about the known American agency and the taps

I have no idea if these news are true or even possible. But something still seems logical:
if the ability is there, what not use it in every which way?

Brought to you as food for thought (on a serious subject, though I did smiled a bit here and there along the writing).
My apologies for the length…
L

PS. All this reminded me of the loud public objection (a local one, of the late 90's, I think) to the guards that were posted at the entrances to every shopping mall and started checking bags. In the name of Security. We got used to it. It was (and still is) logical. And most unfortunately – justified.
But what a difference between what one carries in public in one's bag, and what happens in the privacy of one's home (and fortress). To this invasion to privacy I very much hope humanity won't get used, and won't take it lying down… (especially not in bed, in front of a TV…).


ובעברית:

היגיון –
כאשר העידן הדיגיטלי רק החל לשכשך בהונותיו בבריכת שוק הממירים הטלוויזיוניים (בארצנו), איכשהו (ובואו נודה באמת – זה היה ממש מזמן. והפרט עצמו – שולי למדי. לכן כבר אין לי מושג איך-איפה-ומתי) קלטתי את העובדה הבאה:

הממיר האנלוגי קלט את שידורי חברת הכבלים והמיר אותם לתצוגה על המסך הפרטי. וזהו.
הממיר הדיגיטלי עשה זאת גם כן (כמובן. אחרת – מה הטעם?). אך לא זאת בלבד. אלא גם, במקביל ובנוסף, שידר בחזרה אל חברת הכבלים את התשובה לשאלה – באיזה ערוץ צופים הצופים?

לכאורה – עוד פרט שולי (ולמי אכפת?).
הו. באשר לי – היטב זכרתי (אז, ועדיין) את הזמנים בהם משפחה הייתה צריכה להסכים, במפורש ובכתב, כדי שיוצב בבית המשפחה מכשיר ניטור שכזה. והיו כאלו שהסכימו, אישרו וחתמו. לצורך מדידת הרייטיג. (תקנו אותי אם אני טועה, אך נדמה לי שקראו לזה 'נילסן'. או משהו דומה). וכל זאת, היות והניטור הזה מהווה חדירה לפרטיות.
גם אם בפרטיות הזו לא היה מה להסתיר (הרי אפילו פורנו לא שודר אז. לפחות במחוזותינו). ועדיין ידעו האחראים לדבר (וזכרו, והפנימו, ויישמו), כי עליהם לבקש ולקבל רשות ברורה ומתועדת, כדי לנטר את הרגלי הצפייה של צרכן הטלוויזיה הממוצע, היות וביתו ומעשיו בו, אם רגילים ואם לאו – פרטיים.

לכן, וברמה העקרונית, הממיר הדיגיטלי עיצבן אותי (כחודר לפרטיות), מעצם קיומו. וכאשר כל הארץ עברה אל העידן החדש הזה, פשוט ויתרתי על הטלוויזיה. החזרתי הממיר, כיביתי הטלוויזיה, אף כיסיתי אותה בבד, ומאז ועד היום אני חיה (יפה מאד, תודה רבה) בלי.

והנה הבהרת ביניים – פרטיות אינה מילה נרדפת להסתרה (!). השתמשתי בה לעיל כי חשיבה כזו מקובלת, אבל זה לא העניין. המילה פרטיות יכולה להגדיר דברים רבים אך בעיניי ולדעתי (ולצורך הנושא לשמו התכנסנו כאן עכשיו), עיקר הדברים הוא: זכות הבחירה.
ובמילים אחרות – זכותי (ככל אחד אחר מלבדי) להחליט בעצמי את מי לשתף בכל הקשור אלי, ובכלל זה – הרגלי הצפייה שלי (שבינינו? גם ככה מעולם לא באמת עניינו אף אחד).
ועדיין… בזמנו, מישהי (אותה חשבתי אז לחברה), בכל שיחה בנושא הזה, מיד זרקה לי את המילה – פרנויה.
מחיתי, אני מוחה ולעד אמחה, כנגד הניסיון לייחס את המושג הזה אלי.

ובסטייה קלה (נוספת) מהנושא אציין כי כדי שפרנויה תתקיים מלכתחילה, על הפרנואיד לייחס חשיבות למישהו אחר ממנו. ולא רק, אלא גם חשיבות מספקת כדי להיטרד ממה שאותו מישהו חושב או מרגיש. ולא רק, אלא טירדה מספקת על-מנת להיות מושפע ממנה (ולמשל, להחליט לעשות או לא לעשות משהו בהתאם לכל מה שיכול האחר לחשוב על המעשה, ובגללו – על העושה).
וזה נראה לי כלל בסיסי למדי. שלא לומר – היגיון צרוף (לפחות בעיניי).

וגם אם נכון מאד – אני מייחסת חשיבות רבה לרבים אחרים. אי אפשר, למשל, להתחשב באנשים ורגשותיהם, אם לא מיחסים לאנשים עצמם חשיבות. ונדמה לי כי פוסטים רבים שלי מוכיחים שאני לכל הפחות מנסה להתחשב ברגשות הקוראים (למרות שאף אחד לא מושלם, אני בטח שלא. וטל"ח).
עד לנושאים שממש חשובים לי. במקרים אלו גם התחשבות לא תעצור אותי מלהתבטא, אף אם אנסה בכל זאת שלא לפגוע ברגשות אחרים.

אבל במיוחד בכל הקשור לנושא הזה, הספציפי – הממירים – ממש לא מעניין אותי כהוא זה אם איש/אנשי-חברת-כבלים, ו/או מחשביהם, בכלל חושבים. או מרגישים. היות והממירים מהווים עניין עסקי.

למשל: לגמרי במקרה שמתי לב כי היום ה-13 לחודש נובמבר בשנת 2009 (אם זיכרוני אינו מטעני. ואם כן, אולי טעיתי בשנה אבל נדמה לי שלא) היה יום שישי.
באותו יום חברת הכבלים ביטלה את לוח השידורים בערוץ הסדרות, כדי לשדר במקומו מיני-סידרת-אימה. אין לי מושג למה. יום שישי ה-13 מהווה חלק מתרבות אחרת לגמרי. אבל זה כבר באמת לא שייך.
מאז ועד למועד בו כיביתי את הטלוויזיה שלי לעד (וכיסיתיה בבד), חזרו על עצמם עוד ימי שישי, אשר לגמרי במקרה היוו את היום ה-13 לאיזשהו חודש. ביטול לוח השידורים לא חזר על עצמו (וגם לזאת שמתי לב, מסיבות אותן כרגע אשמור לעצמי כי הללו באמת לא מתייחסות כלל לעניין).

וגם כאן – היגיון צרוף מציע את המסקנה: כי אותו יום שישי בנובמבר דאז נבדק, כנראה התגלתה בריחה המונית מסידרת האימה, ויתכן מאד כי בגלל הבדיקה הזו ותוצאותיה ביטול לוח השידורים הרגיל לא חזר על עצמו.
מכאן אני מסיקה כי חברת הכבלים הספציפית עליה אני מספרת אכן משתמשת ביכולת הטכנולוגית לבדוק באיזה ערוץ צופים הצופים.
(וכאן, אני חייבת לסייג: א) יתכן כי החברה קיבלה מחאות בדרכים נוספות, ו-ב) לא בדקתי בחברות שידור אחרות).

ובכל זאת, נראה לי הגיוני – כל עוד אנשי הטכנולוגיה ממשיכים לחדש ולהמציא, מובן שיימצאו מי שישתמשו בחידושים ובהמצאות. הרי כנראה (וגם זה רק הגיוני), שעצם השימוש העתידי/אפשרי, לכל הפחות במידה מסויימת, דוחף את אנשי הטכנולוגיה לחדש ולהמציא…

ואת כל זאת חשבתי, אמרתי בזמנו (וכעת גם כתבתי), עוד מבלי לחשוב בכלל על שימוש עוד יותר בלתי נאות…
זאת אומרת, עד שקמתי באחד הבקרים אל החדשות (מההדלפות), על הסוכנות הידועה והציתות

אין לי מושג אם הפרסום הזה נכון או בכלל יכול להתקיים. אך משהו בכל זאת נדמה לי הגיוני:
אם היכולת אכן קיימת, למה שלא ישתמשו בה בכל דרך אפשרית?

הוגש כחומר למחשבה (בנושא די רציני, גם אם קצת חייכתי פה ושם לאורך הכתיבה).
התנצלותי על הארכנות
L

נ.ב. כל זה מזכיר לי את ההתלהמות כנגד בידוק בטחוני בכניסות לקניונים. בשם הביטחון. לבידוק הזה (ודומיו) התרגלנו, הריהו אך הגיוני (ולצערי – אף מוצדק).
אבל איזה הבדל בין מה שאדם נושא בתיקו ברבים לבין מה שקורה בביתו (מבצרו). לחדירה הזו לפרטיות אני מאד מקווה שהאנושות לא תתרגל ולא תעבור לסדר היום… (בטח לא הטלוויזיוני).

רגעי דעה | Opinions

The Freedom of Expression

חופש הביטוי

The last WPC invited us all to deal with New Horizons. Though visually I chose to look at it with a smile (see my previous post), but the idea itself did not leave my mind.
Meaning – the base of it, which in the wide world is called New Year's Resolutions, and is not one of my own habits, stuck with me.

Which is why I decided to adopt the freedom to express myself, even if just verbally:

I hope and wish for days in which Creativity will stop to offend (at all but also the intelligence of most of us), expression will clean itself of Hate, and the Freedom of which will stop being the (rather poor) fig leaf for both of these, not to mention plain rudeness.

I will confess – I looked for a visual way to express the last paragraph, but I have no artistic presumption. After all I did not learn in any Art School…

L


ובעברית:

אתגר הצילום האחרון הציע לעסוק ב-'אופקים חדשים'. אמנם בחרתי להתבטא בנושא, ויזואלית, בדרך מחוייכת (ע"ע הפוסט הקודם), אך הרעיון הכללי לא באמת התנקז בזה מדעתי.
כלומר – בסיס הרעיון, המכונה בעולם – החלטות לשנה החדשה – שאינו ממנהגי הרגיל, די הציק לי, בעיקר בימים האחרונים.

לכן החלטתי לאמץ את החופש להתבטא, גם אם רק מילולית:

אני מקווה ומייחלת לימים בהם יצירתיות תפסיק להעליב (בכלל, אך גם את האינטליגנציה של רובנו), התבטאות תתנקה משנאה, וחופש הביטוי יפסיק להיות עלה התאנה (העלוב למדי) לשני הנ"ל, שלא לדבר על סתם גסות רוח (חסרת כל יצירתיות בעליל).

אודה ואתוודה, חיפשתי את הדרך הויזואלית להביע את הרעיון בפסקה הקודמת, אבל אין לי יומרות אומנותיות. אחרי ככלות הכל, מעולם לא למדתי בבצלאל

L