קטגוריה: רגעי דעה | Opinions

רגעי דעה | Opinions

White-Collar-Terrorism

L Weaves Words2 תגובות

לעברית, קליק פה.

In a book from 1974 (and I really have no clue how it came to be on one of my shelfs), that contains thoughts and idioms by some obscure Rabbi, I found this:

"Will mankind ever raise a high dam against the flood of hate, in which generations drown?"

Well, I don't know when the question was originally asked, but it saddens me (very much so!) how relevant it still is, more than four decades after its' publication.
What seems to me even truer, is that this question can be even more relevant these days than ever.

I've already come across the attempt to explain Hate, more than once.
Almost as if to say – there is no denying that Hate is an existing human trait. And if it exists – it has a right to exist, no matter what 'it' is (let's say). And if so, let's find another way to treat Hate, endear it for us and others.

But I'm saying – excuse me, what?!? Hate does not need explaining but opposing. And how can anyone accept Hate as legitimate?

And what about the freedom of expression? Should we shut the hater's mouth?
Well, when a regime or another forced (some still do) its' own opinion on its' civilians, the flag of free thought and its' expression was raised, even if underground (meaning – till the demolition of that regime).
Because at least in thought the human (again, let's say, for the sake of argument) is free, regardless of external/regimental coercion.

From this it follows that Freedom of Expression relates to an informed opinion, that has real substance.
Meaning – a curse, for example, is not an opinion, but the temporary loss of the ability of speech (to my thinking).
Is it forbidden to curse? Of course not. But a curse should not be confused with the Freedom of Expression. Such confusion demeans those who actually fought for their right of Expression versus regimes that didn't even allow to think freely.

However, hold on just a moment, I'll be back to it. Before that, I'll confess, when I first heard the combination of the letters – BDS, I asked myself why was the M excluded, and couldn't take it seriously. After all the human sexual inclination is the humans' right (yes, even the sadistic-masochistic, as long as consenting adults are involved, of course).

And I am still having a hard time with it. Because, excuse me, what?!? How can anyone carry a banner for human rights, while tramping on them at the same time?
A boycott? It doesn't matter what its' definition is, what its' declared goal is and what the goal stems from. The bottom line is that boycotting a product or produce hurts the livelihood of the producer, and through it – the economic state of his/her homeland.
To me it is inconceivable that there can be anyone who doesn't grasp how ridiculous and self-contradictory that is.
Human rights to a certain group of people, while tramping on the basic human right to make a living. At the same time. Simply ridiculous.

And how does the movement try to convince others to boycott? From what I could gather, by spreading lies, trying to change proven and documented history, encouraging and inciting Hate.
Bottom line – the BDS boycott aims to harm and destroy. Period.
Which in my own opinion makes the movement and its' supporters a sort of white-collar-terrorists. Not with bombs and missiles but with economic tools.
No wonder many countries have outlawed the BDS movement. May there be more like them.

And suddenly comes the report on actual terrorists, ones who have already been convicted, that (to my total lack of surprise) make part of BDS. Could it have been otherwise?

And here I'll close the circle and get back to Hate and the Freedom of Expression.
Throughout history many crimes started with simple Hate and evolved to unmeasurable proportions. In some of the cases the Hate came to light through lies, libel, fabrication.
But to form an informed and substantial opinion, one must fully understand the subject. As is. The truth of it. The proven facts.
To anything else the worthy human must object, especially when the basis of it is Hate.
It doesn't matter what is the conflict and between whom.
Hate and destruction do NOT solve anything.

All that is left for me to do is to quote again that obscure Rabbi:
"Will mankind ever raise a high dam against the flood of hate, in which generations drown?"
And hope that some day the dam will be raised and we will all stop drowning (and maybe an American law could be the first brick in the dam, that is – if the democrats will open their eyes before the vote).
L

For more information, click here.

ובעברית:

טרור-צווארון-לבן

בספר משנת 1974 (וממש אין לי מושג למה זה נמצא על אחד ממדפיי), המכיל הגיגים ופתגמים מאת רבי עלום כלשהו (ר' יוסף ליטון [רי"ל] התל-אביבי, כפי שכתוב בספר, ועלום – מפני שמלבד איזכור סתמי של הספר-עצמו, לא מצאתי ולוּ מילה יחידה על האיש ברשת), מצאתי את זה:

"האם האדם יקים אי-פעם סכר גבוה נגד מבול השנאה, שבו טובעים דורות?"

ובכן, אני לא יודעת מתי השאלה נשאלה במקורה, אבל מעציב אותי (מאד!) עד כמה עדיין רלוונטית נותרה, יותר מארבעה עשורים לאחר הוצאתה לאור.
ומה שנדמה לי אף יותר נכון, זה שהשאלה הזו יכולה להיות אולי אפילו יותר רלוונטית היום מאי-פעם.

כבר נתקלתי, לא פעם ולא פעמיים, בניסיון להסביר שנאה.
כמעט כמו להגיד – אין דרך להתכחש לעובדה כי השנאה מהווה תכונה אנושית קיימת. ואם זה קיים, משמע – זכותו להתקיים, ויהיה 'זה' אשר יהיה (נניח). ואם כך, הבה נמצא דרך אחרת להתייחס אל השנאה, לחבב אותה על עצמנו ועל אחרים.

אבל אני אומרת – סלי-חה, מה?!? לא צריך להסביר שנאה, אלא להתנגד לה. ואיך בכלל אפשר לקבל שנאה כלגיטימית?

ומה לגבי חופש הביטוי? האם לסתום את פי השונא?
ובכן, כאשר משטר כזה או אחר כפה (ויש שעדיין כופים) על פרטים דעה מסוימת משל המשטר, הועלה על נס חופש הדעה וביטויה, גם אם במחתרת (כלומר – עד להפלת אותו משטר).
היות ולכל הפחות במחשבתו, האדם (גם את זה נניח, לצורך דיון) חופשי, בלי שום קשר לכפייה חיצונית/משטרית.

מכאן נובע כי ב'חופש הביטוי' מדובר בעצם בהבעת דעה ערכית, שיש בה תוכן.
כלומר – קללה למשל, אינה מהווה דעה, אלא אובדן שליטה זמני בכושר הדיבור (לדעתי).
האם אסור לקלל? בוודאי שלא. אבל אין לבלבל את הקללה עם חופש הביטוי. בלבול כזה מבזה את מי שנלחמו בפועל על זכותם להתבטא כנגד משטרים שלא איפשרו גם לחשוב.

אבל רק רגע. תיכף אחזור לזה. לפני כן אודה ואתוודה, כאשר שמעתי לראשונה את צירוף האותיות בי.די.אס., שאלתי את עצמי לאן נעלמה ה-אֵם., ולא התייחסתי ברצינות. הרי נטייתו המינית של האנוֹש – זכותו (כן, גם לענייני סדו-מזו, כל עוד מדובר בבוגרים בהסכמה, כמובן).

ועדיין קשה לי עם העניין הזה. כי, סלי-חה… מה? איך אפשר להניף את דגל זכויות האנוש, תוך רמיסתן בו-זמנית?
חרם? לא כל כך משנה מה הגדרתו, מה מטרתו המוצהרת, ממה המטרה נובעת. בסופו של דבר החרמה של מוצר ו/או תוצרת מכוונת לפגוע בפרנסת היצרן. ודרכו בכלכלת מדינתו.
בעיניי בלתי נתפס לחלוטין, שיש בכלל מישהו, שלא תופס עד כמה זה מגוחך ודי סותר את עצמו.
זכויות אנוש לקבוצה מסוימת בלבד, תוך רמיסת זכות אנוש בסיסית להתפרנס. בו זמנית. פשוט מגוחך.

ואיך משכנעים להחרים? ממה שהצלחתי להבין מדובר בהפצת שקרים, בניסיון לשנות היסטוריה מוכחת ומתועדת, תוך עידוד וליבוי שנאה. ובשורה התחתונה – חרם הבי.די.אס. מכוון לפגוע ולהרוס. נקודה.
מה שלדעתי הופך את תנועת ה-בי.די.אס. והתומכים בה למעיין טרור-צווארון-לבן. לא בפצצות וטילים, אלא בכלים כלכליים.
על כן כלל לא מפליא אותי ריבוי המדינות שהוציאו את התנועה אל מחוץ לחוקיהם. וכן ירבו עוד.

ולפתע פתאום, מגיע גם הדיווח על מחבלים של ממש, כאלו שהורשעו כבר, המהווים, שלא במפתיע במבחינתי, חלק מה-בי.די.אס. וכי איך אפשר היה אחרת?

והריני סוגרת מעגל וחוזרת אל השנאה וחופש הביטוי.
לאורך ההיסטוריה פשעים רבים החלו בשנאה פשוטה והתפתחו למימדים לאין שיעור. בחלק מהמקרים השנאה התבטאה בשקרים, עלילות, בדיות.
אבל כדי לגבש דעה ערכית, שיש בה תוכן, חייבים להבין את הנושא על בוריו. כפי שזה. את האמת. את העובדות המוכחות.
לכל דבר אחר, בן ובת האנוש הערכיים חייבים להתנגד, במיוחד כאשר הבסיס נטוע בשנאה.
לא משנה על מה הסכסוך ובין מי לבין מי.
שנאה והרס לא (!) פותרים שום דבר.

ולא נותר לי אלא לחזור ולצטט את אותו רבי עלום:
"האם האדם יקים אי-פעם סכר גבוה נגד מבול השנאה, שבו טובעים דורות?"
ולקוות ולייחל שיקום אי פעם הסכר הזה וכולנו נפסיק לטבוע (ואולי חוק אמריקאי יכול להיות הלְבנה הראשונה בסכר, כלומר – אם הדמוקרטים יתפקחו טרום הצבעה).
L

למידע נוסף, קליק פה.

רגעי דעה | Opinions

Murderers

L Weaves Words2 תגובות

לעברית, קליק פה.

Ted Bundy, November 1946 – 24 January 1989.
Serial murderer, rapist and necrophiliac.
Victims: admitted to 30. Unknown if that was it.
Sentenced to: death in the electric chair.

Jeffrey Dahmer, 21 May 1960 – 28 November 1994.
Serial murderer and sex offender.
Victims: 17.
Sentenced to: 15 life sentences, and another one later. Got killed in prison.

Charles Manson, 12 November 1934 – 19 November 2017.
Criminal. The leader of a cult whose members murdered 9 people. Criminal charge: Murder, Conspiracy.
Victims: 9 (+ 1 – one of the victims was pregnant).
Sentenced to: death. Converted to life in prison. Died in jail.

David Berkowitz (son of Sam), 1 June 1953.
Serial murderer.
Victims: 6 shot to death, wounded others.
Sentenced to: 6 life sentences in prison.

Dennis Rader, (the BTK murderer), 8 March 1945.
Serial murderer. What appalls me the most about this one is that he was married with children.
Victims: 10.
Sentenced to: 10 life sentences in prison without parole.

(While checking the worlds murderers, I found much worse than these. But I felt the above mentioned are the most known).

Any human being has innate rights. The first right (in my opinion and to my feeling) is the right to live, from the moment the person was born.
Still to my way of thinking and feeling, the sanctity of Life is so natural to human society that wants to live together, that Judaism, being the first monotheism in the world, recognized this right and adopted it as the highest of values.

And let us admit in full the simple fact – in order to live among any and all human societies, there have to be laws and order, for the better of the most. In which the sanctity of Life has existed thousands of years. And the heaviest penalties in human society (at least the modern one, I was always weak in history) are put on those who dare take other lives.

That is because there is no such right as the right to kill.
It seems that killing, murdering, taking another's life are against the law (other than in the defense of the self or others) world-wide (or that is how it should be).
In the day-to-day, the one stealing a Life for any reason confessed by him/her (or interpreted by others), deserves to be put on trial and bear the sentence.

I'll repeat – anyone alive has the right to live.
No one has any right to kill him or her.
(and I will add that to me, even a state has no right to sentence anyone to death, deplorable the crime as could be).

And politicians? The ones dependent on voters?
I'm sure none would be caught anywhere near the grave of any of the dregs of humanity above mentioned.
A visit at the grave of a murderer is an insult not only to the victims and their families, and the voters of that politician, but also to the entire humanity, that stands for life, organized by law.
Furthermore, going to a murderer's grave promotes more hate and murder.

But lo and behold, there seems to be someone that thinks murder is a human right… how surreal… and not many seem to think he is completely and utterly wrong.
But I do. Wrong. Utterly and completely.
He is wrong and insults victims, their families, his voters – humans that support Life (of which, I was happy to learn yesterday, about two million are re-thinking their vote. I had to calm down to be able to finish writing this post).
Shall I repeat again? With his deeds he promotes more murder and encourages hate.

But murder is murder, and it has no legitimate reason anywhere.
Murder is murder, whether by a psychopath, or out of hate or lust.
Murder is murder, and against not only the law but also the most natural right of any human – to live.
And finally – hate destroys from within and without. Only Love creates and builds, and only from Love peace will be born.
L

P.S. To be honest, I'll admit that the details at the beginning of this post I gathered from the Wikipedia. These murderers are so disgusting, that I didn't even try to verify anything.

ובעברית:

רוצחים

טד באנדי, נובמבר 1946 – 24 לינואר 1989.
רוצח סדרתי, אנס ונקרופיל.
קורבנות: הודה ב-30 רציחות. לא ידוע אם בזה זה הסתכם.
עונשו: מוות בכיסא החשמלי.

ג'פרי דאהמר, 21 למאי 1960 – 28 לנובמבר 1994.
רוצח סדרתי ועבריין מין.
קורבנות: 17.
עונשו: חמישה עשר מאסרי עולם, ועוד אחד מאוחר יותר. נהרג בכלא.

צ'ארלס מאנסון, 12 בנובמבר 1934 – 19 לנובמבר 2017.
פושע. מנהיג כת, חבריה רצחו תשעה בני אדם. הורשע ברצח וקשירת קשר לרצח.
קורבנות: 9 (+ 1 – אחת מהנרצחות הייתה בהריון).
עונשו: גזר דין מוות. הומר למאסר עולם. מת בכלא.

דיוויד ברקוביץ (בנו של סם)*, 1 ליוני 1953.
רוצח סדרתי.
קורבנות: ירה למוות ב-6, פצע אחרים.
עונשו: שישה מאסרי עולם.
(* מצטערת, לא נראה כי תרגמו את הדף שלו ב-וויקי לעברית).

דניס ריידר (רוצח ה-BTK – ראשי תיבות של 'לקשור, לענות, להרוג'), 8 למרץ 1945.
רוצח סדרתי. המחריד מכל, לדעתי – נשוי ואב לילדים.
קורבנות: 10.
עונשו: עשרה מאסרי עולם, ללא שחרור מוקדם.

(בבדיקתי את הרוצחים של העולם, מצאתי נוראיים יותר מהנ"ל. אך לתחושתי, אלו המפורסמים שבהם).

לכל בן אנוש עומדות זכויות מלידה. הזכות הראשונה (בעיניי, לדעתי, לטעמי ולתחושתי) זו הזכות לחיות, מהרגע שהאדם נולד.
עדיין לדעתי ולתחושתי, קדושת החיים טבעית כל כך לחברה האנושית, הרוצה לחיות יחד, עד כי היהדות, מהיותה הדת המונותאיסטית הראשונה, זיהתה זכות זו ואימצה אותה כערך עליון.

ובואו נודה בפה מלא (או במקלדת מלאה, במקרה זה) בעובדה הפשוטה – כדי לחיות במסגרת של חברה אנושית, חייבים להתקיים חוקים וכללים, לטובת הכלל. בכלל זה – קדושת החיים מתקיימת זה אלפי שנים. והעונשים הכי כבדים בחברה האנושית (לפחות זו המודרנית, תמיד הייתי חלשה בהיסטוריה) מוטלים על מי שמעזים לגזול חיים של אחרים.

זאת היות ואין כזו זכות אנוש – הזכות להרוג.
נדמה לי שהרג, רצח, קטילת אדם אחר – נמצאים מחוץ לחוק (מלבד במקרים של הגנה עצמית והגנת אחרים) בכל העולם (או שכך זה צריך להיות).
בחיי היום-יום הגונב חיי אדם, מכל סיבה בה ייתרץ בעצמו את מעשיו (או ימציאו לו), ראוי לעמוד לדין ולשאת בעונשו.

אחזור שנית – כל מי שחי זכאי לחיות.
אף אחד אינו זכאי להרוג אותו, או אותה.
(ואוסיף כי בעיניי, לדעתי, לטעמי ולתחושתי – גם למדינה אין זכות לגזור דין מוות על פושע, מחריד ככל שיהיה).

ופוליטיקאים? התלויים במצביעים? אני משוכנעת כי אף אחד מהם לא היה נתפס בשום קרבה אל קברי חלאות האנושות המוזכרות לעיל.
הרי ביקור בקברו של רוצח מהווה עלבון לא רק לקורבנות הרוצח ובני משפחותיהם, ולמצביעים לאותו פוליטיקאי, אלא גם עלבון לאנושות, הדוגלת בחיים, מאורגנים בחוקים.
יתרה מכך – העליה אל קברו של רוצח מקדמת רצח ומעוֹדדת שנאה.

אבל הפלא ופלא, נדמה כי יש מישהו, הסבור כי רצח מהווה זכות… כמה הזוי… ולא רבים חושבים כי הוא טועה לגמרי ולחלוטין.
אך אני חושבת כך. הוא טועה. לגמרי ולחלוטין.
הוא טועה ומעליב קורבנות, בני משפחתם, ומי מהמצביעים לו – בני אנוש הדוגלים בחיים (שמחתי לגלות אתמול שכשני מיליון כבר מחשבים הצבעתם מחדש. נאלצתי להירגע לפני שהצלחתי לסיים לכתוב את הפוסט הזה).
שאזכיר שוב? הוא מעודד במעשיו לרצוח ולשנוא עוד.

אבל רצח זה רצח, אין לו שום סיבה לגיטימית בשום מקום.
רצח זה רצח, בין אם מפסיכופתיה או משנאה, או מתאווה.
רצח זה רצח, ונוגד לא רק את החוק, אלא גם את הזכות הטבעית ביותר של האדם באשר הוא – הזכות לחיות.
ולסיכום – השנאה הורסת מבפנים ומבחוץ. רק האהבה יוצרת ובונה, ורק ממנה יוולד שלום.
L

נ.ב. למען גילוי נאות אודה כי את הנתונים בתחילת הפוסט אספתי ב-וויקיפדיה. הרוצחים הללו כל כך מבחילים, עד כי כלל לא ניסיתי לאמת את הפרטים במקומות אחרים.

רגעי דעה | Opinions

A Serious Issue

L Weaves Words2 תגובות

לעברית, קליק פה.

Locally, lately, one of the issues in question has been the abuse of medical staff. Last weekend I read an article in the newspaper enlarging the issue. Medical staff, so the article says, are not only exposed to verbal and physical abuse, but also sexual.
And I'll state in advance that to my mind – this issue is as serious as it gets.

And yes, indeed! It was very shocking (!!) to read that a man (and him being drunk does not make any allowances whatsoever) could let himself reach a hand and grab an intimate part of a woman, a stranger to him in general, but especially so when the woman approached him as a part of a system designed to give him medical help.
It has to be said that the woman's reaction (stepping back, disconnecting and shouting at the man) – also in my own opinion – was legitimate and just.
Though (I must stress the point) no human (!) deserves such an un-legitimate and unjust treatment from any one.
(And this is just an example of other shocking stories, detailed in the article).

But when one of the interviewees mentioned compliments… (she was told countless times she is pretty).
Seriously? Compliments?!

Give me a few moments to explain:
Probably not all of them, but there are entire generations of men who were educated (at home) that it is polite to compliment women. The compliment is as natural to them as wishing a 'good morning'. To them the compliment shows respect, appreciation.
And a live image forms before my mind's eye – someone was a guest in my childhood's home. Just before we got up from the dinner table, the guest thanked my mother for the food he ate. And bothered to explain that not complimenting the cook is impolite.

Politeness – being civilized or well-bred, according to my Oxford dictionary.

Okay. Civilization changed in the last few decades. All of a sudden Shaming (for instance) from a faux pas has become a legitimate norm (not to me! but some think so). Maybe I have no reason to be astonished that a compliment has become an insult.

Someone once wrote that humanity, by it's nature, is prone to exaggerate. One could say women can exaggerate too, after all they are also only human, like the rest of us.
But I would not want to live in a society in which all men close their eyes, shut their ears and close their mouths anytime and anywhere.
I would most certainly would not want (as a woman myself) to be thought as the one who shuts men's ears, closes their eyes and shuts their mouths.

It is very right to say that sexual harassment is a complicated and relative issue. It is also true that there is a weight to a woman's perception and her interpretation of the situation.
I can also agree with someone else quoted in the article, that said something like – the same saying can be benign in a certain situation and very meaningful in another.
There is the news: any communication between any human beings can be complicated, relative, open to interpretation and dependent on the situation.

Therefore it is very proper to discuss, share standpoints, clarify opinions. But it is also proper, still in my own opinion, to keep in proportion, not get carried away.
An abusive act, like that of the drunk guy, does not only deserve condemnation but also punishment.
However, an abusive act like that is not to be compared to a compliment, or even the lacking attempt to compliment.
Generally speaking, patients are in the hands of the medical staff and dependent on them. Of course whoever of them that was educated to be polite – will be so, maybe even especially so, because of their situation.

And if it is true that (I'm more summing up than quoting) "I enter the treatment room professionally" and "I'm suddenly looked at as a woman", if she doesn't want to say 'thank you', maybe that woman should remain professional and ignore what she doesn't like (or maybe even try to understand the man…).

But I guess this is also 'news': there is no perfect profession.
Any profession has its' 'grunt work', and any position has this person or the other that annoys or angers. And if compliments are so disturbing, maybe that woman (and whoever feels the same) should think about medical research and not the treatment of flesh and blood patients, who are also prone to err as anyone else.
L

ובעברית:

נושא רציני

בסוף השבוע האחרון פורסמה כתבה רצינית מאד (כך חשבתי). לא רק אלימות מילולית וגופנית צוותים רפואיים סופגים, אלא גם מינית.
ואבהיר מראש כי, לדעתי ובעיניי – כל הנושא רציני מאין כמוהו.

ו-אכן, כן! מזעזע מאד (!!) לקרוא שגבר (והיותו שיכור ממש לא מעניק לו הנחות) יכול להרשות לעצמו לשלוח יד אל אזור אינטימי בגופה של אישה זרה לו באופן כללי, אך במיוחד כאשר האישה התקרבה אליו מתוקף תפקידה במערכת הרפואית, שנועדה לעזור לו.
ויש לציין כי תגובתה של האישה (התרחקות, ניתוק מגע וצעקות על הגבר) – גם במקרה זה, לעניות דעתי האישית – הולמת וראויה.
אם כי (עליי להדגיש) אף אחת/ד (!) לא ראוי/ה ליחס כל כך בלתי הולם מאף אחד/ת.
(וזו רק דוגמא למקרים מזעזעים נוספים, המפורטים בכתבה).

אבל ברגע שמי מהמרואיינות הזכירה מחמאות… (כמה פעמים אמרו לה שהיא יפה).
ברצינות? מחמאות?!

הרשו לי כמה רגעים להסביר:
יכול להיות שלא כולם, אבל יש דורות שלמים של גברים, אשר חונכו 'מהבית' לחשוב שמן הנימוס להחמיא לנשים. המחמאה טבעית להם כמו לאחל 'בוקר טוב' בבקרים. המחמאה מבחינתם מבטאת כבוד, הערכה.
ותמונה חיה מתגבשת לעיניי רוחי – מישהו התארח בבית ילדותי. עוד לא קמנו משולחן הסעודה וכבר האורח הודה לאמי על הארוחה. ועוד טרח להסביר שלא להחמיא למי שבישל זה לא מנומס.

נִימוּסִיּוּת – הליכות נועם המקובלות בחברה, אליבא ד'אבן שושן.

בסדר. החברה השתנתה בעשורים האחרונים. לפתע פתאום ביוש (למשל), מ-כמעט 'יהרג ובל יעבור' הפך לנורמה לגיטימית (לא בעיניי! אך יש החושבים כך). אולי אין לי סיבה להתפלא על שמחמאה הפכה לעלבון.

היה פעם מי שכתב כי האנושות, מטבעה, נוטה להגזמה. אפשר לומר כי גם נשים יכולות להגזים. הרי גם הנשים אנושיות ככולנו.
אבל לא הייתי רוצה לחיות בחברה בה כל גבר עוצם עיניו, אוטם אוזניו וסותם את פיו בכל מקום-זמן-ומצב.
ובוודאי שבטח שאני ממש לא רוצה (בתור אישה) להיחשב כמו זו האוטמת לו את אוזניו, עוצמת לו את עיניו וסותמת לו את פיו.

נכון מאד לומר כי הטרדה מינית מהווה נושא מורכב ויחסי. עוד נכון שיש משקל לתפיסתה של האישה (תפיסה מלשון הבנה שלה, לא מגע בה) ופרשנותה את המצב.
אני יכולה גם להסכים עם מישהי אחרת בכתבה, שאמרה משהו כמו – אותה אמירה יכולה להיות סתמית במצב מסוים והרת משמעות במצב אחר.
והרי לכם החדשות ועיקרן תחילה: כל יחסי אנוש בין בני אדם יכולים להיות מורכבים, יחסיים, נתונים לפרשנות ותלויי מצב.

לכן ראוי מאד לדון, לשתף עמדות, להבהיר דעות. אבל ראוי גם, עדיין לדעתי האישית, להישאר בפרופורציות ולא להיסחף.
מעשה מגונה של ממש, כמעשהו של אותו שיכור, ראוי לא רק לגינוי, אלא אף לענישה.
אבל אין להשוות מעשה מגונה שכזה למחמאה, או אפילו הניסיון הלוקה להחמיא.
בסך-הכל הכללי, חולים נמצאים בידי הצוות הרפואי ותלויים בהם. כמובן שמי מהם, אשר חונך לנימוס, יהיה מנומס, אולי אף במיוחד בגלל מצבו.

ואם נכון ש-(להלן תמצות במקום ציטוט) "אני נכנסת לחדר טיפול מקצועית" ו-"פתאום מסתכלים עלי כעל אישה", אם היא לא רוצה להגיד 'תודה' למחמאה, אולי עליה להישאר מקצועית ולהתעלם ממה שלא נראה לה (או, אפילו, שתנסה להבין את הגבר…).

אבל כנראה שגם אלו 'חדשות': אין מקצוע מושלם.
בכל מקצוע יש את ה'עבודה השחורה', ובכל תפקיד יש את ההתמודדות עם אדם זה או אחר המרגיז/מכעיס. ואם מחמאות כל כך מפריעות, אולי אישה זו (והדומות לה) צריכה לחשוב על עיסוק בחקר הרפואה ולא הטיפול בחולים בשר ודם, המוּעדים גם לטעוֹת כמו כולם.
L

רגעי דעה | Opinions

משעול החתולים | Cat Lane

L Weaves Words2 תגובות

Sometimes, early in a morning, I pass the Cat Lane. That's where they are, witting. To whoever feeds them.
One can argue about feeding street cats – either for or against

מדי פעם, מוקדם בבוקר, אני חולפת במשעול החתולים. ושם הללו נמצאים, ממתינים. לבואו של יהא אשר יהיה מי שמאכיל אותם.
אפשר להתווכח על האכלת חתולי רחוב – בעד או נגד

But at least a public lane is better than a residential building

אך לפחות משעול ציבורי עדיף על פני בית פרטי

Cats tend to dominate staircases and door mats

חתולים נוטים להשתלט על חדרי מדרגות ושטיחוני סף

And also streak out with a vengeance as neighbors approach

ונוטים גם לברוח בשצף-קצף בהתקרב שכנים

In public the cats disturb no one

בשטח ציבורי, אין החתולים מפריעים לאיש

L

רגעי דעה | Opinions

Lines

L Weaves Words3 תגובות

קווים | Lines

לעברית, קליק פה.

And some more lines:
Just like that, without any advance warning, the Daily Post announced its' closing.

When I first joined the WordPress, there were several options to (well, sort of) post an invitation to other bloggers to stop by and visit a post. These options gradually dwindled to three. One of which is aimed more at new bloggers. Therefore only two could suit this blog. Lately I've been inviting other bloggers to my own blog only via the Weekly Photo Challenge.
The last of which will come up this week.
Before it does, I have no clue if I'll participate.

Whether I do or don't, on the one hand – I have no real basis of complaint.
The WordPress is aimed at tens of millions of bloggers. Therefore, some inside-initiated activities (such as forums) and a following mechanism based on some sort of personal messaging system are simply inapplicable.
The Following system, which the planners of this platform managed to think of, is the Reader.

On the other hand – the Reader never seemed to me as especially effective. Bloggers tend to follow so many blogs that their Reader is inundated, which in turn seems as an encouragement to miss this post or the other. Especially, also, if a blogger didn't post exactly at the time the follower checks their Reader (or around that time).

In my case – with only one local reader and over sixty others, some of which are inactive blogs, others tend to miss posts, and with no place left to invite others here, I'm not convinced there's much point for me to go on.

Besides, stopping the activities of the Daily Post seems to me the sure way towards gradually stopping WordPress in its' entirety.
With no inside-initiated activities to encourage traffic, only the established groups around one or more bloggers will survive.
With no inside-initiated activities to encourage traffic, new/future bloggers won't manage to find anything, even these established bloggers' activities.
With no inside-initiated activities to encourage traffic,natural fallout of veteran bloggers will gradually diminish even the activities of these established bloggers.

And all that's left for me to add is –

What a shame.

L

ובעברית:

ושורות:
ככה סתם וללא כל התרעה מראש, בלוג הבית הודיע פתאום על סגירת שעריו בסוף החודש.

כאשר הצטרפתי אל ה-WP לראשונה, היו מספר אפשרויות אותן ראיתי כמעיין פורום הבלוגיה, כלומר – מקום בו אפשר להזמין בלוגרים אחרים לביקור-הצצה. אפשרויות אלו הלכו והצטמצמו אל שלוש. אחת מהן נועדה לבלוגים חדשים. לכן שתיים מהן בלבד יכולות היו להתאים לי. לאחרונה נעזרתי רק ב'אתגר הצילום השבועי'.
האחרון שבהם יעלה ביום חמישי.
בטרם יעלה ממש, אין לי מושג אם אשתתף.

בין אם כן ובין אם לאו, מצד אחד – אין לי כל יסוד אמיתי לטענה.
ה-WP נועד לעשרות מיליוני משתמשים. לכן, גם פעילויות יזומות פנים-מערכתיות אחרות (כגון פורומים למיניהם) וגם שיטת מעקב/מנוי מבוססת מסר אישי (כזה או אחר) פשוט לא ישימים.
שיטת המעקב, עליה הצליחו לחשוב המתכננים של הפלטפורמה, זו שיטת ה'קורא'.

מצד שני – ה'קורא' מעולם לא נראה לי יעיל במיוחד. אנשים עוקבים אחרי כל כך הרבה בלוגים עד כי ה'קורא' שלהם מוצף, מה שתמיד נדמה לי כמעודד החמצה של פוסטים יחידים. במיוחד אם בלוגר זה או אחר לא קלע בול אל השעה בה המנוי/עוקב בודק את ה'קורא'.

ובמקרה שלי – עם מנוי ישראלי יחיד ועוד כשישים ומשהו מנויים אחרים, מהם בלוגים בלתי פעילים ומהם כאלו שבעיקר מחמיצים, וללא כל מקום להזמין אחרים, אני לא משוכנעת שיש לי טעם להמשיך.

מלבד זאת, הפסקת הפעילות של בלוג הבית נראית לי כדרך המלך אל השבתה הדרגתית של ה-WP בכללותו.
בהיעדר גורם פנים-מערכתי לעידוד תנועה, תשרודנה רק קבוצות סגורות של פעילויות יזומות של בלוגרים מסוימים.
בהיעדר גורם פנים-מערכתי לעידוד תנועה, בלוגרים חדשים/עתידיים, לא יצליחו למצוא דבר, גם לא את פעילויות הבלוגרים הנ"ל.
בהיעדר גורם פנים-מערכתי לעידוד תנועה, נשירה טבעית של בלוגרים ותיקים תצמצם בהדרגה גם את פעילויות אותם בלוגרים.

וכל שנותר לי להוסיף זה –

כמה חֲבָל.

L

רגעי דעה | Opinions

המכוער והבוטה, צלם אנוש וכבוד האדם – חלק ב'

L Weaves Words4 תגובות

אני כל כך לא מחוברת לכלום עד כי לא ידעתי/שמעתי/ראיתי/קראתי על מה שקרה לפני יותר משבוע.
כלומר – עד אשר נתקלתי בדעה שהזכרתי בפוסט האחרון.

תוך כדי הבעת הדעה, תואר מה שנראה לי כהתנהגות פסולה (לחלוטין!) של משטרה.
ובמילים אחרות – מה שנכתב שם נקרא בעיניי ההמומות כהתעללות באדם מבוגר.

בשלב הראשון – ניסיתי להציב את עצמי בנעלי הצופה בשוטר המתעלל במישהו. ושאלתי את עצמי – האם יכולתי להתערב?
לצערי, אני חייבת לענות, שכמובן שלא. השוטר אוכף חוק. האזרח שומר חוק. כאזרחית שומרת חוק, אין לי שום יכולת או זכות להפריע לאוכף החוק במילוי תפקידו, היות והפרעה כזו מהווה עבירה.
לפי החוק הזה, גם אם ההתעללות בוטה, מכוערת וברורה לעין כל, אין לאף אזרח מן הישוב כל דרך להפריע לשוטר.
ואגב, כנראה שזו אחת מהסיבות לקיומה של המחלקה לחקירת שוטרים…

אבל… שהצופים יריעו וימחאו כפיים? להתעללות?! איפה זה משאיר את צלם האנוש וכבוד האדם? ועוד להפיץ תמונות?!
אין לי מילים להביע את גודל ועומק ההלם והזעזוע.

זו התנהגות של מי שהוריהם לא חינכו אותם כלל (אחרים, למשל, חונכו בין היתר לכבד את המבוגרים מהם, ללא שום קשר קלוש שבקלושים לצבע עורם, מגדרם, דתם, דעתם, או כל דבר אחר).
זו התנהגות של מי שלמדו לדקלם מילים, אך שכחו מזמן את משמעותן האמיתית.

לא הייתי שם, לא ראיתי, אני מנותקת (ואם הדבר לא קרה – תקנו אותי). אבל אם נכון מה שמתואר בדעה זו, אם שוטרים אכן התעללו כך באישה מבוגרת והצופים הריעו ומחאו כפיים, אזי צופים אלה פשוט לא יודעים מה משמעות המילים 'זכויות', 'חמלה' ו'אנושיות'.

והשוטרים? לא רק התנהגות פסולה מכל וכל, אלא ראויה לבוז! ובהחלט נחוצה כאן חקירה…

וזו דעתי על דעתה של גלית דיסטל אטבריאן.

L

רגעי דעה | Opinions

המכוער והבוטה, צלם אנוש וכבוד האדם – חלק א'

L Weaves Words2 תגובות

Sorry English reader, this (and also the next post) is too local to translate.

בשבוע שעבר, נתקלתי בשתי דעות של אחרים, אשר נגעו במקומות רגישים לי. בפוסט הבא אתייחס אל הדעה שקראתי ראשונה, אך אתחיל באחרונה.

בין היתר כתב האדם: "… מאבק לגיטימי, גם אם, לעיתים, מכוער ובוטה".

ובטרם אבהיר במה מדובר, אציין עוד כי האיש נגע גם בָּקלוּת (הבלתי נסבלת בעיניי) בה כל בר דעת שולף מיד השוואות אל גרמניה הנאצית על כל פיפס.

השואה, אשר את זכרה נציין ממש אוטוטו, צריכה להיות (לדעתי) מעבר למילים. הרי גם מילים כדוגמת – זוועות, פרעות – לא מתקרבות כלל לתאר אותה. לכן כל השוואה אליה פסולה בעיניי מראש. היות ואף אחד ושום דבר לא יכולים להתקרב אל גודל מימדי הענק של השואה. אל רציחתם של מיליונים. ולא רק רצח, אלא ביזה והשפלה ואובדן כל צלם אנוש בדרך אל הרצח וגם לאחריו. הניצול עד הסוף של כל חלק וחלק, בין אם ניתן לנצלו ובין אם לא (כמו הניסיון להפיק סבון, למשל).

אך אם אחזור אל הדעה בה פתחתי – מצאו חן בעיניי המתינות ושיקול הדעת, הכבוד לזולת, ההבאה של דוגמאות מן העבר (אליהן כלל לא הייתי מודעת), וההתייחסות המכבדת ומכובדת אל הצדדים הקשורים.
(בין אם הללו ראויים לכבוד ובין אם אחרת. ולמען הסר ספק ו/או בלבול, אבהיר כי בעצמי, ובהמשך ישיר של הפסקה הקודמת, אני ממש לא יודעת אם אוכל לכבד דעתו של מי שמעז לזלזל בשואה בהשוואתה אל כל דבר אחר מלבדה).

לכל הפחות זו דעה המאפשרת ומעודדת דיון אמיתי.
וכל המתלהמים, מגיבים, משווים, אינם מחפשים כלל לדון בְּדבר, אלא רק להביע את דעת עצמם, גם אם אין זה מקומה, ובמיוחד כאשר נדמה להם כי זו הזדמנות ל'הברקה'. ובדרך כלל נלווה אליהם הספק – האם בכלל קראו/שמעו את מה שהגיבו לו.

הפכנו לחברה אלימה בהרבה מובנים והיבטים, ולדעתי זה כשלעצמו מאד מכוער ובוטה. אם יש לי ביקורת על הדעה שקראתי, זה בדיוק זה – לציין כיעור ובוטות, מבלי להעביר ביקורת, כמוהו כאישור, כלגיטימציה.
בדרך כלל אין לאדם מה לעשות כנגד המכוער והבוטה, מלבד להוקיע בכל התייחסות אל התופעה.

וזו דעתי על דעתו של חיים זיסוביץ'.

L

רגעי דעה | Opinions

פוסט שלא מן המניין

L Weaves Words5 תגובות

Sorry English reader, this post is too local to be of interest. Yet I hope you at least smile at the funny photo below.

כותרת משנה – חדשות, חלק ב': ההדגמה

לגמרי במקרה אספתי אתמול שני עיתונים. מאמר באחד מהם מתחיל באלו המילים:

"אחרי שביקורו נדחה בעקבות הכרזת נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על הכרה בירושלים כבירת ישראל, החל אתמול סגן הנשיא מייק פנס את ביקורו במזרח התיכון".

הבה נקדיש רגע לניתוח המשפט הזה. עובדתית – משפט נכון. אבל-ברם-אולם, ולמיטב זיכרוני, ההסבר הרשמי לדחייה בזמנה היה אחר.
מה שהופך את המשפט הזה לפרשנות ולא דיווח.

בעיתון השני הכותרת הראשית של המאמר באותו נושא כמעט זהה לזו שבקודמו. שתי הכותרות מצטטות מדברי סגן הנשיא. הכותרת המשנית שונה, מציינת עובדות ומתעלמת ממה ש'לא הוחלט', המופיע בכותרת המשנית הקודמת. ומילות הפתיחה:

"כאשר הממשל הפדרלי בדרך להשבתה, ואחרי שביקורו במזרח התיכון נדחה כמה פעמים: הערב ינתח סגן נשיא ארה"ב, מייק פנס, בישראל".

בעיניי, לדעתי, לטעמי, זה דיווח. נקי מפרשנות.

והאתגר? אם תרצו, נסו להתאים את העיתון למאמר…

כותרת משנית שנייה – ההמחשה

הרי לכם צילום של אנפת לילה (עובדה).

אפשר לומר על הצילום הזה הרבה, כולל היותו צילום לא מוצלח במיוחד (בלשון המעטה), אם לא (לכל הפחות) פשוט משעמם (= דעה).
יכולתי להסביר כי ניסיתי לצלם את הציצית של האנפה, אשר בתורה ניסתה להשאיר אותי בשדה ראייתה, לכן לא הפסיקה להפנות את הראש ולהסתיר את הציצית. לכן זה למעשה צילום של כישלון (= פשר התמונה. וכאן הפתח לפרשנות אחרת, ככל העולה על דעתך).

אם כי כאשר העברתי את הצילום מהמצלמה (עם הצג הפצפון) אל המחשב עם הצג הגדול, חייכתי.
מימין למעלה משתקפת (נדמה לי שזו הייתה) אגמית מצויה.
מה שגורם לצילום להיראות כתמונה של שני מכונפים הפוכים זה לזה. מצב אשר לא יכול להתקיים במציאות ועל כן מצחיק.

בתקווה שהבהרתי
L

רגעי דעה | Opinions

חדשות

L Weaves Words10 תגובות

Sorry English reader, this is too local to be of interest elsewhere.

אקדים ואומר שני דברים, בטרם אגיע אל העיקר (גם אם זה מאריך פוסט ארוך מראש, ועימך הסליחה. תודה על הסבלנות):
א) כל הלהלן מורכב מדעותיי והשקפותיי האישיות בלבד, אשר אינן מחייבות אף אחד (מלבדי, כמובן);
ו-ב) גם כאדם בכלל אבל כבלוגרית בעיקר (!) אני א-פוליטית.
ואם ב' זה מפתיע, אסביר – מה שמניע אותי לכתוב דעות, כמעט תמיד, זה עוול כזה או אחר. לא פוליטיקה. (אגב, גם, אם כי לא רק, כאשר העוול נגרם דווקא לשמאל, ע"ע דעתי האחרונה).
ומשהבהרתי, אגש אל העיקר, אשר כאמור – מהווה דעה, אבל גם הצעה לדיון:

נדמה לי שככל האדם, כך סברתי גם אני כי באם יש מי המעוניין בחדשות, עומדים לרשותו (או לרשותה) מספר מקורות – העיתון, הרדיו והטלוויזיה (התייחסות אל הרשת רק תאריך את הפוסט, מה גם שצריכת החדשות שלי החלה לפני התבססותה של זו בחיינו).

ובכן, באשר לי – התייאשתי מהעיתון עוד בטרם הסתיים האלף הקודם. כמה וכמה מהם פשוט לא עניינו אותי מספיק כדי לקנות אותם, ואם לאחד מהם היה היבט מושך, ברגע שהיבט זה איבד ממשיכתו, העיתון עצמו התגלה לעיניי (הפרטיות, אזכיר) ולדעתי (ביתר שאת, כי לא הייתי לגמרי עיוורת לכך מלכתחילה) כצהובון יותר מאשר עיתון חדשותי רציני. וכך נגמלתי מהעיתונות הכתובה.

אבל עדיין הייתה לי הטלוויזיה (כמאז ומתמיד). שם הייתה לי מהדורת חדשות חביבה למדי. אם כי ויתרתי על הטלוויזיה בכללותה, בעבוֹר המדינה אל עידן הדיגיטל. אך אני חייבת לציין בהקשר הנוכחי כי גם שם לא חסרו העצבים.

נדמה לי שמכנים את התופעה 'עיתונות נשכנית' (או ביטוי אחר שכמו-מצדיק), אולם בעיניי (הפרטיות, אזכיר) ולאוזניי (אותו כנ"ל) זו הייתה פשוט חוצפת יתר, אם לא תירוץ עלוב וסתמי.
כלומר – הוזמן אדם להתראיין, להסביר, להבהיר, לנמק או כל דבר אחר. והנה יושב מולו מי שתוקף (או תוקפת) אותו מילולית. שאלות 'קשות' נוֹרות אל חלל האוויר ביניהם, אבל-ברם-אולם, למרואיין, אשר הוזמן לשם, לא מניחים בכלל לדבר. כל ניסיון שלו להשחיל מילה – מיד נקטע. ומי שקולו נישא ברמה זה דווקא המראיין.

ובכן, החוצפה שבכך (לדעתי, אזכיר) מתבטאת בכל קטיעה של דברי הזולת.
והתירוץ – העיתונאות, ו/או זכות הציבור לדעת – בהזדמנויות אלו נחשף בעליבות, מתגלה כריק מכל תוכן, כאשר כל מטרת הראיון מהסוג הזה (לדעתי, אזכיר) הייתה כנראה רצונו של המראיין להתבטא בעצמו ולא לחשוף לקהלו את מה שיכול להעניק לו המרואיין.
מה שיכול היה להיות לגיטימי, בתור פרשנות או מאמר דעה. אבל שם אין מקום למרואיין, שיספק תפאורה…

לכן, כאשר כיביתי את הטלוויזיה שלי בפעם האחרונה והחזרתי את הממיר, בצד הצער והתהייה לגבי חדשות העתיד, גם נשמתי לרווחה. ועברתי לצרוך חדשות רדיופוניות.

נו, גם כאן לא חסרו תסכולים. גם מכאן לא נאלמו תופעות מעצבנות כמתואר לעיל. לכן נעתי ונדתי בין התחנות. ומה בסה"כ רציתי? רק לדעת מה מתרחש במחוזותינו ובעולם… האם זה כל כך מוגזם?

אבל (!), בנדודיי בעקבות החדשות לגמרי החמצתי את ההסתבכות והרעש סביב עיתוני החינם. אבל כן קלטתי כי בכניסה (יציאה?) אל/מ-מרכול גדול לפתע הוצע משהו, שנראה כעיתון (גם אם דקיק), ונדמה כחינם לכל דורש.
אודה ולא אבוש כי זמן רב עברתי לידו מבלי להושיט יד ולקחת. אולי פשוט מפני שפעולה כזו, שאינה מלוּוה בהעברה מיידית של כסף בתמורה, מושרשת מדי בדעתי כגניבה.

כאמור, אני א-פוליטית. כנראה שזו עוד סיבה לכך שנעלם ממני (לגמרי) המאבק עצמו בחינמונים (החמצתו רק עזרה). כל שידעתי היה כי לפתע, רגע-שניים לאחר שהתרגלתי לאסוף אותו, נעלם אחד מהם. על כן חיפשתי עוד יותר את השני. ש… מה אומר-אגיד ואדבר, פשוט היה עיתון מעניין. מלכתחילה.
מתישהו קלטתי שיתכן, יכול להיות, אולי, שיש איזו בעיה עם החינמון הזה.
העיתון נחשב 'מוּטה' (לא עלינו!).

טוב. רק רגע. כי טענות כאלו אני לא מקבלת כפי שנאמרות, ומנסה תמיד לבדוק, ולגבש לעצמי ובעצמי את דעתי. במיוחד כאשר מדובר כאן בעיתונאות חדשותית. הרי אין לי סיבה להתייחס בכלל אל מאמרי פרשנות ודעה. זה לא מה שאני מחפשת.
ולפתע-פתאום גיליתי (בזמנו) כי היה לי כלי בדיקה, לא רק נגיש אלא אפילו אובייקטיבי.
לפני כל סיפור ה'כאן' (התאגיד), מצאתי ברשת ב' של קול ישראל, ב-5 לפנות בוקר, שעה בה הקריין הקריא את כותרות כל העיתונים.
אהבתי את זה. מאד.

הקריין ממש הקריא כותרות, ללא כל דעה, ואיפשר (לי) להשוות בין העיתונים השונים.
הקשבתי לתקופת-מה ומה שגיליתי (אזכיר שוב – דעה, השקפה ותחושה אישיות שלי) די הדהים אותי.
כמעט כל החדשות הופיעו בכל העיתונים. הוספתי את המילה 'כמעט' רק בגלל שקרו מקרים בהם חדשה, אשר יתכן כי אופיה היה יותר בגדר עניין אנושי, נעדרה דווקא מהעיתונות הנחשבת כ'בלתי-מוטה'.

הפסקתי להקשיב לתוכנית ההקראה הזו רק כאשר נעלמה מעל גלי האתר (בתפר המעבר ל'כאן'). אבל כבר התרגלתי. לכן חיפשתי אם הייתה לה מקבילה בתחנה אחרת.
להפתעתי, מצאתי. דווקא בגל"צ. לאכזבתי (הגדולה-עצומה-ורבה!) שם לא מצאתי את האובייקטיביות.

אם תוכנית כזו בכלל מתקיימת, הרי מטרתה צריכה להיות הקראה נטו של הכותרות, אם לצורך השוואה ביניהן ואם ככלי ושירות למאזין, ותהיה סיבתו להאזין אשר תהיה.
לכן, בפעם הראשונה ששמעתי הקראה אובייקטיבית של כל (!) השאר, אך מעין התנצלות וגמגום, ובאופן כללי – שידורו של הקריין בין מילותיו ש'אני בעצם לא רוצה להתייחס אבל מחייבים אותי' – לפני החינמי, הרמתי גבות (צר לי, אין לי הכישרון לזקור רק אחת מהן).
אבל כאשר אותו גמגום-מיאוס חזר על עצמו בכל בוקר ובוקר (!?), פשוט סגרתי את הרדיו בשאט נפש. אוה… "איך להגיד?" * דעתו של הקריין לא הייתה לעניין. וכלל לא מעניין אותי מה נדמה היה לו ש"כולם יודעים שזה כך" או אחרת (האם להזכיר הטיה?).

מאז ועד היום כבר התרגלתי לאסוף את החינמון הזה (ה'מוטה') בכל יום. ואודה עוד כי אם היה עומד לצדו עוד איש עם העיתון השני, סביר מאד להניח כי הייתי אוספת גם אותו על בסיס יומי. כפי שזה, באותו חינמון שני אני נתקלת רק אחת לשבוע-שבועיים (אם בכלל, היות ובשבועיים האחרונים זה לא קרה).
ובכל אחת מהפעמים בהם קראתי את השני במקביל, לא מצאתי אותו מעניין יותר, ו/או מפורט יותר, ו/או מחדש יותר מזה הנגיש לי יומית.
ואם יש לשני בכל-זאת יתרון על הראשון, מבחינתי זה מתבטא בחוברת הפנאי של הסופ"ש.
ואם יש לשני חיסרון, זה מתבטא דווקא (היכונו להפתעה, תיפוף מהיר) ב…

הטיה קלה…
כלומר – יותר תחושות נגד עומדות מאחורי המילים, מאשר דיווח אובייקטיבי ובאמת נקי של התרחשות. אם כי, כאמור, זו רק דעתי.

ועניין אחרון ממש קצרצר:
באמת? שטויותיו של ילד, נטול תפקיד, בהקלטה בת שנתיים, זה חדשות?
לפתע ממש משמח אותי היעדר הטלוויזיה מחיי, היות וחדשות כאלו הן עוול לכולנו (שלא לומר עלבון לאינטליגנציה). וכלל לא מפליא אותי שלמחרת, בחינמון ה'מוטה' (כביכול), התייחסו לכך רק במאמר דעה, דיווח על התגובה והבהרת רקע (אותה לא מצאתי באתר שלהם לקישור).
L

* דברי הקריין כל כך הרתיחו אותי, עד שרשמתי לי אותן וזה הציטוט המדויק. היות וכן, כך מסתבר, אפשר לגרום עוול גם לעיתון…

רגעי דעה | Opinions

Still Without Judgment

L Weaves Words4 תגובות

לעברית, קליק פה.

Now, that we have passed the International Day for the Elimination of Violence against Women (see my previous post), I feel not only freer but also obligated (between me, myself and I, but still… and thank you for your patience) to relate to the subject from another angle.

Much have I read towards that annual day.
Including a female's opinion in one of the local dailies that – (well, somewhat re-phrasing, hoping that I kept the intent)
'the future man will employ extra caution and safe guards, in constant fear of the blade dangling randomly over the throat of any man, even one that has benignly flirted with a woman on Facebook'.
(I will add that this is the opinion of that writer, about a possible deterioration in human relations. But as for me? I sort of see what she meant).

Or part of the local law dealing with sexual harassment (at the work place), detailing that –
'the law wants to ensure… the preservation of Humanity and Human Dignity'.

Human Dignity.

I was glad to find Human Dignity within the law itself.
Seeing as Human Dignity, in my own opinion, makes the beginning, the end, and in between these – the essence of it all.

Any action from the outside that is accompanied even by the slightest whiff of coercion, does not respect the person being coerced.
And it is any ones' right to be respected. Any human.
Regardless of gender.

Meaning – the fact that I am a woman does not grant me any extra privilege. And at the same time even men are entitled to their dignity.

In a rather shocking (for me) coincidence, right during the preceding weeks before the weekend that marked the above mentioned annual day, I read about a man, that for a year of his life had to endure the limitation of his human rights, because of the (severe) complaints of a woman.
At the last possible minute, the procedure was stopped.
Sunday, Nov' 12th the trial was scheduled to start. And on Thursday, Nov' 9th, the message received was:
"the DA is recanting the indictment… [seeing as] there is no based foundation for a conviction".

Well, I agree with this man, which was quoted as saying: "it makes it look like something happened but it cannot be proven".
This man, throughout the whole, kept declaring his innocence. From the interview with him it does look (to me) that he is innocent. And if so, I cannot but agree with him further, when he says that he has been 'mightily wronged'.
But vis-a-vis the DA I just can't know what happened or didn't happen (which seems as if he is still being wronged).

In addition, I cannot judge the complainer. I don't know who she is and what could have been her motives, had she invented a slander. And whether this really was a false accusation.

And still not judging but from the existence of doubt, I cannot but think of false accusations.
And think further that false accusations hurt women in general, and the victims of harassment/rape in particular.
Just one such false accusation can deter investigators, and harm the chances of the true complaint to investigation and justice.
And that without even mentioning (again) the harm caused to whomever is complained against, through no faults of his own…

Which brings me back to Human Dignity.

Anyone respecting women, treats them accordingly. And does not create a place for complaint.
But here is a man, that seems to have treated women respectfully and was still complained against…
adding the opinion of the woman with which I started this post and I have to add also that –

Anyone respecting men, should treat them accordingly. And not file false accusations.

Because the blade cannot dangle randomly over the throat of any man, but has to be pointed to whoever is actually guilty (otherwise – where will Humanity and Human Dignity be?).

L

ובעברית:

עדיין מבלי לשפוט:

עכשיו, משעברנו את היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים (ע"ע הפוסט הקודם שלי), אני מרגישה לא רק חופשיה יותר אלא גם מחויבת (ביני לביני בעיקר, אך בכל-זאת, ועימכם הסליחה והסבלנות) להתייחס אל הנושא מזווית אחרת.

הרבה דברים קראתי לקראת אותו יום שנתי.
כולל דעתה של מישהי, באחד היומונים, כי – (ובכן, בארגון מחדש-מה של המלל, בתקווה כי הותרתי את הכוונה בעינה)
'הגבר העתידי ינקוט משנה זהירות ואמצעֵי ביטחון, מחשש מתמיד מפני להט החרב המרחפת אקראית על גרונו של כל גבר, גם כזה שפלרטט לתומו עם אישה בפייסבוק'.
(אוסיף כי זו דעת הכותבת, לגבי הידרדרות אפשרית ביחסי אנוש. אבל כאשר ביני לביני? אני מבינה על מה היא כותבת).

או חלק מהחוק הישראלי בנושא הטרדות מיניות (בעבודה) המסביר כי –
'החוק בא… להבטיח… [שמירה] על צלם אנוש וכבוד האדם'.

כבוד האדם.

שמחתי מאד לגלות שיש בחוק התייחסות אל כבוד האדם.
היות וכבוד האדם, בעיניי ולדעתי, מהווה את ההתחלה, את הסוף, וביניהם – את עיקר הדברים.

הרי כל מעשה המגיע מבחוץ ויש לו ריח (אף הקלוש שבקלושים) של כפייה, אינו מכבד את האדם עליו המעשה נכפה.
וזכות כל אדם לכבוד. כל אנוש.
בלי שום קשר למגדר.

כלומר – העובדה שאני אישה לא מקנה לי שום זכות יתר. ובמקביל גם גבר זכאי לכבודו.

בצרוף מקרים די מזעזע (אותי, לכל הפחות), ממש במשך השבועות הספורים אשר קדמו לסוף השבוע שציין את יום המאבק דלעיל, קראתי על הגבר, אשר למשך שנה מחייו נאלץ לחוות הגבלת זכויותיו בגלל תלונותיה (החמורות) של מישהי.
ברגע האחרון לפני תחילת משפטו, ההליך נעצר.
ביום ראשון ה-12 לנובמבר היה אמור להתחיל המשפט, וביום חמישי, ה-9 לנובמבר התקבלה ההודעה (אצטט מאחד העיתונים:)
"שהפרקליטות חוזרת בה מכתב האישום… [היות ו] אין סיכויים מבוססים להרשעה".

ובכן, אני מסכימה עם הגבר הזה, המצוטט כאומר: "זה עושה רושם כאילו קרה משהו ואי אפשר להוכיח".
האיש, לכל אורך הדרך, הצהיר על חפותו. מהראיון איתו עולה הרושם (לפחות לדעתי) שאכן הוא חף מפשע. ואם כך, אני לא יכולה שלא להסכים איתו גם עם אמירתו ש-'נגרם לו עוול נורא'.
אבל למול התנהלות הפרקליטות אני פשוט לא יכולה לדעת מה קרה, או לא קרה (ומכך נראה כי ממשיך להיגרם לו עוול).

בנוסף, אני לא יכולה לשפוט את המתלוננת, היות ואין לי מושג מי זו ומה יכולים היו להיות מניעיה, אם המציאה/העלילה, ואם אכן זו הייתה תלונת שווא.

ועדיין, מבלי לשפוט, מעצם קיום הספק, אני לא יכולה שלא לחשוב על תלונות שווא. ולחשוב עוד כי תלונות שווא פוגעות בכל הנשים בכלל, ובנפגעות הטרדה/אונס בפרט.
היות ותלונת שווא, גם אם בודדת, עלולה להרתיע את החוקרים ובכך לפגוע בזכות תלונת האמת לחקר וצדק.
וזאת, אף מבלי להזכיר (שוב) את הפגיעה במי שמתלוננים עליו על לא עוול בכפו…

מה שמחזיר אותי אל כבוד האדם.

מי שמכבד נשים, מתייחס אליהן בהתאם. ולא יוצר מקום לתלונה.
אבל הנה אדם, אשר נראה כי התייחס אל נשים בכבוד, ובכל זאת התלוננו נגדו…
ובצרוף דעתה של האישה איתה התחלתי את הפוסט הזה, אני חייבת להוסיף כי –

מי שמכבדת גברים, אמורה להתייחס אליהם בהתאם. ולא להגיש תלונת שווא.

כי להט החרב לא יכול להיות אקראי, אלא חייב להיות ממוקד אל מי שאכן אשם (אחרת – היכן יימצאו צלם אנוש וכבוד האדם?).

L