רגעי דעה | Opinions

The Scream, not necessarily Munk's

לעברית, קליק פה.

At my childhood's home I don't remember any of my parents raising their voice. And not because of a memory failure, but because my mom and dad simply didn't shout.
Later in life, when I started phrasing ideas with words, to myself, I understood that through my childhood I absorbed the idea that:

One who respects both one's self and the other – listens. And since usually treatment begets treatment – one is also listened to. Especially when one was wise enough to unite with another who respects both his/her own self and the one with that self.
And people like that have no need to raise their voice.
(And how happy was I that both my parents were wise enough…).

But I have already encountered a few times (maybe even too many) another idea (that for some reason seems to be a romantic one).
In various words and meaning, at the base of this other idea stands the thought that care, and/or passion, and/or love, can be expressed really loud.
In other words – if there's no shouting than no one cares, there is no passion and no love.

And with that I cannot agree since in my childhood's home all those were abundant (so okay, the passion was private but looking back as an adult it is clear enough).
Not to mention my own partners – never has any man shouted at me or got me to it. And still, with any such connection care passion and love were plentiful.

And along side my above stated disagreement, I have to add that, excuse me, but that way not only madness lies but also abuse… since whoever allows to be shouted at, might be opening the door to a dangerous escalation.

Having said that I will add also that I totally understand the wish to scream and shout and even to take the most breakable object around and smash it on the hardest surface available (and maybe a skull could be a great hard surface, which would make an escalation).
And yet, I was raised to respect myself and everyone else, which includes whoever is with me and the neighbors as well. Though it is not always easy.

But to get back to the matter at hand, it seems that this other idea, of vocal emotional expression, spread and was rooted. Because during the last few years I found out others shout and scream quite a bit. Luckily one such couple who kept having shouting matches have moved away, but unfortunately anther moved to the next building. And just the other day I found yet another such couple in the building on the other side.

And each time I hear a shouting match I'm reminded of the woman that allowed her husband to wish her that 'may God take you'* and remained married to him… I can't help asking why that woman didn't fear one day her husband would decide to help his God?
L

* A rather accurate quote of one of the husbands/neighbors mentioned in this post.

P.S., Around these parts and just last week four women were murdered. These are some of my consequent thoughts and ideas.


ובעברית:

הצעקה, ולא בהכרח זו של מונק

בבית ילדותי, אני לא זוכרת את מי מהוריי מרים קול אי פעם. ולא בגלל כשל-זיכרון, אלא בגלל שאימא ואבא שלי פשוט לא צעקו מעולם.
בהמשך חיי, כאשר התחלתי לנסח לעצמי רעיונות במילים, הבנתי שבילדותי ספגתי את הרעיון ש:

אדם המכבד גם את עצמו וגם את זולתו – מקשיב. והיות ולרוב יחס גורר יחס, גם מקשיבים לו בתורו. במיוחד כאשר השכיל לחבור אל זולתו, המכבד בתורו-שלו גם את עצמו וגם האדם שאיתו.
לכן לאנשים כאלה אין כל צורך להרים קול.
(וכמה שמחתי ששני הוריי השכילו…).

אך כבר נתקלתי מספר פעמים (ואולי אף יותר מדי פעמים) ברעיון אחר (הנחשב, משום מה, לרומנטי).
בניסוחים שונים וכוונות שונות, בבסיס הרעיון האחר הזה עומדת המחשבה שאכפתיות ו/או תשוקה ו/או אהבה יכולות להתבטא בקול גדול.
ובמילים אחרות – אם לא צועקים אז גם לא אכפת, אין תשוקה ואין אהבה.

ולכך אני לא יכולה להסכים היות ובבית ילדותי כל אלו נמצאו ובשפע (או.קיי., אז התשוקה הייתה פרטית אך במבט בוגר לאחור ברורה למדי).
שלא להזכיר בני זוג שלי-עצמי – מעולם גבר לא צעק עלי ולא הביא אותי לכך. ועדיין, בכל קשר כזה, אכפתיות ותשוקה ואהבה נמצאו בשפע.

ולצד אי ההסכמה שלי אני חייבת להוסיף, שסליחה, אבל זו לא רק הדרך אל השיגעון, אלא גם (אולי) תסמונת האישה המוכה… היות ומי שמרשה שיצעקו עליה, עלולה לפתוח בכך פתח מסוכן להסלמה.

ומשאמרתי זאת אוסיף כי אני לגמרי מבינה את הרצון לצעוק ולצרוח על הזולת ואפילו לקחת את החפץ הכי שביר שיש ולנפץ אותו על כל משטח קשה הנמצא במקרה בסביבה (ואולי גולגולת יכולה להיות משטח קשה נהדר, מה שיהווה יופי של הסלמה).
ובכל זאת, חונכתי לכבד גם את עצמי וגם את זולתי, הכולל גם את מי שאיתי וגם את השכנים. למרות שלא תמיד זה קל.

אבל אם אחזור אל העניין עצמו, כנראה שהרעיון האחר הזה, של ביטוי רגשי קולני, התפשט והשתרש. כי בשנים האחרונות התברר לי שאחרים דווקא צועקים ולא מעט. לשמחתי אחד הזוגות שלא הפסיק לריב בצעקות (וקללות הדדיות) עבר מכאן, אך לצערי זוג אחר כזה עבר לדירה בכניסה השכנה. ואך באחד האתמולים גיליתי עוד זוג כזה בבניין מהצד השני.

ובכל פעם שאני שומעת זוג רב בצעקות כאלו, אני נזכרת באישה, שהרשתה לבעלה לאחל לה 'שייקח אותך האלוהים'* ונותרה נשואה לו… ושואלת את עצמי למה אותה אישה לא חששה שיום אחד בעלה יחליט לעזור לאלוהיו?
L

נ.ב. ישראלי.
כמתנגדת עקרונית לרשתות חברתיות, איחרתי לעלות על המחאה האחרונה. כלומר – עד אשר עיני נתקלה בידיעה, המדווחת על הפגנת מחאה, שהתרחשה בשבת האחרונה. ובתחילה די הרשימה אותי.
היות ודם נשים אכן אינו הפקר.
אך כאשר המשכתי לקרוא וגיליתי את המערכה – כשירצחו אותי… או.קיי., עד כאן.

קל מאד להאשים ממשלה, רווחה, משטרה, וכל אחד אחר. אבל אני רוצה לשאול, ומבלי להיכנס אל פרטי המקרים האחרונים – איפה האחריות של האישה עצמה?

ואל תבינו אותי לא נכון, אני לא (!) חושבת שבני-אדם מביאים על עצמם אסונות. אבל אני כן חושבת שעדיין יש מקום להגנה עצמית, לניתוק קשר עם מי שלא מכבד ומכובד, לפרשנות מעמיקה יותר של סימנים.
ואישה צריכה להתרחק מגבר לא עם המכה הראשונה אלא עם הצעקה הראשונה (ובמיוחד הקללה). היות וגבר כזה אלים כבר ואין שום סיבה (גם לא הפחד מפני בדידות) להישאר ולחכות למכה, אשר אולי תגיע (ואולי לא. אך אלה החיים שלה, עליהם, לדעתי, אף אחת לא צריכה להמר).

* הציטוט די מדויק של דברי אחד מהבעלים/שכנים המוזכרים בפוסט הזה.

רגעי דעה | Opinions

At the Cemetery

Despite the different ways people show their respects, one cannot escape the fact that the tombs are the graves of the dead.
Of which there already are too many.
To which none of the still living has any right to add.
My heart goes out to all the grieving.
L

Dense
Of course – there is no connection whatsoever between the photo and current events.

בבית העלמין: למרות הדרכים הרבות בהן אנשים מבטאים את רגשותיהם, אי אפשר להתעלם מהעובדה כי המצבות מסמנות את קברי המתים.
מהם כבר יש יותר מדי.
להם לאף אחד אין כל זכות להוסיף.
עולמית – ליבי יוצא אל האבלים.
מקומית – הרי השנה בקושי בת רבעון ועל הטרור העולמי (והמקומי) כבר נוספו ארבעה מקרים המתחרים ביניהם בגודל הזוועה: החל מהאימא-שאינה-אימא, דרך האבא-שאינו-אבא (או שכן), והחולה-החולה, וכלה בגרוש מהשבוע שעבר. לא כולל את שתי הנשים שנרצחו לאחרונה…
יהי זכר כולם ברוך.
L

כמובן – אין כל קשר קלוש שבקלושים בין מצבות אלו לכל מה שקרה השנה.
וההתנצלות – כאשר אתגר הצילום האחרון הציע צפוף, סמיך, דחוס (או, בקיצור, התרגום ל-Dense), בגלל כל הכל, פשוט לא יכולתי לחשוב על שום דבר מלבד צפיפות בית העלמין. המוות סמיך לי מדי השנה.

המחוייך | With A Smile·רגעי דעה | Opinions

Logic

היגיון

When the digital age just begun to dip toes in the (local) television pool, somehow (and let's face it – this was ages ago. And the detail itself – pretty negligible. So I no longer remember when, where and how) I picked up the following fact:

The Analog (I don't know what it was called in English. I mean the device that connects a TV set with the originator of the broadcast that one views on said TV. It looks like a box, so for now – I'll call it a Box. So. The Analog…) Box received the broadcast and exchanged it into the display on the TV screen. And that was it.
The Digital Box did the same (of course. Otherwise – what was the point?) but not only that. In addition and parallel to this, the Digital Box also transmitted back to the broadcast provider the answer to the question – which channel is the viewer watching?

Seemingly – another negligible detail (and who cares?).
Oh. As for me – very well did I remember (then, and still do now) the times when a family had to agree, specifically and in writing, to have a monitoring device like this placed in their home. And some families did agree, accept and sign. For the rating.
And that was because this monitoring was an invasion into one's privacy.
Even if there was nothing to hide (around these parts, back then, there wasn't even any porn on TV).
And yet the ones responsible to this were, well – responsible. They knew (remembered, understood and assimilated) that they had to seek and receive clear and documented permission to monitor viewing habits of the average TV consumer, since his/her home and what goes on there (whether habitual or not) are private.

Therefore, and on principle, the Digital Box annoyed me (as invading privacy), even for its' very existence. And when the whole (local) country went Digital, I simply gave up on TV. Returned the old Box, shut down my TV (covered it with a piece of cloth) and ever since then I've been living (perfectly well, thank you very much) without it.

And here's a mid-post clarification – Privacy is not synonymous with Hiding. I used the word above only because it is a popular way of thinking, but that's not the point. The word Privacy can mean many things but to me and to my opinion (the ones relevant to the subject) the main thing is: the Right of Choice.
And in other words – it is my (and everyone else's) innate right to choose for myself what to share with whom about me, including – my viewing habits (which between you and me? were never that interesting to anyone).
And yet… at the time, whenever I expressed this thought, someone (whom I considered then a friend) in any conversation about this topic immediately threw at me the word – Paranoia.
I protested then, I still do and will do so forever, against the use of this word in relation to me.

And if I slightly deviate (again) from the issue I will say that in order for Paranoia to exist at all, the paranoid needs to attribute importance to another. Not only that, but enough importance to be bothered by what another thinks and feels. Not only that, but bothered enough to be affected by it (and, for instance, to decide to do, or not do, something only in accordance to what another might think about the deed, and because of it – about the doer).
And this seems to me a pretty basic rule. Not to mention – pure logic (at least to my opinion).

And while very true – I do attribute importance to many, after all it is impossible, for example, to be considerate of other people and their feelings if the people themselves have no importance. And I think that many of my posts to this blog prove that I at least try to be considerate to my readers' feelings (though nobody is perfect, and I certainly am not. And mistakes can happen).
Like I said – that's true, until something is really important to me. In those cases, even consideration won't stop me expressing myself, while still trying to not hurt anyone.

But as to this specific subject – those TV Boxes – I really couldn't care at all whether cable-company-person/s, and/or their computers, think. Or feel. Seeing as these Boxes are business.

For instance: totally by accident I noticed that the 13 th of November, 2009 (if I'm not mistaken. And if so, maybe I have the year wrong, but I don't think so) was a Friday.
That Friday evening/night the local cable company canceled the routine schedule of the series channel, and instead aired a horror-mini-series. Now don't get me wrong – I have nothing against the Friday-the-13 th bit of culture. But it is not really of the local culture (which is totally besides the point).
Since that evening and through to the day I shut my TV down there were more Friday-the-13 th of other months. But the cancellation of the schedule never recurred (and this too I noticed, but for reasons I will keep to myself for now, as they're not at all relevant).

And here too pure logic can offer a possibility: that that Friday may have been checked, maybe a low rating was discovered, and this check and its' result might have stopped that company from repeating their deed.
And from this I can conclude that the specific cable company I mentioned did indeed use the option to check which channels viewers watch.
(here I must qualify: a) it is also possible that that company received other protests; and b) I didn't check with other broadcast providers).

And still it seems logical to me – as long as technological people keep inventing and coming out with novelties, of course there will be those who will use them.
After all (and this is logical as well) the future use, or possibility there of, at least in part, can drive the technological people to keep inventing novelties.

And all this I was thinking, I said then, and now I also wrote, without a single thought about a thorough misuse…
That is until I woke up the other morning to the (leaked) news about the known American agency and the taps

I have no idea if these news are true or even possible. But something still seems logical:
if the ability is there, what not use it in every which way?

Brought to you as food for thought (on a serious subject, though I did smiled a bit here and there along the writing).
My apologies for the length…
L

PS. All this reminded me of the loud public objection (a local one, of the late 90's, I think) to the guards that were posted at the entrances to every shopping mall and started checking bags. In the name of Security. We got used to it. It was (and still is) logical. And most unfortunately – justified.
But what a difference between what one carries in public in one's bag, and what happens in the privacy of one's home (and fortress). To this invasion to privacy I very much hope humanity won't get used, and won't take it lying down… (especially not in bed, in front of a TV…).


ובעברית:

היגיון –
כאשר העידן הדיגיטלי רק החל לשכשך בהונותיו בבריכת שוק הממירים הטלוויזיוניים (בארצנו), איכשהו (ובואו נודה באמת – זה היה ממש מזמן. והפרט עצמו – שולי למדי. לכן כבר אין לי מושג איך-איפה-ומתי) קלטתי את העובדה הבאה:

הממיר האנלוגי קלט את שידורי חברת הכבלים והמיר אותם לתצוגה על המסך הפרטי. וזהו.
הממיר הדיגיטלי עשה זאת גם כן (כמובן. אחרת – מה הטעם?). אך לא זאת בלבד. אלא גם, במקביל ובנוסף, שידר בחזרה אל חברת הכבלים את התשובה לשאלה – באיזה ערוץ צופים הצופים?

לכאורה – עוד פרט שולי (ולמי אכפת?).
הו. באשר לי – היטב זכרתי (אז, ועדיין) את הזמנים בהם משפחה הייתה צריכה להסכים, במפורש ובכתב, כדי שיוצב בבית המשפחה מכשיר ניטור שכזה. והיו כאלו שהסכימו, אישרו וחתמו. לצורך מדידת הרייטיג. (תקנו אותי אם אני טועה, אך נדמה לי שקראו לזה 'נילסן'. או משהו דומה). וכל זאת, היות והניטור הזה מהווה חדירה לפרטיות.
גם אם בפרטיות הזו לא היה מה להסתיר (הרי אפילו פורנו לא שודר אז. לפחות במחוזותינו). ועדיין ידעו האחראים לדבר (וזכרו, והפנימו, ויישמו), כי עליהם לבקש ולקבל רשות ברורה ומתועדת, כדי לנטר את הרגלי הצפייה של צרכן הטלוויזיה הממוצע, היות וביתו ומעשיו בו, אם רגילים ואם לאו – פרטיים.

לכן, וברמה העקרונית, הממיר הדיגיטלי עיצבן אותי (כחודר לפרטיות), מעצם קיומו. וכאשר כל הארץ עברה אל העידן החדש הזה, פשוט ויתרתי על הטלוויזיה. החזרתי הממיר, כיביתי הטלוויזיה, אף כיסיתי אותה בבד, ומאז ועד היום אני חיה (יפה מאד, תודה רבה) בלי.

והנה הבהרת ביניים – פרטיות אינה מילה נרדפת להסתרה (!). השתמשתי בה לעיל כי חשיבה כזו מקובלת, אבל זה לא העניין. המילה פרטיות יכולה להגדיר דברים רבים אך בעיניי ולדעתי (ולצורך הנושא לשמו התכנסנו כאן עכשיו), עיקר הדברים הוא: זכות הבחירה.
ובמילים אחרות – זכותי (ככל אחד אחר מלבדי) להחליט בעצמי את מי לשתף בכל הקשור אלי, ובכלל זה – הרגלי הצפייה שלי (שבינינו? גם ככה מעולם לא באמת עניינו אף אחד).
ועדיין… בזמנו, מישהי (אותה חשבתי אז לחברה), בכל שיחה בנושא הזה, מיד זרקה לי את המילה – פרנויה.
מחיתי, אני מוחה ולעד אמחה, כנגד הניסיון לייחס את המושג הזה אלי.

ובסטייה קלה (נוספת) מהנושא אציין כי כדי שפרנויה תתקיים מלכתחילה, על הפרנואיד לייחס חשיבות למישהו אחר ממנו. ולא רק, אלא גם חשיבות מספקת כדי להיטרד ממה שאותו מישהו חושב או מרגיש. ולא רק, אלא טירדה מספקת על-מנת להיות מושפע ממנה (ולמשל, להחליט לעשות או לא לעשות משהו בהתאם לכל מה שיכול האחר לחשוב על המעשה, ובגללו – על העושה).
וזה נראה לי כלל בסיסי למדי. שלא לומר – היגיון צרוף (לפחות בעיניי).

וגם אם נכון מאד – אני מייחסת חשיבות רבה לרבים אחרים. אי אפשר, למשל, להתחשב באנשים ורגשותיהם, אם לא מיחסים לאנשים עצמם חשיבות. ונדמה לי כי פוסטים רבים שלי מוכיחים שאני לכל הפחות מנסה להתחשב ברגשות הקוראים (למרות שאף אחד לא מושלם, אני בטח שלא. וטל"ח).
עד לנושאים שממש חשובים לי. במקרים אלו גם התחשבות לא תעצור אותי מלהתבטא, אף אם אנסה בכל זאת שלא לפגוע ברגשות אחרים.

אבל במיוחד בכל הקשור לנושא הזה, הספציפי – הממירים – ממש לא מעניין אותי כהוא זה אם איש/אנשי-חברת-כבלים, ו/או מחשביהם, בכלל חושבים. או מרגישים. היות והממירים מהווים עניין עסקי.

למשל: לגמרי במקרה שמתי לב כי היום ה-13 לחודש נובמבר בשנת 2009 (אם זיכרוני אינו מטעני. ואם כן, אולי טעיתי בשנה אבל נדמה לי שלא) היה יום שישי.
באותו יום חברת הכבלים ביטלה את לוח השידורים בערוץ הסדרות, כדי לשדר במקומו מיני-סידרת-אימה. אין לי מושג למה. יום שישי ה-13 מהווה חלק מתרבות אחרת לגמרי. אבל זה כבר באמת לא שייך.
מאז ועד למועד בו כיביתי את הטלוויזיה שלי לעד (וכיסיתיה בבד), חזרו על עצמם עוד ימי שישי, אשר לגמרי במקרה היוו את היום ה-13 לאיזשהו חודש. ביטול לוח השידורים לא חזר על עצמו (וגם לזאת שמתי לב, מסיבות אותן כרגע אשמור לעצמי כי הללו באמת לא מתייחסות כלל לעניין).

וגם כאן – היגיון צרוף מציע את המסקנה: כי אותו יום שישי בנובמבר דאז נבדק, כנראה התגלתה בריחה המונית מסידרת האימה, ויתכן מאד כי בגלל הבדיקה הזו ותוצאותיה ביטול לוח השידורים הרגיל לא חזר על עצמו.
מכאן אני מסיקה כי חברת הכבלים הספציפית עליה אני מספרת אכן משתמשת ביכולת הטכנולוגית לבדוק באיזה ערוץ צופים הצופים.
(וכאן, אני חייבת לסייג: א) יתכן כי החברה קיבלה מחאות בדרכים נוספות, ו-ב) לא בדקתי בחברות שידור אחרות).

ובכל זאת, נראה לי הגיוני – כל עוד אנשי הטכנולוגיה ממשיכים לחדש ולהמציא, מובן שיימצאו מי שישתמשו בחידושים ובהמצאות. הרי כנראה (וגם זה רק הגיוני), שעצם השימוש העתידי/אפשרי, לכל הפחות במידה מסויימת, דוחף את אנשי הטכנולוגיה לחדש ולהמציא…

ואת כל זאת חשבתי, אמרתי בזמנו (וכעת גם כתבתי), עוד מבלי לחשוב בכלל על שימוש עוד יותר בלתי נאות…
זאת אומרת, עד שקמתי באחד הבקרים אל החדשות (מההדלפות), על הסוכנות הידועה והציתות

אין לי מושג אם הפרסום הזה נכון או בכלל יכול להתקיים. אך משהו בכל זאת נדמה לי הגיוני:
אם היכולת אכן קיימת, למה שלא ישתמשו בה בכל דרך אפשרית?

הוגש כחומר למחשבה (בנושא די רציני, גם אם קצת חייכתי פה ושם לאורך הכתיבה).
התנצלותי על הארכנות
L

נ.ב. כל זה מזכיר לי את ההתלהמות כנגד בידוק בטחוני בכניסות לקניונים. בשם הביטחון. לבידוק הזה (ודומיו) התרגלנו, הריהו אך הגיוני (ולצערי – אף מוצדק).
אבל איזה הבדל בין מה שאדם נושא בתיקו ברבים לבין מה שקורה בביתו (מבצרו). לחדירה הזו לפרטיות אני מאד מקווה שהאנושות לא תתרגל ולא תעבור לסדר היום… (בטח לא הטלוויזיוני).

רגעי דעה | Opinions

The Freedom of Expression

חופש הביטוי

The last WPC invited us all to deal with New Horizons. Though visually I chose to look at it with a smile (see my previous post), but the idea itself did not leave my mind.
Meaning – the base of it, which in the wide world is called New Year's Resolutions, and is not one of my own habits, stuck with me.

Which is why I decided to adopt the freedom to express myself, even if just verbally:

I hope and wish for days in which Creativity will stop to offend (at all but also the intelligence of most of us), expression will clean itself of Hate, and the Freedom of which will stop being the (rather poor) fig leaf for both of these, not to mention plain rudeness.

I will confess – I looked for a visual way to express the last paragraph, but I have no artistic presumption. After all I did not learn in any Art School…

L


ובעברית:

אתגר הצילום האחרון הציע לעסוק ב-'אופקים חדשים'. אמנם בחרתי להתבטא בנושא, ויזואלית, בדרך מחוייכת (ע"ע הפוסט הקודם), אך הרעיון הכללי לא באמת התנקז בזה מדעתי.
כלומר – בסיס הרעיון, המכונה בעולם – החלטות לשנה החדשה – שאינו ממנהגי הרגיל, די הציק לי, בעיקר בימים האחרונים.

לכן החלטתי לאמץ את החופש להתבטא, גם אם רק מילולית:

אני מקווה ומייחלת לימים בהם יצירתיות תפסיק להעליב (בכלל, אך גם את האינטליגנציה של רובנו), התבטאות תתנקה משנאה, וחופש הביטוי יפסיק להיות עלה התאנה (העלוב למדי) לשני הנ"ל, שלא לדבר על סתם גסות רוח (חסרת כל יצירתיות בעליל).

אודה ואתוודה, חיפשתי את הדרך הויזואלית להביע את הרעיון בפסקה הקודמת, אבל אין לי יומרות אומנותיות. אחרי ככלות הכל, מעולם לא למדתי בבצלאל

L

רגעי דעה | Opinions·רגעי עץ | Tree Moments·רגעי צילום | Pix Moments

Road Rage

If I were stuck in traffic in front of the following, though normally I'm patient enough, I think I'd develop some rage myself. Especially in the morning rush.

זעם כבישים – אם הייתי תקועה בפקק למול התמונה הבאה, למרות שבדרך כלל יש לי סבלנות מספקת, נדמה לי שיכולתי לפתח איזשהו זעם בעצמי. במיוחד בלחץ הבוקר.

However, this tree puts me in mind, for some unfathomable reason, of a fairy-land. Seems a lot more relaxing an idea, as far as roads go.

לעומת זאת, העץ הבא, משום מה, מעורר בי מחשבות על איזו ארץ-פיות קסומה. נדמה רעיון הרבה יותר מרגיע, בכל הנוגע לדרכים.

L

אתגר הצילום השבועי – רגיעה | Weekly Photo Challenge – Relax

רגעי דעה | Opinions·רגעי מחשבה | Thoughts

Progress

קידמה

Who among us has never entered a supermarket? Has never pushed a cart along the aisles, collecting products?
This mundane market, so obvious, such a part of the every-day life that it's hard (was, for me) to imagine a life without it.

Meaning it was hard until I stumbled onto an Agatha Christie book (The mirror cracked from side to side, published 1962), in which miss Marple and others bemoan the opening of the first supermarket of their English village (though a fictive one, still realistic).
So obliging, comfortable chairs to sit in by the counter, and cosy discussions – noted the grocer. And the market?
All these great packets of breakfast cereal instead of cooking a child a proper breakfast. And you're expected to take a basket yourself and go round looking for things. And the inconvenient sizes, too much or too little. And then a long queue waiting to pay as you go out. Most tiring.

Which reminded me that when I was little my own mother, when out shopping, would stop at the grocer and the greegrocer – two different places maned with people. Even if there weren't any comfy chairs, discussions… of course were a matter of course! A part of the personal touch is, well, the person. And how can anyone be helped by a person and not speak to them?

However (and that is also of course) besides the positive there's the balancing negative. Especially when interests collide. When a grocer may want to clear shelves, while the customer wants the freshest food stuff. It's only human.

And what is also only human – the previous generation seeing fault with the new. And (again) of course, each generation sees itself as being right. As I do…

On the one hand – service today still gets (sometimes) marketing nuances, that can (still) answer to the definition of being obliging. On the other hand – how much service is there?

And there – robotic fast food, as per the article, brought to my attention by quarksire. Well, so be it. Let's say for a moment this isn't a special expertise. Say anyone can serve food (though that's not quite true, and I wouldn't sit in such a place).
Other professions not only take more time to learn but can (very easily) branch out into specific specializations (and even sub-there-of). Like with banking. A field in which the simplest teller needs special tutelage and learning.

And what's happening these days? More and more machines – screens, automatons, computers, Internet (that isn't as protected as an armored truck), and fewer and fewer human-clerks to give the human-customer service and help.

But only bankers are bankers. And all the rest – humans with no special knowledge in economy, banking and relevant rules and legislation. Humans including elderly citizens, that do not cope that well with machines (just like in Christie's book).

So okay, there's a positive too – less papers and queues.
But on the other hand all this, all of a sudden, seems to me like a world of sloth. Especially where banks are concerned. As if these were not made to serve (yes, to serve!) people…

L


ובעברית:

מי יכול לומר כיום שמעולם לא נכנס אל סופרמרקט? שמעולם לא הדף לפניו עגלה וטייל בין מעברים, אוסף מוצרים, אם לפי חשק ואם לפי רשימה?
הסופר כל כך יום-יומי, כל כך מובן מאליו, כל כך חלק מחיינו, עד כי קשה (היה לי) לדמיין חיים ללא החנות הזו, הכה-מקיפה.

כלומר, היה לי קשה, לפני שנתקלתי באחד מספרי אגאת'ה כריסטי (תעלומת הרצח המשולש, משנת 1962), בו מיס מארפל ושאר מטרוניטות סנט. מרי-מיד הבאות בימים, מבכות את פתיחת המרכול הראשון בכפרן האנגלי (הפיקטיבי, אך המציאותי).
אדיבות, כיסאות נוחים לישיבה ליד הדוכן, ושיחות נעימות אפיינו (לדעתן) את המכולת השכונתית. ואילו הסופּר?
חפיסות של מאכלי דגן (כפי התרגום, טרום פלישת הקורנפלקס לחיינו הישראליים) במקום שתיתן לילד ארוחת בוקר הגונה. ומצפים ממך לקחת את הסל בעצמך (!) וללכת לחפש. והגדלים לא נוחים – או יותר מדי או מעט מדי. והתור לתשלום… מאד מעייף.

מה שהזכיר לי כי אכן, בימי ילדותי (הרחוקים) אימא נהגה לצאת לסיבוב – מכולת לחוד וירקן לחוד. ושתי אלו חנויות מאויישות באנשים. ואולי לא היו שם כיסאות לנוח בין לבין, אך שיחות? כמובן! הרי חלק בלתי נפרד מהפן האנושי הוא, ובכן, האנוש. וכי איך אפשר להיעזר באנוש כלשהו מבלי להתייחס אליו?

אם כי, וגם זה כמובן, לצד החיובי מתקיים גם השלילי המאזן. במיוחד כשהאינטרסים מתנגשים. כמו זה של החנווני, המעוניין לפנות מדפים, למול הקונה המעוניין במצרכים הכי טריים.

וגם זה אנושי – הדור הקודם, הרואה פגמים בסממני הדור העכשווי. וברור שכל דור ודור כזה רואה את עצמו כצודק. וכך גם אני.

מצד אחד השירות הניתן בימינו עדיין זוכה (לפעמים) להדגשים שיווקיים, היכולים (עדיין) לענות להגדרה – אדיבות. מצד שני – עד כמה מתקיים עדיין ה'שרות'?

והנה – מזון מהיר רובוטי, כאמור במאמר, אליו הסב שימת ליבי הקווארקסייר. אבל ניחא. הבה נגיד לרגע שלא מדובר כאן באיזו התמחות מיוחדת. נגיד שכל אחד יכול להגיש מזון (אם כי זה לא לגמרי נכון ובעצמי לא הייתי יושבת בכזה מן מקום).
מקצועות אחרים לא רק נלמדים במשך תקופות ארוכות יותר מהמלצרות, אלא גם יכולים (ודי בקלות) להתפצל להתמחויות ספציפיות (ואף לתת-התמחויות). כמו בתחום הבנקאות. תחום בו גם פקיד-אשנב פשוט חייב בהדרכה ולימוד.

ומה קורה בימינו? יותר ויותר מכשירים – מסכים, מכונות, מחשבים, רשת (שלא מוגנת כל כך, ככל משאית ברינקס משוריינת), ופחות ופחות פקידי אשנב להיות לאנוש-לקוח לשרת ולעזר.

והרי רק בנקאים הם בנקאים. וכל השאר – אנשים ללא כל ידע מיוחד בכלכלה, בנקאות, ו/או הכללים/חוקים הרלוונטיים. וחלק מאנשים אלה קשישים, ש-מה להם ולמכשירים? (בדיוק כמו אצל כריסטי דלעיל).

אז נכון שגם כאן מתקיים הצד החיובי – חיסכון בנייר ותורים.
אבל מהצד השני, כל זה, לפתע פתאום, נראה לי כ-עולם של עצלים. במיוחד בבנקים. כמו הללו לא נולדו מראש לתת שירות (כן, שירות!) לבעלי הכספים…

L

(באחד היומונים, לפני שבוע, פורסם סקר. לפיו: 69% לא מוכנים לוותר על הגורם האנושי בבנק; 78% מעדיפים בנקאי אנושי, במיוחד כשהם נאלצים להגיע לבנק בכל מקרה; ו-67% מתנגדים לשירות דיגיטלי בלבד. לשמחתי, המאמר פירט שני בנקים בלבד, לאומי ופועלים, שכבר צמצמו את השירות האנושי בפועל).

ובמסגרת הפ"ע (פינת העברית): בעל – (אליבא ד'אבן-שושן) 1- איש שנשא אישה, בן-זוג לאישה; 2- אדון, מי שיש לו שליטה על משהו, שהדבר הוא ברשותו או שהוא קניינו; 3- שם האל הראשי אצל הכנענים הקדמונים, אל השמש והכוח המפרה את האדמה; 4- כינוי לאדמה שאינה זקוקה להשקיה, ש'בעל' (זה מ-3) מרווה אותה גשם; 5- שם נסמך לשמות ותארים שונים, לציון תכונות, מידות, עיסוקים וכד'.

בדוגמה לעיל, בעלי הכספים אכן מהווים בעלים, ש-כן רכשו כספם בעבודה, הימור, גנבה, רמייה, ירושה, או השקעה. אך מעבר לזה, ואולי בגלל ההגדרות הראשונה והשנייה של המילה, לעצמי פיתחתי איזו רגישות-יתר לבעלות. אז נכון כי מס' 5 מותיר 'בעל מקצוע'. בסדר גמור. אפשר להתייחס אל לימוד כאל רכישת ידע. אבל 'בעלת שיער' (למשל)? ובכן, לדעתי אמירה ספציפית זו מעלה גיחוך דווקא. מה, קנתה את השיער הצומח מקרקפתה? ומה רע ב-'ששיערה… בלונדי/ג'ינג'י/שחור'? ויותר נורא – 'מכונית בעלת צבע…'
סליחה, אך מכונית אינה מסוגלת לרכוש דבר. אם כי יכולה להיות, די בפשטות, מכונית צהובה (גם כן מגוחך-מה, אך זו כבר שאלה של העדפה).
אם כן, הבה ונחזיר להתבטאויותינו איזשהם היגיון ומחשבה…

רגעי דעה | Opinions·רגעי מחשבה | Thoughts

Praise the Word

בשבח המילה (הנעלמת)

I am not a linguist (and I have no presumption to fully know any language). And the truth is that at first I took any of those pretty much for granted. After all it is a fairly wide-spread human ability to make sounds that mean something. And what is a language if not a tool, used for human expression?

However, at some point I started realizing what a wonderful thing this tool is. This language. How delicate and intricate can be the balance between words. And as my interest grew so did my attention. Lately I found myself reading more (and more) real live linguists. Ones with degrees and an inquisitive mind and knowledge, enabling them to explain and teach.
And then…

Aw, then! I encountered a phenomena.
Supposedly every occupation must have its' own hazard. That of linguists can be the exploration (possibly. Maybe).
That's because, not for the first time, I read an article trying to answer the question – why is it so?
Meaning the current expression (like the ubiquitous 'Like') and how it developed?

I won't bore (much). But I will point out that what I would have asked, before the 'how', is – is it a development of growth or of reduction?
And if a linguist can keyboard-out, why explain (and excuse) what can simply be ignorance? Why not remind us all of existing possibilities, and teach (anew) how to use them in spoken language?

Well, in my own language I have more to say, which simply does not apply to English.

But I will say the following. Though it might be that not many novels are translated from foreign languages into English, translators should take extra care: translation need not be so much literal, as it needs to keep the meaning to be legible.
For example, if I told you it was 'the ninetieth minute', only the British might remember there are 90 minutes to a football match (which Americans call soccer), and think it relevant. But the equivalent English expression to that minute is 'the eleventh hour'.
Which is why bilingual blogging can be challenging.

However any writing, be it translation or original (or blogging), has influence over readers. Therefore with this post I apply to all writers anywhere – let us all contribute to the spread of language by precision in its' use.

Thank you for your patience
L


ובעברית:

אני לא בלשנית (ואין לי שום יומרות לדעת איזושהי שפה על בורייה). והאמת היא שבתחילת חיי (המדוברים והכתובים/נקראים גם יחד) די התייחסתי לשפה כאל סוג של מובן מאליו: הרי זו תכונה אנושית נפוצה למדי להשמיע צלילים עם משמעות. ובסה"כ הכללי – מהי שפה, אם לא כלי, המשמש את האנוש לביטוי?

אך באיזשהו שלב התחלתי להבין איזה דבר נפלא זה הכלי המסוים הזה. השפה הזו. כמה מורכב ועדין יכול להיות האיזון בין המילים. וכצמיחת ענייני האישי בשפה, כן גדלה שימת לבי. ולאחרונה מצאתי עצמי קוראת יותר ויותר דברי בלשנים של ממש. כאלה עם תארים ומוח חוקר וידע, המסוגלים להוראה והסבר.
ואז…

או אז נתקלתי בתופעה.
כנראה שסיכון מקצועי מתקיים בכל התחומים. וזה של הבלשנות יתכן שמתמקד בּחֵקֶר דווקא (אולי. אפשרי).
וזאת מפני שלא לראשונה נתקלתי במאמר בלשני המנסה למצוא תשובות לשאלה – למה זה ככה?
כלומר – השגיאה הנפוצה (שהגיע תורה, כמו בלבול מגדרי-מספרי בנוסח 'שלוש ימים', או כמו מחיקת כל שאר הפעלים על-ידי ה'עשה' הנפוץ יתר על המילה, והמהדרין 'מבצעים'. ובכן, השגיאה…), ומה קרה ואיך התפתחה?

לא אלאה (הרבה). אך בהחלט אציין ש-מה שאני הייתי שואלת בתחילה לא כל כך מתייחס אל האיך ולמה כי אם: האם זו התפתחות או צמצום?
ואם כבר לבלשן יש פתחון מקלדת, למה להסביר (ובכך לתרץ) את מה שיכול להיות פשוט בּוּרות? ולמה לא להזכיר אפשרויות קיימות זה כבר, וללמד (מחדש) השימוש בהן בשפה המדוברת?

אדגים את כוונתי בדרך אחרת:
בצעירותי התקבלתי לעבודה במקום חדש. מיומי הראשון נדהמתי לגלות (בעצם, לשמוע) כי כל מילה שנייה, של כל אחד ואחת משאר העובדים שם, הייתה ה-או.קיי. הלועזי.
בהלם-מה חשבתי לי (בזמנו) 'הרי יש כל כך הרבה אפשרויות אחרות, כל כך הרבה מילים שונות להביע את שהם אומרים… וכולן הצטמצמו אל ה-או.קיי. היחיד הזה'.
ויודעים מה? זה היה בתחילת שנות התשעים. וכיום אני לא זוכרת מה האפשרויות הללו היו. אותן מילים פשוט נעלמו. היות וה-או.קיי. הזה השתלט גם עלי (יכול להיות ש'בסדר' הייתה אחת מהן, אך אין לי מושג לגבי השאר. ש-כן שפה היא כמו שריר – אם לא מעמלים, מתנוון. אם לא משתמשים במילים – שוכחים).

ויודעים מה עוד? אולי דווקא בגלל שאני לא בלשנית, עלה בדעתי הרעיון:

אולי זו האנגלית שהשפיעה על העברית?

כלומר – אולי (למשל), מפני שבאנגלית ספרת המספר א-מגדרית, הולכת ומתרחבת תופעת ה'שלוש ימים'?
ואולי צרופי מילים כמו 'committing murder' דחקו (במקרה זה) את הפועל 'לרצוח'? (סתם לדוגמה, היות ובימים אלו אני קוראת ומתעצבנת מתרגומי אגאת'ה כריסטי ישנים).

אבל שפתנו שפה שמית. ושונה לגמרי מהאנגלית. ומכיוון שכך השפעות האנגלית עלינו ועל שפתנו (אם אכן קיימות, כפי שאני חושבת) אינן השפעות כל כך טבעיות של צמיחת השפה שלנו, בעיני, אלא יותר השפעה חיצונית של שפה, שמתנהלת אחרת, שחוקיה שונים והתבטאויותיה זרות לנו.

כמו במקרה של ריבוי שמות הגוף המיותרים.
בכל חצי הקשבה לרדיו, בעת שמישהו מתראיין (מ-חבר כנסת, ואולי אף נשיא, ועד אחרון המומחים לדבר זה או אחר) לא נדיר (אלא נפוץ מדי!) לשמוע צירופי מילים כמו "אני אמרתי". או "אנחנו הצלחנו".
לעניות דעתי אמרתי הוא כבר אני. היות ואין אתה אמרתי, או הוא אמרתי. כנ"ל לא אתה הצלחנו.
וגם זו (לדעתי) השפעת האנגלית, בה בלי כל קשר לזמן (עבר, הווה, עתיד), הפועל די אחיד. ועל מנת להבדיל בין מי למי חייבים להבהיר. ולמצער, לא רק שבמפגשנו עם השפה הזרה כל מילה חייבת להיקרא, אלא גם כל (!) מילה מתורגמת. גם כשאין בה כל צורך…

והנה, נדמה לי כי הראיתי שתרגומים אלה משפיעים על שפתנו המדוברת, גם בפי מלומדים.

והרי תרגום אינו יכול להיות לגמרי מילולי. בוודאי שבטח לא כל מילה ומילה.
כמו למשל הרעיון האנגלי – 'השעה האחת עשרה', שלא חייב להגיד שום דבר למי שמתחילים את היום בערבו הקודם (מצד אחד), ומודעים (מהצד השני) לעובדה שכל מספרי השעה חוזרים פעמיים ביממה (כמו 11 בבוקר ובערב).
בהתאם למושגינו-אנו, תרגום 'השעה האחת עשרה' הנ"ל יהיה 'הדקה התשעים', המבטא בדיוק את הכוונה ברעיון האנגלי (כלומר – הזמן האחרון של היום והלחץ להספיק הכל לפני שנגמר).

ולא רק תרגומים (לוקים) וגם שפע האנגלית בחיינו (בטלוויזיה, רדיו, רשת) כבר השפיעו (ע"ע הפסקאות לעיל). אלא שהשפעה זו מחלחלת הלאה, עד הגיעהּ אל הכותבים שלנו. המשפיעים בתורם על הקוראים שלהם.

למשל ספר מהעשור הקודם, שנכתב על-ידי כותב מקומי (האמור למלא תפקיד מקצועי די לשוני), שהוצף במילים כסופרווייזר ואוברדוז. כמו אין יותר ממונה/אחראי/מעסיק ומנת-יתר (עוד מילים, ש-אולי כבר נעלמו).
אם כי, רק רגע. בכתיבה, בהתבטאותו של דובר מסוים, אין לי בעיה עם שפת דיבורו המסוימת. למרות הסטראוטיפ שבעניין, שפת דיבור נקוטה יכולה להיות מאפיין מגדיר דמות, מבלי להכביר תיאור. אך בין לבין הדיאלוגים, מן הראוי בעיני לכתוב עברית בעברית…

מה שמביא אותי אל עוד כותב מקור, עכשווי למדי (שגם תפקידו מוכוון-שפה), שכתב "שחיבר לילה קודם לכן".
אולי זו לא טעות של ממש. אולי אף עברית תקנית למופת.
אך לעיני זה תרגום מילולי של composed the night before, ושאלתי את עצמי – מה רע ב-"כתב אמש"? (והאם גם אלו מילים נעלמות? כי באמת, ה'קודם' הזה נדמה מחק מילים כמו 'אמש' כמעט לגמרי).
ועוד נדמה (לי) שהאיש חושב באנגלית, גם אם עיסוקו היום-יומי-מקצועי כרוך בכתיבה העברית.

שיו, נסחפתי. כפי שקורה לי לא אחת בהתייחסי לנושא קרוב לליבי. לכן אמהר לסכם בקצרה:
אולי אני נאיבית, אך בעיניי – התפתחות קשורה להרחבת אפשרויות, לא לצמצומן. וטוב יעשו בלשנינו אם יגדילו היריעה, יזכירו את מה שנשכח, ואולי אף יפקחו עין מייעצת לכיוון תרגומים וכתיבת מקור.

ובמיוחד ביום עצמאותנו הריני לפנות (נרגשוֹת) אל כל הכותבים באשר הם. לכל כתיבה יש השפעה על קוראים. כתיבת התרגום, המקור וגם הבלוג. אז בואו כולנו נעשה מאמץ יתר ונקפיד לכתוב בעברית*.

בתודה על הסבלנות, ועצמאות שמחה לכולם
L

* תזכורתי הצנועה למאמץ: כאמור, לא כל שם גוף נחוץ (במקביל, ה'זה' ו'זו' גם כן נדמים כנעלמים); יש הרבה יותר פעלים מה-עשה, בואו נשתדל להיזכר בהם, כמו גם במילים שנסוגו לאנגלית (כפי הדוגמה לעיל).
ועוד דבר: למיטב ידיעתי, ל'מסוגל', 'אפשר' ו-'יכול' אין צורות עבר.

מלבד הכל, ברשתות הרדיו מתקיימות עדיין פינות בלשנות. אמליץ על הד"ר אבשלום קור בגל"צ (ששינו זמנו, נדמה לי שכעת פינתו משודרת לקראת 3 אחה"צ).
הצעות נוספות, תתקבלנה בברכה (מה שמזכיר לי את הסיומות הנעלמות…).

רגעי דעה | Opinions

אז…

Sorry English readers, this one's about internal affairs. Read you later.

… נגמרו כל הצרות והבעיות. נפתרה לחלוטין בעיית העוני. איש אינו מרמה יותר אף אחד אחר, ולא מנסה למכור סחורה מקולקלת במחיר מלא. תם עידן המונופולים. הדברנו לחלוטין את מכת תאונות הדרכים. אנחנו בשלום עם כווווווולם ואף אחד כבר לא מלעיז עלינו, לא כאן ולא בעולם.

כנראה שכך המצב, ואין יותר על מה לדבר מלבד רחבעם זאבי. ז"ל. שכבר לא איתנו. שנרצח ונקבר לפני שנים. יותר מעשור. ולא רק זה אלא בין מה שעשה, או לא עשה, לבין היום עבר כבר כמעט יוֹבֵל (!).

עזבו את זה שהעולם בסוף שנות ה-'60-תחילת ה-'70 היה עולם אחר לחלוטין מזה של היום, עולם אותו לא ממש אפשר להבין בעיני היום. אפילו כאן, בישראל…

(להמחשת הנקודה הזו ולמרות שוני תקופתי נוסף, תחשבו רגע על "זמר שלוש התשובות" של אלתרמן, בו כנראה בא לביטוי הרעיון הרומנטי דאז –
השאלה הראשונה מבטיחה עתיד מר. השנייה – מה יהיה אם אבגוד, אעזוב אותך מיותרת לחכות עד שובי מהאחרת? והשלישית – אם אומר לך ללכת, כי לרחוב את מושלכת, ולשכוח?
על הכל האישה אומרת "בסדר" עד לשאלה הרביעית, בדבר ה"לשכוח". לזה לא יהיה לה כֹּח.
במבט בימינו זה מינימום שוביניזם).

… ובל נתייחס לכך שבהתאם לחוקים דאז (טרום 1998), אם קרה משהו, זה לא היה בגדר עבירה על החוק. ואל נא ניתן לעובדה, שאין עם מי להתעמת, לבלבל אותנו. והס מלהזכיר כי מאשימים את מי שלא יכול להגן על עצמו למול מה שקשה לי להאמין שניתן יהיה להוכיח.

נעזוב הכל בצד ונגיד, לצורך דיון, שניתן יהיה להוכיח… אז מה? יקיפו את קברו בסורגים?

ומפעל ההנצחה הזה על שמו, ממה שהצלחתי להבין (ותקנו אותי אם אני טועה), תומך במוסדות איתם רחבעם זאבי (עליו השלום) לא יכול להיות בקשר, בטח לא להשפיע עליהם, מהיותו, ובכן… לא איתנו.
ועוד המפעל, כך נדמה לי, מחלק מלגות לחקר ידיעת הארץ וההיסטוריה של עם ישראל. ארצנו והיסטוריית עמנו, לדעתי, לא קשורות לחדרי חדרים, נהפוך הוא.
אז בנוסף לסורגים סביב הקבר, מה? יפסיקו לתת את הכספים הללו?
(ההמממ… פה כבר באמת התחלתי לתהות).

בְּראיון לו הקשבתי הבוקר נכדתו של גנדי אמרה כי כבר היה ניסיון להכפיש את סבה לפני שנה. לא ידעתי. אך אם כך, המשכתי תוהה.
ואז המנחה שאל, בקול מאד נמוך וכמו-מתחשב, את נכדתו של גנדי, משהו כמו –

אם היה מדובר באלוף צה"ל אחר, לא היית רוצה לדעת?

אז ככה. אני יודעת בוודאות כי אחד מקוראיי יודע ומבין לעומקו את הרעיון המובע בציטוט – זכותך לדעתך גם אם אני לא מסכים איתך.
מלבדו, כפי שנוכחנו רק לפני קצת יותר משנה (בעת טרום-בחירות), יש אחרים, הנדמים כחושבים שזה משפט שיפה להגיד, אך לא ממש יודעים מה זה אומר. כי סובלנותם מוקדשת לחלוטין אל אלו שמסכימים. כלל לא אל האחר.
כי במקומותינו, כנראה, אסור לחשוב אחרת. עובדה – ירדפו אותך עד מעבר לקבר.

ואת המנחה מהבוקר הייתי רוצה לשאול –

על איזה אלוף בדיוק חשבת, אותו ימשיכו לרדוף ככה?

L

רגעי דעה | Opinions·רגעי מחשבה | Thoughts

לירוק אל הבאר ממנה שותים

אתחיל עם הבהרת שני המושגים בהם אני עומדת לדון בעצמי, תוך הצעתי לכם לדון איתי.

ראשית, לירוק אל הבאר עליה נשענים, ממנה נתמכים בתחום המים המשמרים חיים, משמעו – לזהם אותה. ובכך לסכן בדיוק את אותם חיים אשר הבאר מתקיימת כדי לְחַיוֹת.
וזה, די בפשטות, נראה לי מעשה לא הגיוני של אדם נטול מחשבה, או חסר דעת, או שאינו מבין (או אינו מסוגל להבין) את השלכות מעשיו על העתיד (כולל העתיד שלו-עצמו, כמו גם עתידו של כל מי שביקש-מבקש-יבקש חיים מהבאר).
ובמילים אחרות – אם אתה (כל אתה. לא אתה הספציפי, חלילה) שותה ממאגר מים, ולאחר מכן מזהם אותו, ברור ומובן מאליו שהבאר תזדהם ו(גם אתה) לא תוכל לשתות ממנה שוב.
נראה לי לא רק כהסבר האימרה, כי אם גם העניין הכי פשוט שאפשר, לא?

שנית, ביקורת.
לדעת אבן שושן*: "בחינה ובדיקה; הערכה וניתוח של דברים מתוך נקודות ראות שונות; הערכה שלילית מתוך ראיית חולשות ופגמים".

אני די לא מסכימה עם מר אבן שושן הנכבד ומכובד.
ליתר דיוק: אין לי בעיה עם שתי ההגדרות הראשונות. בשלישית אני מוצאת טעות מוטעית ומטעה, או, לכל הפחות הגדרה הטעונה הבהרה.
כלומר – גם אם יש מקום, במסגרת של ביקורת, לבחון חולשות ופגמים, הגדרת הבחינה הזו כשלילית נוגדת את מטרת הביקורת, שהיא לשפר (לדעתי, אבל רגע. תיכף אתייחס גם לצד השני. בינתיים ובתחום הביקורת הספציפית עליה אני חושבת כרגע, מחשבה שכוּונה למדי על-ידי שתי ההגדרות הראשונות:)
הרי מה שקורה בפועל הוא שהמבקר מגיע אל הנושא אותו הוא מבקר כדי לחפש את השיפור הנחוץ. בדיוק לשם כך דרושים לו, והוא נדרש ל, חולשות ופגמים. כי מה ישפר אחרת? את מה שבסדר גמור/עובד/מתאים?
כך שהייתי מציעה לנסח את ההגדרה השלישית הזו במילים (או דומות להן) –
חיפוש החולשות והפגמים כדי להציע את הדרך לתקן ולשפר את מה שמבוקר.

השגה נוספת שלי על הגדרות אלו של אבן שושן היא היעדר כל איזכור של בדיוק זה – הנושא העומד לביקורת.
התוצאה – הגדרה פתוחה מדי, שלא מסבירה (בין היתר) כי:

הבא להעביר ביקורת על… (נגיד, סתם לדוגמא) תפוז, יכול לבדוק את קליפתו, פלחיו, מרכיביו התזונתיים, מה מצופה ממנו, כיצד הוא עומד (או לא) בציפיות ועוד.
באם ירצה המבקר להדגים/להמחיש/לחדד בעזרת השוואה (לא שאני מסכימה שיש מקום להשוואה, אבל נגיד), חופשי המבקר להשוות את התפוז לפרי הדר דומה.
אבל גם אם הוא חופשי להשוואה אחרת, עדיין יחטא למטרה המבקר שישווה את התפוז לבצל (שכן גם אם שני אלה משמשים את האדם למאכל, פה הדמיון ביניהם גם מתחיל וגם נגמר).

בנוסף, ההגדרה הפתוחה אינה מבדילה בין ביקורת פנימית, הנהוגה בארגון אחראי, ביקורת שאיננה חייבת להיות מעניינו של איש חיצוני, היות והתוצר של הארגון הוא העומד (או לא) במבחן הצרכן;
וביקורת פומבית, אל דוגמא מובהקת ממנה אתייחס להלן.

ביקורת שנייה (שלי, והצד השני שהוזכר לעיל) באותו תחום/נושא (הביקורת המילונית) – כאשר מבקר (מסוג אחר) מעביר את עינו הבוחנת על ספר (למשל), הוא עושה זאת ממניעים שונים לגמרי: כדי להמליץ לפני הקוראים של עצמו (של מבקר הספרות) על קריאה מהנה, או להזהיר אותם מפני קריאה מעצבנת בספר שמצא בו כל טעם לכל פגם שהוא. ואז ההגדרה השלילית של אבן שושן יכולה להתאים. אולי. אם כי לא בדיוק.

כך שהצעה אחרת (שלי) לשיפור/תיקון הניסוח של אבן שושן יכולה להיות חלוקת ההגדרה לשני חלקים ברורים ובהירים – ביקורת משפרת של דבר מסויים, בצד ביקורת שנועדה להמליץ או להזהיר על או מפני דבר מסויים.
וגם כאן אני (אישית) לא מוצאת מקום למילה 'שלילית', היות ושני סוגי המבקרים שהזכרתי משקיעים מאמץ, ידע, זמן (ועוד) בהשלמת תפקידם לצורך חיובי.
במקביל, ובהתאמה למקרה הקודם, גם במקרה של מבקר הספרות: לא נראה לי שיש מקום להשוות ספר מתח (למשל) עם ביוגרפיה, גם אם את שניהם הקורא יכול לקרוא.

וכך, החל מהפסקא השנייה של הפוסט הזה ועד למילים אלו ממש, הפוסט למעשה מהווה ביקורת, הבוחנת עניין ספציפי (הגדרה מילונית) ומציעה דרכים לתקנו/לשפרו.
וזאת (שוב – לדעתי, ומי שלא מסכים יכול להציע גם לי תיקון ושיפור) מבלי לירוק על המילון.

ובמילים אחרות: אדם אחר יכול היה להסתכל על ההגדרה אליה התייחסתי ולהגיב אליה אחרת ממני. כמו (למשל) במבחר מילים מצומצם על האדם הספציפי שכתב את ההגדרה הספציפית הזו.
וזה היה מביא אותי להצביע לפני אדם-אחר ספציפי זה על העובדה שאין לנו (המשתמשים במילון) שום דרך לדעת מי האדם שהציע את ההגדרה המקורית, או מה נתוניו האישיים.
ובכל מקרה האדם המקורי בוודאי שבטח אינו רלוונטי לתוצאה, היות וזו לא הייתה מופיעה בְּמילון רשמי (כך ההיגיון האישי שלי גורס) ללא העברת ההגדרה דרך בדיקות, ועדות ובחינות נוספות (אגב, תהליך היכול להחשף לביקורת פנימית ללא עניין לצרכן) בהן (מן הסתם) היו מעורבים עוד אנשים ודעות. ועל כן התייחסות כלשהי לאדם המקורי ההוא איננה ביקורת כלל, אלא סתם גיבוב מילים שלא ממש קשורות לעניין (אולי אפילו כמו הניסיון להשוות בין תפוז ובצל…).

עכשיו תגידו – המילון חפץ דומם הוא, ללא כל מסוגלות לתפוס בחושיו החסרים כי ירקו עליו.
ואענה – נכון. לכן, למה שלא תתייחסו לפוסט הזה כאל משל?

המזמינה לדון
L

* – גילוי נאות: המילון שלי ותיק על המדף. למרות זאת ועל אף, עדיין הוא מתקיים והגדרותיו נתונות לעיון כי מי שנתקל בו.

רגעי דעה | Opinions

את זה אני דווקא כן מבינה…

Sorry English readers, read you next time.

מוטי, הפעם גם אתה מוזמן להרגיש חופשי לדלג, במיוחד אם גם לך נמאס כבר מאיבגי, שלא יורד מהכותרות/שיח, וכל האנשים (ונשים) המקימים כל כך הרבה רעש-רוח וצלצולים בעטיו.

כמה מעוּבדוֹת החיים, שלצערי, החיים והניסיון האישיים שלי לימדו אותי:

שנות השמונים-תשעים, אותן חייתי בעצמי במהלך המאה הקודמת, היו שופעות בגברים שניסו מזלם עם נשים.
כלומר – זו הייתה ההגדרה שלהם לבדיקתם היכן מצוי הגבול הנשי, בעזרת כל מני מגעים חיבוקיים. חבר'מנים. סחבקיים. כמו-תמימים כאלה, שמעט-מעט שלחו יד קרובה יותר ויותר… אם כי עדיין הותירו את אלו שניסו כך את מזלם בתחומי ההכחשה. בתוך הגבול של "מה? אני? מה פתאום! אנחנו רק חברים. צוחקים איתך. זו מחמאה".
ולאחר הסירוב הנשי הפסקני, הדרך ל"מי בכלל השתין לכיוון שלך" הייתה בדרך-כלל קצרה ומהירה (מתנצלת על השפה, לא בחרתי. רק ציטטתי).

עוד שאלת-שפר מהתקופה ההיא, שנשאלתי אישית אינספור פעמים: מה, נשוי זה מת?
לא, עניתי בדיוק כמספר הפעמים שנשאלתי. נשוי זה חי. עם אשתו. לה התחייב. איתה הקים משפחה. כלפיהן (גם אישה וגם משפחה) חלה עליו אחריות אישית, אותה נטל על עצמו עם נישואיו.

אי אז, כך היה נדמה, לגבר הממוצע לא הייתה שום מראה בבית. לא משנה מקריח, מאפיר, מכריס, עונד טבעת. שום דבר מזה לא עצר אותו מלנסות את מזלו (כהגדרתו).
אך כמובן שהיו גם אלו שנסחפו רחוק יותר בבדיקת הגבול. כמו שני הגברים (השונים זה מזה) שראו לנכון לדחוף את לשונם לתוך פיה של אישה צעירה, שלא ביקשה או הזמינה היכרות אינטימית עם האיבר הספציפי הזה שלהם.
אחד מהם היה בכ-17 שנה מבוגר ממנה, השני בכ-40 (!).
(רק כדי להגדיר את הדבר לדיוקו המדעי – לשון היא איבר שרירי מוארך, לרוב מכוסה רוק. האיבר הזה יכול להיות מאד סקסי, כשמתקיימת משיכה מינית, ומאד מגעיל כשלא).

ועדיין, גם אי-אז בזמנים (שלפני עשרים שנה ויותר), גברים רבים (!) שפגשתי ידעו איך להתנהג עם נשים בדרך שמכבדת את שני המגדרים.
לעומתם, גברים רבים אחרים ראו בכפיית עצמם על אחרות דרך לגיטימית להתחיל איתן.

אבל אם מישהו או מישהי חשבו, שמה שהיה פעם כמעט נורמה וודאי היום כבר פס מן העולם כי הוסבר כבר עד סופו, הנה עוד מקרה שקרה (לפי עדותו של מי שזה קרה לו):

השנה הייתה מתישהו בין 2011 ל-2014. נתפשר על האמצע, ונגיד, סתם, חורף 2012. כי הפעם לא הדיוק חשוב אלא העובדה שהתקופה הייתה כבר ממש לא שנות השמונים-תשעים, אלא לגמרי במאה הזו ועוד בעשור הנוכחי.
הוא הפעם גבר לגמרי אחר מכל מי שנזכר פה עד כה, רווק, ואם קלטתי נכון היה אז בן 38-9. והוא סיפר שיצא עם מישהי פעם-פעמיים ואז, כשניסה לנשק אותה, כי (לטעמו) כל הסימנים הראו לו שהוא יכול, היא הגיבה בדרך חסרת כל פרופורציה (לדעתו).

והנה עוד גבר אחר לחלוטין. הפעם בן 68. המסוגל (רק בשבוע שעבר) להגדיר צעירה בת 20 כ"שווה הטרדה".
ולתרץ את זה כמחמאה. כהומור.

אם אנשים מן הישוב, כמו שלושת ה"מנשקים" עליהם סיפרתי, מרשים לעצמם לכפות עצמם על נשים שלא באמת הזמינו אותם, קל וחומר מי שציבור, בסדר גודל כזה או אחר, אמר להם תכופות כמה הם גדולים.
אך אף אחד מהם פשוט עוד לא הבין.
וכל הרעש לא יעשה כלום כדי להסביר להם, אלא רק ייחפר כל אחד עמוק יותר בעמדתו.
הנציגים האלו, של התנהגות כאילו גברית אך בעצם לחלוטין לא מקובלת, אולי יבינו משהו אם מישהו ינסה להמחיש להם את מה שהם עושים…

למשל – כמה היה מצחיק את מי מהם אם גבר אחר היה מנסה לדחוף את לשונו לתוך הפה האישי שלהם?

שלכם בתהייה
L