רגעי דעה | Opinions·רגעי עץ | Tree Moments·רגעי צילום | Pix Moments

Road Rage

If I were stuck in traffic in front of the following, though normally I'm patient enough, I think I'd develop some rage myself. Especially in the morning rush.

זעם כבישים – אם הייתי תקועה בפקק למול התמונה הבאה, למרות שבדרך כלל יש לי סבלנות מספקת, נדמה לי שיכולתי לפתח איזשהו זעם בעצמי. במיוחד בלחץ הבוקר.

However, this tree puts me in mind, for some unfathomable reason, of a fairy-land. Seems a lot more relaxing an idea, as far as roads go.

לעומת זאת, העץ הבא, משום מה, מעורר בי מחשבות על איזו ארץ-פיות קסומה. נדמה רעיון הרבה יותר מרגיע, בכל הנוגע לדרכים.

L

אתגר הצילום השבועי – רגיעה | Weekly Photo Challenge – Relax

רגעי דעה | Opinions·רגעי מחשבה | Thoughts

Progress

קידמה

Who among us has never entered a supermarket? Has never pushed a cart along the aisles, collecting products?
This mundane market, so obvious, such a part of the every-day life that it's hard (was, for me) to imagine a life without it.

Meaning it was hard until I stumbled onto an Agatha Christie book (The mirror cracked from side to side, published 1962), in which miss Marple and others bemoan the opening of the first supermarket of their English village (though a fictive one, still realistic).
So obliging, comfortable chairs to sit in by the counter, and cosy discussions – noted the grocer. And the market?
All these great packets of breakfast cereal instead of cooking a child a proper breakfast. And you're expected to take a basket yourself and go round looking for things. And the inconvenient sizes, too much or too little. And then a long queue waiting to pay as you go out. Most tiring.

Which reminded me that when I was little my own mother, when out shopping, would stop at the grocer and the greegrocer – two different places maned with people. Even if there weren't any comfy chairs, discussions… of course were a matter of course! A part of the personal touch is, well, the person. And how can anyone be helped by a person and not speak to them?

However (and that is also of course) besides the positive there's the balancing negative. Especially when interests collide. When a grocer may want to clear shelves, while the customer wants the freshest food stuff. It's only human.

And what is also only human – the previous generation seeing fault with the new. And (again) of course, each generation sees itself as being right. As I do…

On the one hand – service today still gets (sometimes) marketing nuances, that can (still) answer to the definition of being obliging. On the other hand – how much service is there?

And there – robotic fast food, as per the article, brought to my attention by quarksire. Well, so be it. Let's say for a moment this isn't a special expertise. Say anyone can serve food (though that's not quite true, and I wouldn't sit in such a place).
Other professions not only take more time to learn but can (very easily) branch out into specific specializations (and even sub-there-of). Like with banking. A field in which the simplest teller needs special tutelage and learning.

And what's happening these days? More and more machines – screens, automatons, computers, Internet (that isn't as protected as an armored truck), and fewer and fewer human-clerks to give the human-customer service and help.

But only bankers are bankers. And all the rest – humans with no special knowledge in economy, banking and relevant rules and legislation. Humans including elderly citizens, that do not cope that well with machines (just like in Christie's book).

So okay, there's a positive too – less papers and queues.
But on the other hand all this, all of a sudden, seems to me like a world of sloth. Especially where banks are concerned. As if these were not made to serve (yes, to serve!) people…

L


ובעברית:

מי יכול לומר כיום שמעולם לא נכנס אל סופרמרקט? שמעולם לא הדף לפניו עגלה וטייל בין מעברים, אוסף מוצרים, אם לפי חשק ואם לפי רשימה?
הסופר כל כך יום-יומי, כל כך מובן מאליו, כל כך חלק מחיינו, עד כי קשה (היה לי) לדמיין חיים ללא החנות הזו, הכה-מקיפה.

כלומר, היה לי קשה, לפני שנתקלתי באחד מספרי אגאת'ה כריסטי (תעלומת הרצח המשולש, משנת 1962), בו מיס מארפל ושאר מטרוניטות סנט. מרי-מיד הבאות בימים, מבכות את פתיחת המרכול הראשון בכפרן האנגלי (הפיקטיבי, אך המציאותי).
אדיבות, כיסאות נוחים לישיבה ליד הדוכן, ושיחות נעימות אפיינו (לדעתן) את המכולת השכונתית. ואילו הסופּר?
חפיסות של מאכלי דגן (כפי התרגום, טרום פלישת הקורנפלקס לחיינו הישראליים) במקום שתיתן לילד ארוחת בוקר הגונה. ומצפים ממך לקחת את הסל בעצמך (!) וללכת לחפש. והגדלים לא נוחים – או יותר מדי או מעט מדי. והתור לתשלום… מאד מעייף.

מה שהזכיר לי כי אכן, בימי ילדותי (הרחוקים) אימא נהגה לצאת לסיבוב – מכולת לחוד וירקן לחוד. ושתי אלו חנויות מאויישות באנשים. ואולי לא היו שם כיסאות לנוח בין לבין, אך שיחות? כמובן! הרי חלק בלתי נפרד מהפן האנושי הוא, ובכן, האנוש. וכי איך אפשר להיעזר באנוש כלשהו מבלי להתייחס אליו?

אם כי, וגם זה כמובן, לצד החיובי מתקיים גם השלילי המאזן. במיוחד כשהאינטרסים מתנגשים. כמו זה של החנווני, המעוניין לפנות מדפים, למול הקונה המעוניין במצרכים הכי טריים.

וגם זה אנושי – הדור הקודם, הרואה פגמים בסממני הדור העכשווי. וברור שכל דור ודור כזה רואה את עצמו כצודק. וכך גם אני.

מצד אחד השירות הניתן בימינו עדיין זוכה (לפעמים) להדגשים שיווקיים, היכולים (עדיין) לענות להגדרה – אדיבות. מצד שני – עד כמה מתקיים עדיין ה'שרות'?

והנה – מזון מהיר רובוטי, כאמור במאמר, אליו הסב שימת ליבי הקווארקסייר. אבל ניחא. הבה נגיד לרגע שלא מדובר כאן באיזו התמחות מיוחדת. נגיד שכל אחד יכול להגיש מזון (אם כי זה לא לגמרי נכון ובעצמי לא הייתי יושבת בכזה מן מקום).
מקצועות אחרים לא רק נלמדים במשך תקופות ארוכות יותר מהמלצרות, אלא גם יכולים (ודי בקלות) להתפצל להתמחויות ספציפיות (ואף לתת-התמחויות). כמו בתחום הבנקאות. תחום בו גם פקיד-אשנב פשוט חייב בהדרכה ולימוד.

ומה קורה בימינו? יותר ויותר מכשירים – מסכים, מכונות, מחשבים, רשת (שלא מוגנת כל כך, ככל משאית ברינקס משוריינת), ופחות ופחות פקידי אשנב להיות לאנוש-לקוח לשרת ולעזר.

והרי רק בנקאים הם בנקאים. וכל השאר – אנשים ללא כל ידע מיוחד בכלכלה, בנקאות, ו/או הכללים/חוקים הרלוונטיים. וחלק מאנשים אלה קשישים, ש-מה להם ולמכשירים? (בדיוק כמו אצל כריסטי דלעיל).

אז נכון שגם כאן מתקיים הצד החיובי – חיסכון בנייר ותורים.
אבל מהצד השני, כל זה, לפתע פתאום, נראה לי כ-עולם של עצלים. במיוחד בבנקים. כמו הללו לא נולדו מראש לתת שירות (כן, שירות!) לבעלי הכספים…

L

(באחד היומונים, לפני שבוע, פורסם סקר. לפיו: 69% לא מוכנים לוותר על הגורם האנושי בבנק; 78% מעדיפים בנקאי אנושי, במיוחד כשהם נאלצים להגיע לבנק בכל מקרה; ו-67% מתנגדים לשירות דיגיטלי בלבד. לשמחתי, המאמר פירט שני בנקים בלבד, לאומי ופועלים, שכבר צמצמו את השירות האנושי בפועל).

ובמסגרת הפ"ע (פינת העברית): בעל – (אליבא ד'אבן-שושן) 1- איש שנשא אישה, בן-זוג לאישה; 2- אדון, מי שיש לו שליטה על משהו, שהדבר הוא ברשותו או שהוא קניינו; 3- שם האל הראשי אצל הכנענים הקדמונים, אל השמש והכוח המפרה את האדמה; 4- כינוי לאדמה שאינה זקוקה להשקיה, ש'בעל' (זה מ-3) מרווה אותה גשם; 5- שם נסמך לשמות ותארים שונים, לציון תכונות, מידות, עיסוקים וכד'.

בדוגמה לעיל, בעלי הכספים אכן מהווים בעלים, ש-כן רכשו כספם בעבודה, הימור, גנבה, רמייה, ירושה, או השקעה. אך מעבר לזה, ואולי בגלל ההגדרות הראשונה והשנייה של המילה, לעצמי פיתחתי איזו רגישות-יתר לבעלות. אז נכון כי מס' 5 מותיר 'בעל מקצוע'. בסדר גמור. אפשר להתייחס אל לימוד כאל רכישת ידע. אבל 'בעלת שיער' (למשל)? ובכן, לדעתי אמירה ספציפית זו מעלה גיחוך דווקא. מה, קנתה את השיער הצומח מקרקפתה? ומה רע ב-'ששיערה… בלונדי/ג'ינג'י/שחור'? ויותר נורא – 'מכונית בעלת צבע…'
סליחה, אך מכונית אינה מסוגלת לרכוש דבר. אם כי יכולה להיות, די בפשטות, מכונית צהובה (גם כן מגוחך-מה, אך זו כבר שאלה של העדפה).
אם כן, הבה ונחזיר להתבטאויותינו איזשהם היגיון ומחשבה…

רגעי דעה | Opinions·רגעי מחשבה | Thoughts

Praise the Word

בשבח המילה (הנעלמת)

I am not a linguist (and I have no presumption to fully know any language). And the truth is that at first I took any of those pretty much for granted. After all it is a fairly wide-spread human ability to make sounds that mean something. And what is a language if not a tool, used for human expression?

However, at some point I started realizing what a wonderful thing this tool is. This language. How delicate and intricate can be the balance between words. And as my interest grew so did my attention. Lately I found myself reading more (and more) real live linguists. Ones with degrees and an inquisitive mind and knowledge, enabling them to explain and teach.
And then…

Aw, then! I encountered a phenomena.
Supposedly every occupation must have its' own hazard. That of linguists can be the exploration (possibly. Maybe).
That's because, not for the first time, I read an article trying to answer the question – why is it so?
Meaning the current expression (like the ubiquitous 'Like') and how it developed?

I won't bore (much). But I will point out that what I would have asked, before the 'how', is – is it a development of growth or of reduction?
And if a linguist can keyboard-out, why explain (and excuse) what can simply be ignorance? Why not remind us all of existing possibilities, and teach (anew) how to use them in spoken language?

Well, in my own language I have more to say, which simply does not apply to English.

But I will say the following. Though it might be that not many novels are translated from foreign languages into English, translators should take extra care: translation need not be so much literal, as it needs to keep the meaning to be legible.
For example, if I told you it was 'the ninetieth minute', only the British might remember there are 90 minutes to a football match (which Americans call soccer), and think it relevant. But the equivalent English expression to that minute is 'the eleventh hour'.
Which is why bilingual blogging can be challenging.

However any writing, be it translation or original (or blogging), has influence over readers. Therefore with this post I apply to all writers anywhere – let us all contribute to the spread of language by precision in its' use.

Thank you for your patience
L


ובעברית:

אני לא בלשנית (ואין לי שום יומרות לדעת איזושהי שפה על בורייה). והאמת היא שבתחילת חיי (המדוברים והכתובים/נקראים גם יחד) די התייחסתי לשפה כאל סוג של מובן מאליו: הרי זו תכונה אנושית נפוצה למדי להשמיע צלילים עם משמעות. ובסה"כ הכללי – מהי שפה, אם לא כלי, המשמש את האנוש לביטוי?

אך באיזשהו שלב התחלתי להבין איזה דבר נפלא זה הכלי המסוים הזה. השפה הזו. כמה מורכב ועדין יכול להיות האיזון בין המילים. וכצמיחת ענייני האישי בשפה, כן גדלה שימת לבי. ולאחרונה מצאתי עצמי קוראת יותר ויותר דברי בלשנים של ממש. כאלה עם תארים ומוח חוקר וידע, המסוגלים להוראה והסבר.
ואז…

או אז נתקלתי בתופעה.
כנראה שסיכון מקצועי מתקיים בכל התחומים. וזה של הבלשנות יתכן שמתמקד בּחֵקֶר דווקא (אולי. אפשרי).
וזאת מפני שלא לראשונה נתקלתי במאמר בלשני המנסה למצוא תשובות לשאלה – למה זה ככה?
כלומר – השגיאה הנפוצה (שהגיע תורה, כמו בלבול מגדרי-מספרי בנוסח 'שלוש ימים', או כמו מחיקת כל שאר הפעלים על-ידי ה'עשה' הנפוץ יתר על המילה, והמהדרין 'מבצעים'. ובכן, השגיאה…), ומה קרה ואיך התפתחה?

לא אלאה (הרבה). אך בהחלט אציין ש-מה שאני הייתי שואלת בתחילה לא כל כך מתייחס אל האיך ולמה כי אם: האם זו התפתחות או צמצום?
ואם כבר לבלשן יש פתחון מקלדת, למה להסביר (ובכך לתרץ) את מה שיכול להיות פשוט בּוּרות? ולמה לא להזכיר אפשרויות קיימות זה כבר, וללמד (מחדש) השימוש בהן בשפה המדוברת?

אדגים את כוונתי בדרך אחרת:
בצעירותי התקבלתי לעבודה במקום חדש. מיומי הראשון נדהמתי לגלות (בעצם, לשמוע) כי כל מילה שנייה, של כל אחד ואחת משאר העובדים שם, הייתה ה-או.קיי. הלועזי.
בהלם-מה חשבתי לי (בזמנו) 'הרי יש כל כך הרבה אפשרויות אחרות, כל כך הרבה מילים שונות להביע את שהם אומרים… וכולן הצטמצמו אל ה-או.קיי. היחיד הזה'.
ויודעים מה? זה היה בתחילת שנות התשעים. וכיום אני לא זוכרת מה האפשרויות הללו היו. אותן מילים פשוט נעלמו. היות וה-או.קיי. הזה השתלט גם עלי (יכול להיות ש'בסדר' הייתה אחת מהן, אך אין לי מושג לגבי השאר. ש-כן שפה היא כמו שריר – אם לא מעמלים, מתנוון. אם לא משתמשים במילים – שוכחים).

ויודעים מה עוד? אולי דווקא בגלל שאני לא בלשנית, עלה בדעתי הרעיון:

אולי זו האנגלית שהשפיעה על העברית?

כלומר – אולי (למשל), מפני שבאנגלית ספרת המספר א-מגדרית, הולכת ומתרחבת תופעת ה'שלוש ימים'?
ואולי צרופי מילים כמו 'committing murder' דחקו (במקרה זה) את הפועל 'לרצוח'? (סתם לדוגמה, היות ובימים אלו אני קוראת ומתעצבנת מתרגומי אגאת'ה כריסטי ישנים).

אבל שפתנו שפה שמית. ושונה לגמרי מהאנגלית. ומכיוון שכך השפעות האנגלית עלינו ועל שפתנו (אם אכן קיימות, כפי שאני חושבת) אינן השפעות כל כך טבעיות של צמיחת השפה שלנו, בעיני, אלא יותר השפעה חיצונית של שפה, שמתנהלת אחרת, שחוקיה שונים והתבטאויותיה זרות לנו.

כמו במקרה של ריבוי שמות הגוף המיותרים.
בכל חצי הקשבה לרדיו, בעת שמישהו מתראיין (מ-חבר כנסת, ואולי אף נשיא, ועד אחרון המומחים לדבר זה או אחר) לא נדיר (אלא נפוץ מדי!) לשמוע צירופי מילים כמו "אני אמרתי". או "אנחנו הצלחנו".
לעניות דעתי אמרתי הוא כבר אני. היות ואין אתה אמרתי, או הוא אמרתי. כנ"ל לא אתה הצלחנו.
וגם זו (לדעתי) השפעת האנגלית, בה בלי כל קשר לזמן (עבר, הווה, עתיד), הפועל די אחיד. ועל מנת להבדיל בין מי למי חייבים להבהיר. ולמצער, לא רק שבמפגשנו עם השפה הזרה כל מילה חייבת להיקרא, אלא גם כל (!) מילה מתורגמת. גם כשאין בה כל צורך…

והנה, נדמה לי כי הראיתי שתרגומים אלה משפיעים על שפתנו המדוברת, גם בפי מלומדים.

והרי תרגום אינו יכול להיות לגמרי מילולי. בוודאי שבטח לא כל מילה ומילה.
כמו למשל הרעיון האנגלי – 'השעה האחת עשרה', שלא חייב להגיד שום דבר למי שמתחילים את היום בערבו הקודם (מצד אחד), ומודעים (מהצד השני) לעובדה שכל מספרי השעה חוזרים פעמיים ביממה (כמו 11 בבוקר ובערב).
בהתאם למושגינו-אנו, תרגום 'השעה האחת עשרה' הנ"ל יהיה 'הדקה התשעים', המבטא בדיוק את הכוונה ברעיון האנגלי (כלומר – הזמן האחרון של היום והלחץ להספיק הכל לפני שנגמר).

ולא רק תרגומים (לוקים) וגם שפע האנגלית בחיינו (בטלוויזיה, רדיו, רשת) כבר השפיעו (ע"ע הפסקאות לעיל). אלא שהשפעה זו מחלחלת הלאה, עד הגיעהּ אל הכותבים שלנו. המשפיעים בתורם על הקוראים שלהם.

למשל ספר מהעשור הקודם, שנכתב על-ידי כותב מקומי (האמור למלא תפקיד מקצועי די לשוני), שהוצף במילים כסופרווייזר ואוברדוז. כמו אין יותר ממונה/אחראי/מעסיק ומנת-יתר (עוד מילים, ש-אולי כבר נעלמו).
אם כי, רק רגע. בכתיבה, בהתבטאותו של דובר מסוים, אין לי בעיה עם שפת דיבורו המסוימת. למרות הסטראוטיפ שבעניין, שפת דיבור נקוטה יכולה להיות מאפיין מגדיר דמות, מבלי להכביר תיאור. אך בין לבין הדיאלוגים, מן הראוי בעיני לכתוב עברית בעברית…

מה שמביא אותי אל עוד כותב מקור, עכשווי למדי (שגם תפקידו מוכוון-שפה), שכתב "שחיבר לילה קודם לכן".
אולי זו לא טעות של ממש. אולי אף עברית תקנית למופת.
אך לעיני זה תרגום מילולי של composed the night before, ושאלתי את עצמי – מה רע ב-"כתב אמש"? (והאם גם אלו מילים נעלמות? כי באמת, ה'קודם' הזה נדמה מחק מילים כמו 'אמש' כמעט לגמרי).
ועוד נדמה (לי) שהאיש חושב באנגלית, גם אם עיסוקו היום-יומי-מקצועי כרוך בכתיבה העברית.

שיו, נסחפתי. כפי שקורה לי לא אחת בהתייחסי לנושא קרוב לליבי. לכן אמהר לסכם בקצרה:
אולי אני נאיבית, אך בעיניי – התפתחות קשורה להרחבת אפשרויות, לא לצמצומן. וטוב יעשו בלשנינו אם יגדילו היריעה, יזכירו את מה שנשכח, ואולי אף יפקחו עין מייעצת לכיוון תרגומים וכתיבת מקור.

ובמיוחד ביום עצמאותנו הריני לפנות (נרגשוֹת) אל כל הכותבים באשר הם. לכל כתיבה יש השפעה על קוראים. כתיבת התרגום, המקור וגם הבלוג. אז בואו כולנו נעשה מאמץ יתר ונקפיד לכתוב בעברית*.

בתודה על הסבלנות, ועצמאות שמחה לכולם
L

* תזכורתי הצנועה למאמץ: כאמור, לא כל שם גוף נחוץ (במקביל, ה'זה' ו'זו' גם כן נדמים כנעלמים); יש הרבה יותר פעלים מה-עשה, בואו נשתדל להיזכר בהם, כמו גם במילים שנסוגו לאנגלית (כפי הדוגמה לעיל).
ועוד דבר: למיטב ידיעתי, ל'מסוגל', 'אפשר' ו-'יכול' אין צורות עבר.

מלבד הכל, ברשתות הרדיו מתקיימות עדיין פינות בלשנות. אמליץ על הד"ר אבשלום קור בגל"צ (ששינו זמנו, נדמה לי שכעת פינתו משודרת לקראת 3 אחה"צ).
הצעות נוספות, תתקבלנה בברכה (מה שמזכיר לי את הסיומות הנעלמות…).

רגעי דעה | Opinions

אז…

Sorry English readers, this one's about internal affairs. Read you later.

… נגמרו כל הצרות והבעיות. נפתרה לחלוטין בעיית העוני. איש אינו מרמה יותר אף אחד אחר, ולא מנסה למכור סחורה מקולקלת במחיר מלא. תם עידן המונופולים. הדברנו לחלוטין את מכת תאונות הדרכים. אנחנו בשלום עם כווווווולם ואף אחד כבר לא מלעיז עלינו, לא כאן ולא בעולם.

כנראה שכך המצב, ואין יותר על מה לדבר מלבד רחבעם זאבי. ז"ל. שכבר לא איתנו. שנרצח ונקבר לפני שנים. יותר מעשור. ולא רק זה אלא בין מה שעשה, או לא עשה, לבין היום עבר כבר כמעט יוֹבֵל (!).

עזבו את זה שהעולם בסוף שנות ה-'60-תחילת ה-'70 היה עולם אחר לחלוטין מזה של היום, עולם אותו לא ממש אפשר להבין בעיני היום. אפילו כאן, בישראל…

(להמחשת הנקודה הזו ולמרות שוני תקופתי נוסף, תחשבו רגע על "זמר שלוש התשובות" של אלתרמן, בו כנראה בא לביטוי הרעיון הרומנטי דאז –
השאלה הראשונה מבטיחה עתיד מר. השנייה – מה יהיה אם אבגוד, אעזוב אותך מיותרת לחכות עד שובי מהאחרת? והשלישית – אם אומר לך ללכת, כי לרחוב את מושלכת, ולשכוח?
על הכל האישה אומרת "בסדר" עד לשאלה הרביעית, בדבר ה"לשכוח". לזה לא יהיה לה כֹּח.
במבט בימינו זה מינימום שוביניזם).

… ובל נתייחס לכך שבהתאם לחוקים דאז (טרום 1998), אם קרה משהו, זה לא היה בגדר עבירה על החוק. ואל נא ניתן לעובדה, שאין עם מי להתעמת, לבלבל אותנו. והס מלהזכיר כי מאשימים את מי שלא יכול להגן על עצמו למול מה שקשה לי להאמין שניתן יהיה להוכיח.

נעזוב הכל בצד ונגיד, לצורך דיון, שניתן יהיה להוכיח… אז מה? יקיפו את קברו בסורגים?

ומפעל ההנצחה הזה על שמו, ממה שהצלחתי להבין (ותקנו אותי אם אני טועה), תומך במוסדות איתם רחבעם זאבי (עליו השלום) לא יכול להיות בקשר, בטח לא להשפיע עליהם, מהיותו, ובכן… לא איתנו.
ועוד המפעל, כך נדמה לי, מחלק מלגות לחקר ידיעת הארץ וההיסטוריה של עם ישראל. ארצנו והיסטוריית עמנו, לדעתי, לא קשורות לחדרי חדרים, נהפוך הוא.
אז בנוסף לסורגים סביב הקבר, מה? יפסיקו לתת את הכספים הללו?
(ההמממ… פה כבר באמת התחלתי לתהות).

בְּראיון לו הקשבתי הבוקר נכדתו של גנדי אמרה כי כבר היה ניסיון להכפיש את סבה לפני שנה. לא ידעתי. אך אם כך, המשכתי תוהה.
ואז המנחה שאל, בקול מאד נמוך וכמו-מתחשב, את נכדתו של גנדי, משהו כמו –

אם היה מדובר באלוף צה"ל אחר, לא היית רוצה לדעת?

אז ככה. אני יודעת בוודאות כי אחד מקוראיי יודע ומבין לעומקו את הרעיון המובע בציטוט – זכותך לדעתך גם אם אני לא מסכים איתך.
מלבדו, כפי שנוכחנו רק לפני קצת יותר משנה (בעת טרום-בחירות), יש אחרים, הנדמים כחושבים שזה משפט שיפה להגיד, אך לא ממש יודעים מה זה אומר. כי סובלנותם מוקדשת לחלוטין אל אלו שמסכימים. כלל לא אל האחר.
כי במקומותינו, כנראה, אסור לחשוב אחרת. עובדה – ירדפו אותך עד מעבר לקבר.

ואת המנחה מהבוקר הייתי רוצה לשאול –

על איזה אלוף בדיוק חשבת, אותו ימשיכו לרדוף ככה?

L

רגעי דעה | Opinions·רגעי מחשבה | Thoughts

לירוק אל הבאר ממנה שותים

אתחיל עם הבהרת שני המושגים בהם אני עומדת לדון בעצמי, תוך הצעתי לכם לדון איתי.

ראשית, לירוק אל הבאר עליה נשענים, ממנה נתמכים בתחום המים המשמרים חיים, משמעו – לזהם אותה. ובכך לסכן בדיוק את אותם חיים אשר הבאר מתקיימת כדי לְחַיוֹת.
וזה, די בפשטות, נראה לי מעשה לא הגיוני של אדם נטול מחשבה, או חסר דעת, או שאינו מבין (או אינו מסוגל להבין) את השלכות מעשיו על העתיד (כולל העתיד שלו-עצמו, כמו גם עתידו של כל מי שביקש-מבקש-יבקש חיים מהבאר).
ובמילים אחרות – אם אתה (כל אתה. לא אתה הספציפי, חלילה) שותה ממאגר מים, ולאחר מכן מזהם אותו, ברור ומובן מאליו שהבאר תזדהם ו(גם אתה) לא תוכל לשתות ממנה שוב.
נראה לי לא רק כהסבר האימרה, כי אם גם העניין הכי פשוט שאפשר, לא?

שנית, ביקורת.
לדעת אבן שושן*: "בחינה ובדיקה; הערכה וניתוח של דברים מתוך נקודות ראות שונות; הערכה שלילית מתוך ראיית חולשות ופגמים".

אני די לא מסכימה עם מר אבן שושן הנכבד ומכובד.
ליתר דיוק: אין לי בעיה עם שתי ההגדרות הראשונות. בשלישית אני מוצאת טעות מוטעית ומטעה, או, לכל הפחות הגדרה הטעונה הבהרה.
כלומר – גם אם יש מקום, במסגרת של ביקורת, לבחון חולשות ופגמים, הגדרת הבחינה הזו כשלילית נוגדת את מטרת הביקורת, שהיא לשפר (לדעתי, אבל רגע. תיכף אתייחס גם לצד השני. בינתיים ובתחום הביקורת הספציפית עליה אני חושבת כרגע, מחשבה שכוּונה למדי על-ידי שתי ההגדרות הראשונות:)
הרי מה שקורה בפועל הוא שהמבקר מגיע אל הנושא אותו הוא מבקר כדי לחפש את השיפור הנחוץ. בדיוק לשם כך דרושים לו, והוא נדרש ל, חולשות ופגמים. כי מה ישפר אחרת? את מה שבסדר גמור/עובד/מתאים?
כך שהייתי מציעה לנסח את ההגדרה השלישית הזו במילים (או דומות להן) –
חיפוש החולשות והפגמים כדי להציע את הדרך לתקן ולשפר את מה שמבוקר.

השגה נוספת שלי על הגדרות אלו של אבן שושן היא היעדר כל איזכור של בדיוק זה – הנושא העומד לביקורת.
התוצאה – הגדרה פתוחה מדי, שלא מסבירה (בין היתר) כי:

הבא להעביר ביקורת על… (נגיד, סתם לדוגמא) תפוז, יכול לבדוק את קליפתו, פלחיו, מרכיביו התזונתיים, מה מצופה ממנו, כיצד הוא עומד (או לא) בציפיות ועוד.
באם ירצה המבקר להדגים/להמחיש/לחדד בעזרת השוואה (לא שאני מסכימה שיש מקום להשוואה, אבל נגיד), חופשי המבקר להשוות את התפוז לפרי הדר דומה.
אבל גם אם הוא חופשי להשוואה אחרת, עדיין יחטא למטרה המבקר שישווה את התפוז לבצל (שכן גם אם שני אלה משמשים את האדם למאכל, פה הדמיון ביניהם גם מתחיל וגם נגמר).

בנוסף, ההגדרה הפתוחה אינה מבדילה בין ביקורת פנימית, הנהוגה בארגון אחראי, ביקורת שאיננה חייבת להיות מעניינו של איש חיצוני, היות והתוצר של הארגון הוא העומד (או לא) במבחן הצרכן;
וביקורת פומבית, אל דוגמא מובהקת ממנה אתייחס להלן.

ביקורת שנייה (שלי, והצד השני שהוזכר לעיל) באותו תחום/נושא (הביקורת המילונית) – כאשר מבקר (מסוג אחר) מעביר את עינו הבוחנת על ספר (למשל), הוא עושה זאת ממניעים שונים לגמרי: כדי להמליץ לפני הקוראים של עצמו (של מבקר הספרות) על קריאה מהנה, או להזהיר אותם מפני קריאה מעצבנת בספר שמצא בו כל טעם לכל פגם שהוא. ואז ההגדרה השלילית של אבן שושן יכולה להתאים. אולי. אם כי לא בדיוק.

כך שהצעה אחרת (שלי) לשיפור/תיקון הניסוח של אבן שושן יכולה להיות חלוקת ההגדרה לשני חלקים ברורים ובהירים – ביקורת משפרת של דבר מסויים, בצד ביקורת שנועדה להמליץ או להזהיר על או מפני דבר מסויים.
וגם כאן אני (אישית) לא מוצאת מקום למילה 'שלילית', היות ושני סוגי המבקרים שהזכרתי משקיעים מאמץ, ידע, זמן (ועוד) בהשלמת תפקידם לצורך חיובי.
במקביל, ובהתאמה למקרה הקודם, גם במקרה של מבקר הספרות: לא נראה לי שיש מקום להשוות ספר מתח (למשל) עם ביוגרפיה, גם אם את שניהם הקורא יכול לקרוא.

וכך, החל מהפסקא השנייה של הפוסט הזה ועד למילים אלו ממש, הפוסט למעשה מהווה ביקורת, הבוחנת עניין ספציפי (הגדרה מילונית) ומציעה דרכים לתקנו/לשפרו.
וזאת (שוב – לדעתי, ומי שלא מסכים יכול להציע גם לי תיקון ושיפור) מבלי לירוק על המילון.

ובמילים אחרות: אדם אחר יכול היה להסתכל על ההגדרה אליה התייחסתי ולהגיב אליה אחרת ממני. כמו (למשל) במבחר מילים מצומצם על האדם הספציפי שכתב את ההגדרה הספציפית הזו.
וזה היה מביא אותי להצביע לפני אדם-אחר ספציפי זה על העובדה שאין לנו (המשתמשים במילון) שום דרך לדעת מי האדם שהציע את ההגדרה המקורית, או מה נתוניו האישיים.
ובכל מקרה האדם המקורי בוודאי שבטח אינו רלוונטי לתוצאה, היות וזו לא הייתה מופיעה בְּמילון רשמי (כך ההיגיון האישי שלי גורס) ללא העברת ההגדרה דרך בדיקות, ועדות ובחינות נוספות (אגב, תהליך היכול להחשף לביקורת פנימית ללא עניין לצרכן) בהן (מן הסתם) היו מעורבים עוד אנשים ודעות. ועל כן התייחסות כלשהי לאדם המקורי ההוא איננה ביקורת כלל, אלא סתם גיבוב מילים שלא ממש קשורות לעניין (אולי אפילו כמו הניסיון להשוות בין תפוז ובצל…).

עכשיו תגידו – המילון חפץ דומם הוא, ללא כל מסוגלות לתפוס בחושיו החסרים כי ירקו עליו.
ואענה – נכון. לכן, למה שלא תתייחסו לפוסט הזה כאל משל?

המזמינה לדון
L

* – גילוי נאות: המילון שלי ותיק על המדף. למרות זאת ועל אף, עדיין הוא מתקיים והגדרותיו נתונות לעיון כי מי שנתקל בו.

רגעי דעה | Opinions

את זה אני דווקא כן מבינה…

Sorry English readers, read you next time.

מוטי, הפעם גם אתה מוזמן להרגיש חופשי לדלג, במיוחד אם גם לך נמאס כבר מאיבגי, שלא יורד מהכותרות/שיח, וכל האנשים (ונשים) המקימים כל כך הרבה רעש-רוח וצלצולים בעטיו.

כמה מעוּבדוֹת החיים, שלצערי, החיים והניסיון האישיים שלי לימדו אותי:

שנות השמונים-תשעים, אותן חייתי בעצמי במהלך המאה הקודמת, היו שופעות בגברים שניסו מזלם עם נשים.
כלומר – זו הייתה ההגדרה שלהם לבדיקתם היכן מצוי הגבול הנשי, בעזרת כל מני מגעים חיבוקיים. חבר'מנים. סחבקיים. כמו-תמימים כאלה, שמעט-מעט שלחו יד קרובה יותר ויותר… אם כי עדיין הותירו את אלו שניסו כך את מזלם בתחומי ההכחשה. בתוך הגבול של "מה? אני? מה פתאום! אנחנו רק חברים. צוחקים איתך. זו מחמאה".
ולאחר הסירוב הנשי הפסקני, הדרך ל"מי בכלל השתין לכיוון שלך" הייתה בדרך-כלל קצרה ומהירה (מתנצלת על השפה, לא בחרתי. רק ציטטתי).

עוד שאלת-שפר מהתקופה ההיא, שנשאלתי אישית אינספור פעמים: מה, נשוי זה מת?
לא, עניתי בדיוק כמספר הפעמים שנשאלתי. נשוי זה חי. עם אשתו. לה התחייב. איתה הקים משפחה. כלפיהן (גם אישה וגם משפחה) חלה עליו אחריות אישית, אותה נטל על עצמו עם נישואיו.

אי אז, כך היה נדמה, לגבר הממוצע לא הייתה שום מראה בבית. לא משנה מקריח, מאפיר, מכריס, עונד טבעת. שום דבר מזה לא עצר אותו מלנסות את מזלו (כהגדרתו).
אך כמובן שהיו גם אלו שנסחפו רחוק יותר בבדיקת הגבול. כמו שני הגברים (השונים זה מזה) שראו לנכון לדחוף את לשונם לתוך פיה של אישה צעירה, שלא ביקשה או הזמינה היכרות אינטימית עם האיבר הספציפי הזה שלהם.
אחד מהם היה בכ-17 שנה מבוגר ממנה, השני בכ-40 (!).
(רק כדי להגדיר את הדבר לדיוקו המדעי – לשון היא איבר שרירי מוארך, לרוב מכוסה רוק. האיבר הזה יכול להיות מאד סקסי, כשמתקיימת משיכה מינית, ומאד מגעיל כשלא).

ועדיין, גם אי-אז בזמנים (שלפני עשרים שנה ויותר), גברים רבים (!) שפגשתי ידעו איך להתנהג עם נשים בדרך שמכבדת את שני המגדרים.
לעומתם, גברים רבים אחרים ראו בכפיית עצמם על אחרות דרך לגיטימית להתחיל איתן.

אבל אם מישהו או מישהי חשבו, שמה שהיה פעם כמעט נורמה וודאי היום כבר פס מן העולם כי הוסבר כבר עד סופו, הנה עוד מקרה שקרה (לפי עדותו של מי שזה קרה לו):

השנה הייתה מתישהו בין 2011 ל-2014. נתפשר על האמצע, ונגיד, סתם, חורף 2012. כי הפעם לא הדיוק חשוב אלא העובדה שהתקופה הייתה כבר ממש לא שנות השמונים-תשעים, אלא לגמרי במאה הזו ועוד בעשור הנוכחי.
הוא הפעם גבר לגמרי אחר מכל מי שנזכר פה עד כה, רווק, ואם קלטתי נכון היה אז בן 38-9. והוא סיפר שיצא עם מישהי פעם-פעמיים ואז, כשניסה לנשק אותה, כי (לטעמו) כל הסימנים הראו לו שהוא יכול, היא הגיבה בדרך חסרת כל פרופורציה (לדעתו).

והנה עוד גבר אחר לחלוטין. הפעם בן 68. המסוגל (רק בשבוע שעבר) להגדיר צעירה בת 20 כ"שווה הטרדה".
ולתרץ את זה כמחמאה. כהומור.

אם אנשים מן הישוב, כמו שלושת ה"מנשקים" עליהם סיפרתי, מרשים לעצמם לכפות עצמם על נשים שלא באמת הזמינו אותם, קל וחומר מי שציבור, בסדר גודל כזה או אחר, אמר להם תכופות כמה הם גדולים.
אך אף אחד מהם פשוט עוד לא הבין.
וכל הרעש לא יעשה כלום כדי להסביר להם, אלא רק ייחפר כל אחד עמוק יותר בעמדתו.
הנציגים האלו, של התנהגות כאילו גברית אך בעצם לחלוטין לא מקובלת, אולי יבינו משהו אם מישהו ינסה להמחיש להם את מה שהם עושים…

למשל – כמה היה מצחיק את מי מהם אם גבר אחר היה מנסה לדחוף את לשונו לתוך הפה האישי שלהם?

שלכם בתהייה
L

רגעי דעה | Opinions·רגעי ציטוט | Quotes

My "Favorite" Quote

הציטוט ה"חביב" עלי

"There are few people whom I really love, and still fewer of whom I think well. The more I see of the world, the more I am dissatisfied with it…".

That is what Elisabeth Bennet tells her sister Jane in chapter 24 of Pride and Prejudice by Jane Austen.

While Love is the foremost power that moves and motivates me (including the Love I feel towards Mankind in general), and while with my blogging I try to be both a-political and positive, I can't seem to help it. This quote is the one that keeps popping into my mind and thoughts in increasing frequency.

Look, loving Mankind, I whole heartedly believe humans have rights.
However, and more so lately (or, at least, so it seems to me), others, who say they too believe in human rights, exclude the human that is me.

As if it is perfectly okay to attack me on the street.
As if I have no right to go on with my life (sitting in a pub, or going to the store) without risking being murdered.
As if I am worth less than another.
Simply because of where I was born.
And because I chose to go on living in this place that is my home.

And how can I be satisfied with a world in which the General Secretary of the United Nations thinks feelings like fear and frustration allow, and/or justify, and/or explain, and/or legitimize and/or make reasonable the act of –

Murder.

Well, I totally disagree.

Acts of Terror are acts of Terror wherever they happen. Their result is sometimes the murder of a soul (by the trauma, or the wound, or the maiming, or all of these combined) or the murder of the whole human (body and soul), that should have had the right to live unmolested like any other human.

Murderous Terror attacks have no allowance, justification, explanation, reason, and especially no legitimacy in a world that stands by human rights.
Everywhere.
Californians have the same right to live as do the French, as do the Kenyans, as does each and every human who suffered Terror anywhere on this globe.
Including the Israeli humans.

Well, if I could reach Ban Ki-Moon I'd show him this post, written out of years of anger at his surreal statements.
Funnily enough, though I too feel fear, frustration and such like as well, yet here I am – able to express myself in words, without too much vehemence, and most definitely and certainly without murdering anyone, not of body nor soul.

L

For more quotes, click here.


ובעברית:

"מעטים האנשים אותם אני אוהבת באמת, ורק על ספורים מביניהם אני חושבת טובות. ככל שאני רואה יותר מהעולם, כך אני פחות מרוצה ממנו…".

אמרה אליזבת' בנט לאחותה ג'יין בפרק 24 של גאווה ודעה קדומה, מאת ג'יין אוסטן.

בעוד אהבה היא הכוח העיקרי המזיז לי ומניע אותי (כולל אהבת האנושות), ובעוד בבלוגי השתדלתי להיות גם א-פוליטית וגם להישאר חיובית, אני לא יכולה להתאפק. הציטוט הזה צץ בתודעתי ומחשבותיי בתדירות הולכת וגוברת.

ראו, כאוהבת אנושות, אני מאמינה בלב שלם כי לאנוש יש זכויות.
אבל-ברם-אולם, יותר ויותר לאחרונה (או, לפחות, כך זה נדמה) אחרים, אשר אומרים כי גם הם מאמינים בזכויות אנוש, לא כוללים בכך את האנוש שהוא אני.

כאילו שזה לגמרי בסדר להתקיף אותי ברחוב.
כאילו אין לי שום זכות להמשיך בחיי (לשבת בפאב, או ללכת למכולת) מבלי להסתכן ברציחתי.
כאילו שאני שווה פחות מאחר.
רק בגלל המקום בו נולדתי.
ובגלל בחירתי להמשיך לחיות במקום הזה שהוא ביתי.

ואיך אני יכולה להיות מרוצה מעולם בו מזכ"ל האו"ם חושב שתחושות כמו פחד ותסכול מותירים, ו/או מצדיקים, ו/או מסבירים, ו/או נותנים לגיטימציה, או הופכים את זה ל"בסדר" –

לרצוח.

ובכן, אני לחלוטין לא מסכימה.

פיגועי טרור הם פיגועי טרור בכל מקום בו הם קורים. תוצאתם היא לעיתים רצח הנפש (אם ע"י הטראומה, או הפגיעה, או המום שהוטל, או כל אלו יחד) או רצח כל האנוש (גוף ונפש), אשר הייתה צריכה להיות לו הזכות לחיות ללא פגע כמו כל אנוש אחר.

לפיגועי טרור רצחניים אין הרשאה, הצדקה, הסבר, סיבה, ובמיוחד אין לגיטימציה בעולם הדוגל בזכויות אנוש.
בכל מקום.
לחיים בקליפורניה יש אותה זכות לחיות כמו לחיים בצרפת, בקניה, ובכל מקום אחר בו סבלו מפיגועי טרור בעולמנו.
כולל בישראל.

ובכן, אם יכולתי לתקשר עם באן קי-מון, הייתי מראה לו את הפוסט הזה, שנכתב מתוך שנים של כעס על הצהרותיו ההזויות.
מצחיק, אבל למרות תחושות משלי של פחד ותסכול, הנה אני מסוגלת לבטא את עצמי במילים, ללא התלהמות רבה, ובוודאי שבטח מבלי לרצוח אף אחד, לא גוף ולא נפש.

L

לעוד ציטוטים מבלוגרים בוורדפרס, קליק פה.

רגעי דעה | Opinions

Home… is a many-faceted idea

מכורה שלי, ארץ נוי עשירה…

At first I thought there is no way I can translate this post to English. 'It's too localized', I told myself. But then I worked on it some more, and realized that at least a part of it can be a world-wide message. So here it (sort of) is:

During the previous week I blogged about a radio station I listened to. I also seized a local opportunity to appeal to two elements within said radio station, with comments I wished a reply to. One of it got ignored, the other received a response that the best that can be said about it is how fast it arrived. By the end of the same day. But as for its' contents…
Well, the response related to the most superficial aspect of my comment, totally ignoring the big picture.

So, all right. Non of the (very busy) people I appealed to owe me anything. Still, I had a little hope. I couldn't be other than a little disappointed. Maybe a bit more than just a little. Actually – enough to consider some kind of action. But what could I do? (And who the hell am I? A lowly listener?).

While thinking the thing, a small voice woke up within me and whispered in my minds' ear – 'you weren't born listening to this station… your radio-home used to be totally different…'.
And the little voice grew stronger until (even if this cannot possibly affect any rating whatsoever)…

To the radio I went, within the scale I dug and I found it.
THE station.
The place that in my childhood taught me what is Rock. What is music in general and who is David Bowie (for instance. And ho, how it hurts to know he'll sing no more…).
Well, I moved station and it was good to know there are other possibilities.

While it is true – I am (re)listening to them but a few days, things that bothered me elsewhere are missing from here.
So, what I'm saying this time, basically, is this – one can be used to something, adhere to it, be loyal (all good principles!) while ignoring other options, that can be even better. In other words –

Don't be afraid of moving onward (and upward) from disappointment.

L


ובעברית:

כן, אני יודעת, ציטוט הפוך למקור. ובכל-זאת, היות ו"מכורה" היא "מולדת, מקום-מוצא" (לדעת אבן-שושן לפחות) נראה לי מתאים. גם אם בהשאלה.

בשבוע שעבר קרו מספר מאורעות ש-כפי הנראה, חסרו כל חשיבות שהיא.
הראשון שבהם – ישראל ציינה את יום העברית (בימים ראשון-שני. כאמור – בשבוע שעבר).
כמנותקת תקשורתית (מהיותי מחוברת רק לרדיו ולבלוגי-שלי), אין לי שום דרך לדעת אם וכיצד היום הזה צויין, מלבד במסגרות (המוגבלות-מה) המפורטות בסוגריים הלפני אחרונים.

ברדיו שידרו דיונים מאד מעניינים (אני מנחשת. כי שעת השידור…) מחצות ואל תוך הלילה… (נו, נשפכתי אחרי ארבעים דקות).
בבלוג שלי, לא ציינתי את היום ההוא באופן גלוי, היות ולפני כמעט שנה פתחתי את הבלוג הזה, שחשף אותו (ואותי) לפעילות יותר בינלאומית מאשר מקומית. וטרם מצאתי את התמהיל הנכון (לשנינו) בין מה שנראה לי מקומי טהור לבין מה שיכול לעניין גם אחרים.

אבל (!) כשלעצמי, גם כתבתי את פוסט הרדיו (המאורע השני נטול החשיבות), וגם ניצלתי את הִזדמנות אותו יום לעיל לפנות אל שני גורמים שונים, מבין פעילי הרדיו לו הקשבתי, בנושא העברית (פנייה ונושא ש-שוב, ככל הנראה על פניו, לחלוטין שוליים ומעוררי שום עניין שהוא, גם בין אלו שאמורים להתעסק, אם בלעדית ואם בעקיפין, ממש בכך).

באחת הפניות הזמנתי מישהו/י לקרוא בפוסט הרדיו ולהגיב (פוסט שבשורה התחתונה, ביקש להעדיף לשדר את העברית על פני שפות אחרות, הרי גם ככה את תרגומן קשה להעביר אל מאזיני-רדיו, בו-זמנית עם הדוברים עצמם).
זכיתי להתעלמות מוחלטת.

בפנייה השנייה הערתי הערה מורכבת יותר לגבי העברית המשודרת בתחנה לה הקשבתי.
זכיתי לתגובה, שהמיטב הניתן להיאמר עליה הוא שהייתה מהירה. ממש בסוף אותו יום.
מבחינת תוכנהּ…
ובכן, התגובה התייחסה אל הפרט השולי/שטחי של הערתי, תוך התעלמות מוחלטת מהתמונה הגדולה.

אז נכון, אף אחד לא חייב לי כלום, בוודאי שבטח לא הגורמים (העסוקים מאד, אני חייבת להניח) אליהם פניתי. ועדיין, היות והתקיימה-לה תקווה קטנה, לא יכולתי שלא להתאכזב קמעה. אולי אפילו קצת יותר מ-קמעה. למעשה – מספיק כדי לשקול פעולה. אבל מה כבר יכולתי לעשות? (ומי אני בכלל? רק אחת המאזינות?).

תוך שיקול ומחשבה, קול קטן התעורר ביני לביני ולחש לאוזן-רוחי – 'הרי לא נולדת מאזינה לתחנה הספציפית הזו… הן מכורתך הרדיופונית לגמרי אחרת…'.
והקול הקטן הזה התחזק והלך (גם אם אין סיכוי שזה ישפיע על הרייטינג של הקודמים, או החדשים), עד ש…

לרדיו ניגשתי, בסקלה חפרתי, ומצאתי אותה.
ה-תחנה.
המקום שבילדותי לימד אותי מה זה רוק. מהי מוזיקה בכלל, ומיהו דיוויד בואי (למשל. ו-הו, כמה כואב לדעת שהוא לא ישיר שוב…).
ובכן, עברתי תחנה וראיתי-זה-פלא. עוד יש אפשרות אחרת…

אז נכון. אני מקשיבה להם (מחדש) רק זה מספר ימים. אבל יודעים מה? הגעתי אליהם חושבת ש'נו, ניחא – מהם אני לא מצפה לעברית, לבטח לא אתאכזב'. והופתעתי! (לטובה!).
גם כאחת שאין לה שום יומרה לדעת עברית על בורייה, אני פשוט נהנית לשמוע אותם, ללא מה שצרם לי בתחנה הקודמת.

אז מסר הפוסט הפעם – לא רק שאפשר אחרת, זה גם יכול להיות טוב יותר. וביתר תמצות –

אל פחד מלעבור הלאה מהאכזבות.

L

רגעי דעה | Opinions

סלחו לי

I'm sorry English readers, this is an internal affair. Read you next time :-)

קוראיי בעברית, סלחו לי גם אתם. זה פוסט חריג לי ולבלוגי מכל בחינה.

אתחיל בהצהרה אותה כל אחד יכול לבדוק – המילון הנאמן שלי מגדיר גם "טינופת" וגם "חלאה" במילים: לכלוך, זיהום.

על כן, ולדעתי האישית (הרגישו חופשי לתקן אותי אם אני טועה) הדבקת איזו מהמילים הללו לאדם זה או אחר, אינה אף מתייחסת אל מצבם ההיגייני, כי אם משווה את האדם המדובר עצמו ללכלוך או זיהום.

ולכן, כינוי אדם זה או אחר באחת ממילים אלו, איננה "ביקורת" משום סוג שהוא (!).

כינוי אדם זה או אחר באחת ממילים אלו (או דומה להן) מהווה ניסיון לעלבון אישי, להקטנה, לביטול זכויות האדם המוּלדות.
ולא אכפת לי איזה אדם, מה דעתו הפוליטית או אמונתו, מה אמר/הצהיר/הציע או למה, או נגד מי.

וזו ה-בעיה (בעיניי) של השמאל הקולני בארץ:
החשיבה כי חופש הביטוי מותיר לאדם להשתמש בכינויי גנאי ו/או להעליב אדם אחר, במיוחד כאשר זכויות האדם חרוטות על דגלו.
זה אולי נאה דורש, אך לא מתקרב כלל לקיום.

רוצה להעביר ביקורת? בבקשה. אבל הישאר ענייני לגופו של עניין.
התרחק מהאדם, גם אם אתה מתנגד לדעתו, חשיבתו, אמונתו.
מי שמולך עדיין אדם, בדיוק כמוך.

L

רגעי דעה | Opinions·רגעי ציטוט | Quotes

A Camouflaged Quote, or Part II

ציטוט מוסווה, או החלק השני

At the previously mentioned WP activity (in Part I), participants were offered another quote:

"Camouflage is a game we all like to play, but our secrets are as surely revealed by what we want to seem to be as by what we conceal".
Russell Lynes

And yet again (as previously) I didn't bother to look it up.
I don't know who Russell Lynes is. He may be the highest intellect around. I'm not really judging Russell Lynes the person.
Plus – let me be clear: I have nothing whatsoever (!) against anyone responding well to this quote (perish the thought).

Now, I'd be the first to admit I may have been influenced either by my (then) reading material and/or by local current affairs. Be that as it may, the fact remains that as for myself, I'm sorry, but there hardly was (or is) any part of this quote I agree with, including the wording.
Hardly, since the one (and only) thing I can accept is that sometimes people lacking self-confidence may act like the most confident of all.

But what really provoked me is (a) the accusation of "concealment" and (b) seeing the whole as a "game".

You see, in my actual life (off-line) I never met anyone who didn't, at some point in their lives, get hurt in some way or other (emotionally hurt in various degrees. Even if just a still rankling childhood insult, which lingers like that because it did hurt at the time).
(A quick explanation – people open up to me faster and deeper than I would have in their place. Almost as if something in me triggers their confession).
Thinking of my own past-hurt (and the confided ones), I regret the need to touch the issue but I see it nonetheless.

Some past-hurt may be so colossal, that it can even get buried in the subconscious in its entirety, when the conscious part of the human just can't deal with it.
Some may glide off our backs (so to speak).
In between there's such a myriad of degrees, I won't even attempt to define.

However, keeping it to the self is just keeping it private.
Not at all like concealment.
To keep something, in my own way of thinking, is just let it be. As in tucked away somewhere and semi-forgotten.
To conceal involves some action. Even if just of the mind finding ways to go around it.
To conceal also associates with a concealed weapon that is later to be used against another.
Privacy isn't against anyone. It is just no one's business.

Well, that part might just be a poor word choice. What is more severe to me is that in any case what we're dealing with here are human feelings and emotions.

My apologies for being so blunt, but to illustrate my meaning please imagine for a moment a rape victim.
She (or he) never chose to become one, and may never feel comfortable talking about their experience, since talking about it is too akin to re-living it.
They might also suffer lasting consequences (such as affecting their sex lives, for example). And that really is on one's business but their own.

Treating them and their experience, or its' consequence, as a game is (at the very least) inconsiderate and insensitive.
Or maybe even adding an insult…
(and maybe Russell Lynes is the first person I encountered who never got hurt in any way. Or, he may be one of those really smart people who sometimes surprise me by forgetting what they should know).

So far as to the camouflaged quote. And here's my suggestion to convey the idea that I think was meant:

We all can breach our own privacy with an accidental slip of the tongue, that might say about us more than we are comfortable with.

This sentence might be scarier than the original quote. But if we care about consideration, and sensitivity, and honesty (the one from the previous post), this phrasing seems to me more appropriate.
Do you think I'm either wrong or missing something? Or have you a better phrasing? Feel free to share in the comments.

L

Fair disclosure – in between completing this post and publishing it I did check out who Russell Lynes was, and found out he is no longer among the living. So I couldn't take it up with him. Which is why I decided to post this to my blog.


ובעברית:

במסגרת הפעילות האינטרנטית שהזכרתי (בחלק I) הוצע למשתתפים ציטוט נוסף (אותו דווקא אעז לתרגם, שלא כמו הקודם):

"הסוואה היא משחק אותו כולנו אוהבים לשחק, אבל הסודות שלנו נחשפים על-ידי מה שאנו רוצים להיראות כמו גם על-ידי מה שאנו מסתירים".
ראסל ליינס (אולי, אין לי מושג איך מבטאים את שם המשפחה).

ושוב (כבמקרה הקודם) לא טרחתי לבדוק מי ומה.
אין לי מושג מיהו ראסל זה. הוא יכול להיות גאון הדור. אני לא שופטת את האדם שהוא.
חוץ מזה שכמובן – אין לי שום דבר (חלילה!) כנגד כל מי שהגיב חיובית לציטוט הזה.

אהיה הראשונה להודות שיכול מאד להיות שהייתי מושפעת מהספר שקראתי (אז) ו/או מהעניינים שבאקטואליה (תחילת הרינונים סביב השר לשעבר). יהי המקרה אשר יהיה, עובדה היא כי כשלעצמי ולצערי, כמעט לא היה (ועדיין אין) חלק במשפט הזה איתו אוכל להסכים, כולל בחירת המילים.
כמעט. הדבר האחד (ויחיד) אותו אני יכולה לקבל הוא שיש אנשים חסרי ביטחון-עצמי המתנהגים כמאד בטוחים בעצמם.

אבל מה שהקפיץ אותי באמת הוא (א) ההאשמה בהסתרה ו-(ב) ההסתכלות על כל העניין כעל משחק.

ראו, בחיי הממשיים (לא ברשת) מעודי לא פגשתי מי שמעולם לא נפגע, בשלב זה או אחר של חייו, בחומרה כזו או אחרת (ואני מתייחסת לפגיעה רגשית. גם אם זה סתם שריד-עלבון מן הילדות שעדיין צורב מדי פעם. זה ככה מפני שזה כאב בזמנו).
(עוד מילת הסבר – אנשים נפתחים אלי במהירות ולעומק כאלו, שאני במקומם הייתי מהססת. כמעט כמו יש בי איזה תריגר מוודה).
ובחושבי על כאבי-עבר משלי (כמו אלו של אחרים), מצער אותי להצטרך להתקרב לנושא, אך אני רואה את הצורך בכל זאת.

כאבי-עבר מסויימים יכולים להיות כה עצומים עד כי הם נקברים בתת-מודע בכללותם, כאשר חלקו המודע של האדם לא יכול להתמודד איתם.
כאבים אחרים יכולים להחליק מעלינו כמו מים, מבלי להידמות כמשאירים משקע (אם אפשר להתבטא כך).
בין שני הקצוות הללו יש מנעד כה מגוון של דרגות כאב, עד כי לא אנסה כלל להגדיר.

אולם, לשמור משהו לעצמנו הוא רק להשאיר אותו פרטי.
בכלל לא כמו הסתרה.
עניינים פרטיים, לפי איך שאני רואה דברים, משמעם להניח אותם. כמו לתייק אותם באיזו מגירת-לב צדדית וחצי נשכחת.
הסתרה כרוכה באיזושהי פעולה. גם אם זו רק דרכו של המוח לעקוף את המוסתר.
הסתרה גם מעלה את האסוציאציה של נשק סמוי (מצטערת, באנגלית האסוציאציה הזו יותר בולטת), שיישלף מאוחר יותר וישמש כנגד אחר.
פרטיות איננה כנגד אף אחד, אלא רק לא עניינו של אף אחד.

ובכן, החלק הזה יכול היה להיות רק ניסוח לא מוצלח. מה שחמור יותר בעיניי הוא שבכל מקרה אנו מתעסקים כאן עם רגשות ותחושות של בני אדם.

התנצלותי על היותי בוטה אבל כדי להמחיש את כוונתי בואו נדמיין לרגע קורבנות אונס.
היא (או הוא) לא בחרו להפוך לכאלה, ויתכן שלעולם לא ירגישו בנוח לדבר על חווייתם, היות והדיבור על כך קרוב מדי לחיות מחדש את הסיוט.
הם יכולים גם לסבול השלכות מתמשכות (כמו כאלה שישפיעו על חיי המין שלהם, למשל) וזה באמת לא עניינו של איש מלבדם.

להתייחס אליהם ואל חווייתם, או השלכותיה, כאל משחק הוא (לכל הפחות) בלתי מתחשב וחסר רגישות.
אולי אף הוספת חבורה למכה…
(ויכול להיות שאותו ראסל הוא האדם הראשון בו נתקלתי שמעולם לא נפגע בשום צורה. או, שיכול להיות, שהוא אחד מאותם אנשים מאד חכמים שמדי פעם מפתיעים אותי כשהם שוכחים את מה שהיו צריכים לדעת).

עד כאן על הציטוט המוסווה. והנה הצעתי להבעת הרעיון, שנדמה לי שאליו הייתה הכוונה:

כולנו יכולים להפר את פרטיותנו-שלנו בפליטת פה מקרית, אשר עלולה לחשוף עלינו יותר מכפי שנוח לנו.

זה אולי משפט מפחיד יותר מהציטוט המקורי. אך אם חשובים לנו גם ההתחשבות, גם הרגישות וגם הכּנוּת (ההיא מהפוסט הקודם), ניסוח כזה נראה לי יותר הולם.
האם אני טועה או מפספסת משהו? או שמא אפשר להביע את הרעיון טוב יותר? בואו, ספרו לי (בתגובות).

L

גילוי נאות – לאחר השלמת הפוסט ובטרם העלאתו לבלוג, בכל זאת בדקתי את הראסל הזה. לצערי, הוא כבר לא בין החיים, כך שלא יכולתי לדון איתו. לכן החלטתי להעלות את הפוסט לבלוג. (מצטערת, לא מצאתי תרגומו לעברית…).