רגעי דעה | Opinions

את זה אני דווקא כן מבינה…

Sorry English readers, read you next time.

מוטי, הפעם גם אתה מוזמן להרגיש חופשי לדלג, במיוחד אם גם לך נמאס כבר מאיבגי, שלא יורד מהכותרות/שיח, וכל האנשים (ונשים) המקימים כל כך הרבה רעש-רוח וצלצולים בעטיו.

כמה מעוּבדוֹת החיים, שלצערי, החיים והניסיון האישיים שלי לימדו אותי:

שנות השמונים-תשעים, אותן חייתי בעצמי במהלך המאה הקודמת, היו שופעות בגברים שניסו מזלם עם נשים.
כלומר – זו הייתה ההגדרה שלהם לבדיקתם היכן מצוי הגבול הנשי, בעזרת כל מני מגעים חיבוקיים. חבר'מנים. סחבקיים. כמו-תמימים כאלה, שמעט-מעט שלחו יד קרובה יותר ויותר… אם כי עדיין הותירו את אלו שניסו כך את מזלם בתחומי ההכחשה. בתוך הגבול של "מה? אני? מה פתאום! אנחנו רק חברים. צוחקים איתך. זו מחמאה".
ולאחר הסירוב הנשי הפסקני, הדרך ל"מי בכלל השתין לכיוון שלך" הייתה בדרך-כלל קצרה ומהירה (מתנצלת על השפה, לא בחרתי. רק ציטטתי).

עוד שאלת-שפר מהתקופה ההיא, שנשאלתי אישית אינספור פעמים: מה, נשוי זה מת?
לא, עניתי בדיוק כמספר הפעמים שנשאלתי. נשוי זה חי. עם אשתו. לה התחייב. איתה הקים משפחה. כלפיהן (גם אישה וגם משפחה) חלה עליו אחריות אישית, אותה נטל על עצמו עם נישואיו.

אי אז, כך היה נדמה, לגבר הממוצע לא הייתה שום מראה בבית. לא משנה מקריח, מאפיר, מכריס, עונד טבעת. שום דבר מזה לא עצר אותו מלנסות את מזלו (כהגדרתו).
אך כמובן שהיו גם אלו שנסחפו רחוק יותר בבדיקת הגבול. כמו שני הגברים (השונים זה מזה) שראו לנכון לדחוף את לשונם לתוך פיה של אישה צעירה, שלא ביקשה או הזמינה היכרות אינטימית עם האיבר הספציפי הזה שלהם.
אחד מהם היה בכ-17 שנה מבוגר ממנה, השני בכ-40 (!).
(רק כדי להגדיר את הדבר לדיוקו המדעי – לשון היא איבר שרירי מוארך, לרוב מכוסה רוק. האיבר הזה יכול להיות מאד סקסי, כשמתקיימת משיכה מינית, ומאד מגעיל כשלא).

ועדיין, גם אי-אז בזמנים (שלפני עשרים שנה ויותר), גברים רבים (!) שפגשתי ידעו איך להתנהג עם נשים בדרך שמכבדת את שני המגדרים.
לעומתם, גברים רבים אחרים ראו בכפיית עצמם על אחרות דרך לגיטימית להתחיל איתן.

אבל אם מישהו או מישהי חשבו, שמה שהיה פעם כמעט נורמה וודאי היום כבר פס מן העולם כי הוסבר כבר עד סופו, הנה עוד מקרה שקרה (לפי עדותו של מי שזה קרה לו):

השנה הייתה מתישהו בין 2011 ל-2014. נתפשר על האמצע, ונגיד, סתם, חורף 2012. כי הפעם לא הדיוק חשוב אלא העובדה שהתקופה הייתה כבר ממש לא שנות השמונים-תשעים, אלא לגמרי במאה הזו ועוד בעשור הנוכחי.
הוא הפעם גבר לגמרי אחר מכל מי שנזכר פה עד כה, רווק, ואם קלטתי נכון היה אז בן 38-9. והוא סיפר שיצא עם מישהי פעם-פעמיים ואז, כשניסה לנשק אותה, כי (לטעמו) כל הסימנים הראו לו שהוא יכול, היא הגיבה בדרך חסרת כל פרופורציה (לדעתו).

והנה עוד גבר אחר לחלוטין. הפעם בן 68. המסוגל (רק בשבוע שעבר) להגדיר צעירה בת 20 כ"שווה הטרדה".
ולתרץ את זה כמחמאה. כהומור.

אם אנשים מן הישוב, כמו שלושת ה"מנשקים" עליהם סיפרתי, מרשים לעצמם לכפות עצמם על נשים שלא באמת הזמינו אותם, קל וחומר מי שציבור, בסדר גודל כזה או אחר, אמר להם תכופות כמה הם גדולים.
אך אף אחד מהם פשוט עוד לא הבין.
וכל הרעש לא יעשה כלום כדי להסביר להם, אלא רק ייחפר כל אחד עמוק יותר בעמדתו.
הנציגים האלו, של התנהגות כאילו גברית אך בעצם לחלוטין לא מקובלת, אולי יבינו משהו אם מישהו ינסה להמחיש להם את מה שהם עושים…

למשל – כמה היה מצחיק את מי מהם אם גבר אחר היה מנסה לדחוף את לשונו לתוך הפה האישי שלהם?

שלכם בתהייה
L

רגעי דעה | Opinions·רגעי ציטוט | Quotes

My "Favorite" Quote

הציטוט ה"חביב" עלי

"There are few people whom I really love, and still fewer of whom I think well. The more I see of the world, the more I am dissatisfied with it…".

That is what Elisabeth Bennet tells her sister Jane in chapter 24 of Pride and Prejudice by Jane Austen.

While Love is the foremost power that moves and motivates me (including the Love I feel towards Mankind in general), and while with my blogging I try to be both a-political and positive, I can't seem to help it. This quote is the one that keeps popping into my mind and thoughts in increasing frequency.

Look, loving Mankind, I whole heartedly believe humans have rights.
However, and more so lately (or, at least, so it seems to me), others, who say they too believe in human rights, exclude the human that is me.

As if it is perfectly okay to attack me on the street.
As if I have no right to go on with my life (sitting in a pub, or going to the store) without risking being murdered.
As if I am worth less than another.
Simply because of where I was born.
And because I chose to go on living in this place that is my home.

And how can I be satisfied with a world in which the General Secretary of the United Nations thinks feelings like fear and frustration allow, and/or justify, and/or explain, and/or legitimize and/or make reasonable the act of –

Murder.

Well, I totally disagree.

Acts of Terror are acts of Terror wherever they happen. Their result is sometimes the murder of a soul (by the trauma, or the wound, or the maiming, or all of these combined) or the murder of the whole human (body and soul), that should have had the right to live unmolested like any other human.

Murderous Terror attacks have no allowance, justification, explanation, reason, and especially no legitimacy in a world that stands by human rights.
Everywhere.
Californians have the same right to live as do the French, as do the Kenyans, as does each and every human who suffered Terror anywhere on this globe.
Including the Israeli humans.

Well, if I could reach Ban Ki-Moon I'd show him this post, written out of years of anger at his surreal statements.
Funnily enough, though I too feel fear, frustration and such like as well, yet here I am – able to express myself in words, without too much vehemence, and most definitely and certainly without murdering anyone, not of body nor soul.

L

For more quotes, click here.


ובעברית:

"מעטים האנשים אותם אני אוהבת באמת, ורק על ספורים מביניהם אני חושבת טובות. ככל שאני רואה יותר מהעולם, כך אני פחות מרוצה ממנו…".

אמרה אליזבת' בנט לאחותה ג'יין בפרק 24 של גאווה ודעה קדומה, מאת ג'יין אוסטן.

בעוד אהבה היא הכוח העיקרי המזיז לי ומניע אותי (כולל אהבת האנושות), ובעוד בבלוגי השתדלתי להיות גם א-פוליטית וגם להישאר חיובית, אני לא יכולה להתאפק. הציטוט הזה צץ בתודעתי ומחשבותיי בתדירות הולכת וגוברת.

ראו, כאוהבת אנושות, אני מאמינה בלב שלם כי לאנוש יש זכויות.
אבל-ברם-אולם, יותר ויותר לאחרונה (או, לפחות, כך זה נדמה) אחרים, אשר אומרים כי גם הם מאמינים בזכויות אנוש, לא כוללים בכך את האנוש שהוא אני.

כאילו שזה לגמרי בסדר להתקיף אותי ברחוב.
כאילו אין לי שום זכות להמשיך בחיי (לשבת בפאב, או ללכת למכולת) מבלי להסתכן ברציחתי.
כאילו שאני שווה פחות מאחר.
רק בגלל המקום בו נולדתי.
ובגלל בחירתי להמשיך לחיות במקום הזה שהוא ביתי.

ואיך אני יכולה להיות מרוצה מעולם בו מזכ"ל האו"ם חושב שתחושות כמו פחד ותסכול מותירים, ו/או מצדיקים, ו/או מסבירים, ו/או נותנים לגיטימציה, או הופכים את זה ל"בסדר" –

לרצוח.

ובכן, אני לחלוטין לא מסכימה.

פיגועי טרור הם פיגועי טרור בכל מקום בו הם קורים. תוצאתם היא לעיתים רצח הנפש (אם ע"י הטראומה, או הפגיעה, או המום שהוטל, או כל אלו יחד) או רצח כל האנוש (גוף ונפש), אשר הייתה צריכה להיות לו הזכות לחיות ללא פגע כמו כל אנוש אחר.

לפיגועי טרור רצחניים אין הרשאה, הצדקה, הסבר, סיבה, ובמיוחד אין לגיטימציה בעולם הדוגל בזכויות אנוש.
בכל מקום.
לחיים בקליפורניה יש אותה זכות לחיות כמו לחיים בצרפת, בקניה, ובכל מקום אחר בו סבלו מפיגועי טרור בעולמנו.
כולל בישראל.

ובכן, אם יכולתי לתקשר עם באן קי-מון, הייתי מראה לו את הפוסט הזה, שנכתב מתוך שנים של כעס על הצהרותיו ההזויות.
מצחיק, אבל למרות תחושות משלי של פחד ותסכול, הנה אני מסוגלת לבטא את עצמי במילים, ללא התלהמות רבה, ובוודאי שבטח מבלי לרצוח אף אחד, לא גוף ולא נפש.

L

לעוד ציטוטים מבלוגרים בוורדפרס, קליק פה.

רגעי דעה | Opinions

Home… is a many-faceted idea

מכורה שלי, ארץ נוי עשירה…

At first I thought there is no way I can translate this post to English. 'It's too localized', I told myself. But then I worked on it some more, and realized that at least a part of it can be a world-wide message. So here it (sort of) is:

During the previous week I blogged about a radio station I listened to. I also seized a local opportunity to appeal to two elements within said radio station, with comments I wished a reply to. One of it got ignored, the other received a response that the best that can be said about it is how fast it arrived. By the end of the same day. But as for its' contents…
Well, the response related to the most superficial aspect of my comment, totally ignoring the big picture.

So, all right. Non of the (very busy) people I appealed to owe me anything. Still, I had a little hope. I couldn't be other than a little disappointed. Maybe a bit more than just a little. Actually – enough to consider some kind of action. But what could I do? (And who the hell am I? A lowly listener?).

While thinking the thing, a small voice woke up within me and whispered in my minds' ear – 'you weren't born listening to this station… your radio-home used to be totally different…'.
And the little voice grew stronger until (even if this cannot possibly affect any rating whatsoever)…

To the radio I went, within the scale I dug and I found it.
THE station.
The place that in my childhood taught me what is Rock. What is music in general and who is David Bowie (for instance. And ho, how it hurts to know he'll sing no more…).
Well, I moved station and it was good to know there are other possibilities.

While it is true – I am (re)listening to them but a few days, things that bothered me elsewhere are missing from here.
So, what I'm saying this time, basically, is this – one can be used to something, adhere to it, be loyal (all good principles!) while ignoring other options, that can be even better. In other words –

Don't be afraid of moving onward (and upward) from disappointment.

L


ובעברית:

כן, אני יודעת, ציטוט הפוך למקור. ובכל-זאת, היות ו"מכורה" היא "מולדת, מקום-מוצא" (לדעת אבן-שושן לפחות) נראה לי מתאים. גם אם בהשאלה.

בשבוע שעבר קרו מספר מאורעות ש-כפי הנראה, חסרו כל חשיבות שהיא.
הראשון שבהם – ישראל ציינה את יום העברית (בימים ראשון-שני. כאמור – בשבוע שעבר).
כמנותקת תקשורתית (מהיותי מחוברת רק לרדיו ולבלוגי-שלי), אין לי שום דרך לדעת אם וכיצד היום הזה צויין, מלבד במסגרות (המוגבלות-מה) המפורטות בסוגריים הלפני אחרונים.

ברדיו שידרו דיונים מאד מעניינים (אני מנחשת. כי שעת השידור…) מחצות ואל תוך הלילה… (נו, נשפכתי אחרי ארבעים דקות).
בבלוג שלי, לא ציינתי את היום ההוא באופן גלוי, היות ולפני כמעט שנה פתחתי את הבלוג הזה, שחשף אותו (ואותי) לפעילות יותר בינלאומית מאשר מקומית. וטרם מצאתי את התמהיל הנכון (לשנינו) בין מה שנראה לי מקומי טהור לבין מה שיכול לעניין גם אחרים.

אבל (!) כשלעצמי, גם כתבתי את פוסט הרדיו (המאורע השני נטול החשיבות), וגם ניצלתי את הִזדמנות אותו יום לעיל לפנות אל שני גורמים שונים, מבין פעילי הרדיו לו הקשבתי, בנושא העברית (פנייה ונושא ש-שוב, ככל הנראה על פניו, לחלוטין שוליים ומעוררי שום עניין שהוא, גם בין אלו שאמורים להתעסק, אם בלעדית ואם בעקיפין, ממש בכך).

באחת הפניות הזמנתי מישהו/י לקרוא בפוסט הרדיו ולהגיב (פוסט שבשורה התחתונה, ביקש להעדיף לשדר את העברית על פני שפות אחרות, הרי גם ככה את תרגומן קשה להעביר אל מאזיני-רדיו, בו-זמנית עם הדוברים עצמם).
זכיתי להתעלמות מוחלטת.

בפנייה השנייה הערתי הערה מורכבת יותר לגבי העברית המשודרת בתחנה לה הקשבתי.
זכיתי לתגובה, שהמיטב הניתן להיאמר עליה הוא שהייתה מהירה. ממש בסוף אותו יום.
מבחינת תוכנהּ…
ובכן, התגובה התייחסה אל הפרט השולי/שטחי של הערתי, תוך התעלמות מוחלטת מהתמונה הגדולה.

אז נכון, אף אחד לא חייב לי כלום, בוודאי שבטח לא הגורמים (העסוקים מאד, אני חייבת להניח) אליהם פניתי. ועדיין, היות והתקיימה-לה תקווה קטנה, לא יכולתי שלא להתאכזב קמעה. אולי אפילו קצת יותר מ-קמעה. למעשה – מספיק כדי לשקול פעולה. אבל מה כבר יכולתי לעשות? (ומי אני בכלל? רק אחת המאזינות?).

תוך שיקול ומחשבה, קול קטן התעורר ביני לביני ולחש לאוזן-רוחי – 'הרי לא נולדת מאזינה לתחנה הספציפית הזו… הן מכורתך הרדיופונית לגמרי אחרת…'.
והקול הקטן הזה התחזק והלך (גם אם אין סיכוי שזה ישפיע על הרייטינג של הקודמים, או החדשים), עד ש…

לרדיו ניגשתי, בסקלה חפרתי, ומצאתי אותה.
ה-תחנה.
המקום שבילדותי לימד אותי מה זה רוק. מהי מוזיקה בכלל, ומיהו דיוויד בואי (למשל. ו-הו, כמה כואב לדעת שהוא לא ישיר שוב…).
ובכן, עברתי תחנה וראיתי-זה-פלא. עוד יש אפשרות אחרת…

אז נכון. אני מקשיבה להם (מחדש) רק זה מספר ימים. אבל יודעים מה? הגעתי אליהם חושבת ש'נו, ניחא – מהם אני לא מצפה לעברית, לבטח לא אתאכזב'. והופתעתי! (לטובה!).
גם כאחת שאין לה שום יומרה לדעת עברית על בורייה, אני פשוט נהנית לשמוע אותם, ללא מה שצרם לי בתחנה הקודמת.

אז מסר הפוסט הפעם – לא רק שאפשר אחרת, זה גם יכול להיות טוב יותר. וביתר תמצות –

אל פחד מלעבור הלאה מהאכזבות.

L

רגעי דעה | Opinions

סלחו לי

I'm sorry English readers, this is an internal affair. Read you next time :-)

קוראיי בעברית, סלחו לי גם אתם. זה פוסט חריג לי ולבלוגי מכל בחינה.

אתחיל בהצהרה אותה כל אחד יכול לבדוק – המילון הנאמן שלי מגדיר גם "טינופת" וגם "חלאה" במילים: לכלוך, זיהום.

על כן, ולדעתי האישית (הרגישו חופשי לתקן אותי אם אני טועה) הדבקת איזו מהמילים הללו לאדם זה או אחר, אינה אף מתייחסת אל מצבם ההיגייני, כי אם משווה את האדם המדובר עצמו ללכלוך או זיהום.

ולכן, כינוי אדם זה או אחר באחת ממילים אלו, איננה "ביקורת" משום סוג שהוא (!).

כינוי אדם זה או אחר באחת ממילים אלו (או דומה להן) מהווה ניסיון לעלבון אישי, להקטנה, לביטול זכויות האדם המוּלדות.
ולא אכפת לי איזה אדם, מה דעתו הפוליטית או אמונתו, מה אמר/הצהיר/הציע או למה, או נגד מי.

וזו ה-בעיה (בעיניי) של השמאל הקולני בארץ:
החשיבה כי חופש הביטוי מותיר לאדם להשתמש בכינויי גנאי ו/או להעליב אדם אחר, במיוחד כאשר זכויות האדם חרוטות על דגלו.
זה אולי נאה דורש, אך לא מתקרב כלל לקיום.

רוצה להעביר ביקורת? בבקשה. אבל הישאר ענייני לגופו של עניין.
התרחק מהאדם, גם אם אתה מתנגד לדעתו, חשיבתו, אמונתו.
מי שמולך עדיין אדם, בדיוק כמוך.

L

רגעי דעה | Opinions·רגעי ציטוט | Quotes

A Camouflaged Quote, or Part II

ציטוט מוסווה, או החלק השני

At the previously mentioned WP activity (in Part I), participants were offered another quote:

"Camouflage is a game we all like to play, but our secrets are as surely revealed by what we want to seem to be as by what we conceal".
Russell Lynes

And yet again (as previously) I didn't bother to look it up.
I don't know who Russell Lynes is. He may be the highest intellect around. I'm not really judging Russell Lynes the person.
Plus – let me be clear: I have nothing whatsoever (!) against anyone responding well to this quote (perish the thought).

Now, I'd be the first to admit I may have been influenced either by my (then) reading material and/or by local current affairs. Be that as it may, the fact remains that as for myself, I'm sorry, but there hardly was (or is) any part of this quote I agree with, including the wording.
Hardly, since the one (and only) thing I can accept is that sometimes people lacking self-confidence may act like the most confident of all.

But what really provoked me is (a) the accusation of "concealment" and (b) seeing the whole as a "game".

You see, in my actual life (off-line) I never met anyone who didn't, at some point in their lives, get hurt in some way or other (emotionally hurt in various degrees. Even if just a still rankling childhood insult, which lingers like that because it did hurt at the time).
(A quick explanation – people open up to me faster and deeper than I would have in their place. Almost as if something in me triggers their confession).
Thinking of my own past-hurt (and the confided ones), I regret the need to touch the issue but I see it nonetheless.

Some past-hurt may be so colossal, that it can even get buried in the subconscious in its entirety, when the conscious part of the human just can't deal with it.
Some may glide off our backs (so to speak).
In between there's such a myriad of degrees, I won't even attempt to define.

However, keeping it to the self is just keeping it private.
Not at all like concealment.
To keep something, in my own way of thinking, is just let it be. As in tucked away somewhere and semi-forgotten.
To conceal involves some action. Even if just of the mind finding ways to go around it.
To conceal also associates with a concealed weapon that is later to be used against another.
Privacy isn't against anyone. It is just no one's business.

Well, that part might just be a poor word choice. What is more severe to me is that in any case what we're dealing with here are human feelings and emotions.

My apologies for being so blunt, but to illustrate my meaning please imagine for a moment a rape victim.
She (or he) never chose to become one, and may never feel comfortable talking about their experience, since talking about it is too akin to re-living it.
They might also suffer lasting consequences (such as affecting their sex lives, for example). And that really is on one's business but their own.

Treating them and their experience, or its' consequence, as a game is (at the very least) inconsiderate and insensitive.
Or maybe even adding an insult…
(and maybe Russell Lynes is the first person I encountered who never got hurt in any way. Or, he may be one of those really smart people who sometimes surprise me by forgetting what they should know).

So far as to the camouflaged quote. And here's my suggestion to convey the idea that I think was meant:

We all can breach our own privacy with an accidental slip of the tongue, that might say about us more than we are comfortable with.

This sentence might be scarier than the original quote. But if we care about consideration, and sensitivity, and honesty (the one from the previous post), this phrasing seems to me more appropriate.
Do you think I'm either wrong or missing something? Or have you a better phrasing? Feel free to share in the comments.

L

Fair disclosure – in between completing this post and publishing it I did check out who Russell Lynes was, and found out he is no longer among the living. So I couldn't take it up with him. Which is why I decided to post this to my blog.


ובעברית:

במסגרת הפעילות האינטרנטית שהזכרתי (בחלק I) הוצע למשתתפים ציטוט נוסף (אותו דווקא אעז לתרגם, שלא כמו הקודם):

"הסוואה היא משחק אותו כולנו אוהבים לשחק, אבל הסודות שלנו נחשפים על-ידי מה שאנו רוצים להיראות כמו גם על-ידי מה שאנו מסתירים".
ראסל ליינס (אולי, אין לי מושג איך מבטאים את שם המשפחה).

ושוב (כבמקרה הקודם) לא טרחתי לבדוק מי ומה.
אין לי מושג מיהו ראסל זה. הוא יכול להיות גאון הדור. אני לא שופטת את האדם שהוא.
חוץ מזה שכמובן – אין לי שום דבר (חלילה!) כנגד כל מי שהגיב חיובית לציטוט הזה.

אהיה הראשונה להודות שיכול מאד להיות שהייתי מושפעת מהספר שקראתי (אז) ו/או מהעניינים שבאקטואליה (תחילת הרינונים סביב השר לשעבר). יהי המקרה אשר יהיה, עובדה היא כי כשלעצמי ולצערי, כמעט לא היה (ועדיין אין) חלק במשפט הזה איתו אוכל להסכים, כולל בחירת המילים.
כמעט. הדבר האחד (ויחיד) אותו אני יכולה לקבל הוא שיש אנשים חסרי ביטחון-עצמי המתנהגים כמאד בטוחים בעצמם.

אבל מה שהקפיץ אותי באמת הוא (א) ההאשמה בהסתרה ו-(ב) ההסתכלות על כל העניין כעל משחק.

ראו, בחיי הממשיים (לא ברשת) מעודי לא פגשתי מי שמעולם לא נפגע, בשלב זה או אחר של חייו, בחומרה כזו או אחרת (ואני מתייחסת לפגיעה רגשית. גם אם זה סתם שריד-עלבון מן הילדות שעדיין צורב מדי פעם. זה ככה מפני שזה כאב בזמנו).
(עוד מילת הסבר – אנשים נפתחים אלי במהירות ולעומק כאלו, שאני במקומם הייתי מהססת. כמעט כמו יש בי איזה תריגר מוודה).
ובחושבי על כאבי-עבר משלי (כמו אלו של אחרים), מצער אותי להצטרך להתקרב לנושא, אך אני רואה את הצורך בכל זאת.

כאבי-עבר מסויימים יכולים להיות כה עצומים עד כי הם נקברים בתת-מודע בכללותם, כאשר חלקו המודע של האדם לא יכול להתמודד איתם.
כאבים אחרים יכולים להחליק מעלינו כמו מים, מבלי להידמות כמשאירים משקע (אם אפשר להתבטא כך).
בין שני הקצוות הללו יש מנעד כה מגוון של דרגות כאב, עד כי לא אנסה כלל להגדיר.

אולם, לשמור משהו לעצמנו הוא רק להשאיר אותו פרטי.
בכלל לא כמו הסתרה.
עניינים פרטיים, לפי איך שאני רואה דברים, משמעם להניח אותם. כמו לתייק אותם באיזו מגירת-לב צדדית וחצי נשכחת.
הסתרה כרוכה באיזושהי פעולה. גם אם זו רק דרכו של המוח לעקוף את המוסתר.
הסתרה גם מעלה את האסוציאציה של נשק סמוי (מצטערת, באנגלית האסוציאציה הזו יותר בולטת), שיישלף מאוחר יותר וישמש כנגד אחר.
פרטיות איננה כנגד אף אחד, אלא רק לא עניינו של אף אחד.

ובכן, החלק הזה יכול היה להיות רק ניסוח לא מוצלח. מה שחמור יותר בעיניי הוא שבכל מקרה אנו מתעסקים כאן עם רגשות ותחושות של בני אדם.

התנצלותי על היותי בוטה אבל כדי להמחיש את כוונתי בואו נדמיין לרגע קורבנות אונס.
היא (או הוא) לא בחרו להפוך לכאלה, ויתכן שלעולם לא ירגישו בנוח לדבר על חווייתם, היות והדיבור על כך קרוב מדי לחיות מחדש את הסיוט.
הם יכולים גם לסבול השלכות מתמשכות (כמו כאלה שישפיעו על חיי המין שלהם, למשל) וזה באמת לא עניינו של איש מלבדם.

להתייחס אליהם ואל חווייתם, או השלכותיה, כאל משחק הוא (לכל הפחות) בלתי מתחשב וחסר רגישות.
אולי אף הוספת חבורה למכה…
(ויכול להיות שאותו ראסל הוא האדם הראשון בו נתקלתי שמעולם לא נפגע בשום צורה. או, שיכול להיות, שהוא אחד מאותם אנשים מאד חכמים שמדי פעם מפתיעים אותי כשהם שוכחים את מה שהיו צריכים לדעת).

עד כאן על הציטוט המוסווה. והנה הצעתי להבעת הרעיון, שנדמה לי שאליו הייתה הכוונה:

כולנו יכולים להפר את פרטיותנו-שלנו בפליטת פה מקרית, אשר עלולה לחשוף עלינו יותר מכפי שנוח לנו.

זה אולי משפט מפחיד יותר מהציטוט המקורי. אך אם חשובים לנו גם ההתחשבות, גם הרגישות וגם הכּנוּת (ההיא מהפוסט הקודם), ניסוח כזה נראה לי יותר הולם.
האם אני טועה או מפספסת משהו? או שמא אפשר להביע את הרעיון טוב יותר? בואו, ספרו לי (בתגובות).

L

גילוי נאות – לאחר השלמת הפוסט ובטרם העלאתו לבלוג, בכל זאת בדקתי את הראסל הזה. לצערי, הוא כבר לא בין החיים, כך שלא יכולתי לדון איתו. לכן החלטתי להעלות את הפוסט לבלוג. (מצטערת, לא מצאתי תרגומו לעברית…).

רגעי דעה | Opinions·רגעי ציטוט | Quotes

"This is complete bullshit"

"זה לגמרי בולשיט"

Okay, so I'm quoting fiction. So what? Fiction is written by people, for people, about people. Always. Even fantasy and sci-fi. It is always from and to people (the only reading creatures I'm aware of).
This time by James Patterson in Violets Are Blue (2001), which I am just now in the process of reading.

The scene: a woman cries "this is complete bullshit" towards her (let's say for a moment) employer.
A simple argument between boss and worker? I think that can be a very easily imaginable situation.
Now lets take it un a notch – an FBI agent issuing orders to a team, one of which is a woman police officer, who objects and lets him know it.
So now we have chain of command and acceptable code of conduct towards an officer of a higher rank, that are an integral part of this specific situation.
And still, Mr. Patterson seems to think objection is possible, when the police officer finds cause to take offense in the male agents' attitude towards her.

And I think so too.

The scene happens in front of everyone during a collective briefing and refers to tone of voice more than anything. Still and to me, this is an example of a legitimate objection, voiced (perhaps) in a little less legitimate way (in this situation I might be less confrontational myself and possibly wait for privacy, but that's just me).

Every civilian might be (and generally is) familiar with a boss-worker situation.
Only someone who served the public either in a law enforcement institute or a military force can know the chain-of-command-code-of-conduct situation, which seems to me as almost the polar opposite to civilian life.

I'm not going to get into whether or not the last paragraph is acceptable. It is just a statement of fact, as I experienced it during my brief time as a soldier.

For the last year or so some sexual harassment incidents have been made public where I live, some of which within a structural, rigid, commander-subordinate environments.

Though I somewhat understand the situation of a subordinate facing her commanding officer and the consequent restrictions, and being a woman, I'm afraid that versus some of the details that were disclosed I was a bit stumped.
I couldn't help but wonder at some of the women involved.

Which is why I was so happy to find a (male) writer encouraging (female) objection to an unacceptable conduct, even by a commanding officer, even in a structural/rigid organization, whether sexual or otherwise.

Thank you James Patterson

L

My apologies for harping on the same subject again as with my previous post. As above mentioned – I just stumbled on this book.


ובעברית:

או.קיי., אז אני מצטטת מבדה (פיקציה). אז מה? מבדה נכתב על-ידי בני-אדם, למען בני-אדם, על בני-אדם. אפילו פנטזיה ומד"ב. מבדה תמיד נובע מ- ומיועד ל- בני-אדם (היצורים הקוראים היחידים אליהם אני מודעת).
במקרה זה – ג'יימס פאטרסון, סיגליות הן כחולות (2001), אשר בדיוק כרגע אני בהליך קריאה (חיפשתי קישור, אך לא נראה כי תורגם לעברית. על הספר באנגלית אפשר לקרוא כאן).

הסצנה: אישה קוראת "זה לגמרי בולשיט" אל (בואו נגיד לרגע) המעסיק.
ויכוח פשוט בין ממונה לעובדת? לדעתי מצב שקל לדמיין.
כעת, בואו נגדיש את הסאה – הסצנה בעצם מתארת סוכן FBI מחלק פקודות לצוות, אחת מתוכו (שוטרת) מתנגדת וגם מניחה לו לדעת זאת.
אז עכשיו יש לנו שרשרת פיקוד וקוד התנהגות כלפי מפקד, שהם חלק בלתי נפרד מהמצב הספציפי המתואר.
ועדיין מר פאטרסון נדמה כחושב כי ההתנגדות אפשרית, כאשר אשת-משטרה מוצאת סיבה להתנגד להתנהגות סוכן כלפיה.

וכך גם אני חושבת.

הסצנה המתוארת מתרחשת קבל כולם במהלך תדרוך כללי ומתייחסת אל נימת הדיבור של הסוכן יותר מלכל דבר אחר. עדיין ולדעתי זו דוגמא לכך שהתנגדות היא קבילה, גם אם בוטאה בדרך (אולי) טיפה פחות מקובלת (לוּ אני במקומה, כנראה שהייתי יותר מנומסת וסביר שהייתי מחכה לרגע פרטי יותר, אבל היי, זו רק אני).

כל אזרח יכול להכיר (ובדרך כלל אכן מכיר) מצבים של עובד-מעביד.
רק מי ששרת את הציבור במסגרת של כוח משטרתי או צבאי יכול להכיר את שרשרת-הפיקוד-קוד-ההתנהגות, אשר נדמים לי ההיפך הגמור מחיי אזרחות.

אין לי שום כוונה להיכנס לקבילות-אי-קבילות הפסקה האחרונה. זו רק הצהרת עובדה, כפי שהתנסיתי בה בעצמי, במהלך שירותי הצבאי.

בפלוס/מינוס השנה האחרונה נחשפנו במחוזותינו למקרי הטרדות מיניות, חלקם (אם לא רובם) במסגרת ארגונים מבניים, נוקשים של פקוד-מפקד.

גם אם אני מבינה במשהו את מצב הפקוד למול המפקד ואת מגבלותיו, ובתור אישה, לצערי הרב לא יכולתי שלא לתהות למול חלק מהפרטים שנחשפו.
כבעל כורחי תהיתי דווקא לגבי חלק מהנשים המעורבות.

מכיוון שכך שמחתי מאד למצוא כותב (זכר) המעודד (אישה) להתנגד להתנהגות בלתי קבילה, גם כשהמתנהג כך הוא מפקד/קצין, גם במבנה ארגוני נוקשה, ולמול כל התנהגות בלתי-קבילה על כל רקע.

תודה לך ג'יימס פאטרסון.

L

התנצלותי על חזרה לנושאו של הפוסט הקודם. כפי שציינתי – רק עכשיו נתקלתי בספר הזה.

רגעי דעה | Opinions·רגעי מחשבה | Thoughts

Blog Action Day 2015

badblueonwhite-participantבלוג אקשן-דיי 2015

To own the truth, versus Blog Action Days' theme this year, I did at first ask myself: who do they mean? The saying: "we will celebrate those heroes who raise their voice when faced with censorship, threats and even violence", there could be plenty of examples of people who protested against many wrongs through the years/decades/centuries. But before I started conjuring names (sorry, couldn't help it) I got distracted. And I actually feel like writing about the distraction.

In the (not so distant) past, there was the necessity to raise interest, draw attention, find the correct microphone and in short – especially with the dawn of the TV age, it was necessary to bring about a not-so-simple production to convey an opinion so it would be heard (and I assume whoever didn't manage the whole shebang got swollen in time and forgotten).
At present, theoretically at least, each and every one has many and diverse microphones, and very available ones. Enough if I mention the Internet with its' ability to spread sayings of all kinds.

Today's feasibility of expression divides (in my own opinion, not obliging any but me) in two main directions:

The one – lately it was said (about a local issue) that a popular opinion amongst a certain crowd, expressing it so loud, intimidates anyone holding a different opinion.
In other words – it's great to have so many means of expression, but does it really encourage debate, conversation, understanding?

The other – the question I ask myself over and over again: how much truth is there in the spread opinion? How anchored is it in reality?
Furthermore – where is the body to check facts and prevent the spread of lies?
In other words – it's great to have so many means of expression, to announce (for instance) that someone is dead. And the fact the this same someone is very much alive… well, why let that confuse the speaker? It's such a minor and irrelevant detail.

And then…
Anyone present, hearing, seeing (locally and globally) accepts said opinion as is.
Regardless whether it is a narrow opinion that doesn't relate (or even completely denies) another (valid) opinion, or it's a totally ungrounded lie. Without any tool to check and filter it.

Which reminds me and brings the question: where are the people who demonstrated personal responsibility, such as John Newton, that after trading slaves, experiencing the issue himself, went out against it while knowing, understanding, fully assimilating that no one is worth more than another, that no one can be another's property.

To which I'll add: all life (productive, respectable life) is worth respect. And no one has any right to take another's life (either by sale or killing), whether for a narrow opinion or a lie, or any other fabrication.

L

To listen to it, click right here.


ובעברית:

האמת, למול הנושא של בלוג-אקשן-דיי השנה, די שאלתי את עצמי בתחילה אל מי הם מתכוונים? למול אמירתם: "לחגוג את מי שנתנו קולם למול צנזורה, איום ואף אלימות", יכולות להיות המון דוגמאות לאנשים ש-מחו כנגד עוולות רבות לאורך השנים/עשורים/מאות. אך לפני שהתחלתי להעלות שמות (מה לעשות ו)דעתי הוסחה. ודווקא בא לי לכתוב קצת (או קצת יותר) על ההסחה.

בעבר (הלא כל כך רחוק בעצם) היה צורך לעורר עניין, להסב שימת לב, למצוא את המיקרופון הנכון, ובקיצור – בעיקר עם פרוץ העידן הטלוויזיוני, הייתה נחוצה הפקה לא פשוטה כדי להביע דעה כך שתישמע (ואני מניחה כי מי שלא הצליח להרים את ההפקה כולה, נשכח ונבלע).
בהווה, באופן תיאורטי לכל הפחות, לכל אחד ואחת יש מיקרופונים רבים ושונים, ומאד זמינים. די אם אזכיר את הצטרפות רשת האינטרנט אל שאר הדיווחים, המציעה עוד מגוון כלים להפצת דברים, כאלה ואחרים.

קלות הבעת הדעה ד'היום, מתחלקת בדעתי (האישית ולא מחייבת איש מלבדי) לשני כיוונים עיקריים:

הכיוון האחד – לאחרונה אמר מי (ושודר ברדיו), באיזשהו נושא שתפס כותרות מקומיות לא מזמן, כי דעה אחת פופולרית בקרב ציבור מסויים, המביע אותה בקולניות כה רבה, עד כי מי שגורס בדעה אחרת חושש להתבטא, שמא לו יבולע.
(לקוראי העברית אוכל לפרט כי בעת השתוללות הכותרות בנושא האכלת שובתי רעב, רופאים יצאו כנגד וקול רפואי אחד, בהזדמנות אחת, הביע דעה מאד אחרת).
כלומר ובמילים אחרות – יופי ונפלא שיש כל כך הרבה אמצעים להפיץ דעה, אך האם זה באמת מעודד דיון, ליבון, שיחה והבנה?

הכיוון השני – השאלה שמתעוררת בי כמעט בכל פעם מחדש: כמה אמת יש בדעה המופצת? עד כמה זו במציאות מעוגנת?
ויותר מזה – איפה הגוף שיבדוק עובדות וימנע הפצת המצאות בדויות?
כלומר ובמילים אחרות – נהדר שיש בָּמַה כלשהי להכריז ממנה (למשל) כי מישהו מת. והעובדה כי בדיוק אותו מישהו דווקא חי… למה להניח לה לבלבל את המתבטא בפומבי? הריהי בגדר סתם פרט שולי ולא רלוונטי.

ואז…
הנמצא, הרואה, השומע (כאן או בעולם) מקבל את הדעה המגיעה אליו, כמו שהיא על פניה.
בין אם זו דעה צרה שאינה מתייחסת (או שוללת מכל וכל, ו/או בכלל קוברת) דעה (הגיונית) אפשרית אחרת, ובין אם זה פשוט שקר גס ובלתי מעוגן במציאות. ללא כל כלי לבדיקה וסינון.

ואני נזכרת, ושואלת: איפה, איפה הם אותם אנשים, שהוכיחו אחריות אישית (ממרחק השנים), כדוגמת ג'ון ניוטון, שלאחר שסחר בעבדים וחווה את הנושא על בשרו, יצא כנגדו מתוך ידיעה ברורה, הבנה מעמיקה, הפנמה מלאה כי אין אדם ששווה יותר מזולתו, אין אדם שיכול להיות רכושו של האחר.

וכל שנותר לי להוסיף: כל חיים (באשר הם חיים פרודוקטיביים ומכובדים), ראויים לכבוד. חיים אותם אין איש יכול להחליט ליטול (אם כרכוש ואם בהרג), אם בגלל דעה צרה או שקר, או כל המצאה אחרת.

L

להקשיב, קליק כאן.

רגעי דעה | Opinions

Violence

אלימות

Honestly – I debated long and hard whether to post this to this blog or not. While I try to blog mostly about the positive/helpful and such, Life isn't just that. There also are other kinds of moments in a Life, like the bad ones.
In the end deleting a previous blog convinced me to give it a try.
Not a post for everyone, my apologies for it and its' length. I'd appreciate a discussion, though…

I have a very polite neighbor. He knows very well how to use the words in their place and manages (probably) to fool everyone.
But between him and me there is a hollow wall (bad building, not my fault nor his), that transfers to my ear anything and everything that goes on is his apartment, his life and all. And I do mean it. Opening/closing doors, vibrating phones , footfalls and what-not. Twenty-Four-Seven.
I tried several times to explain the situation to him but to no avail. This neighbor is unfamiliar with the concept of consideration.
In short – THE neighbor from hell.
(Not really all that surprising when politeness is only lip service, not guided by any principle of value).

He lives alone but has a partner that occasionally visits (mostly) his bed. And she is a screamer at a level I never before met.

Who hasn't heard sex through a wall or window? It doesn't seem to me such a unique experience, after all I've heard some moans myself. And usually the volume is okay. But this one can be heard not just from my apartment but also from across the street and at its' corner.
Like the difference between a hand-operated pruning shears and a motorized pruning machine.
I can't think of another way to demonstrate, in writing, the difference between a regular moaner and this.

I'm not against sex. As long as it's between consenting adults and in privet, I'll always be the last to comment. Especially when what they do in his bedroom is none of my business (although she is such as enforces their act upon my hearing wherever).

But what they do right on top of the common and faulty wall between us, is as if they've done it in my own space (and to me it is nothing but disrupting noise).
And still I kept my peace, didn't speak up or interfere. After all who am I to tell anyone when, how or where in their own place?

However, there are limits. And one day they've reached (and gone over) one of mine.
Following the wild session, the very next day, I went out to tell him that I was fed up. I was (then and still am) totally unwilling to hear her on this wall again.

And what did I say? I didn't say no sex at all. Just not on the dividing wall. They do have the rest of the apartment, excluding just one faulty wall…

Well, I'm a thin woman. He, in my estimation, is about 20 centimeters taller than me (that should be about 8-9 inches if I'm not mistaken) and while not fat he is definitely not skinny. Meaning – tall and sturdy.
When I started talking he didn't understand what I was saying. He towered over me and his face expressed a polite inquiry.
I repeated what I said and when he understood… the whole of him changed.
I'd say his body sort of got petrified, though it seemed taller and wider. And his face…

I haven't the words for its' expression. I never in my life saw such a mix of anger, resentment and, yes – violence, on any face turned my way…

In a split second he went past me and down the stairs, while every movement drastic, any physical aspect of him speaks that violence (though restrained), which took me a moment to recognize since I never before met with it.
I was never scared of anyone till then.
I never experienced actually knowing that if anyone controlled themselves a smidgen less I'd be bodily hurt.
Until that moment.

Yet I thought that was it. They did what they did, I expressed what I did, he reacted as he did and that's the end of it. Chapter and verse.
It turned out I was wrong.

When he got back that evening I thought I heard an unusual murmur. But with all the rest of the noise (did I mention the faulty building?) I didn't think it important or assigned any meaning to it at all.
When things quieted down (other neighbors found their place, fewer cars passed in the street and so on) the murmur started grabbing more of my attention. Even then it took me a while to realize what it was. And when I did…

Turns out the neighbor put a device next to the wall (luckily it isn't transparent. I assume it was a lap-top), and played a sex-movie on it in a loop.
In retrospect I calculated it ran for about three hours.

Remember the never-ending-water-dripping torture?
That's how it felt… intermittent noise that put a stop to any possible reading, thinking, relaxing, resting or any use whatsoever I otherwise could have made of my own personal space.

Well, that's way more than just disturbing the peace and quiet.
Although a non physical/visual thing it was still forcing a sort of a sexual act on an unwilling, non-consenting person, wasn't it?
Not to mention a form violence as well.

L

Well… Thanks Daily Post for the Helpless  prompt.


ובעברית:

בשיא הכנות – התלבטתי רבות וקשות באם להעלות לבלוג הספציפי הזה את העניין הספציפי הזה. השתדלתי לבלגר כאן בעיקר על החיובי/מועיל וכאלה, אך החיים אינם רק זה. בחיים יש עוד סוגי רגעים, כמו השליליים שביניהם.
בסופו של דבר הורדת הבלוג הקודם מפרסום שכנעה אותי לנסות.
לא פוסט לכל אחד, התנצלותי עליו ועל הארכנות. מאד אעריך דיון…

יש לי שכן מאד מנומס. הוא יודע היטב להשתמש במילים במקומן ו(כנראה) מצליח לעבוד על כולם.
אבל בינו לביני יש קיר חלול (בנייה לוקה, שאינה אשמתי או אשמתו), המעביר לאוזניי כל מה שקורה בדירתו, חייו ובכלל. ואני מתכוונת ממש ל-כל (!), כולל פתיחה/סגירה של דלתות, רטט ניידים, צעדים ומה לא. עשרים-וארבע-שבע.
ניסיתי מספר פעמים להסביר לו באילו תנאים אנו חיים, אך גיליתי שאין עם מי לדבר. את המושג "התחשבות" השכן הזה ממש לא מכיר.
בקיצור ומבחינתי – ה-שכן מהגהינום.
(לא ממש מפתיע, כשהנימוס הוא רק מס שפתיים ולא מבוסס על שום עקרון ערכי).

הוא חי לבד, אך בכל-זאת יש לו בת זוג שמדי פעם מבקרת (בעיקר) את מיטתו. והיא צעקנית ברמות, שטרם פגשתי לפני שנחתה אל תוך חיי הקולנית הזו.

מי לא שמע סקס מעבר לקיר מעולם? לא נראית לי החוויה הכי נדירה, בכל-זאת בעצמי שמעתי כמה נאנחות וגונחות שונות. ובדרך כלל רמת הווליום בגדר הסביר. אך את זו אפשר לשמוע לא רק מהדירה שלי, כי אם גם מהבניין ממול ומפינת הרחוב.
כמו ההבדל בין מזמרה ידנית לבין מכונת גיזום ממונעת.
לא יכולה לחשוב על דרך אחרת להמחיש בכתב את ההבדל ברמת הווליום בין הצועקת הזו לנאנחת הממוצעת.

אני לא נגד סקס. כל עוד מדובר בבוגרים בהסכמה ובפרטיות, לעד אהיה האחרונה שתעיר. במיוחד כאשר מה שהם עושים בחדר השינה שלו לחלוטין לא מענייני (על אף שהיא כזו, שגם את זה כופים על שמיעתי).

אך מה שהם עושים ממש על הקיר המשותף והלוקה, כאילו עשו בתוך החדר שלי (ועבורי זה רק רעש מפריע).
ועדיין גם בעניין הזה שתקתי, לא אמרתי ולא התערבתי, היות ומי אני שאומר למישהו מתי, איך, איפה אצלו בבית?

אבל יש גבולות. ויום אחד הם הגיעו (וחצו) את הגבול האישי שלי.
לאחר הסשן הסוער במיוחד על הקיר המשותף, מיד למחרת, יצאתי לומר לו שזהו. נמאס. לחלוטין לא מוכנה  יותר לשמוע אותה על הקיר הזה.

ומה בסה"כ אמרתי? הרי לא שללתי סקס בכלל. רק על הקיר המשותף דיברתי. יש להם עוד דירה שלמה מלבד הקיר הבעייתי הזה…

ובכן, אני אישה רזה. הוא, להערכתי, לפחות עשרים סנטימטרים גבוה ממני ולא ממש שמן, אך גם לא דקיק ונערי. כלומר גבוה ומוצק.
כאשר התחלתי לדבר, הוא כלל לא הבין מה אני אומרת. התנשא מעלי (בפועל, רק כי הוא פשוט מאד גבוה) ופניו הביעו שאלה מנומסת.
חזרתי על דבריי וברגע שקלט את משמעותם כל-כולו השתנה.
הייתי אומרת שגופו פשוט התאבן לרגע, גם אם במקביל הייתה לי הרגשה שהוא קצת יותר גבוה ויותר רחב. ופניו…

חסרות לי המילים לתאר את הבעתם. מימי לא ראיתי כזה שילוב של כעס, טינה, ו-כן – אלימות, על פני מישהו-כלשהו המופנים אלי…

תוך שבריר שנייה עבר אותי וירד במדרגות, כשכל תנועה דראסטית, כל היבט פיזי שלו מביע את אותה אלימות (גם אם מרוסנת), שלקח לי זמן לזהות, בגלל שמעולם לא נתקלתי בה.
מימי לא פחדתי ממישהו עד לאותו רגע.
מימי לא חוויתי את הידיעה הממשית שאם אדם כלשהו היה שולט בעצמו קמצוץ פחות, הייתי נפגעת בפועל.
עד לאותו רגע.

ועדיין חשבתי לי שבזה זה נגמר. הם עשו, הבעתי דעתי, הוא הגיב כפי שהגיב וזהו. סוף פסוק. נקודה.
התברר לי כי טעיתי.

לאחר שחזר לדירתו באותו ערב, היה נדמה לי ששמעתי איזשהו רחש לא רגיל. אך עם כל רעשי הסביבה הפעילה (כבר הזכרתי בנייה לקויה?) לא ממש ייחסתי לזה איזו חשיבות או משמעות.
עם הרגעות הסביבה המיידית (יתר השכנים התמקמו, ברחוב התמעטו המכוניות וכו'), הרחש החל צובר שימת לב ואוזן. גם אז עוד לקח לי זמן לקלוט מה משמעותו. וכשקלטתי…

הסתבר שהשכן הצמיד מכשיר לקיר המשותף (טוב, הקיר לשמחתי לא שקוף. לא ראיתי אבל אני מניחה שזה היה לפ-טופ) והריץ עליו סרט כחול בלופ. בדיעבד חישבתי שהסרט רץ שם כשלוש שעות לפחות.

זוכרים את שיטת העינוי עם טפטוף המים הקצוב והבלתי פוסק?
ככה זה הרגיש מהרגע שהתחלתי לשמוע את זה אל תוך הלילה… רעש קצוב שקטע כל אפשרות קריאה, מחשבה, רגיעה, מנוחה, שימוש כלשהו בחלל הפרטי שלי.

ובכן, זה הרבה יותר מסתם גורם המפריע את השקט.
גם אם לא פיזי/ויזואלי, זה בכל-זאת היה כפייה של מעשה מיני כלשהו על מישהו-כלשהו, שלא מוכן לכך ולא הסכים, לא ככה?
וגם זו אלימות מסוג מסויים.

L

רגעי דעה | Opinions

Statistics, Traffic and in between

סטטיסטיקות, תנועה, ומה שביניהן

So what did we have here so far? A blog in a new environment (for the past 6 months), with seemingly no practical way of finding readers of the kind this blogger was used to.
What's going on now is another of the free WordPress Courses, which is partly the reason I'm active once again.
And I have to say that (not just this time, but especially now) I'm learning a lot!
(By the way not the new Theme. That happened simply because, finally, one was launched that suites more of my blogging/Internet ideas than any of the rest, even if not by one hundred percent. Any comments/enlightenments on this are welcome).

And during this course (Blogging201, class of July 2015) an idea came up: to take note of statistics and be helped by them to encourage traffic within the blog.
In itself – not entirely a new idea and then again – not a bad one. But the way…
Which makes me think about the age-old conflict –

Is the blogger blogging to satisfy him(her) self or the readers?

To my own mind (which obligates no one but me), I think bloggers can be divided (roughly) into two main types. The one aiming at popularity; and the one looking for self-expression.
To me they're both good and well, while both carry (like anything and anyone else) advantages and disadvantages. I'll try to briefly sketch my thoughts on this issue.

The seeking popularity may find it, which brings more readers, therefore – more people are exposed to what the blogger has to say. That to me is a positive aspect. Another aspect may be the shunning of what the blogger deems unpopular. And that's kind of shutting the bloggers' own mouth (or keyboard).

The seeking self-expression might feel more free to express ones' self, but what use is it when having two and a half readers? After all we are all here to read and be read as well…

As for my own blogging self, I don't really see me as belonging to any of the types I just defined, seeing as on the one hand I'm not totally oblivious to stats, but on the other – I won't exactly let them dictate to me what to blog about or when to do so.

On the third hand (which I sometimes wish I had), I like the Related Posts feature I just activated, even if my blog has but a few posts to choose from (yet) and the features' logic may be somewhat strange at times.

To sum all this up, it reminded me of one of Aesop's fables that I find both amusing and relevant:

A woman owned a hen that laid an egg every morning. Since the hen's eggs were of excellent quality, they sold for a good price. So, at one point, the woman thought to herself, "if I double my hen's allowance of barley, she'll lay twice a day". Therefore she put her plan to work, and the hen became so fat and contented that it stopped laying altogether.

The moral – Relying on statistics does not always produce results…

L

Ok, these have been my thoughts and opinion on the subject. Care to discuss?


ובעברית

אז מה היה לנו כאן? (פלגים, פלטינות? רגולז', ברקס? לא ממש. זה [אולי] לפוסט אחר). מה שהיה הוא בלוג בסביבה זרה (בחצי שנה האחרונה), ללא דרך מעשית למצוא קוראים מהסוג שהבלוגרית הזו רגילה בהם.
ומה שיש כרגע הוא עוד אחת מסדנאות החינם של הוורדפרס, שקצת בגללה חזרתי לפעילות (אם כי לא רק).
וחייבת לציין ש(לא רק הפעם, אך בעיקר הפעם) אני לומדת המון.
(אגב, לא עניין שינוי ערכת עיצוב הבלוג. זה קרה בגלל שסוף-סוף הופצה אחת שיותר מתאימה לרעיונות הבלוגיים/אינטרנטיים שלי מאשר כל השאר, אם כי גם זו אינה מתאימה בכל מאת האחוזים. וכל הערות/הארות קוראים בעניין יתקבלו בברכה. כמו למשל, האם זו רק אני או שזה באמת מפריע שהקישורים באדום במקום הכחול האינטרנטי הרגיל?).

והנה, במסגרת הסדנא עלה הרעיון להתייחס לסטטס', ולהיעזר בהן לעודד תנועה בתוך הבלוג עצמו.
כשלעצמו – הרעיון מצד אחד לא חדש, ומצד שני לא רע. אם כי הדרך…
מה שמביא אותי לחשוב על הקונפליקט עתיק היומין –

האם הבלוגר מבלגר כדי לספק קהל או את עצמו?

לעניות דעתי האישית (שאינה מחייבת איש מלבדי!), אפשר לחלק את הבלוגרים (די בגסות) לשני סוגים. האחד – זה המחפש את הפופולריות; השני – זה המחפש להתבטא.
שניהם טובים בעיניי ולשניהם יתרונות (בצד חסרונות, כמובן, כמו לכל דבר ועניין אחרים). אנסה לסקור את מחשבותיי בנושא בקצרה.

המחפש פופולריות יכול למצוא אותה, מה שיביא יותר קוראים, כלומר – יותר בני אנוש החשופים לדעותיו ורעיונותיו. זה הפן הטוב והחיובי בעיניי. הפן השני – המחפש פופולריות יכול לוותר על התבטאויות כאלה ואחרות, שלדעתו יפגמו בפופולריות שלו. וזה קצת כמו לסתום לעצמו את הפה (או המקלדת).

המחפש להתבטא יכול להרגיש יותר חופשי מבחינת הביטוי, אבל מה עשה בזה אם קוראים אותו שניים וחצי אנשים? והרי כולנו כאן כדי לקרוא ולהיקרא גם יחד…

כלשעצמי, אני לא ממש רואה אותי משתייכת לשתי הקבוצות שהגדרתי הרגע, היות ואני לא ממש אדישה לחלוטין לסטטס' מצד אחד ומצד שני גם לא אניח להן להכתיב לי מה להעלות לבלוג או מתי לעשות זאת.

מצד שלישי, מוצא חן בעיניי הכלי שהפעלתי, הבורר בין הפוסטים הקיימים את אלו הקשורים לזה החדש, גם אם אין לו מספיק פוסטים לבחור ביניהם (עדיין) וגם אם ההיגיון לעיתים לא הכי ברור (והרי מי כמוני תבין הגיון מעוות?).

לסיכום, נזכרתי באחד ממשלי איזופוס שדי משעשע אותי ודי רלוונטי:

לאישה אחת הייתה תרנגולת, שהטילה בכל יום ביצה. הביצים היו באיכות כה מעולה עד כי נמכרו בכסף טוב.
באיזשהו שלב האישה חשבה – אם אכפיל לתרנגולת שלי את מנת המזון, היא תטיל פעמיים ביום. ושתי ביצים תימכרנה בפי שתיים מהאחת.
חשבה ועשתה.
התרנגולת השמינה והייתה כל כך מרוצה עד כי הפסיקה להטיל בכלל.

והנמשל – להתבסס על סטטיסטיקות לא תמיד מניב תוצאות…

L

רגעי דעה | Opinions

העניין יתבהר בהמשך…

Sorry English readers, this one's an internal affair. Read you next time :-)

אני עדיין זוכרת מסיפורי החבר'ה (של האקס), איך מ' התלונן תמיד על שאם רצה הגורל ועבר במכוניתו הספציפית בשכונה מסויימת ונראה על-ידי שוטר – מיד נעצר ונבדק מי ומה. רק בגלל מראה מסויים. רק בגלל האופן בו הוא ומכוניתו נתפסו בעיניי המשטרה. ולא משנה שהוא היה בוגר ממר"מ, חייל צה"ל אחראי, מסור ונאמן למדינה ולחוקיה. הוא ומכוניתו באותה שכונה… אותו סיפור בכל פעם.

אני גם זוכרת איך בעצמי הלכתי לתומי ברחוב שמשי-חורפי, בדיוק-בול במרכז המדרכה. לפתע קרעה את הסחת הדעת שלי חריקת צמיגים מקפיצה. העפתי מבט לימיני. מבטי נחת על מכונית משטרה, שהרגע נעצרה שם (באדום-לבן). אוווו, חשבתי לעצמי, ועצמי כבר התחיל להתלהב – כן! נראה כסרט מתח באמצע היום – כששוטר קפץ החוצה מהמושב שליד הנהג וחצה את הכביש בריצה (באין-מעבר-חציה).
כמובן שהסתקרנתי לדעת מה הניע אותו לפעולה. עמדתי צופה. להפתעתי הנדהמת מר שוטר נעצר דווקא ממש מולי ונבח עלי (אין דרך אחרת לתאר את גישתו. הוא ממש נבח) "תעודת זהות!".

"למה?" שאלתי בצברית צחה (וחפה מכל מבטא). וזאת היות ולמיטב ידיעתי הליכה במהירות ממוצעת באמצע מדרכה עירונית, בקו ישר ובצהריי יום רגיל, איננה מנוגדת לאף אחד מהחוקים.
הנובח לא הרשה לְדבר לבלבל אותו. "כי אמרתי!" המשיך בשלו.
התעודה שלפתי, לשוטר הגשתי (בכל-זאת – שוטר!), ראיתיו בוחן, מחזיר חזרה, פונה, רץ למכונית הממתינה (שוב באין-מעבר-חציה), שמוכנסת להילוך וממשיכה הלאה.
לא "תודה". לא "בבקשה". לא "סליחה". לא אף מילה.
ולא משנה שבאמת לא עברתי על שום חוק. מראה אירופאי-מה ומעיל דמוי-עור, בשנות התשעים, כנראה הספיקו כדי  להיעצר ולהיבדק על-ידי שוטרים.

ניחא. מקרים אלה, גם אם מטרידים, נגמרו בשלום וכמעט נעלמו לי לתהום הנשייה. והנה, לפתע, צפו וחזרו חזרה.

מצד אחד לא נאה לשפוט אדם לפי מראהו. מצד שני די עובדה היא כי במפגש ראשון בין שני בני אדם, הראייה היא החוש המקדים לקלוט משהו ממי שממול.

ואני שואלת את עצמי – האם הייתי רוצה שוטרים מנומנמים, שאינם בוחנים את סביבתם, שלא יודעים מה קורה (או לא) באשר הם? הרי בדיוק ערנות זו עשויה להציל חיים בתנאים מסויימים, כך שכנראה שלא.
וגם כאן הצד השני מרים את ראשו ותובע תשומת לב – מ' מהפסקה הראשונה ואני לא הגענו לשום בית חולים. נעצרנו, הזדהינו והמשכנו הלאה בריאים ושלמים, כשרק כמה דקות בוזבזו מזמננו.

אני לא יודעת מה באמת קרה עם אותו אזרח ישראלי בדרום הארץ, שבדיוק כמונו, נחשד בהיותו מי שאינו. לא הייתי שם ולא ראיתי בעצמי. אך אם נכון הסיפור ששמעתי אתמול בחדשות והוא נזקק לטיפול רפואי עקב "טיפול" משטרתי, משהו כאן עבר איזשהו גבול.
ועל כך כל אזרח ישראלי צריך למחות.
והריני מוחה בדרכי-שלי, בעודי ממתינה שהעניין עם האיש מאתמול יתבהר…

L