רגעי טבע | Nature Moments

לעת שחרית | At Dawn

מאי 2019 May

לעברית, קליק פה.

When I first came to look at this apartment, I met one of the neighbors. You should move in, she told me. It is a very quiet street. All day long you'll hear nothing but birdsong…

And it is true, there's a lot of tweets, caws, calls, shrieks and chat. Indeed.

But the noise? That just seems to be increasing.

That's how I opened a blog posting towards the end of 2018, which really was a very noisy year. And the noise slipped through to the beginning of 2019. There still are too many building sites around (one of them new), that keep the noise level up, even during Corona days.

However, around four-four-thirty before dawn, when all is silent, desisted and quiet, the bird-choir starts to wake up. And greet the new day even before it takes shape.
This choir calls, shrieks, chats and even sings well after sunrise.

Unfortunately, I am awake at these hours, through no fault of my own (seeing as there are neighbors who insist on waking me up at the most damnable hours). Fortunately, I am awake at these hours (and enjoying each time anew the welcome the new days is getting).

But as for photos, I don't have many (clear) ones of songbirds. Mainly of those that knock (after all rhythm is also necessary), the cawing and the shrieking kinds…

And it is also true that these days, when going out is restricted, I am very happy to have a window into nature

One of the photos I took in a far away street, in a different city, the other – in the public garden behind the building, and the rest out of the said window, including the top one.

Discover Prompts – Song


כאשר רק הגעתי לראשונה לראות את הדירה הזו, הזדמן לי לפגוש אחת מהשכנות. כדאי לך לעבור לפה, אמרה לי. זה רחוב שקט מאד. כל היום שומעים רק ציוץ של ציפורים…

נכון, יש המון ציוצים של ציפורים, וקריאות ושריקות ופטפוטים. בהחלט.

אבל הרעש? זה רק נדמה כמתגבר.

כך פתחתי את אחד הפוסטים לקראת סוף שנת 2018, שאכן הייתה שנה מאד רועשת. והרעש העצום זלג אל תחילת 2019. עדיין יש בסביבה יותר מדי אתרי בניה (אחד מהם חדש), שממשיכים להרעיש, אפילו בימי קורונה.

אבל-ברם-אולם, בסביבות ארבע-ארבע-וחצי לפנות בוקר, כאשר הכל בסביבה שותק, שובת ושקט, מתחילה מקהלת-הציפורים להתעורר. ולקבל את פני היום החדש, עוד בטרם התהווה. המקהלה הזו קוראת, שורקת, מפטפטת ואפילו מזמרת עד אחרי הזריחה.

לצערי הרב, אני ערה בשעות האלה על לא עוול בכפי (היות ויש מי מהשכנים שמתעקשים להעיר אותי בשעות ארורות למדי). לשמחתי הרבה, אני ערה בשעות האלה (ונהנית בכל פעם מחדש מקבלת הפנים לה זוכה היום החדש).

אבל בכל הנוגע לצילום, אין לי הרבה תמונות (ברורות) של ציפורי שיר דווקא. אלא בעיקר של, הנוֹקשוֹת (כי גם המקצב נחוץ) הקוראות והצורמות…

ואכן, בימי מגבלות היציאה מהבית, אני מאד שמחה שיש לי חלון אל הטבע

את אחת התמונות צילמתי ברחוב רחוק מפה, בעיר אחרת, השנייה – בגינה מאחורי הבניין, והשאר מהחלון הנ"ל, כולל התמונה הראשית.

בחיוך | With A Smile·רגעי טבע | Nature Moments

מעלה ומטה | Ups and Downs

My new habit lately is a 'walk in the park' down 'memory lane' (meaning – going through all the photos I ever snapped there). And here, I found two more, that always make me smile.

ההרגל החדש שאימצתי לי לאחרונה, זה 'טיול בפארק', ב'משעול הזיכרונות' (כלומר – בין התמונות מן העבר). והנה, מצאתי עוד שני צילומים, שתמיד מצליחים לגרום לי לחייך.

פבר' 2018 Feb

ואת זאת הספקתי לצלם השנה | and this one I managed this year

1 לינואר 2020 1st of January

כפי שנאמר באנגלית – As the saying goes – Bottoms Up
בתקווה שחייכת | Hoping you smiled

רגעי טבע | Nature Moments

סיפורי ציפורים | Birds Tales

לעברית, קליק פה.

Or – with no fun present, during Corona days, one can still throw a longing look back, with the hope for a better future:

One of the yesterdays, that now seems years ago (!) (though it happened not so long ago), I was standing at a bus station noshing on a local snack (salty, made of peanuts mostly). Suddenly I caught movement from the corner of my eye. I took a closer look. I saw a Myna bird, a bit fat, hopping towards me. Staring it's eye at me. Coming a bit closer. Staring it's other eye at me. Hopping even closer. Moving it's head to stare at me again with it's first eye.
In the end I got it – 'will the she-human care to share?'
And the she-human did. I drew a piece out, broke and crumbled it and shared. The first Myna pounce on the booty. Another Myna bird joined the party. I very much hope it didn't disturb their stomach. Anyway, I shared some more, and the birds didn't seem to mind (on the contrary), until the bus showed on the horizon. I closed the snack in my shopping bag and got on board.

And I learned from the Mynas. If I want to snap a shot or two, I should bring a proper offering.

The next times I went to the park (when I remembered) I took a slice of bread with me. I meant to share and (hopefully) snap some shots. I meant to sit on a bench and mimic a statue. If and when a bird would come close, I meant to crumble the slice and share. In my optimistic imagination I saw clear and precise photos of a Pied Wagtail and a Graceful Prinia (two of the smallest birds, which I would very much like to snap a good shot of, but haven't managed yet).

It did not happen.
Both Pied Wagtail and Graceful Prinia just steer clear of humans (and for ever I will regret that time, a while back, when I was sitting in the kitchen balcony reading and suddenly a Graceful Prinia landed on my un-used clothes line. At the time I feared moving, lest I would scare it. Which is why I didn't run to get the camera and commemorate the moment, that passed and did not repeat itself).

While going over past photos of the park that I have, with the present longing, while I cannot go there during Corona Days, I found this photo:

Really not a good photo, neither a clear one, yet – a Pied Wagtail nonetheless.

One of my most favorite birds ever, maybe because around these parts of the world, it heralds the Autumn…

While closed at home (mostly) and as long as winter is about to come to its' end (and soon the Pied Wagtails will fly away), I'm happy to have (at least) have these photos.

Still missing the park.

Photos from January 27, 2019


או – באין הווה כיפי, בימי הקורונה, עדיין אפשר להעיף מבט מתגעגע אל העבר, בתקווה לעתיד טוב יותר:

באחד האתמולים, ש-עכשיו נדמה לי כלפני שנים (!) (אף כי זה קרה ממש לא מזמן), עמדתי בתחנת אוטובוס ונשנשתי מעט במבה. לפתע קלטתי תנועה בזוית הראיה. העפתי מבט ממוקד יותר. ראיתי ציפור מיינה, שמנמנה-משהו, מדלגת לעברי. לוטשת בי את עינה. מתקרבת עוד מעט. לוטשת בי את עינה השנייה. מדלגת קרוב יותר. מסיטה ראשה ללטוש בי שוב את עינה הראשונה.
בסופו של דבר הבנתי – 'האם תואיל בת האנוש לחלוק?'
ובת האנוש הואילה. שלפתי מהשקית, שברתי ופוררתי וחלקתי. המיינה הראשונה עטה על השלל. מיינה נוספת הצטרפה אל החגיגה. אני מאד מקווה כי הבמבה לא הרעה עם קיבתן. בכל מקרה, חלקתי עוד מעט, ולא נראה לי שהייתה לציפורים התנגדות (להיפך), עד שהאוטובוס נראה באופק. סגרתי את שקית הבמבה בשק הקניות ועליתי אל האוטובוס.

ולמדתי מהמיינות. אם אני רוצה לחטוף צילום-שניים, כדאי שאביא תשורה הולמת.

בפעמים הבאות שהלכתי אל הפארק (כאשר זכרתי) לקחתי איתי פרוסת לחם. התכוונתי לחלוק ו(בשאיפה!) להשיג תמונות. התכוונתי לשבת על ספסל ולדמות לפסל. ואם וכאשר תתקרב ציפור, לפורר ולחלוק. בדמיוני האופטימי ראיתי תמונות תקריב ברורות ומדויקות של נחליאלי ופשוש (שתי הציפורים הקטנות ביותר, אותן הייתי מאד רוצה לצלם, אך טרם הצלחתי).

זה לא קרה.
גם נחליאלי וגם פשוש פשוט מתרחקים מבני אנוש (ולעד אתחרט על אותה פעם, די מזמן, שישבתי במרפסת המטבח וקראתי ולפתע פשוש נחת על חבלי הכביסה הלא-בשימוש שלי. בזמנו – חששתי לזוז, פן אבהיל. לכן לא רצתי להביא את המצלמה ולהנציח את הרגע, אשר חלף-עבר ולא חזר על עצמו).

בעודי עוברת על תמונות הפארק שיש לי, בגעגוע הנוכחי, בעת שאסור לי ללכת לשם בימי הקורונה, מצאתי את התמונה הזו:

ממש לא תמונה טובה, או ברורה, ובכל-זאת – נחליאלי.

אחת הציפורים האהובות עלי במיוחד, אולי בגלל בשורת הסתיו…

בעודי סגורה בבית (רוב הזמן) ובעוד החורף בדרכו להיגמר (ותיכף נחליאלים יעופו לדרכם) אני שמחה שהשגתי לפחות את אלו.

עדיין מתגעגעת אל הפארק

התמונות מה-27 לינואר, 2019

ונוסטלגיה ישראלית

בחיוך | With A Smile·רגעי טבע | Nature Moments

התעמלות צהריים | Noon Workout

גם סגורים בבית אפשר ללמוד | Even closed at home one can learn

כל עוד יש חלון זמין. | as long as there's a window

וכך גיליתי שגם חתולי רחוב | That's how I found that even street cats

יכולים להרגיש חופשי | can feel free

לחשוף את הבטן. | to expose their tummy

מה שנדמה לי כמתנגד | Which seems to me opposed

לכל מה שנדמה היה לי | to everything I seemed

שידעתי. | to have known

אבל המתח נראה לי | But the tension seems to me

יותר כתרגיל טאי-צ'י | more like an exercise in T’ai Chi

מאשר חשיפה שמחה ובוטחת | than a happy and secure exposure

השחור-לבן של הבניין | The building's Black&White

עדיין חשוף-בטן | still exposing the belly

ושוקל נמנום | and considering napping

לאחר ההתעמלות | after the workout

רגעי טבע | Nature Moments

ימי קורונה | Corona Days

Yes, Corona has reached these parts as well, and this week the instructions for the public have been the strictest ever. What concerns me most is the 'no walking for more than ten minutes', plus the 'no going to the park'. Which means I can't go to the nearest park, that I haven't visited in over a month (probably). And I just miss it. So I went over all the photos I ever snapped there, and found this one of a year ago. I haven't uploaded it to my blog yet, but I still find it amusing.

ההחמרה של ההוראות השבוע, במחוזותינו, ידועה. ומה שמפריע לי יותר מכל זה האיסור על ההליכה יותר מעשר דקות, בשילוב האיסור לבקר בפארקים. מה שאומר שאין לי איך להגיע אל הפארק הלאומי, בו לא ביקרתי (כפי הנראה) כבר כחודש. ואני פשוט מתגעגעת. לכן עברתי על כל התמונות שצילמתי שם אי פעם, ומצאתי את זאת, מהשנה שעברה. תמונה שלא העליתי אל הבלוג ועדיין נראית לי משעשעת.

רגעי טבע | Nature Moments

התגעגעתי | I've Missed Them

A visit at the park yesterday may not have offered new encounters

ביקור בפארק אתמול אולי לא הניב מפגשים חדשים

מַגְלָן חוּם (מבהיק) | A Glossy Ibis

אבל פגשתי כמה מהמכונפים שאני אוהבת במיוחד | But I've met some of the birds I love most

אווז אפור ראשון 1 the first Greylag goose

כמו האווז, כמוהו לא פגשתי מאז אפריל 2018 like this goose, which I have not seen since April

אווז אפור ראשון 2 the first Greylag goose

שניסה לברוח ממני … that tried to get away from me

אווז אפור שני 1 the second Greylag goose

או זה, שגם כן התרחק | or this one, that also swam away

אווז אפור שני 2 the second Greylag goose

ועדיין שמחתי למצוא שניים מהם | but I was still happy to have met two of them


רגעי טבע | Nature Moments

תמיד כיף … It's Always Fun

לפגוש קאקים | to meet Jackdaws

עם אחד מהם שיחקתי מחבואים | with one of them I played hide and seek

אבל פתאום נתקלתי בזה | but suddenly I met this

בצורתו – מַגְלָן | in shape – an Ibis

בצבעיו – לא כל כך | in color – not so much

כך שאני פשוט לא יודעת מה זה | so I just don't know what this is

ומי שיודע מוזמן לגלות גם לי | if you know, let me know too

תודה | Thanks

רגעי טבע | Nature Moments

חיים | Life

Truthfully, I didn't mean to post another Gray Heron, seeing as I already posted enough photos of this bird this year. But these (as the birds of the last blog posting) I don't get to meet often enough. So when I saw this one, I started snapping shots, especially for my own private collection. However when I got back from the park, and went through all the photos, I found this one:

למען האמת, לא התכוונתי להעלות לכאן אנפה אפורה, היות וכבר העליתי מספיק תמונות של העוף הזה השנה. אבל גם את אלו (כמו את האגמיות מהפוסט האחרון) אני לא פוגשת לעיתים קרובות. כך שכאשר ראיתי את האנפה הזו, התחלתי לצלם, בעיקר לטובת האוסף הפרטי שלי. אם כי בחזרתי מהפארק עברתי על הצילומים ומצאתי את התמונה הזו:

And it seems to me it has everything – light and shadow, delicate gray and bold white, different directions, and more…
Meaning – a photo of the living, representing Life.

ונדמה לי שיש בה הכל – אור וצל, אפור מעודן ולבן בולט, כיוונים שונים, ועוד…
כלומר – תמונה של חיים, המסמלת את החיים.

P.S. As I do every year, since I got back to snapping shots, this year too I meant to choose my photo of the year. And to my thinking, this is the one for this year.

נ.ב., כמנהגי מדי שנה, מאז שחזרתי לצלם דברים, גם השנה התכוונתי לבחור את תמונת השנה שלי. ולדעתי, השנה, זו התמונה הזו.