בחיוך | With A Smile·רגעי מחשבה | Thoughts

'עיניים ללא פנים' | 'Eyes Without A Face'

לעברית, קליק פה.

Lately I find myself humming Billy Idol's song from the eighties, even though the rest of the words do not really fit. Yet, most of us in the daily street seem to me to be 'eyes without a face', while we are all wearing some kind of a mask (not including the transparent masks, that seem to me detached and unfinished, without the rest of the protective space-suit one saw in the movies).

Beyond the slight difficulty in breathing through the mask (and the growing concern towards the temperatures rising in the summer) what bothered me most from the get go was – the absence of the smile. 'No human grace', creates a mental and emotional deprivation, when one cannot see the smile. Even if one can sometimes hear it in the tone of voice. Still – a deprivation.

Last week I passed a man wearing an illustrated mask. An illustration of a face. An exact completion of the very part of the face covered by the mask. Truly – it confused me for a moment. Next moment – I went on, tried not to stare and definitely avoided photographing.
I wondered about how like was the drawing compared to the real covered face.

However, the idea seemed nice to me. What the mask that I saw showed was a poker face. Devoid of an expression. Even if it is true that a smile is not always appropriate, still, I would have felt much more comfortable had the drawing been smiling. Welcoming.

In the meantime, the only ones that are still whole-faced in the daily street are animals. However… following a bit of the nightmarish dream I once had, I noticed a somewhat strange phenomena.
Once dark-colored cats close their eyes, their faces almost disappear. Becoming almost a blank slate, waiting for features…

מנקר בפארק | dozing at the park

It also seems that masks are here to stay awhile. I would prefer a smiling one, but will settle for what I have for now…
Hoping to be rid of all masks soon and forever (until next Halloween, or the one after)

Discover Prompts – Song, Music.


בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי מזמזמת ביני לביני את שירו של בילי איידול משנות השמונים, למרות ששאר המילים לא כל כך מתאימות. בכל-זאת, רובנו ברחובות העיר נראים לי כ'עיניים ללא פנים', בעודנו חבושים במסיכות כאלו ואחרות (לא כולל את המסיכות השקופות, שנדמות לי תלושות ובלתי-גמורות, ללא שאר חליפת המגן החללית מסרטי המגיפות הבדיוניים).

מעבר לקושי הקל לנשום דרך המסיכה (והחשש ההולך ומתגבר מפני עליית המעלות בקיץ), מה שהפריע לי יותר מלכתחילה היה – היעדר החיוך. 'ללא חסד אנושי', נוצר חסך נפשי ורגשי, כאשר אי אפשר לראות את החיוך. גם אם לפעמים אפשר לשמוע אותו בצליל הקול. ועדיין – חסך.

בשבוע שעבר נתקלתי בגבר, חבוש במסיכה מאוירת. ציור של פנים. השלמה מדויקת, של ממש אותו חלק מהפנים המכוסה במסיכה. למען האמת, התבלבלתי לרגע. במשניהו המשכתי הלאה, השתדלתי שלא לבהות ובהחלט נמנעתי מלצלם.
תהיתי לגבי רמת הדמיון בין הציור לפנים האמיתיות, המכוסות.

אבל-ברם-אולם, הרעיון נראה לי יפה. ההמחשה שלו במסיכה שראיתי – פני פוקר. ללא כל הבעה. גם אם נכון שלא בכל מקום-זמן-מצב החיוך מתאים, נדמה לי שבכל-זאת, הייתי מרגישה נוח יותר אם הציור היה מחויך. מסביר פנים.

בינתיים, היחידים שנותרו שלמי פנים ברחוב היום-יום אלו בעלי החיים. אם כי… בעקבות חלום מעט מסויט שחלמתי באחד הלילות, שמתי לב לתופעה משונה-משהו.
ברגע שחתולים כהים עוצמים עיניים, הפנים שלהם כמו נמחקות. כמו לוח חלק, שמחכה לתווים…

מנקר בפארק | dozing at the park

עוד נדמה כי המסיכות כאן, וכאן תישארנה לאורך זמן. הייתי מעדיפה מסיכה מאוירת ומחויכת. בינתיים אסתפק במה שיש…
בתקווה להיפטר בקרוב ולעד מכל המסיכות (עד לפורים הבא)

בחיוך | With A Smile·רגעי מחשבה | Thoughts

The Sides of the Coin

לעברית, קליק פה.

For a while now I've been bothered by the idea that "there are two sides to every coin".
Whoever coined this idiom, I have a feeling that they meant well:
That they wanted to say – watch out. What seems clear may be just one aspect, but let's not forget there could always be another.

Does anyone else see where this idea fails?

Well, despite the well-meaning intention to expand thought, this idea actually limits the options – to only two.
As if there could not be a third, fourth, tenth side to anything and everything. Even a coin…
So, being bothered as I was, at some point I observed and experimented (in an uncontrolled environment) and made a (not at all shocking) discovery:

Every coin has at least three (!) sides.

It is not just the symbol side and the number side. A coin also has a thickness.
Therefore it always has a third side – the circumference.
Albeit thin and easy to ignore, still it exists nevertheless.

I also found that some coins (like the one on the left in the above photo, that is Hungarian) have even more sides to them:
the symbol side + the number side + the outer edge of the one white metal + the inner rim of it + the circumference of the other golden metal within = (to my own count make) 5 sides…

However, when trying to find a real-life example for this, I-myself failed. (Was I limited by the original two-sided-coin idea?)

That is – until I remembered this old shot:

Seemingly a very simple shot, in which nothing happens. But I will now analyze it a bit and add the missing details:

First – it is rather surprising to walk in the everyday, mundane street, and meet a free balloon devoid of a person coming my way (1).
On second thought (2) – I rather liked the overall shot (which is why I snapped it).
Right after clicking, other thoughts came aboard – (3) did a child lose it and now he (or she) are sad?; (4) did it break free from a shop along the street, selling it and the like?; (5) was there a party planed in one of the apartments around (it was mainly a residential street, until the shopping center ahead) and one of the balloons emancipated itself?
I haven't a clue. But, oh, this last thought reminded me of the time I lost my personal liking of balloons (6):

It was years and years ago. I was living alone.
It was my birthday.
I came home at the end of the day, expecting an empty apartment, as usual. Opening the door, the light from the stairwell spilled into the darker apartment, almost reaching (yet not quite) something rounded at a somewhat unreasonable hight. Which immediately made me feel it is the head of a too tall someone (therefore much more threatening than just a someone being where there should be no one at all).
Really trembling I turned on more light and found a balloon stuck there. One of many…
It turned out that some friends that lived nearby, having a key (for emergencies only) took it upon themselves to decorate for the occasion.
Yet another well-meaning intention that rather missed its mark. For I am sure they didn't want to give me a heart attack as a birthday present (or erase ten years of my life).

And these were the six aspects of the seemingly simple balloon.
I'm sure there could be more, of which I'm too limited (by my own experience) to think. So whoever sees more, is welcome to share in a comment.

P.S. Suddenly, during the weekly clean-up, the penny dropped – the only thing that truly has only two sides is…

a dish cloth…


צדי המטבע

זה זמן שהרעיון כי "לכל מטבע שני צדדים" (או "הצד השני של המטבע") מטריד אותי.

יהיה מי שהיה זה (או זו) שטבעו את מטבע הלשון הזה, לתחושתי האישית – הכוונה המקורית הייתה חיובית:
כלומר, רצו לומר – שימו לב. אולי מה שנדמה הכי ברור זה צד אחד בלבד, אבל בל נשכח שתמיד יכול להיות עוד צד.

האם עוד מישהו רואה איפה הרעיון הזה נכשל?

ובכן, על אף שהכוונה כנראה הייתה הרחבת המחשבה, המשפט הזה דווקא מגביל: לשני צדדים בלבד.
כמו לא יכול להיות צד שלישי, רביעי, עשירי… לכל דבר ועניין. אפילו למטבע…
לכן, בהיותי מוטרדת, באיזשהו שלב בחנתי, ניסיתי והתנסיתי (בסביבה לא מבוקרת) ועליתי על תגלית (ממש לא מרעישה):

התברר לי שלכל מטבע יש לפחות שלושה (!) צדדים.

הרי אין זה רק צד הסמל וצד המספר. למטבע יש גם עובי.
כך שתמיד יש לו גם את הצד השלישי – ההיקף.
אמנם דק וכזה שממנו קל להתעלם, אך בכל זאת ממשיך להתקיים.

עוד גיליתי כי למטבע עשרת השקלים יש אפילו יותר היבטים:
צד הסמל + צד המספר + היקף חיצוני של החלק המוכסף + היקף פנימי של החלק המוכסף + היקף חיצוני של החלק המוזהב = (לספירתי) 5 צדדים…

אך כשניסיתי לחשוב על דוגמה לכך מהחיים, אני-עצמי נכשלתי. (האם הוגבלתי על-ידי רעיון המטבע המקורי?)

כלומר – עד שלפתע נזכרתי בצילום הזה:

לכאורה, צילום מאד פשוט, שלא קורה בו הרבה. אך הריני לנתח קמעה, ולהוסיף את הפרטים שלא מופיעים בתמונה:

תחילה – זה די מפתיע ללכת ברחוב היום-יומי הרגיל ולפתע לפגוש בלון משוחרר, נטול-איש, מתקדם לעברי מהכיוון הנגדי (1).
במחשבה שנייה (2) – אהבתי את התמונה הכללית (לכן צילמתי).
ומיד לאחר שהקלקתי, החלו מחשבות נוספות לצוץ – (3) האם ילד איבד בלון, ועכשיו הוא (או היא) עצובים?; (4) האם הבלון חמק לחופשי מחנות בהמשך הרחוב, שמוכרת אותו ושכמותו?; (5) או שמא מתוכננת חגיגה באחד הבתים הסמוכים (זה רחוב מגורים בעיקרו, עד לחנויות בהמשכו) ואחד הבלונים ברח אל עצמאותו?
אין לי מושג. אבל, הו, זה הזכיר לי את ההזדמנות בה איבדתי את חיבתי האישית אל בלונים (6):

היה זה לפני שנים על גבי שנים. גרתי לבד.
הגיע יום הולדתי.
חזרתי הביתה בסוף היום, מצפה למצוא דירה ריקה, כהרגלי. בפותחי את הדלת, אור המדרגות חדר מעט אל חלל הדירה האפלולי. וכמעט הגיע (אם כי לא ממש) אל משהו מעוגל, בגובה קצת לא הכי סביר, אשר מיד העלה בדעתי את החשש שזה ראשו של מישהו גבוה מדי (ולכן עוד יותר מאיים מאשר סתם מישהו שנמצא במקום בו לא אמור להיות אף אחד).
בחיל ורעדה הדלקתי אור וגיליתי בלון מודבק שם. אחד מני רבים…
התברר שחברות שגרו לא רחוק, להן היה מפתח (למקרי חירום), החליטו (על דעת עצמן) לקשט את הדירה לכבוד המאורע.
והנה עוד מטרה טובה שקצת החמיצה את הכוונה. כי אני משוכנעת שלא רצו להעניק לי התקף לב כמתנת יום הולדת (או למחוק לי עשר שנות חיים).

והרי לנו ששת ההיבטים של הבלון הלכאורה פשוט הזה.
ואני משוכנעת שיכולים להתקיים עוד, עליהם הוגבלתי (על-ידי ניסיוני האישי) מכדי לחשוב. לכן, מי שרואה עוד, מוזמן לשתף בתגובות.

נ.ב. לפתע פתאום, בזמן הניקיון השבועי, נחת האסימון – הדבר היחידי שבאמת יש לו אך ורק שני צדדים, זה…


רגעי דעה | Opinions·רגעי מחשבה | Thoughts



Who among us has never entered a supermarket? Has never pushed a cart along the aisles, collecting products?
This mundane market, so obvious, such a part of the every-day life that it's hard (was, for me) to imagine a life without it.

Meaning it was hard until I stumbled onto an Agatha Christie book (The mirror cracked from side to side, published 1962), in which miss Marple and others bemoan the opening of the first supermarket of their English village (though a fictive one, still realistic).
So obliging, comfortable chairs to sit in by the counter, and cosy discussions – noted the grocer. And the market?
All these great packets of breakfast cereal instead of cooking a child a proper breakfast. And you're expected to take a basket yourself and go round looking for things. And the inconvenient sizes, too much or too little. And then a long queue waiting to pay as you go out. Most tiring.

Which reminded me that when I was little my own mother, when out shopping, would stop at the grocer and the greegrocer – two different places maned with people. Even if there weren't any comfy chairs, discussions… of course were a matter of course! A part of the personal touch is, well, the person. And how can anyone be helped by a person and not speak to them?

However (and that is also of course) besides the positive there's the balancing negative. Especially when interests collide. When a grocer may want to clear shelves, while the customer wants the freshest food stuff. It's only human.

And what is also only human – the previous generation seeing fault with the new. And (again) of course, each generation sees itself as being right. As I do…

On the one hand – service today still gets (sometimes) marketing nuances, that can (still) answer to the definition of being obliging. On the other hand – how much service is there?

And there – robotic fast food, as per the article, brought to my attention by quarksire. Well, so be it. Let's say for a moment this isn't a special expertise. Say anyone can serve food (though that's not quite true, and I wouldn't sit in such a place).
Other professions not only take more time to learn but can (very easily) branch out into specific specializations (and even sub-there-of). Like with banking. A field in which the simplest teller needs special tutelage and learning.

And what's happening these days? More and more machines – screens, automatons, computers, Internet (that isn't as protected as an armored truck), and fewer and fewer human-clerks to give the human-customer service and help.

But only bankers are bankers. And all the rest – humans with no special knowledge in economy, banking and relevant rules and legislation. Humans including elderly citizens, that do not cope that well with machines (just like in Christie's book).

So okay, there's a positive too – less papers and queues.
But on the other hand all this, all of a sudden, seems to me like a world of sloth. Especially where banks are concerned. As if these were not made to serve (yes, to serve!) people…



מי יכול לומר כיום שמעולם לא נכנס אל סופרמרקט? שמעולם לא הדף לפניו עגלה וטייל בין מעברים, אוסף מוצרים, אם לפי חשק ואם לפי רשימה?
הסופר כל כך יום-יומי, כל כך מובן מאליו, כל כך חלק מחיינו, עד כי קשה (היה לי) לדמיין חיים ללא החנות הזו, הכה-מקיפה.

כלומר, היה לי קשה, לפני שנתקלתי באחד מספרי אגאת'ה כריסטי (תעלומת הרצח המשולש, משנת 1962), בו מיס מארפל ושאר מטרוניטות סנט. מרי-מיד הבאות בימים, מבכות את פתיחת המרכול הראשון בכפרן האנגלי (הפיקטיבי, אך המציאותי).
אדיבות, כיסאות נוחים לישיבה ליד הדוכן, ושיחות נעימות אפיינו (לדעתן) את המכולת השכונתית. ואילו הסופּר?
חפיסות של מאכלי דגן (כפי התרגום, טרום פלישת הקורנפלקס לחיינו הישראליים) במקום שתיתן לילד ארוחת בוקר הגונה. ומצפים ממך לקחת את הסל בעצמך (!) וללכת לחפש. והגדלים לא נוחים – או יותר מדי או מעט מדי. והתור לתשלום… מאד מעייף.

מה שהזכיר לי כי אכן, בימי ילדותי (הרחוקים) אימא נהגה לצאת לסיבוב – מכולת לחוד וירקן לחוד. ושתי אלו חנויות מאויישות באנשים. ואולי לא היו שם כיסאות לנוח בין לבין, אך שיחות? כמובן! הרי חלק בלתי נפרד מהפן האנושי הוא, ובכן, האנוש. וכי איך אפשר להיעזר באנוש כלשהו מבלי להתייחס אליו?

אם כי, וגם זה כמובן, לצד החיובי מתקיים גם השלילי המאזן. במיוחד כשהאינטרסים מתנגשים. כמו זה של החנווני, המעוניין לפנות מדפים, למול הקונה המעוניין במצרכים הכי טריים.

וגם זה אנושי – הדור הקודם, הרואה פגמים בסממני הדור העכשווי. וברור שכל דור ודור כזה רואה את עצמו כצודק. וכך גם אני.

מצד אחד השירות הניתן בימינו עדיין זוכה (לפעמים) להדגשים שיווקיים, היכולים (עדיין) לענות להגדרה – אדיבות. מצד שני – עד כמה מתקיים עדיין ה'שרות'?

והנה – מזון מהיר רובוטי, כאמור במאמר, אליו הסב שימת ליבי הקווארקסייר. אבל ניחא. הבה נגיד לרגע שלא מדובר כאן באיזו התמחות מיוחדת. נגיד שכל אחד יכול להגיש מזון (אם כי זה לא לגמרי נכון ובעצמי לא הייתי יושבת בכזה מן מקום).
מקצועות אחרים לא רק נלמדים במשך תקופות ארוכות יותר מהמלצרות, אלא גם יכולים (ודי בקלות) להתפצל להתמחויות ספציפיות (ואף לתת-התמחויות). כמו בתחום הבנקאות. תחום בו גם פקיד-אשנב פשוט חייב בהדרכה ולימוד.

ומה קורה בימינו? יותר ויותר מכשירים – מסכים, מכונות, מחשבים, רשת (שלא מוגנת כל כך, ככל משאית ברינקס משוריינת), ופחות ופחות פקידי אשנב להיות לאנוש-לקוח לשרת ולעזר.

והרי רק בנקאים הם בנקאים. וכל השאר – אנשים ללא כל ידע מיוחד בכלכלה, בנקאות, ו/או הכללים/חוקים הרלוונטיים. וחלק מאנשים אלה קשישים, ש-מה להם ולמכשירים? (בדיוק כמו אצל כריסטי דלעיל).

אז נכון שגם כאן מתקיים הצד החיובי – חיסכון בנייר ותורים.
אבל מהצד השני, כל זה, לפתע פתאום, נראה לי כ-עולם של עצלים. במיוחד בבנקים. כמו הללו לא נולדו מראש לתת שירות (כן, שירות!) לבעלי הכספים…


(באחד היומונים, לפני שבוע, פורסם סקר. לפיו: 69% לא מוכנים לוותר על הגורם האנושי בבנק; 78% מעדיפים בנקאי אנושי, במיוחד כשהם נאלצים להגיע לבנק בכל מקרה; ו-67% מתנגדים לשירות דיגיטלי בלבד. לשמחתי, המאמר פירט שני בנקים בלבד, לאומי ופועלים, שכבר צמצמו את השירות האנושי בפועל).

ובמסגרת הפ"ע (פינת העברית): בעל – (אליבא ד'אבן-שושן) 1- איש שנשא אישה, בן-זוג לאישה; 2- אדון, מי שיש לו שליטה על משהו, שהדבר הוא ברשותו או שהוא קניינו; 3- שם האל הראשי אצל הכנענים הקדמונים, אל השמש והכוח המפרה את האדמה; 4- כינוי לאדמה שאינה זקוקה להשקיה, ש'בעל' (זה מ-3) מרווה אותה גשם; 5- שם נסמך לשמות ותארים שונים, לציון תכונות, מידות, עיסוקים וכד'.

בדוגמה לעיל, בעלי הכספים אכן מהווים בעלים, ש-כן רכשו כספם בעבודה, הימור, גנבה, רמייה, ירושה, או השקעה. אך מעבר לזה, ואולי בגלל ההגדרות הראשונה והשנייה של המילה, לעצמי פיתחתי איזו רגישות-יתר לבעלות. אז נכון כי מס' 5 מותיר 'בעל מקצוע'. בסדר גמור. אפשר להתייחס אל לימוד כאל רכישת ידע. אבל 'בעלת שיער' (למשל)? ובכן, לדעתי אמירה ספציפית זו מעלה גיחוך דווקא. מה, קנתה את השיער הצומח מקרקפתה? ומה רע ב-'ששיערה… בלונדי/ג'ינג'י/שחור'? ויותר נורא – 'מכונית בעלת צבע…'
סליחה, אך מכונית אינה מסוגלת לרכוש דבר. אם כי יכולה להיות, די בפשטות, מכונית צהובה (גם כן מגוחך-מה, אך זו כבר שאלה של העדפה).
אם כן, הבה ונחזיר להתבטאויותינו איזשהם היגיון ומחשבה…

רגעי דעה | Opinions·רגעי מחשבה | Thoughts

Praise the Word

בשבח המילה (הנעלמת)

I am not a linguist (and I have no presumption to fully know any language). And the truth is that at first I took any of those pretty much for granted. After all it is a fairly wide-spread human ability to make sounds that mean something. And what is a language if not a tool, used for human expression?

However, at some point I started realizing what a wonderful thing this tool is. This language. How delicate and intricate can be the balance between words. And as my interest grew so did my attention. Lately I found myself reading more (and more) real live linguists. Ones with degrees and an inquisitive mind and knowledge, enabling them to explain and teach.
And then…

Aw, then! I encountered a phenomena.
Supposedly every occupation must have its' own hazard. That of linguists can be the exploration (possibly. Maybe).
That's because, not for the first time, I read an article trying to answer the question – why is it so?
Meaning the current expression (like the ubiquitous 'Like') and how it developed?

I won't bore (much). But I will point out that what I would have asked, before the 'how', is – is it a development of growth or of reduction?
And if a linguist can keyboard-out, why explain (and excuse) what can simply be ignorance? Why not remind us all of existing possibilities, and teach (anew) how to use them in spoken language?

Well, in my own language I have more to say, which simply does not apply to English.

But I will say the following. Though it might be that not many novels are translated from foreign languages into English, translators should take extra care: translation need not be so much literal, as it needs to keep the meaning to be legible.
For example, if I told you it was 'the ninetieth minute', only the British might remember there are 90 minutes to a football match (which Americans call soccer), and think it relevant. But the equivalent English expression to that minute is 'the eleventh hour'.
Which is why bilingual blogging can be challenging.

However any writing, be it translation or original (or blogging), has influence over readers. Therefore with this post I apply to all writers anywhere – let us all contribute to the spread of language by precision in its' use.

Thank you for your patience


אני לא בלשנית (ואין לי שום יומרות לדעת איזושהי שפה על בורייה). והאמת היא שבתחילת חיי (המדוברים והכתובים/נקראים גם יחד) די התייחסתי לשפה כאל סוג של מובן מאליו: הרי זו תכונה אנושית נפוצה למדי להשמיע צלילים עם משמעות. ובסה"כ הכללי – מהי שפה, אם לא כלי, המשמש את האנוש לביטוי?

אך באיזשהו שלב התחלתי להבין איזה דבר נפלא זה הכלי המסוים הזה. השפה הזו. כמה מורכב ועדין יכול להיות האיזון בין המילים. וכצמיחת ענייני האישי בשפה, כן גדלה שימת לבי. ולאחרונה מצאתי עצמי קוראת יותר ויותר דברי בלשנים של ממש. כאלה עם תארים ומוח חוקר וידע, המסוגלים להוראה והסבר.

או אז נתקלתי בתופעה.
כנראה שסיכון מקצועי מתקיים בכל התחומים. וזה של הבלשנות יתכן שמתמקד בּחֵקֶר דווקא (אולי. אפשרי).
וזאת מפני שלא לראשונה נתקלתי במאמר בלשני המנסה למצוא תשובות לשאלה – למה זה ככה?
כלומר – השגיאה הנפוצה (שהגיע תורה, כמו בלבול מגדרי-מספרי בנוסח 'שלוש ימים', או כמו מחיקת כל שאר הפעלים על-ידי ה'עשה' הנפוץ יתר על המילה, והמהדרין 'מבצעים'. ובכן, השגיאה…), ומה קרה ואיך התפתחה?

לא אלאה (הרבה). אך בהחלט אציין ש-מה שאני הייתי שואלת בתחילה לא כל כך מתייחס אל האיך ולמה כי אם: האם זו התפתחות או צמצום?
ואם כבר לבלשן יש פתחון מקלדת, למה להסביר (ובכך לתרץ) את מה שיכול להיות פשוט בּוּרות? ולמה לא להזכיר אפשרויות קיימות זה כבר, וללמד (מחדש) השימוש בהן בשפה המדוברת?

אדגים את כוונתי בדרך אחרת:
בצעירותי התקבלתי לעבודה במקום חדש. מיומי הראשון נדהמתי לגלות (בעצם, לשמוע) כי כל מילה שנייה, של כל אחד ואחת משאר העובדים שם, הייתה ה-או.קיי. הלועזי.
בהלם-מה חשבתי לי (בזמנו) 'הרי יש כל כך הרבה אפשרויות אחרות, כל כך הרבה מילים שונות להביע את שהם אומרים… וכולן הצטמצמו אל ה-או.קיי. היחיד הזה'.
ויודעים מה? זה היה בתחילת שנות התשעים. וכיום אני לא זוכרת מה האפשרויות הללו היו. אותן מילים פשוט נעלמו. היות וה-או.קיי. הזה השתלט גם עלי (יכול להיות ש'בסדר' הייתה אחת מהן, אך אין לי מושג לגבי השאר. ש-כן שפה היא כמו שריר – אם לא מעמלים, מתנוון. אם לא משתמשים במילים – שוכחים).

ויודעים מה עוד? אולי דווקא בגלל שאני לא בלשנית, עלה בדעתי הרעיון:

אולי זו האנגלית שהשפיעה על העברית?

כלומר – אולי (למשל), מפני שבאנגלית ספרת המספר א-מגדרית, הולכת ומתרחבת תופעת ה'שלוש ימים'?
ואולי צרופי מילים כמו 'committing murder' דחקו (במקרה זה) את הפועל 'לרצוח'? (סתם לדוגמה, היות ובימים אלו אני קוראת ומתעצבנת מתרגומי אגאת'ה כריסטי ישנים).

אבל שפתנו שפה שמית. ושונה לגמרי מהאנגלית. ומכיוון שכך השפעות האנגלית עלינו ועל שפתנו (אם אכן קיימות, כפי שאני חושבת) אינן השפעות כל כך טבעיות של צמיחת השפה שלנו, בעיני, אלא יותר השפעה חיצונית של שפה, שמתנהלת אחרת, שחוקיה שונים והתבטאויותיה זרות לנו.

כמו במקרה של ריבוי שמות הגוף המיותרים.
בכל חצי הקשבה לרדיו, בעת שמישהו מתראיין (מ-חבר כנסת, ואולי אף נשיא, ועד אחרון המומחים לדבר זה או אחר) לא נדיר (אלא נפוץ מדי!) לשמוע צירופי מילים כמו "אני אמרתי". או "אנחנו הצלחנו".
לעניות דעתי אמרתי הוא כבר אני. היות ואין אתה אמרתי, או הוא אמרתי. כנ"ל לא אתה הצלחנו.
וגם זו (לדעתי) השפעת האנגלית, בה בלי כל קשר לזמן (עבר, הווה, עתיד), הפועל די אחיד. ועל מנת להבדיל בין מי למי חייבים להבהיר. ולמצער, לא רק שבמפגשנו עם השפה הזרה כל מילה חייבת להיקרא, אלא גם כל (!) מילה מתורגמת. גם כשאין בה כל צורך…

והנה, נדמה לי כי הראיתי שתרגומים אלה משפיעים על שפתנו המדוברת, גם בפי מלומדים.

והרי תרגום אינו יכול להיות לגמרי מילולי. בוודאי שבטח לא כל מילה ומילה.
כמו למשל הרעיון האנגלי – 'השעה האחת עשרה', שלא חייב להגיד שום דבר למי שמתחילים את היום בערבו הקודם (מצד אחד), ומודעים (מהצד השני) לעובדה שכל מספרי השעה חוזרים פעמיים ביממה (כמו 11 בבוקר ובערב).
בהתאם למושגינו-אנו, תרגום 'השעה האחת עשרה' הנ"ל יהיה 'הדקה התשעים', המבטא בדיוק את הכוונה ברעיון האנגלי (כלומר – הזמן האחרון של היום והלחץ להספיק הכל לפני שנגמר).

ולא רק תרגומים (לוקים) וגם שפע האנגלית בחיינו (בטלוויזיה, רדיו, רשת) כבר השפיעו (ע"ע הפסקאות לעיל). אלא שהשפעה זו מחלחלת הלאה, עד הגיעהּ אל הכותבים שלנו. המשפיעים בתורם על הקוראים שלהם.

למשל ספר מהעשור הקודם, שנכתב על-ידי כותב מקומי (האמור למלא תפקיד מקצועי די לשוני), שהוצף במילים כסופרווייזר ואוברדוז. כמו אין יותר ממונה/אחראי/מעסיק ומנת-יתר (עוד מילים, ש-אולי כבר נעלמו).
אם כי, רק רגע. בכתיבה, בהתבטאותו של דובר מסוים, אין לי בעיה עם שפת דיבורו המסוימת. למרות הסטראוטיפ שבעניין, שפת דיבור נקוטה יכולה להיות מאפיין מגדיר דמות, מבלי להכביר תיאור. אך בין לבין הדיאלוגים, מן הראוי בעיני לכתוב עברית בעברית…

מה שמביא אותי אל עוד כותב מקור, עכשווי למדי (שגם תפקידו מוכוון-שפה), שכתב "שחיבר לילה קודם לכן".
אולי זו לא טעות של ממש. אולי אף עברית תקנית למופת.
אך לעיני זה תרגום מילולי של composed the night before, ושאלתי את עצמי – מה רע ב-"כתב אמש"? (והאם גם אלו מילים נעלמות? כי באמת, ה'קודם' הזה נדמה מחק מילים כמו 'אמש' כמעט לגמרי).
ועוד נדמה (לי) שהאיש חושב באנגלית, גם אם עיסוקו היום-יומי-מקצועי כרוך בכתיבה העברית.

שיו, נסחפתי. כפי שקורה לי לא אחת בהתייחסי לנושא קרוב לליבי. לכן אמהר לסכם בקצרה:
אולי אני נאיבית, אך בעיניי – התפתחות קשורה להרחבת אפשרויות, לא לצמצומן. וטוב יעשו בלשנינו אם יגדילו היריעה, יזכירו את מה שנשכח, ואולי אף יפקחו עין מייעצת לכיוון תרגומים וכתיבת מקור.

ובמיוחד ביום עצמאותנו הריני לפנות (נרגשוֹת) אל כל הכותבים באשר הם. לכל כתיבה יש השפעה על קוראים. כתיבת התרגום, המקור וגם הבלוג. אז בואו כולנו נעשה מאמץ יתר ונקפיד לכתוב בעברית*.

בתודה על הסבלנות, ועצמאות שמחה לכולם

* תזכורתי הצנועה למאמץ: כאמור, לא כל שם גוף נחוץ (במקביל, ה'זה' ו'זו' גם כן נדמים כנעלמים); יש הרבה יותר פעלים מה-עשה, בואו נשתדל להיזכר בהם, כמו גם במילים שנסוגו לאנגלית (כפי הדוגמה לעיל).
ועוד דבר: למיטב ידיעתי, ל'מסוגל', 'אפשר' ו-'יכול' אין צורות עבר.

מלבד הכל, ברשתות הרדיו מתקיימות עדיין פינות בלשנות. אמליץ על הד"ר אבשלום קור בגל"צ (ששינו זמנו, נדמה לי שכעת פינתו משודרת לקראת 3 אחה"צ).
הצעות נוספות, תתקבלנה בברכה (מה שמזכיר לי את הסיומות הנעלמות…).

רגעי מחשבה | Thoughts·רגעי צילום | Pix Moments



A local poet once wrote – I only knew my own story to tell (or something like it. Not a phrasing that translates all that well). So I'll heed her.

Normally it is hard (if not near impossible) to get me angry. However, today was the fourth morning in succession that various elements managed doing just that. Yesterday, because of the anger, I made a mistake.
While writing a post about a sensitive issue, about which I wanted to be careful of what I express, I considered adding a photo that from one aspect looked fitting. Looking at the combination of words and image I realized how far from fitting it was. I deleted the photo. But instead of clicking the Save my hand shook and the mouse landed on Publish.
Well, no biggie. I deleted everything and started afresh (and while sorry for nagging my followers, still…) I went to bed with a clearer conscience…

… Only to awaken this morning to the fourth successive annoying day…

So, this time it fits. So without further ado, here's the photo of someone angry, that in a blink of an eye, without thought, hurried to attack

In this instance all came out of it in one piece, and Peace to all

Thus, hopefully, come bedtime tonight I'd have spoken my mind without offending anyone and my conscience will still be clear…


"רק על עצמי לספר ידעתי" כתבה המשוררת, והריני להקשיב לה.

בדרך כלל קשה מאד (עד כמעט בלתי אפשרי) לעצבן אותי. ובכל-זאת, זה בוקר רביעי ברציפות שגורמים שונים מצליחים לעשות זאת. אתמול, בגלל זה, בגלל העצבים, טעיתי.
במהלך כתיבת פוסט על נושא רגיש, לגביו רציתי להתבטא בזהירות, שקלתי להוסיף צילום, שמבחינה מסויימת נראה לי מתאים. בבדיקת השילוב בין התמונה למילים הבנתי שנהפוך הוא. מחקתי הצילום. אך במקום להקליק על שמירה היד רעדה והעכבר נחת על הפרסום דווקא.
נו, לא ממש נורא. מחקתי והתחלתי מהתחלה (ומתנצלת על הניג'וס אבל…) ולישון הלכתי במצפון יותר נקי…

… רק כדי להתעורר היום אל הבוקר המעצבן הרביעי ברציפות…

אז הנה, הפעם היא מתאימה. אז מבלי להכביר עוד מילים, תמונה של עוד מישהו/י עצבניים, שכהרף עין ומבלי לחשוב, מיד מיהרו לתקוף

במקרה זה לכולם שלום, ושלום לכולם

וכך התבטאתי, בשאיפה, מבלי לפגוע באיש. ועת יגיע שוב זמן שינה, אוכל להירדם ומצפוני עדיין נקי.
(הפרומפט היומי: Bedtime).

רגעי מחשבה | Thoughts·רגעי צילום | Pix Moments

Possibilities and Probabilities


אפשרויות והסתברויות

Besides all that is in this photo, the rest probably needs some explaining…
It's at a construction site (full of optimistic possibilities). The day before they held a sales event. I haven't decided yet if the balloons were whimsically festive or just  plain silly. In any case, just one day later and they fell from grace. The weather is dismal (I don't know the name of this phenomena in English but it means the air is full of dust, the light gloomy), which relates to Global Warming, full of probabilities humanity is trying to prevent (and may win or might lose).

The day before, this is how it looked:

The Before Photo
The Before Photo


For more Futures check this week's photo challenge.


בצד כל מה שיש בתמונה לעיל, כנראה שאת השאר עלי להסביר…
זה אתר בניה (מלא באפשרויות אופטימיות). ביום האתמול התרחש שם אירוע מכירות. עוד לא החלטתי ביני לביני אם הבלונים שובבים-חגיגיים או סתם אוויליים. בכל מקרה הבלונים איבדו חינם ביום המחרת. מזג האוויר עגום, אביך (מה שמשפיע גם על האור), ומתייחס להתחממות כדור הארץ, עניין בו האנושות מנסה להילחם (ויכולה להצליח או עלולה להפסיד).

יום קודם לכן האתר נראה כך:



העתיד כאתגר צילום שבועי.

רגעי מחשבה | Thoughts

Let's call a spade

160317 back ct

בואו נקרא בְּשֵׁם

Let me tell you of some other moments of my life (true story):
I was not yet nine when dad, mom, the family dog and I (which made all of "us") came home from a walk. As it was our habit then – I ran ahead up the stairs to open our door.

I was shocked when I couldn't push the door in. Another shock washed over us when we realized the block was actually one of our armchairs. A third shock came when we understood the armchair didn't decide on its' own to go for a stroll in our supposedly empty home.

The family dog (a terrier but with a resonating bark like an angry German Shepard – useful versus strangers coming to the door, that always hurried to shout an apology and disappear), with my dad's success in pushing the chair, immediately pulled my mom by the leash towards our kitchen window. But my smart mom pulled her back, taking both of them out of harms way.

Long story short – we were burgled.
Implying his logic dad realized what must have happened:
We just moved in. The neighbors were curious about the newcomers. So they dropped in. Just a pity they chose to do so through the kitchen window…

It turned out later that indeed – the family living on the other side of our kitchen wall, while good in themselves, still had a couple of sons that had another home they visited quite often. Behind bars.

This didn't affect the way we treated all the other neighbors.
With all the rest the relations were good to very good. They were warm loving people, respectable and respectful, both privacy and law upholders. We had no problems with them, and there were even happinesses (our guard dog was especially happy with weekend gifts from the family opposite, whose door she guarded as well as our own. But going back to the building…)

So, two of the sons were different. Oh well. We took precautions (meaning – we started living behind bars too, though of a different sort), and we trusted the specific neighbors now knew that that's it. There's nothing more to steal having taken what there was.
I even think dad treated the whole episode like an initiation thing.

Looking back at this specific event, I understand:
This brother (or these brothers, we never knew which of them) not only ignored the law, behaved in a non-respectable (and disrespectful) way, violated our privacy and took what was not theirs, to which they had no right.
They also messed with the sense of security of a child.
And to this day I am still surprised I wasn't all that traumatized (though the sight of the armchair's shoulder peeking through the ajar door is still engraved on my minds' eye despite the decades that have passed.)

But still there's no denying. A thief is a thief. And there's no point looking at a thief in any other way (what, law-challenged? That's like turning ones' back and ignoring it. Which is like saying it's okay – go ahead and steal that which I worked hard to earn).
These thieves too, had they been caught they would have been punished according to the law.
They and any other thief, that not only decide to steal but also act on their decision, know the risks. And are probably willing to pay the price. Otherwise they wouldn't steal.

Brought to you as food for thought about the deeds of the person breaking the law, and the name he/she deserve accordingly. And how they differ from others that respect each other, and lead their lives while letting everyone (including themselves) live in peace

(PS, scroll a bit further to the second photo).


160317 ct 4

אספר לכם על כמה רגעים אחרים מחיי (מקרה אמיתי):
עוד בטרם מלאו לי תשע – אבא, אמא, כלבת המשפחה ואני (מה שהיווה את "כולנו", בעצם) – חזרנו מהליכה. וכמנהגנו דאז, רצתי קדימה עם המפתחות במעלה המדרגות, כדי לפתוח לנו את הדלת.

חטפתי הלם כשלא הצלחתי לדחוף את הדלת פנימה. ההלם הנוסף בא כשהבנו שהמחסום היה, למעשה, אחת הכורסאות שלנו. ההלם השלישי נחת כשהבנו שהכורסא לא החליטה על דעת עצמה לטייל לבדה בדירה האמורה להיות ריקה.

כלבת הבית (טריירית בגובה שייבה, אבל עם נביחה רועמת של רועה-גרמני זועם – יעיל מאד למול מתרימים למיניהם, שתמיד מיהרו לצעוק איזו התנצלות ולהתחפף), מיד עם הצלחתו של אבא לדחוף את הכורסא, משכה את אימא ברצועה אל חלון המטבח. אם כי אימא שלי (החכמה!), כמובן, משכה אותה בחזרה, והרחיקה את שתיהן מפוטנציאל הסכנה.

בקיצור – פרצו לנו הביתה.
אבא הפעיל את ההיגיון שלו, והבין מה קרה:
רק עברנו לאותה דירה. השכנים היו סקרנים לדעת מיהם שכניהם החדשים. אז קפצו לבקר. רק חבל שבחרו להיכנס דרך חלון המטבח דווקא…

בהמשך התברר שאכן, המשפחה החיה בצידו השני של קיר המטבח המשותף בינינו אמנם משפחה טובה, אך לשניים מבניה היה בית נוסף בו ביקרו לעיתים קרובות למדי. מאחורי הסורגים.

אין זאת אומרת שיצאנו כנגד כל שאר השכנים (או בכלל).
עם כל היתר הקשרים היו בין טובים לטובים מאד. אנשים חמים ואוהבים, מכובדים ומכבדים, שומרי פרטיות וחוק. לא רק שלא היו לנו שום בעיות, אלא אפילו היו כמה שמחות (כלבת השמירה שלנו שמחה במיוחד לקבל מִנחות שישי מהמשפחה ממול, שגם עליהם שמרה מפני מתרימים. אבל אם נחזור אל עצם הבניין…)

אז שניים מהבנים היו שונים. נו, שויין. נקטנו בהגנות (כלומר – עברנו בעצמנו לחיות מאחורי סורגים משלנו), וסמכנו על הידיעה שהשכנים הספציפיים האלה עכשיו יודעים שזהו. אין יותר מה לגנוב, כי לקחו את כל מה שהיה.
אפילו נדמה לי שבאיזשהו מקום אבא שלי התייחס לכל העניין כאל טקס חניכה.

במבט לאחור על המקרה הספציפי הזה, על גווניו, ברורים לי כמה דברים:
אותם אח/אחים (מעולם לא ידענו מי מהם) לא רק התעלמו מהחוק, התנהגו בדרך לא מכובדת (או מכבדת), חדרו לפרטיות שלנו ולקחו את מה שלא היה שייך להם ושעליו לא הייתה להם שום זכות.
הם גם התעסקו עם תחושת הביטחון של ילדה.
ובאיזשהו מקום די מפליא אותי שלא ראיתי את העניין כטראומה (אם כי התמונה של כתף הכורסא המציץ דרך סדק הדלת עדיין חרוטה בדמיוני למרות העשורים החולפים).

ובכל זאת אין איך להכחיש, גנב הוא גנב. ואין שום טעם להתייחס אליו אחרת (מה, מאותגר חוקית? זה יהיה כמו להפנות גב ולהתעלם. שזה כמו להגיד שזה בסדר – קדימה, גנוב כל מה שעמלתי בזיעת אפיי לרכוש חוקית).
וגם הגנבים האלה, אם היו נתפסים, היו נענשים כחוק.
הם וכל גנב אחר, שלא רק מחליטים לגנוב אלא גם מוציאים את ההחלטה אל הפועל, יודעים בדיוק מהם הסיכונים, וכנראה גם מוכנים לשלם את המחיר. אחרת לא היה גונבים.

הוגש כחומר למחשבה על מעשי האדם העובר על החוק, ולאיזה שם הוא ראוי כתוצאה. ובמה הוא שונה מהאנשים המכבדים אחד את השני, החיים ונותנים לחיות בשקט, שלווה ונחת לכולם (כולל עצמם).
שבת שלום

אומנות | Art·רגעי מחשבה | Thoughts

Freely Given

ניתן בחינם

Of all possible interpretations to what this guy is doing, I must admit I prefer the simplest – reading aloud.
Of all possible reading material, that which comes in the shape and form of a scroll can very easily be Ancient Wisdom.
Him reading it in the middle of an everyday street, and he's just giving Ancient Wisdom away to anyone, regardless of anything (ethnicity, gender, income and such).

The Reader
The Reader

Now, we're all taught (since forever, or so it seems) that size doesn't matter. If you only look at the sparkle of the tiniest diamond, you just know that to be true. However, this guy being not so tiny, makes me think of him imparting with more knowledge than the average reader (even if just that all is relative…).

Well, here is where I failed. I wanted people around him to have some frame of reference and (at first) there weren't any. Even the office building behind him isn't saying much. So I don't have a lot of choice other than uploading a bad photo:

An Awful Photo
An Awful Photo

in which you can try comparing him with the perfectly ordinary flagpoles (or the people sitting next to them, if you can make them out).

Had this second shot been better, it would have been it! for me, having different flags to reiterate the "for all, no matter what" idea.



מכל הפרשנויות האפשריות ל-מה שהאיש הזה עושה, אני חייבת להודות בהעדפתי את הפשוטה מכל – מקריא בקול.
מכל חומרי הקריאה האפשריים, זה המגיע בגודל וצורה של מגילה, יכול בקלות רבה להיות חוכמה עתיקה.
וזה שהוא מקריא באמצע רחוב יומיומי – הוא פשוט נותן חוכמה עתיקה לכל מי שעובר, בלי שום קשר לכלום (מוצא, מגדר, הכנסה וכו').


כעת, את כולנו מלמדים (מאז ומתמיד, כך נדמה) כי הגודל לא משנה. רק להסתכל על ברק היהלום הכי קטנטן וברור שזו אמת. אבל-ברם-אולם, היות והאיש הזה ממש לא קטן, אני מוצאת עצמי חושבת עליו כעל נותן הרבה יותר ידע מהמקריא הממוצע (גם אם רק ההמחשה שהכל יחסי…).

ובכן, זה המקום בו נכשלתי. רציתי עוד אנשים מסביב, כקנה מידה, אך (בתחילה) לא היו כאלו. אפילו בניין המשרדים שמאחור לא באמת אומר כלום. כך שאין לי ברירה אלא להעלות גם את התמונה הגרועה:

צילום נורא
צילום נורא

בה ניתן להשוות אותו עם תרני הדגלים הרגילים לחלוטין (או, אם אפשר לפענח אותם, האנשים שיושבים לידם).

אם צילום שני זה היה מוצלח, הוא היה זה! מבחינתי, היות והדגלים השונים מדגישים את רעיון ה-בשביל כולם, בלי שום קשר לכלום.


רגעי מחשבה | Thoughts·רגעי צילום | Pix Moments



Should I leave it as a riddle for you to find the connection? Of course, while you look at this tiny photo you can think a while, before scrolling down further. But I am too aware of the details that are not there in plain sight, that can prevent you from finding an answer.

160314 cnct

So, I will tell you of a couple of the several kinds of connections that I see here.

First – there are two books in the photo. Both were written in ages long gone, when the respect one felt towards another (for instance) prevented one from forcing another to confide in one.
Or (in the other instance) one didn't take a liberty without the need to do so arising of honor and justice.
This connects the two books.

Second – those times didn't even afford the simplest land line. Any not spoken connection between people was handwritten. Another connection between the two books, reiterated by the handwritten letter on top of them.

Do you see another connection? There's a commenting area at the bottom…


A somewhat-connected short fiction I wrote can be found here.
Oh, and the missing details are the titles – Jane Austen's Pride and Prejudice is open on top of Sir Arthur Conan Doyle's complete Sherlok Holmes's stories.


האם להציג זאת כחידה ולהניח לכם למצוא את הקשר? כמובן, אפשר להתעכב על הצילום הקטנטן ולשקול לרגע. אך אני מודעת מדי לפרטים שלא נראים, שחסרונם יכול למנוע מציאת תשובה.

160314 קשר

אז אשתף בשניים מהרעיונות שלי לקשרים מסוגים שונים שאני רואה פה.

האחד – הצילום מכיל שני ספרים. שניהם נכתבו בזמנים שעברו מזמן. זמנים בהם לכבד מישהו (למשל) התבטא גם בהימנעות מלהכריח אותו לבטוח בנו עם פרטיותו.
או (בדוגמא השנייה) אדם לא הרשה לעצמו חירויות שלא נבעו מיושרה וצדק.

השני – אותם זמנים לא סיפקו אף לא את הטלפון הביתי הכי פשוט. כל קשר בין בני אדם, שלא בדיבור, היה צריך להיכתב בכתב יד. קשר נוסף בין שני הספרים, המודגש (לדעתי) על ידי המכתב מעליהם.

עוד קשר קופץ לעיניך? לשם כך יש תגובות בתחתית…


סיפור קצר שכתבתי וקשור-מה לנושא, אפשר למצוא כאן.
הו, והפרטים החסרים הם הכותרים – גאווה ודעה קדומה של ג'יין אוסטן, מעל האוסף המלא של סיפורי שרלוק הולמס, של סר ארתור קונן דויל.

בחיוך | With A Smile·רגעי מחשבה | Thoughts·רגעי צילום | Pix Moments

Blissful Moments

האושר הוא רגעים

"Bliss is found in moments here and there" told me the one I thought 'the one' (? …), and turned out to be the one just for then. Though he's long gone, (somewhat like a legacy) his words stayed. And through time I found I better understand…

… that bliss can very well be (for example) the moment a cry called me to the window to reveal …

Mr Hummingbird taking a moment to rest on my clothes-line
Mr Hummingbird taking a moment to rest on my clothes-line

… or the moments I passed once more by the neglected yard, to find …

wild Poppies in an otherwise very neglected front yard
brand new wild Poppies

… or when I searched for the tree (again!), and finally managed to snap …

the Almond tree blossom
the Almond tree blossom

(despite the compromise of taking the shot with a building as background instead of the sky)…

… or the table at the café …

come on and have some fun
come on and have some fun

… inviting to sit with friends and pamper ourselves with hot soup on a cloudy day…

… or getting the new newspaper…

Screw Up Diseases Of Knowledge Undermining
Screw Up Diseases Of Knowledge Undermining

Wishing blissful moments to all (and the ability to recognize them)


"האושר הוא רגעים פה ושם" אמר לי בזמנו מי שחשבתי 'האחד' (?…) והתגלה כ'האחד' לאותם רגעים (וכן, חלקם היו גם מאושרים). כמובן, הוא נעלם מזמן, אך מילותיו נשארו איתי. ועם הזמן הבנתי…

… שהאושר (למשל) יכול מאד להיות הרגע בו קריאה מושכת אותי אל החלון ומגלה לעיני …

מר צופון נח לרגע על חבלי הכביסה שלי
מר צופון נח לרגע על חבלי הכביסה שלי

… או הרגעים בהם עברתי שוב ליד החצר המוזנחת, ופריחה חדשה גיליתי…

פרגי בר בחצר מוזנחת
פרגי בר בחצר יום-יומית

… או כשחיפשתי (שוב!) את העץ, ו(סופסוף!) הצלחתי…

פריחת השקד
פריחת השקד

(למרות ההתפשרות על צילום על רקע בניין במקום שמיים).

… או שולחן בית הקפה …

בואו נשב ונכייף
בואו נשב ונכייף

המזמין לבלות עם חברים, ולהתפנק במרק חמים…

או איסוף העיתון היומי …

סיכול והדברת דְּוַי ומחלה קוגנטיביים ומוחיים
סיכול והדברת דְּוַי ומחלה קוגנטיביים ומוחיים

מאחלת רגעי אושר לכולם (והיכולת לזהותם)