רגעי דעה | Opinions·רגעי מחשבה | Thoughts

Progress

קידמה

Who among us has never entered a supermarket? Has never pushed a cart along the aisles, collecting products?
This mundane market, so obvious, such a part of the every-day life that it's hard (was, for me) to imagine a life without it.

Meaning it was hard until I stumbled onto an Agatha Christie book (The mirror cracked from side to side, published 1962), in which miss Marple and others bemoan the opening of the first supermarket of their English village (though a fictive one, still realistic).
So obliging, comfortable chairs to sit in by the counter, and cosy discussions – noted the grocer. And the market?
All these great packets of breakfast cereal instead of cooking a child a proper breakfast. And you're expected to take a basket yourself and go round looking for things. And the inconvenient sizes, too much or too little. And then a long queue waiting to pay as you go out. Most tiring.

Which reminded me that when I was little my own mother, when out shopping, would stop at the grocer and the greegrocer – two different places maned with people. Even if there weren't any comfy chairs, discussions… of course were a matter of course! A part of the personal touch is, well, the person. And how can anyone be helped by a person and not speak to them?

However (and that is also of course) besides the positive there's the balancing negative. Especially when interests collide. When a grocer may want to clear shelves, while the customer wants the freshest food stuff. It's only human.

And what is also only human – the previous generation seeing fault with the new. And (again) of course, each generation sees itself as being right. As I do…

On the one hand – service today still gets (sometimes) marketing nuances, that can (still) answer to the definition of being obliging. On the other hand – how much service is there?

And there – robotic fast food, as per the article, brought to my attention by quarksire. Well, so be it. Let's say for a moment this isn't a special expertise. Say anyone can serve food (though that's not quite true, and I wouldn't sit in such a place).
Other professions not only take more time to learn but can (very easily) branch out into specific specializations (and even sub-there-of). Like with banking. A field in which the simplest teller needs special tutelage and learning.

And what's happening these days? More and more machines – screens, automatons, computers, Internet (that isn't as protected as an armored truck), and fewer and fewer human-clerks to give the human-customer service and help.

But only bankers are bankers. And all the rest – humans with no special knowledge in economy, banking and relevant rules and legislation. Humans including elderly citizens, that do not cope that well with machines (just like in Christie's book).

So okay, there's a positive too – less papers and queues.
But on the other hand all this, all of a sudden, seems to me like a world of sloth. Especially where banks are concerned. As if these were not made to serve (yes, to serve!) people…

L


ובעברית:

מי יכול לומר כיום שמעולם לא נכנס אל סופרמרקט? שמעולם לא הדף לפניו עגלה וטייל בין מעברים, אוסף מוצרים, אם לפי חשק ואם לפי רשימה?
הסופר כל כך יום-יומי, כל כך מובן מאליו, כל כך חלק מחיינו, עד כי קשה (היה לי) לדמיין חיים ללא החנות הזו, הכה-מקיפה.

כלומר, היה לי קשה, לפני שנתקלתי באחד מספרי אגאת'ה כריסטי (תעלומת הרצח המשולש, משנת 1962), בו מיס מארפל ושאר מטרוניטות סנט. מרי-מיד הבאות בימים, מבכות את פתיחת המרכול הראשון בכפרן האנגלי (הפיקטיבי, אך המציאותי).
אדיבות, כיסאות נוחים לישיבה ליד הדוכן, ושיחות נעימות אפיינו (לדעתן) את המכולת השכונתית. ואילו הסופּר?
חפיסות של מאכלי דגן (כפי התרגום, טרום פלישת הקורנפלקס לחיינו הישראליים) במקום שתיתן לילד ארוחת בוקר הגונה. ומצפים ממך לקחת את הסל בעצמך (!) וללכת לחפש. והגדלים לא נוחים – או יותר מדי או מעט מדי. והתור לתשלום… מאד מעייף.

מה שהזכיר לי כי אכן, בימי ילדותי (הרחוקים) אימא נהגה לצאת לסיבוב – מכולת לחוד וירקן לחוד. ושתי אלו חנויות מאויישות באנשים. ואולי לא היו שם כיסאות לנוח בין לבין, אך שיחות? כמובן! הרי חלק בלתי נפרד מהפן האנושי הוא, ובכן, האנוש. וכי איך אפשר להיעזר באנוש כלשהו מבלי להתייחס אליו?

אם כי, וגם זה כמובן, לצד החיובי מתקיים גם השלילי המאזן. במיוחד כשהאינטרסים מתנגשים. כמו זה של החנווני, המעוניין לפנות מדפים, למול הקונה המעוניין במצרכים הכי טריים.

וגם זה אנושי – הדור הקודם, הרואה פגמים בסממני הדור העכשווי. וברור שכל דור ודור כזה רואה את עצמו כצודק. וכך גם אני.

מצד אחד השירות הניתן בימינו עדיין זוכה (לפעמים) להדגשים שיווקיים, היכולים (עדיין) לענות להגדרה – אדיבות. מצד שני – עד כמה מתקיים עדיין ה'שרות'?

והנה – מזון מהיר רובוטי, כאמור במאמר, אליו הסב שימת ליבי הקווארקסייר. אבל ניחא. הבה נגיד לרגע שלא מדובר כאן באיזו התמחות מיוחדת. נגיד שכל אחד יכול להגיש מזון (אם כי זה לא לגמרי נכון ובעצמי לא הייתי יושבת בכזה מן מקום).
מקצועות אחרים לא רק נלמדים במשך תקופות ארוכות יותר מהמלצרות, אלא גם יכולים (ודי בקלות) להתפצל להתמחויות ספציפיות (ואף לתת-התמחויות). כמו בתחום הבנקאות. תחום בו גם פקיד-אשנב פשוט חייב בהדרכה ולימוד.

ומה קורה בימינו? יותר ויותר מכשירים – מסכים, מכונות, מחשבים, רשת (שלא מוגנת כל כך, ככל משאית ברינקס משוריינת), ופחות ופחות פקידי אשנב להיות לאנוש-לקוח לשרת ולעזר.

והרי רק בנקאים הם בנקאים. וכל השאר – אנשים ללא כל ידע מיוחד בכלכלה, בנקאות, ו/או הכללים/חוקים הרלוונטיים. וחלק מאנשים אלה קשישים, ש-מה להם ולמכשירים? (בדיוק כמו אצל כריסטי דלעיל).

אז נכון שגם כאן מתקיים הצד החיובי – חיסכון בנייר ותורים.
אבל מהצד השני, כל זה, לפתע פתאום, נראה לי כ-עולם של עצלים. במיוחד בבנקים. כמו הללו לא נולדו מראש לתת שירות (כן, שירות!) לבעלי הכספים…

L

(באחד היומונים, לפני שבוע, פורסם סקר. לפיו: 69% לא מוכנים לוותר על הגורם האנושי בבנק; 78% מעדיפים בנקאי אנושי, במיוחד כשהם נאלצים להגיע לבנק בכל מקרה; ו-67% מתנגדים לשירות דיגיטלי בלבד. לשמחתי, המאמר פירט שני בנקים בלבד, לאומי ופועלים, שכבר צמצמו את השירות האנושי בפועל).

ובמסגרת הפ"ע (פינת העברית): בעל – (אליבא ד'אבן-שושן) 1- איש שנשא אישה, בן-זוג לאישה; 2- אדון, מי שיש לו שליטה על משהו, שהדבר הוא ברשותו או שהוא קניינו; 3- שם האל הראשי אצל הכנענים הקדמונים, אל השמש והכוח המפרה את האדמה; 4- כינוי לאדמה שאינה זקוקה להשקיה, ש'בעל' (זה מ-3) מרווה אותה גשם; 5- שם נסמך לשמות ותארים שונים, לציון תכונות, מידות, עיסוקים וכד'.

בדוגמה לעיל, בעלי הכספים אכן מהווים בעלים, ש-כן רכשו כספם בעבודה, הימור, גנבה, רמייה, ירושה, או השקעה. אך מעבר לזה, ואולי בגלל ההגדרות הראשונה והשנייה של המילה, לעצמי פיתחתי איזו רגישות-יתר לבעלות. אז נכון כי מס' 5 מותיר 'בעל מקצוע'. בסדר גמור. אפשר להתייחס אל לימוד כאל רכישת ידע. אבל 'בעלת שיער' (למשל)? ובכן, לדעתי אמירה ספציפית זו מעלה גיחוך דווקא. מה, קנתה את השיער הצומח מקרקפתה? ומה רע ב-'ששיערה… בלונדי/ג'ינג'י/שחור'? ויותר נורא – 'מכונית בעלת צבע…'
סליחה, אך מכונית אינה מסוגלת לרכוש דבר. אם כי יכולה להיות, די בפשטות, מכונית צהובה (גם כן מגוחך-מה, אך זו כבר שאלה של העדפה).
אם כן, הבה ונחזיר להתבטאויותינו איזשהם היגיון ומחשבה…

רגעי דעה | Opinions·רגעי מחשבה | Thoughts

Praise the Word

בשבח המילה (הנעלמת)

I am not a linguist (and I have no presumption to fully know any language). And the truth is that at first I took any of those pretty much for granted. After all it is a fairly wide-spread human ability to make sounds that mean something. And what is a language if not a tool, used for human expression?

However, at some point I started realizing what a wonderful thing this tool is. This language. How delicate and intricate can be the balance between words. And as my interest grew so did my attention. Lately I found myself reading more (and more) real live linguists. Ones with degrees and an inquisitive mind and knowledge, enabling them to explain and teach.
And then…

Aw, then! I encountered a phenomena.
Supposedly every occupation must have its' own hazard. That of linguists can be the exploration (possibly. Maybe).
That's because, not for the first time, I read an article trying to answer the question – why is it so?
Meaning the current expression (like the ubiquitous 'Like') and how it developed?

I won't bore (much). But I will point out that what I would have asked, before the 'how', is – is it a development of growth or of reduction?
And if a linguist can keyboard-out, why explain (and excuse) what can simply be ignorance? Why not remind us all of existing possibilities, and teach (anew) how to use them in spoken language?

Well, in my own language I have more to say, which simply does not apply to English.

But I will say the following. Though it might be that not many novels are translated from foreign languages into English, translators should take extra care: translation need not be so much literal, as it needs to keep the meaning to be legible.
For example, if I told you it was 'the ninetieth minute', only the British might remember there are 90 minutes to a football match (which Americans call soccer), and think it relevant. But the equivalent English expression to that minute is 'the eleventh hour'.
Which is why bilingual blogging can be challenging.

However any writing, be it translation or original (or blogging), has influence over readers. Therefore with this post I apply to all writers anywhere – let us all contribute to the spread of language by precision in its' use.

Thank you for your patience
L


ובעברית:

אני לא בלשנית (ואין לי שום יומרות לדעת איזושהי שפה על בורייה). והאמת היא שבתחילת חיי (המדוברים והכתובים/נקראים גם יחד) די התייחסתי לשפה כאל סוג של מובן מאליו: הרי זו תכונה אנושית נפוצה למדי להשמיע צלילים עם משמעות. ובסה"כ הכללי – מהי שפה, אם לא כלי, המשמש את האנוש לביטוי?

אך באיזשהו שלב התחלתי להבין איזה דבר נפלא זה הכלי המסוים הזה. השפה הזו. כמה מורכב ועדין יכול להיות האיזון בין המילים. וכצמיחת ענייני האישי בשפה, כן גדלה שימת לבי. ולאחרונה מצאתי עצמי קוראת יותר ויותר דברי בלשנים של ממש. כאלה עם תארים ומוח חוקר וידע, המסוגלים להוראה והסבר.
ואז…

או אז נתקלתי בתופעה.
כנראה שסיכון מקצועי מתקיים בכל התחומים. וזה של הבלשנות יתכן שמתמקד בּחֵקֶר דווקא (אולי. אפשרי).
וזאת מפני שלא לראשונה נתקלתי במאמר בלשני המנסה למצוא תשובות לשאלה – למה זה ככה?
כלומר – השגיאה הנפוצה (שהגיע תורה, כמו בלבול מגדרי-מספרי בנוסח 'שלוש ימים', או כמו מחיקת כל שאר הפעלים על-ידי ה'עשה' הנפוץ יתר על המילה, והמהדרין 'מבצעים'. ובכן, השגיאה…), ומה קרה ואיך התפתחה?

לא אלאה (הרבה). אך בהחלט אציין ש-מה שאני הייתי שואלת בתחילה לא כל כך מתייחס אל האיך ולמה כי אם: האם זו התפתחות או צמצום?
ואם כבר לבלשן יש פתחון מקלדת, למה להסביר (ובכך לתרץ) את מה שיכול להיות פשוט בּוּרות? ולמה לא להזכיר אפשרויות קיימות זה כבר, וללמד (מחדש) השימוש בהן בשפה המדוברת?

אדגים את כוונתי בדרך אחרת:
בצעירותי התקבלתי לעבודה במקום חדש. מיומי הראשון נדהמתי לגלות (בעצם, לשמוע) כי כל מילה שנייה, של כל אחד ואחת משאר העובדים שם, הייתה ה-או.קיי. הלועזי.
בהלם-מה חשבתי לי (בזמנו) 'הרי יש כל כך הרבה אפשרויות אחרות, כל כך הרבה מילים שונות להביע את שהם אומרים… וכולן הצטמצמו אל ה-או.קיי. היחיד הזה'.
ויודעים מה? זה היה בתחילת שנות התשעים. וכיום אני לא זוכרת מה האפשרויות הללו היו. אותן מילים פשוט נעלמו. היות וה-או.קיי. הזה השתלט גם עלי (יכול להיות ש'בסדר' הייתה אחת מהן, אך אין לי מושג לגבי השאר. ש-כן שפה היא כמו שריר – אם לא מעמלים, מתנוון. אם לא משתמשים במילים – שוכחים).

ויודעים מה עוד? אולי דווקא בגלל שאני לא בלשנית, עלה בדעתי הרעיון:

אולי זו האנגלית שהשפיעה על העברית?

כלומר – אולי (למשל), מפני שבאנגלית ספרת המספר א-מגדרית, הולכת ומתרחבת תופעת ה'שלוש ימים'?
ואולי צרופי מילים כמו 'committing murder' דחקו (במקרה זה) את הפועל 'לרצוח'? (סתם לדוגמה, היות ובימים אלו אני קוראת ומתעצבנת מתרגומי אגאת'ה כריסטי ישנים).

אבל שפתנו שפה שמית. ושונה לגמרי מהאנגלית. ומכיוון שכך השפעות האנגלית עלינו ועל שפתנו (אם אכן קיימות, כפי שאני חושבת) אינן השפעות כל כך טבעיות של צמיחת השפה שלנו, בעיני, אלא יותר השפעה חיצונית של שפה, שמתנהלת אחרת, שחוקיה שונים והתבטאויותיה זרות לנו.

כמו במקרה של ריבוי שמות הגוף המיותרים.
בכל חצי הקשבה לרדיו, בעת שמישהו מתראיין (מ-חבר כנסת, ואולי אף נשיא, ועד אחרון המומחים לדבר זה או אחר) לא נדיר (אלא נפוץ מדי!) לשמוע צירופי מילים כמו "אני אמרתי". או "אנחנו הצלחנו".
לעניות דעתי אמרתי הוא כבר אני. היות ואין אתה אמרתי, או הוא אמרתי. כנ"ל לא אתה הצלחנו.
וגם זו (לדעתי) השפעת האנגלית, בה בלי כל קשר לזמן (עבר, הווה, עתיד), הפועל די אחיד. ועל מנת להבדיל בין מי למי חייבים להבהיר. ולמצער, לא רק שבמפגשנו עם השפה הזרה כל מילה חייבת להיקרא, אלא גם כל (!) מילה מתורגמת. גם כשאין בה כל צורך…

והנה, נדמה לי כי הראיתי שתרגומים אלה משפיעים על שפתנו המדוברת, גם בפי מלומדים.

והרי תרגום אינו יכול להיות לגמרי מילולי. בוודאי שבטח לא כל מילה ומילה.
כמו למשל הרעיון האנגלי – 'השעה האחת עשרה', שלא חייב להגיד שום דבר למי שמתחילים את היום בערבו הקודם (מצד אחד), ומודעים (מהצד השני) לעובדה שכל מספרי השעה חוזרים פעמיים ביממה (כמו 11 בבוקר ובערב).
בהתאם למושגינו-אנו, תרגום 'השעה האחת עשרה' הנ"ל יהיה 'הדקה התשעים', המבטא בדיוק את הכוונה ברעיון האנגלי (כלומר – הזמן האחרון של היום והלחץ להספיק הכל לפני שנגמר).

ולא רק תרגומים (לוקים) וגם שפע האנגלית בחיינו (בטלוויזיה, רדיו, רשת) כבר השפיעו (ע"ע הפסקאות לעיל). אלא שהשפעה זו מחלחלת הלאה, עד הגיעהּ אל הכותבים שלנו. המשפיעים בתורם על הקוראים שלהם.

למשל ספר מהעשור הקודם, שנכתב על-ידי כותב מקומי (האמור למלא תפקיד מקצועי די לשוני), שהוצף במילים כסופרווייזר ואוברדוז. כמו אין יותר ממונה/אחראי/מעסיק ומנת-יתר (עוד מילים, ש-אולי כבר נעלמו).
אם כי, רק רגע. בכתיבה, בהתבטאותו של דובר מסוים, אין לי בעיה עם שפת דיבורו המסוימת. למרות הסטראוטיפ שבעניין, שפת דיבור נקוטה יכולה להיות מאפיין מגדיר דמות, מבלי להכביר תיאור. אך בין לבין הדיאלוגים, מן הראוי בעיני לכתוב עברית בעברית…

מה שמביא אותי אל עוד כותב מקור, עכשווי למדי (שגם תפקידו מוכוון-שפה), שכתב "שחיבר לילה קודם לכן".
אולי זו לא טעות של ממש. אולי אף עברית תקנית למופת.
אך לעיני זה תרגום מילולי של composed the night before, ושאלתי את עצמי – מה רע ב-"כתב אמש"? (והאם גם אלו מילים נעלמות? כי באמת, ה'קודם' הזה נדמה מחק מילים כמו 'אמש' כמעט לגמרי).
ועוד נדמה (לי) שהאיש חושב באנגלית, גם אם עיסוקו היום-יומי-מקצועי כרוך בכתיבה העברית.

שיו, נסחפתי. כפי שקורה לי לא אחת בהתייחסי לנושא קרוב לליבי. לכן אמהר לסכם בקצרה:
אולי אני נאיבית, אך בעיניי – התפתחות קשורה להרחבת אפשרויות, לא לצמצומן. וטוב יעשו בלשנינו אם יגדילו היריעה, יזכירו את מה שנשכח, ואולי אף יפקחו עין מייעצת לכיוון תרגומים וכתיבת מקור.

ובמיוחד ביום עצמאותנו הריני לפנות (נרגשוֹת) אל כל הכותבים באשר הם. לכל כתיבה יש השפעה על קוראים. כתיבת התרגום, המקור וגם הבלוג. אז בואו כולנו נעשה מאמץ יתר ונקפיד לכתוב בעברית*.

בתודה על הסבלנות, ועצמאות שמחה לכולם
L

* תזכורתי הצנועה למאמץ: כאמור, לא כל שם גוף נחוץ (במקביל, ה'זה' ו'זו' גם כן נדמים כנעלמים); יש הרבה יותר פעלים מה-עשה, בואו נשתדל להיזכר בהם, כמו גם במילים שנסוגו לאנגלית (כפי הדוגמה לעיל).
ועוד דבר: למיטב ידיעתי, ל'מסוגל', 'אפשר' ו-'יכול' אין צורות עבר.

מלבד הכל, ברשתות הרדיו מתקיימות עדיין פינות בלשנות. אמליץ על הד"ר אבשלום קור בגל"צ (ששינו זמנו, נדמה לי שכעת פינתו משודרת לקראת 3 אחה"צ).
הצעות נוספות, תתקבלנה בברכה (מה שמזכיר לי את הסיומות הנעלמות…).

רגעי מחשבה | Thoughts·רגעי צילום | Pix Moments

Anger

כעס

A local poet once wrote – I only knew my own story to tell (or something like it. Not a phrasing that translates all that well). So I'll heed her.

Normally it is hard (if not near impossible) to get me angry. However, today was the fourth morning in succession that various elements managed doing just that. Yesterday, because of the anger, I made a mistake.
While writing a post about a sensitive issue, about which I wanted to be careful of what I express, I considered adding a photo that from one aspect looked fitting. Looking at the combination of words and image I realized how far from fitting it was. I deleted the photo. But instead of clicking the Save my hand shook and the mouse landed on Publish.
Well, no biggie. I deleted everything and started afresh (and while sorry for nagging my followers, still…) I went to bed with a clearer conscience…

… Only to awaken this morning to the fourth successive annoying day…

So, this time it fits. So without further ado, here's the photo of someone angry, that in a blink of an eye, without thought, hurried to attack

160411
In this instance all came out of it in one piece, and Peace to all
L

Thus, hopefully, come bedtime tonight I'd have spoken my mind without offending anyone and my conscience will still be clear…


ובעברית:

"רק על עצמי לספר ידעתי" כתבה המשוררת, והריני להקשיב לה.

בדרך כלל קשה מאד (עד כמעט בלתי אפשרי) לעצבן אותי. ובכל-זאת, זה בוקר רביעי ברציפות שגורמים שונים מצליחים לעשות זאת. אתמול, בגלל זה, בגלל העצבים, טעיתי.
במהלך כתיבת פוסט על נושא רגיש, לגביו רציתי להתבטא בזהירות, שקלתי להוסיף צילום, שמבחינה מסויימת נראה לי מתאים. בבדיקת השילוב בין התמונה למילים הבנתי שנהפוך הוא. מחקתי הצילום. אך במקום להקליק על שמירה היד רעדה והעכבר נחת על הפרסום דווקא.
נו, לא ממש נורא. מחקתי והתחלתי מהתחלה (ומתנצלת על הניג'וס אבל…) ולישון הלכתי במצפון יותר נקי…

… רק כדי להתעורר היום אל הבוקר המעצבן הרביעי ברציפות…

אז הנה, הפעם היא מתאימה. אז מבלי להכביר עוד מילים, תמונה של עוד מישהו/י עצבניים, שכהרף עין ומבלי לחשוב, מיד מיהרו לתקוף

160411
במקרה זה לכולם שלום, ושלום לכולם
L

וכך התבטאתי, בשאיפה, מבלי לפגוע באיש. ועת יגיע שוב זמן שינה, אוכל להירדם ומצפוני עדיין נקי.
(הפרומפט היומי: Bedtime).

רגעי מחשבה | Thoughts·רגעי צילום | Pix Moments

Possibilities and Probabilities

160409

אפשרויות והסתברויות

Besides all that is in this photo, the rest probably needs some explaining…
It's at a construction site (full of optimistic possibilities). The day before they held a sales event. I haven't decided yet if the balloons were whimsically festive or just  plain silly. In any case, just one day later and they fell from grace. The weather is dismal (I don't know the name of this phenomena in English but it means the air is full of dust, the light gloomy), which relates to Global Warming, full of probabilities humanity is trying to prevent (and may win or might lose).

The day before, this is how it looked:

The Before Photo
The Before Photo

L

For more Futures check this week's photo challenge.


ובעברית:

בצד כל מה שיש בתמונה לעיל, כנראה שאת השאר עלי להסביר…
זה אתר בניה (מלא באפשרויות אופטימיות). ביום האתמול התרחש שם אירוע מכירות. עוד לא החלטתי ביני לביני אם הבלונים שובבים-חגיגיים או סתם אוויליים. בכל מקרה הבלונים איבדו חינם ביום המחרת. מזג האוויר עגום, אביך (מה שמשפיע גם על האור), ומתייחס להתחממות כדור הארץ, עניין בו האנושות מנסה להילחם (ויכולה להצליח או עלולה להפסיד).

יום קודם לכן האתר נראה כך:

ה"לפני"
ה"לפני"

L

העתיד כאתגר צילום שבועי.

רגעי מחשבה | Thoughts

Let's call a spade

160317 back ct

בואו נקרא בְּשֵׁם

Let me tell you of some other moments of my life (true story):
I was not yet nine when dad, mom, the family dog and I (which made all of "us") came home from a walk. As it was our habit then – I ran ahead up the stairs to open our door.

I was shocked when I couldn't push the door in. Another shock washed over us when we realized the block was actually one of our armchairs. A third shock came when we understood the armchair didn't decide on its' own to go for a stroll in our supposedly empty home.

The family dog (a terrier but with a resonating bark like an angry German Shepard – useful versus strangers coming to the door, that always hurried to shout an apology and disappear), with my dad's success in pushing the chair, immediately pulled my mom by the leash towards our kitchen window. But my smart mom pulled her back, taking both of them out of harms way.

Long story short – we were burgled.
Implying his logic dad realized what must have happened:
We just moved in. The neighbors were curious about the newcomers. So they dropped in. Just a pity they chose to do so through the kitchen window…

It turned out later that indeed – the family living on the other side of our kitchen wall, while good in themselves, still had a couple of sons that had another home they visited quite often. Behind bars.

This didn't affect the way we treated all the other neighbors.
With all the rest the relations were good to very good. They were warm loving people, respectable and respectful, both privacy and law upholders. We had no problems with them, and there were even happinesses (our guard dog was especially happy with weekend gifts from the family opposite, whose door she guarded as well as our own. But going back to the building…)

So, two of the sons were different. Oh well. We took precautions (meaning – we started living behind bars too, though of a different sort), and we trusted the specific neighbors now knew that that's it. There's nothing more to steal having taken what there was.
I even think dad treated the whole episode like an initiation thing.

Looking back at this specific event, I understand:
This brother (or these brothers, we never knew which of them) not only ignored the law, behaved in a non-respectable (and disrespectful) way, violated our privacy and took what was not theirs, to which they had no right.
They also messed with the sense of security of a child.
And to this day I am still surprised I wasn't all that traumatized (though the sight of the armchair's shoulder peeking through the ajar door is still engraved on my minds' eye despite the decades that have passed.)

But still there's no denying. A thief is a thief. And there's no point looking at a thief in any other way (what, law-challenged? That's like turning ones' back and ignoring it. Which is like saying it's okay – go ahead and steal that which I worked hard to earn).
These thieves too, had they been caught they would have been punished according to the law.
They and any other thief, that not only decide to steal but also act on their decision, know the risks. And are probably willing to pay the price. Otherwise they wouldn't steal.

Brought to you as food for thought about the deeds of the person breaking the law, and the name he/she deserve accordingly. And how they differ from others that respect each other, and lead their lives while letting everyone (including themselves) live in peace
L

(PS, scroll a bit further to the second photo).


ובעברית:

160317 ct 4

אספר לכם על כמה רגעים אחרים מחיי (מקרה אמיתי):
עוד בטרם מלאו לי תשע – אבא, אמא, כלבת המשפחה ואני (מה שהיווה את "כולנו", בעצם) – חזרנו מהליכה. וכמנהגנו דאז, רצתי קדימה עם המפתחות במעלה המדרגות, כדי לפתוח לנו את הדלת.

חטפתי הלם כשלא הצלחתי לדחוף את הדלת פנימה. ההלם הנוסף בא כשהבנו שהמחסום היה, למעשה, אחת הכורסאות שלנו. ההלם השלישי נחת כשהבנו שהכורסא לא החליטה על דעת עצמה לטייל לבדה בדירה האמורה להיות ריקה.

כלבת הבית (טריירית בגובה שייבה, אבל עם נביחה רועמת של רועה-גרמני זועם – יעיל מאד למול מתרימים למיניהם, שתמיד מיהרו לצעוק איזו התנצלות ולהתחפף), מיד עם הצלחתו של אבא לדחוף את הכורסא, משכה את אימא ברצועה אל חלון המטבח. אם כי אימא שלי (החכמה!), כמובן, משכה אותה בחזרה, והרחיקה את שתיהן מפוטנציאל הסכנה.

בקיצור – פרצו לנו הביתה.
אבא הפעיל את ההיגיון שלו, והבין מה קרה:
רק עברנו לאותה דירה. השכנים היו סקרנים לדעת מיהם שכניהם החדשים. אז קפצו לבקר. רק חבל שבחרו להיכנס דרך חלון המטבח דווקא…

בהמשך התברר שאכן, המשפחה החיה בצידו השני של קיר המטבח המשותף בינינו אמנם משפחה טובה, אך לשניים מבניה היה בית נוסף בו ביקרו לעיתים קרובות למדי. מאחורי הסורגים.

אין זאת אומרת שיצאנו כנגד כל שאר השכנים (או בכלל).
עם כל היתר הקשרים היו בין טובים לטובים מאד. אנשים חמים ואוהבים, מכובדים ומכבדים, שומרי פרטיות וחוק. לא רק שלא היו לנו שום בעיות, אלא אפילו היו כמה שמחות (כלבת השמירה שלנו שמחה במיוחד לקבל מִנחות שישי מהמשפחה ממול, שגם עליהם שמרה מפני מתרימים. אבל אם נחזור אל עצם הבניין…)

אז שניים מהבנים היו שונים. נו, שויין. נקטנו בהגנות (כלומר – עברנו בעצמנו לחיות מאחורי סורגים משלנו), וסמכנו על הידיעה שהשכנים הספציפיים האלה עכשיו יודעים שזהו. אין יותר מה לגנוב, כי לקחו את כל מה שהיה.
אפילו נדמה לי שבאיזשהו מקום אבא שלי התייחס לכל העניין כאל טקס חניכה.

במבט לאחור על המקרה הספציפי הזה, על גווניו, ברורים לי כמה דברים:
אותם אח/אחים (מעולם לא ידענו מי מהם) לא רק התעלמו מהחוק, התנהגו בדרך לא מכובדת (או מכבדת), חדרו לפרטיות שלנו ולקחו את מה שלא היה שייך להם ושעליו לא הייתה להם שום זכות.
הם גם התעסקו עם תחושת הביטחון של ילדה.
ובאיזשהו מקום די מפליא אותי שלא ראיתי את העניין כטראומה (אם כי התמונה של כתף הכורסא המציץ דרך סדק הדלת עדיין חרוטה בדמיוני למרות העשורים החולפים).

ובכל זאת אין איך להכחיש, גנב הוא גנב. ואין שום טעם להתייחס אליו אחרת (מה, מאותגר חוקית? זה יהיה כמו להפנות גב ולהתעלם. שזה כמו להגיד שזה בסדר – קדימה, גנוב כל מה שעמלתי בזיעת אפיי לרכוש חוקית).
וגם הגנבים האלה, אם היו נתפסים, היו נענשים כחוק.
הם וכל גנב אחר, שלא רק מחליטים לגנוב אלא גם מוציאים את ההחלטה אל הפועל, יודעים בדיוק מהם הסיכונים, וכנראה גם מוכנים לשלם את המחיר. אחרת לא היה גונבים.

הוגש כחומר למחשבה על מעשי האדם העובר על החוק, ולאיזה שם הוא ראוי כתוצאה. ובמה הוא שונה מהאנשים המכבדים אחד את השני, החיים ונותנים לחיות בשקט, שלווה ונחת לכולם (כולל עצמם).
שבת שלום
L

רגעי מחשבה | Thoughts·רגעי צילום | Pix Moments

Freely Given

ניתן בחינם

Of all possible interpretations to what this guy is doing, I must admit I prefer the simplest – reading aloud.
Of all possible reading material, that which comes in the shape and form of a scroll can very easily be Ancient Wisdom.
Him reading it in the middle of an everyday street, and he's just giving Ancient Wisdom away to anyone, regardless of anything (ethnicity, gender, income and such).

The Reader
The Reader

Now, we're all taught (since forever, or so it seems) that size doesn't matter. If you only look at the sparkle of the tiniest diamond, you just know that to be true. However, this guy being not so tiny, makes me think of him imparting with more knowledge than the average reader (even if just that all is relative…).

Well, here is where I failed. I wanted people around him to have some frame of reference and (at first) there weren't any. Even the office building behind him isn't saying much. So I don't have a lot of choice other than uploading a bad photo:

An Awful Photo
An Awful Photo

in which you can try comparing him with the perfectly ordinary flagpoles (or the people sitting next to them, if you can make them out).

Had this second shot been better, it would have been it! for me, having different flags to reiterate the "for all, no matter what" idea.

L


ובעברית:

מכל הפרשנויות האפשריות ל-מה שהאיש הזה עושה, אני חייבת להודות בהעדפתי את הפשוטה מכל – מקריא בקול.
מכל חומרי הקריאה האפשריים, זה המגיע בגודל וצורה של מגילה, יכול בקלות רבה להיות חוכמה עתיקה.
וזה שהוא מקריא באמצע רחוב יומיומי – הוא פשוט נותן חוכמה עתיקה לכל מי שעובר, בלי שום קשר לכלום (מוצא, מגדר, הכנסה וכו').

המקריא
המקריא

כעת, את כולנו מלמדים (מאז ומתמיד, כך נדמה) כי הגודל לא משנה. רק להסתכל על ברק היהלום הכי קטנטן וברור שזו אמת. אבל-ברם-אולם, היות והאיש הזה ממש לא קטן, אני מוצאת עצמי חושבת עליו כעל נותן הרבה יותר ידע מהמקריא הממוצע (גם אם רק ההמחשה שהכל יחסי…).

ובכן, זה המקום בו נכשלתי. רציתי עוד אנשים מסביב, כקנה מידה, אך (בתחילה) לא היו כאלו. אפילו בניין המשרדים שמאחור לא באמת אומר כלום. כך שאין לי ברירה אלא להעלות גם את התמונה הגרועה:

צילום נורא
צילום נורא

בה ניתן להשוות אותו עם תרני הדגלים הרגילים לחלוטין (או, אם אפשר לפענח אותם, האנשים שיושבים לידם).

אם צילום שני זה היה מוצלח, הוא היה זה! מבחינתי, היות והדגלים השונים מדגישים את רעיון ה-בשביל כולם, בלי שום קשר לכלום.

L

רגעי מחשבה | Thoughts·רגעי צילום | Pix Moments

Connected

בקשר

Should I leave it as a riddle for you to find the connection? Of course, while you look at this tiny photo you can think a while, before scrolling down further. But I am too aware of the details that are not there in plain sight, that can prevent you from finding an answer.

160314 cnct

So, I will tell you of a couple of the several kinds of connections that I see here.

First – there are two books in the photo. Both were written in ages long gone, when the respect one felt towards another (for instance) prevented one from forcing another to confide in one.
Or (in the other instance) one didn't take a liberty without the need to do so arising of honor and justice.
This connects the two books.

Second – those times didn't even afford the simplest land line. Any not spoken connection between people was handwritten. Another connection between the two books, reiterated by the handwritten letter on top of them.

Do you see another connection? There's a commenting area at the bottom…

L

A somewhat-connected short fiction I wrote can be found here.
Oh, and the missing details are the titles – Jane Austen's Pride and Prejudice is open on top of Sir Arthur Conan Doyle's complete Sherlok Holmes's stories.


ובעברית:

האם להציג זאת כחידה ולהניח לכם למצוא את הקשר? כמובן, אפשר להתעכב על הצילום הקטנטן ולשקול לרגע. אך אני מודעת מדי לפרטים שלא נראים, שחסרונם יכול למנוע מציאת תשובה.

160314 קשר

אז אשתף בשניים מהרעיונות שלי לקשרים מסוגים שונים שאני רואה פה.

האחד – הצילום מכיל שני ספרים. שניהם נכתבו בזמנים שעברו מזמן. זמנים בהם לכבד מישהו (למשל) התבטא גם בהימנעות מלהכריח אותו לבטוח בנו עם פרטיותו.
או (בדוגמא השנייה) אדם לא הרשה לעצמו חירויות שלא נבעו מיושרה וצדק.

השני – אותם זמנים לא סיפקו אף לא את הטלפון הביתי הכי פשוט. כל קשר בין בני אדם, שלא בדיבור, היה צריך להיכתב בכתב יד. קשר נוסף בין שני הספרים, המודגש (לדעתי) על ידי המכתב מעליהם.

עוד קשר קופץ לעיניך? לשם כך יש תגובות בתחתית…

L

סיפור קצר שכתבתי וקשור-מה לנושא, אפשר למצוא כאן.
הו, והפרטים החסרים הם הכותרים – גאווה ודעה קדומה של ג'יין אוסטן, מעל האוסף המלא של סיפורי שרלוק הולמס, של סר ארתור קונן דויל.

המחוייך | With A Smile·רגעי מחשבה | Thoughts·רגעי צילום | Pix Moments

Blissful Moments

האושר הוא רגעים

"Bliss is found in moments here and there" told me the one I thought 'the one' (? …), and turned out to be the one just for then. Though he's long gone, (somewhat like a legacy) his words stayed. And through time I found I better understand…

… that bliss can very well be (for example) the moment a cry called me to the window to reveal …

Mr Hummingbird taking a moment to rest on my clothes-line
Mr Hummingbird taking a moment to rest on my clothes-line

… or the moments I passed once more by the neglected yard, to find …

wild Poppies in an otherwise very neglected front yard
brand new wild Poppies

… or when I searched for the tree (again!), and finally managed to snap …

the Almond tree blossom
the Almond tree blossom

(despite the compromise of taking the shot with a building as background instead of the sky)…

… or the table at the café …

come on and have some fun
come on and have some fun

… inviting to sit with friends and pamper ourselves with hot soup on a cloudy day…

… or getting the new newspaper…

Screw Up Diseases Of Knowledge Undermining
Screw Up Diseases Of Knowledge Undermining

Wishing blissful moments to all (and the ability to recognize them)
L


ובעברית:

"האושר הוא רגעים פה ושם" אמר לי בזמנו מי שחשבתי 'האחד' (?…) והתגלה כ'האחד' לאותם רגעים (וכן, חלקם היו גם מאושרים). כמובן, הוא נעלם מזמן, אך מילותיו נשארו איתי. ועם הזמן הבנתי…

… שהאושר (למשל) יכול מאד להיות הרגע בו קריאה מושכת אותי אל החלון ומגלה לעיני …

מר צופון נח לרגע על חבלי הכביסה שלי
מר צופון נח לרגע על חבלי הכביסה שלי

… או הרגעים בהם עברתי שוב ליד החצר המוזנחת, ופריחה חדשה גיליתי…

פרגי בר בחצר מוזנחת
פרגי בר בחצר יום-יומית

… או כשחיפשתי (שוב!) את העץ, ו(סופסוף!) הצלחתי…

פריחת השקד
פריחת השקד

(למרות ההתפשרות על צילום על רקע בניין במקום שמיים).

… או שולחן בית הקפה …

בואו נשב ונכייף
בואו נשב ונכייף

המזמין לבלות עם חברים, ולהתפנק במרק חמים…

או איסוף העיתון היומי …

סיכול והדברת דְּוַי ומחלה קוגנטיביים ומוחיים
סיכול והדברת דְּוַי ומחלה קוגנטיביים ומוחיים

מאחלת רגעי אושר לכולם (והיכולת לזהותם)
L

רגעי דעה | Opinions·רגעי מחשבה | Thoughts

לירוק אל הבאר ממנה שותים

אתחיל עם הבהרת שני המושגים בהם אני עומדת לדון בעצמי, תוך הצעתי לכם לדון איתי.

ראשית, לירוק אל הבאר עליה נשענים, ממנה נתמכים בתחום המים המשמרים חיים, משמעו – לזהם אותה. ובכך לסכן בדיוק את אותם חיים אשר הבאר מתקיימת כדי לְחַיוֹת.
וזה, די בפשטות, נראה לי מעשה לא הגיוני של אדם נטול מחשבה, או חסר דעת, או שאינו מבין (או אינו מסוגל להבין) את השלכות מעשיו על העתיד (כולל העתיד שלו-עצמו, כמו גם עתידו של כל מי שביקש-מבקש-יבקש חיים מהבאר).
ובמילים אחרות – אם אתה (כל אתה. לא אתה הספציפי, חלילה) שותה ממאגר מים, ולאחר מכן מזהם אותו, ברור ומובן מאליו שהבאר תזדהם ו(גם אתה) לא תוכל לשתות ממנה שוב.
נראה לי לא רק כהסבר האימרה, כי אם גם העניין הכי פשוט שאפשר, לא?

שנית, ביקורת.
לדעת אבן שושן*: "בחינה ובדיקה; הערכה וניתוח של דברים מתוך נקודות ראות שונות; הערכה שלילית מתוך ראיית חולשות ופגמים".

אני די לא מסכימה עם מר אבן שושן הנכבד ומכובד.
ליתר דיוק: אין לי בעיה עם שתי ההגדרות הראשונות. בשלישית אני מוצאת טעות מוטעית ומטעה, או, לכל הפחות הגדרה הטעונה הבהרה.
כלומר – גם אם יש מקום, במסגרת של ביקורת, לבחון חולשות ופגמים, הגדרת הבחינה הזו כשלילית נוגדת את מטרת הביקורת, שהיא לשפר (לדעתי, אבל רגע. תיכף אתייחס גם לצד השני. בינתיים ובתחום הביקורת הספציפית עליה אני חושבת כרגע, מחשבה שכוּונה למדי על-ידי שתי ההגדרות הראשונות:)
הרי מה שקורה בפועל הוא שהמבקר מגיע אל הנושא אותו הוא מבקר כדי לחפש את השיפור הנחוץ. בדיוק לשם כך דרושים לו, והוא נדרש ל, חולשות ופגמים. כי מה ישפר אחרת? את מה שבסדר גמור/עובד/מתאים?
כך שהייתי מציעה לנסח את ההגדרה השלישית הזו במילים (או דומות להן) –
חיפוש החולשות והפגמים כדי להציע את הדרך לתקן ולשפר את מה שמבוקר.

השגה נוספת שלי על הגדרות אלו של אבן שושן היא היעדר כל איזכור של בדיוק זה – הנושא העומד לביקורת.
התוצאה – הגדרה פתוחה מדי, שלא מסבירה (בין היתר) כי:

הבא להעביר ביקורת על… (נגיד, סתם לדוגמא) תפוז, יכול לבדוק את קליפתו, פלחיו, מרכיביו התזונתיים, מה מצופה ממנו, כיצד הוא עומד (או לא) בציפיות ועוד.
באם ירצה המבקר להדגים/להמחיש/לחדד בעזרת השוואה (לא שאני מסכימה שיש מקום להשוואה, אבל נגיד), חופשי המבקר להשוות את התפוז לפרי הדר דומה.
אבל גם אם הוא חופשי להשוואה אחרת, עדיין יחטא למטרה המבקר שישווה את התפוז לבצל (שכן גם אם שני אלה משמשים את האדם למאכל, פה הדמיון ביניהם גם מתחיל וגם נגמר).

בנוסף, ההגדרה הפתוחה אינה מבדילה בין ביקורת פנימית, הנהוגה בארגון אחראי, ביקורת שאיננה חייבת להיות מעניינו של איש חיצוני, היות והתוצר של הארגון הוא העומד (או לא) במבחן הצרכן;
וביקורת פומבית, אל דוגמא מובהקת ממנה אתייחס להלן.

ביקורת שנייה (שלי, והצד השני שהוזכר לעיל) באותו תחום/נושא (הביקורת המילונית) – כאשר מבקר (מסוג אחר) מעביר את עינו הבוחנת על ספר (למשל), הוא עושה זאת ממניעים שונים לגמרי: כדי להמליץ לפני הקוראים של עצמו (של מבקר הספרות) על קריאה מהנה, או להזהיר אותם מפני קריאה מעצבנת בספר שמצא בו כל טעם לכל פגם שהוא. ואז ההגדרה השלילית של אבן שושן יכולה להתאים. אולי. אם כי לא בדיוק.

כך שהצעה אחרת (שלי) לשיפור/תיקון הניסוח של אבן שושן יכולה להיות חלוקת ההגדרה לשני חלקים ברורים ובהירים – ביקורת משפרת של דבר מסויים, בצד ביקורת שנועדה להמליץ או להזהיר על או מפני דבר מסויים.
וגם כאן אני (אישית) לא מוצאת מקום למילה 'שלילית', היות ושני סוגי המבקרים שהזכרתי משקיעים מאמץ, ידע, זמן (ועוד) בהשלמת תפקידם לצורך חיובי.
במקביל, ובהתאמה למקרה הקודם, גם במקרה של מבקר הספרות: לא נראה לי שיש מקום להשוות ספר מתח (למשל) עם ביוגרפיה, גם אם את שניהם הקורא יכול לקרוא.

וכך, החל מהפסקא השנייה של הפוסט הזה ועד למילים אלו ממש, הפוסט למעשה מהווה ביקורת, הבוחנת עניין ספציפי (הגדרה מילונית) ומציעה דרכים לתקנו/לשפרו.
וזאת (שוב – לדעתי, ומי שלא מסכים יכול להציע גם לי תיקון ושיפור) מבלי לירוק על המילון.

ובמילים אחרות: אדם אחר יכול היה להסתכל על ההגדרה אליה התייחסתי ולהגיב אליה אחרת ממני. כמו (למשל) במבחר מילים מצומצם על האדם הספציפי שכתב את ההגדרה הספציפית הזו.
וזה היה מביא אותי להצביע לפני אדם-אחר ספציפי זה על העובדה שאין לנו (המשתמשים במילון) שום דרך לדעת מי האדם שהציע את ההגדרה המקורית, או מה נתוניו האישיים.
ובכל מקרה האדם המקורי בוודאי שבטח אינו רלוונטי לתוצאה, היות וזו לא הייתה מופיעה בְּמילון רשמי (כך ההיגיון האישי שלי גורס) ללא העברת ההגדרה דרך בדיקות, ועדות ובחינות נוספות (אגב, תהליך היכול להחשף לביקורת פנימית ללא עניין לצרכן) בהן (מן הסתם) היו מעורבים עוד אנשים ודעות. ועל כן התייחסות כלשהי לאדם המקורי ההוא איננה ביקורת כלל, אלא סתם גיבוב מילים שלא ממש קשורות לעניין (אולי אפילו כמו הניסיון להשוות בין תפוז ובצל…).

עכשיו תגידו – המילון חפץ דומם הוא, ללא כל מסוגלות לתפוס בחושיו החסרים כי ירקו עליו.
ואענה – נכון. לכן, למה שלא תתייחסו לפוסט הזה כאל משל?

המזמינה לדון
L

* – גילוי נאות: המילון שלי ותיק על המדף. למרות זאת ועל אף, עדיין הוא מתקיים והגדרותיו נתונות לעיון כי מי שנתקל בו.

רגעי מחשבה | Thoughts·רגעי סיפור | Short Fiction

Development, partly fictive

התפתחות, פיקטיבית חלקית

He awoke and automatically did all he usually does, before drinking the hot drink the machine gave him and putting the cup away. He exited his private space and reached his alloted vestibule in the complex. Sat down in front of his two-part computer, that sprang to life to his palm-print.
Messages piled endlessly from the past hours. Drawing new cotton gloves on his hands he glanced at his wall-screen, and saw orders after orders, from all over the world and in all the seven languages he new. Sighing slightly his finger touched the first order, that opened up to his gaze. Looking at the details sparked a shine in his eye and brought a smile to flirt with his lips. After the joyous moment he allowed himself, a new window he opened necessitated running quick fingers on the desk-screen. He imagined more than actually heard the hum and the faint expected 'ting', while the traylet sprung out of the gray barren wall under the screen, to hand him the blank sheet of paper he asked for. With him taking it, a quick 'swoosh' swallowed the traylet back. He placed the paper in its' place, by the side of the desk-screen. Some more touches, imaginary hums and 'ting's, and an elongated drawer jumped out, exactly above the new sheet, offering him the required tools. With the drawer's back-swoosh he was already hunched over the paper, slowly using the tools – first this, then the next, eyes alternating between his work and the wall-screen.
Finishing, he pressed the appropriate wall-button, and the scan-stick appeared, hovering-moving along the paper, lighting it in a pale blue light, before disappearing again. He consulted the wall-screen once more, touched other spots, 'ting's and swooshes and the used tools went back to their place and he slipped the meticulously folded paper into a marked, stamped and addressed envelope.
Inserting it through the slit in the desk, more touches (the kind that added the scan to the computerized message conforming execution) and that was it. The first task was complete.

Thus he went on working, filling in order after order, until a small and modest light on the screen went on, to signal meal time. In a different window he chose his usual sandwich and his favorite drink-pouch. He took off the slightly smudged gloves and threw them to the recycle-bin. He took his meal (which materialized in the pigeonhole next to his knee) and stood up. Conveyors and elevators later and he walked out of the complex and into the waning sunshine, from the opening above which a sign proclaimed 'Lost Arts Inc.', exchanging nods with the guard.

The garden was right next to the building. And it was that day of the week in which on one of the benches his four-year-old son waited for him, with his own meal and his nanny (that politely withdrew to a nearby bench). Talking and chewing the kid enumerated his friends, and their dads: the programmer and the doctor, the all-computer-science teacher and the graphic.
"And what do you do?" the son suddenly asked.
"I write" answered the indifferent father and took another bite.
"What's write?" asked the wondering kid.
"Writing…" the dad took a moment to reflect, finish chewing and swallowing, and then went on. "Remember your game with the keyboard, where each key you hit had a letter on it, and on the screen appeared the same letter that you hit?"
"Y.yes" the kid didn't understand. "You called it typing".
"True" responded the father. "But once upon a time, tens of years ago, when there weren't so many computers, these letters were 'drawn' with writing implements, pens, on paper. The act of drawing the letters was called 'writing'. Today there's no need to write, coz everyone has the comphone, the SHEs [Smart Home Environs, L] and the portacoms, and the world at large forgot how to handwrite. But there are still those who remember the result. And what happens is that from all over the world I get orders for personalized handwriting, the kind computerized machines can't produce. I mainly get orders for stylized signatures in different names on personally typed letters, on which the ordinary thumb-print is inappropriate. But sometimes I get an order for a complete letter" the father added, a bit proud. Remembering his first order of the shift he totally missed the glazing of his son's eyes, "you know – personalized handwriting, the kind that varies, with spelling mistakes, uneven lines, occasional ink smudges and such like"…

End of fiction.

Harlan Coben, in his book Miracle Cure of 1991 (which I just now read), wrote: "… there was something so personal about handwriting, something so individual…", and reminded me of two things:
The one – it seems but a week, a week and half ago, that my eye glanced over an apropos comment in one of the newspapers, stating that today's children already don't know how to handwrite.

Coben and the papers together reminded me of (the second) this pseudo-story I wrote almost exactly 4 years ago, coming from the wonder I explained then:
"… the development of computer-art didn't (yet) cancel out the manual painting and sculpting, but can it do so in future? And if so, what other lost arts will be a part of that future complex (if at all)?
And I suddenly find myself asking whether, as a Humanity, this development is what we want?".

The then-question seems to me even more relevant today.
It is not just the social-network in place of the social actual meeting between human beings face to face. It is not just the somewhat contempt of offices (such as Prime Ministry, Presidency, Parliament Membership) when statements are but a few lines hurriedly scribbled on-line. It is not just the technological development that in another moment will nullify the need to visit a flesh and blood doctor, that is (hopefully) blessed with other senses on top of the ones technology enables (which is what, only sight?).

It is all of it and then some, that more and more reduces the world of every one of us.
Yes, diminishes and restricts it. Since aside the ease of expression and access to hearers/readers, everything else contracts (corollary so): the attitude of the reader/listener, his (or her) understanding, attention and so on.
Which spreads the apathy. Which expands the alienation…

Your wondering
L

For more about handwriting, click here.


ובעברית:

הוא התעורר ועשה אוטומטית כל מה שהוא בדרך-כלל עושה לפני ששתה את המשקה החם, שהעניקה לו המכונה, והניח את הספל במקום. הוא יצא את חללו הפרטי והגיע אל התא שהוקצה לו במערך הכולל והתיישב מול מחשבו הדו-חלקי, שנעור לטביעת כף-ידו.
הודעות מהשעות האחרונות נערמו עד בלי סוף. תוך משיכת כפפות הכותנה החדשות על ידיו, העיף מבט על מסך הקיר, וראה הזמנות על גבי הזמנות, מכל העולם ובכל שבע השפות אותן ידע. באנחה קלה שלח אצבע אל ההזמנה הראשונה, שנפתחה מולו. עיון בפרטים הניץ אור בעיניו והביא חיוך לפלרטט עם שפתיו. לאחר רגע העונג שהרשה לעצמו, חלונית חדשה שפתח הצריכה הרצת אצבעות מהירות על מסך-שולחנו. הוא יותר דמיין מאשר שמע את הרשרוש, ולאחריו את ה'טינג' הקלוש והצפוי, בקפוץ המגשית החוצה (מהקיר האפור והחשוף שמתחת למסך), עליה נח הדף החלק שביקש. מיד כשלקח את הדף, ב'סווש' מהיר נבלעה המגשית חזרה למקומה. הוא הניח את הדף במקום המיועד לו בצד מסך השולחן. עוד מספר נגיעות, רשרוש דמיוני ו'טינג', ומגירה מוארכת קפצה, בדיוק מעל הדף החדש, מגישה לו את הכלים הנחוצים. עם ה'סווש'-חזרה שלה הוא כבר גהר על הדף, משתמש בכליו לאיטו – פעם בזה ופעם באחר, מביט במסך הקיר ובדף חליפות.
בסיימו לחץ על כפתור הקיר המתאים והסטיק-סורק נשלף ממנו ועבר על פני הדף, מאיר אותו אור כחול קלוש, בטרם נבלע חזרה. הוא נוֹעץ שוב במסך הקיר, נגע במקומות שונים, 'טינג'ים' ו'סווש'ים' וכבר החזיר את הכלים המשומשים למקומם והחליק את הדף, המקופל בקפדנות, אל תוך המעטפה, המסומנת, ממוענת ומבויילת.
שלשולה בחריץ המתאים במדף השולחן, נגיעות נוספות (כאלה שצרפו את הסריקה להודעה הממוחשבת, המאשרת ביצוע) וזהו זה. הסתיימה המטלה הראשונה.

כך המשיך לעבוד, ממלא הזמנה אחר הזמנה, עד שנוּרית קטנה וצנועה הבהבה על המסך, לסמן כי באה שעת ארוחה. בחלונית אחרת בחר בכריך הקבוע ושקיק השתייה שאהב, הסיר את הכפפות (המוכתמות-קלות) והשליכן לפח המיחזור, קיבל את ארוחתו מהתא לצד ברכו (בו התממשה הזמנתו) וקם על רגליו. מסועים ומעליות לאחר מכן והוא יצא את הבניין אל אור השמש המתמעט, מהפתח, מעליו הצהיר השלט 'אומנויות אבודות בע"מ', בהחליפו הנהונים עם השומר.

צמוד לבניין היה הגן. זה היה היום בשבוע, בו על אחד הספסלים חיכה לו בנו בן הארבע עם האומנת (שפרשה בנימוס לספסל אחר) וארוחה משלו. תוך שיחה ולעיסה הילד ציין חברים, ואבותיהם: התוכניתן והרופא, מורה מדע-הכלל-מחשוב והגרפיקאי.
"ומה אתה עושה?" שאל לפתע הבן.
"אני כותב" ענה האב באדישות ונגס שוב בכריכו.
"מה זה כותב?" שאל הילד בפליאה.
"כותב…" האב הרהר לרגע, סיים ללעוס ולבלוע ואז המשיך. "זוכר את המשחק שלך עם המקלדת, בו בכל פעם שהקשת על מקש עליו יש אות – על המסך הופיעה אותה אות?".
"כ.כן" הילד לא הבין. "קראת לזה הקלדה".
"נכון" ענה האב. "אבל פעם, לפני עשרות שנים, כשלא היו כל כך הרבה מחשבים, את האותיות האלה 'ציירו' עם כלי כתיבה, עטים, על דף נייר. הפעולה של ציור האותיות נקראה 'כתיבה'. היום כבר לא צריך לכתוב כי לכל אחד יש את המחפון [מחשב-טלפון, L], הסב"חים [סביבת בית חכם, L] והמחשא'ים [מחשב נישא, היות וגם אי אז בעתיד האקדמיה בטח לא תנוח על שמריה, או תמצא שם עברי לעצמה, L], והעולם שכח איך כותבים בכתב יד. אבל יש שעדיין זוכרים את התוצאה. ומה שקורה הוא שמכל העולם מגיעות אלי הזמנות לכתב יד אישי, כזה שהמחשב לא יכול לייצר. בעיקר מזמינים חתימות מסוגננות בשמות שונים על מכתבים אישיים מודפסים, עליהם לא מתאים לחתום בטביעת האגודל הרגילה. אבל לפעמים גם מזמינים ממני מכתבים שלמים" הוסיף בגאווה קלה, עת זיכרון ההזמנה הראשונה של תחילת המשמרת העלים ממנו את הזדגגות המבט בעיניי בנו. "אתה יודע – כתב יד אישי, כזה שמשתנה, עם שגיאות, שורות לא אחידות, כתמי דיו מזדמנים וכאלה"…

סוף פיקציה

הרלן קובן, בספרו תרופת פלא מ-1991 (שקראתי רק עכשיו), כתב: "… היה משהו כה אישי בכתב יד, משהו כה אינדיווידואלי…", והזכיר לי שני דברים:
האחד – נדמה לי שרק לפני כשבוע-שבוע-וחצי עיני חלפה על פני הערת אגב באחד העיתונים, שציינה כי ילדי היום כבר (!) לא יודעים לכתוב.

קובן והעיתון יחד הזכירו לי את (השני), הכמו-סיפור הזה, שכתבתי לפני כמעט 4 שנים (וחודש), מתוך התהייה שהסברתי אז:
"… הרי התפתחותה של אומנות ממוחשבת טרם ביטלה את מקומם של הציור הידני או הפיסול, והאם תוכל לבטל בעתיד? ואם כן, אילו עוד אומנויות אבודות יאוכסנו בקומפלקס העתידי ההוא (אם בכלל)?
ופתאום אני מוצאת עצמי שואלת: האם, כ-אנושות, זו התפתחות רצויה לנו?".

והשאלה דאז נראית לי עוד יותר רלוונטית היום.
זו לא רק הרשת החברתית במקום המפגש הממשי בין בני אדם. זה לא רק הזילות-מה בְּמוסדות (כמו רשות-ממשלה, נשיאוּת, חברות בפרלמנט) כאשר הצהרות הן רק מספר מילים נזרקות במהירות אל המרשתת. זה לא רק קידמה טכנולוגית שעוד רגע מבטלת את הצורך לבקר את הרופא בשר ודם, המבורך (בשאיפה) בעוד חושים מלבד אלו אותם הטכנולוגיה מאפשרת (ומה אלו, ראייה בלבד?).

זה הכל ביחד ועוד קצת, שמצמצמים את עולמו של כל אחד עוד ועוד.
כן, מצמצמים. כי בצד קלות הביטוי והגישה אל שומעים/קוראים, כל השאר מצטמצם (ביחס די ישר לדעתי): היחס של הקורא/שומע, הבנתו, שימת לבו, הנגיעה של הרעיון בו וכו'.
מה שמפיץ את האדישות. מה שמרחיב את הניכור…

שלכם בתהייה (עדיין)
L