רגעי דעה | Opinions·רגעי מחשבה | Thoughts

לירוק אל הבאר ממנה שותים

אתחיל עם הבהרת שני המושגים בהם אני עומדת לדון בעצמי, תוך הצעתי לכם לדון איתי.

ראשית, לירוק אל הבאר עליה נשענים, ממנה נתמכים בתחום המים המשמרים חיים, משמעו – לזהם אותה. ובכך לסכן בדיוק את אותם חיים אשר הבאר מתקיימת כדי לְחַיוֹת.
וזה, די בפשטות, נראה לי מעשה לא הגיוני של אדם נטול מחשבה, או חסר דעת, או שאינו מבין (או אינו מסוגל להבין) את השלכות מעשיו על העתיד (כולל העתיד שלו-עצמו, כמו גם עתידו של כל מי שביקש-מבקש-יבקש חיים מהבאר).
ובמילים אחרות – אם אתה (כל אתה. לא אתה הספציפי, חלילה) שותה ממאגר מים, ולאחר מכן מזהם אותו, ברור ומובן מאליו שהבאר תזדהם ו(גם אתה) לא תוכל לשתות ממנה שוב.
נראה לי לא רק כהסבר האימרה, כי אם גם העניין הכי פשוט שאפשר, לא?

שנית, ביקורת.
לדעת אבן שושן*: "בחינה ובדיקה; הערכה וניתוח של דברים מתוך נקודות ראות שונות; הערכה שלילית מתוך ראיית חולשות ופגמים".

אני די לא מסכימה עם מר אבן שושן הנכבד ומכובד.
ליתר דיוק: אין לי בעיה עם שתי ההגדרות הראשונות. בשלישית אני מוצאת טעות מוטעית ומטעה, או, לכל הפחות הגדרה הטעונה הבהרה.
כלומר – גם אם יש מקום, במסגרת של ביקורת, לבחון חולשות ופגמים, הגדרת הבחינה הזו כשלילית נוגדת את מטרת הביקורת, שהיא לשפר (לדעתי, אבל רגע. תיכף אתייחס גם לצד השני. בינתיים ובתחום הביקורת הספציפית עליה אני חושבת כרגע, מחשבה שכוּונה למדי על-ידי שתי ההגדרות הראשונות:)
הרי מה שקורה בפועל הוא שהמבקר מגיע אל הנושא אותו הוא מבקר כדי לחפש את השיפור הנחוץ. בדיוק לשם כך דרושים לו, והוא נדרש ל, חולשות ופגמים. כי מה ישפר אחרת? את מה שבסדר גמור/עובד/מתאים?
כך שהייתי מציעה לנסח את ההגדרה השלישית הזו במילים (או דומות להן) –
חיפוש החולשות והפגמים כדי להציע את הדרך לתקן ולשפר את מה שמבוקר.

השגה נוספת שלי על הגדרות אלו של אבן שושן היא היעדר כל איזכור של בדיוק זה – הנושא העומד לביקורת.
התוצאה – הגדרה פתוחה מדי, שלא מסבירה (בין היתר) כי:

הבא להעביר ביקורת על… (נגיד, סתם לדוגמא) תפוז, יכול לבדוק את קליפתו, פלחיו, מרכיביו התזונתיים, מה מצופה ממנו, כיצד הוא עומד (או לא) בציפיות ועוד.
באם ירצה המבקר להדגים/להמחיש/לחדד בעזרת השוואה (לא שאני מסכימה שיש מקום להשוואה, אבל נגיד), חופשי המבקר להשוות את התפוז לפרי הדר דומה.
אבל גם אם הוא חופשי להשוואה אחרת, עדיין יחטא למטרה המבקר שישווה את התפוז לבצל (שכן גם אם שני אלה משמשים את האדם למאכל, פה הדמיון ביניהם גם מתחיל וגם נגמר).

בנוסף, ההגדרה הפתוחה אינה מבדילה בין ביקורת פנימית, הנהוגה בארגון אחראי, ביקורת שאיננה חייבת להיות מעניינו של איש חיצוני, היות והתוצר של הארגון הוא העומד (או לא) במבחן הצרכן;
וביקורת פומבית, אל דוגמא מובהקת ממנה אתייחס להלן.

ביקורת שנייה (שלי, והצד השני שהוזכר לעיל) באותו תחום/נושא (הביקורת המילונית) – כאשר מבקר (מסוג אחר) מעביר את עינו הבוחנת על ספר (למשל), הוא עושה זאת ממניעים שונים לגמרי: כדי להמליץ לפני הקוראים של עצמו (של מבקר הספרות) על קריאה מהנה, או להזהיר אותם מפני קריאה מעצבנת בספר שמצא בו כל טעם לכל פגם שהוא. ואז ההגדרה השלילית של אבן שושן יכולה להתאים. אולי. אם כי לא בדיוק.

כך שהצעה אחרת (שלי) לשיפור/תיקון הניסוח של אבן שושן יכולה להיות חלוקת ההגדרה לשני חלקים ברורים ובהירים – ביקורת משפרת של דבר מסויים, בצד ביקורת שנועדה להמליץ או להזהיר על או מפני דבר מסויים.
וגם כאן אני (אישית) לא מוצאת מקום למילה 'שלילית', היות ושני סוגי המבקרים שהזכרתי משקיעים מאמץ, ידע, זמן (ועוד) בהשלמת תפקידם לצורך חיובי.
במקביל, ובהתאמה למקרה הקודם, גם במקרה של מבקר הספרות: לא נראה לי שיש מקום להשוות ספר מתח (למשל) עם ביוגרפיה, גם אם את שניהם הקורא יכול לקרוא.

וכך, החל מהפסקא השנייה של הפוסט הזה ועד למילים אלו ממש, הפוסט למעשה מהווה ביקורת, הבוחנת עניין ספציפי (הגדרה מילונית) ומציעה דרכים לתקנו/לשפרו.
וזאת (שוב – לדעתי, ומי שלא מסכים יכול להציע גם לי תיקון ושיפור) מבלי לירוק על המילון.

ובמילים אחרות: אדם אחר יכול היה להסתכל על ההגדרה אליה התייחסתי ולהגיב אליה אחרת ממני. כמו (למשל) במבחר מילים מצומצם על האדם הספציפי שכתב את ההגדרה הספציפית הזו.
וזה היה מביא אותי להצביע לפני אדם-אחר ספציפי זה על העובדה שאין לנו (המשתמשים במילון) שום דרך לדעת מי האדם שהציע את ההגדרה המקורית, או מה נתוניו האישיים.
ובכל מקרה האדם המקורי בוודאי שבטח אינו רלוונטי לתוצאה, היות וזו לא הייתה מופיעה בְּמילון רשמי (כך ההיגיון האישי שלי גורס) ללא העברת ההגדרה דרך בדיקות, ועדות ובחינות נוספות (אגב, תהליך היכול להחשף לביקורת פנימית ללא עניין לצרכן) בהן (מן הסתם) היו מעורבים עוד אנשים ודעות. ועל כן התייחסות כלשהי לאדם המקורי ההוא איננה ביקורת כלל, אלא סתם גיבוב מילים שלא ממש קשורות לעניין (אולי אפילו כמו הניסיון להשוות בין תפוז ובצל…).

עכשיו תגידו – המילון חפץ דומם הוא, ללא כל מסוגלות לתפוס בחושיו החסרים כי ירקו עליו.
ואענה – נכון. לכן, למה שלא תתייחסו לפוסט הזה כאל משל?

המזמינה לדון
L

* – גילוי נאות: המילון שלי ותיק על המדף. למרות זאת ועל אף, עדיין הוא מתקיים והגדרותיו נתונות לעיון כי מי שנתקל בו.

רגעי מחשבה | Thoughts·רגעי סיפור | Short Fiction

Development, partly fictive

התפתחות, פיקטיבית חלקית

He awoke and automatically did all he usually does, before drinking the hot drink the machine gave him and putting the cup away. He exited his private space and reached his alloted vestibule in the complex. Sat down in front of his two-part computer, that sprang to life to his palm-print.
Messages piled endlessly from the past hours. Drawing new cotton gloves on his hands he glanced at his wall-screen, and saw orders after orders, from all over the world and in all the seven languages he new. Sighing slightly his finger touched the first order, that opened up to his gaze. Looking at the details sparked a shine in his eye and brought a smile to flirt with his lips. After the joyous moment he allowed himself, a new window he opened necessitated running quick fingers on the desk-screen. He imagined more than actually heard the hum and the faint expected 'ting', while the traylet sprung out of the gray barren wall under the screen, to hand him the blank sheet of paper he asked for. With him taking it, a quick 'swoosh' swallowed the traylet back. He placed the paper in its' place, by the side of the desk-screen. Some more touches, imaginary hums and 'ting's, and an elongated drawer jumped out, exactly above the new sheet, offering him the required tools. With the drawer's back-swoosh he was already hunched over the paper, slowly using the tools – first this, then the next, eyes alternating between his work and the wall-screen.
Finishing, he pressed the appropriate wall-button, and the scan-stick appeared, hovering-moving along the paper, lighting it in a pale blue light, before disappearing again. He consulted the wall-screen once more, touched other spots, 'ting's and swooshes and the used tools went back to their place and he slipped the meticulously folded paper into a marked, stamped and addressed envelope.
Inserting it through the slit in the desk, more touches (the kind that added the scan to the computerized message conforming execution) and that was it. The first task was complete.

Thus he went on working, filling in order after order, until a small and modest light on the screen went on, to signal meal time. In a different window he chose his usual sandwich and his favorite drink-pouch. He took off the slightly smudged gloves and threw them to the recycle-bin. He took his meal (which materialized in the pigeonhole next to his knee) and stood up. Conveyors and elevators later and he walked out of the complex and into the waning sunshine, from the opening above which a sign proclaimed 'Lost Arts Inc.', exchanging nods with the guard.

The garden was right next to the building. And it was that day of the week in which on one of the benches his four-year-old son waited for him, with his own meal and his nanny (that politely withdrew to a nearby bench). Talking and chewing the kid enumerated his friends, and their dads: the programmer and the doctor, the all-computer-science teacher and the graphic.
"And what do you do?" the son suddenly asked.
"I write" answered the indifferent father and took another bite.
"What's write?" asked the wondering kid.
"Writing…" the dad took a moment to reflect, finish chewing and swallowing, and then went on. "Remember your game with the keyboard, where each key you hit had a letter on it, and on the screen appeared the same letter that you hit?"
"Y.yes" the kid didn't understand. "You called it typing".
"True" responded the father. "But once upon a time, tens of years ago, when there weren't so many computers, these letters were 'drawn' with writing implements, pens, on paper. The act of drawing the letters was called 'writing'. Today there's no need to write, coz everyone has the comphone, the SHEs [Smart Home Environs, L] and the portacoms, and the world at large forgot how to handwrite. But there are still those who remember the result. And what happens is that from all over the world I get orders for personalized handwriting, the kind computerized machines can't produce. I mainly get orders for stylized signatures in different names on personally typed letters, on which the ordinary thumb-print is inappropriate. But sometimes I get an order for a complete letter" the father added, a bit proud. Remembering his first order of the shift he totally missed the glazing of his son's eyes, "you know – personalized handwriting, the kind that varies, with spelling mistakes, uneven lines, occasional ink smudges and such like"…

End of fiction.

Harlan Coben, in his book Miracle Cure of 1991 (which I just now read), wrote: "… there was something so personal about handwriting, something so individual…", and reminded me of two things:
The one – it seems but a week, a week and half ago, that my eye glanced over an apropos comment in one of the newspapers, stating that today's children already don't know how to handwrite.

Coben and the papers together reminded me of (the second) this pseudo-story I wrote almost exactly 4 years ago, coming from the wonder I explained then:
"… the development of computer-art didn't (yet) cancel out the manual painting and sculpting, but can it do so in future? And if so, what other lost arts will be a part of that future complex (if at all)?
And I suddenly find myself asking whether, as a Humanity, this development is what we want?".

The then-question seems to me even more relevant today.
It is not just the social-network in place of the social actual meeting between human beings face to face. It is not just the somewhat contempt of offices (such as Prime Ministry, Presidency, Parliament Membership) when statements are but a few lines hurriedly scribbled on-line. It is not just the technological development that in another moment will nullify the need to visit a flesh and blood doctor, that is (hopefully) blessed with other senses on top of the ones technology enables (which is what, only sight?).

It is all of it and then some, that more and more reduces the world of every one of us.
Yes, diminishes and restricts it. Since aside the ease of expression and access to hearers/readers, everything else contracts (corollary so): the attitude of the reader/listener, his (or her) understanding, attention and so on.
Which spreads the apathy. Which expands the alienation…

Your wondering
L

For more about handwriting, click here.


ובעברית:

הוא התעורר ועשה אוטומטית כל מה שהוא בדרך-כלל עושה לפני ששתה את המשקה החם, שהעניקה לו המכונה, והניח את הספל במקום. הוא יצא את חללו הפרטי והגיע אל התא שהוקצה לו במערך הכולל והתיישב מול מחשבו הדו-חלקי, שנעור לטביעת כף-ידו.
הודעות מהשעות האחרונות נערמו עד בלי סוף. תוך משיכת כפפות הכותנה החדשות על ידיו, העיף מבט על מסך הקיר, וראה הזמנות על גבי הזמנות, מכל העולם ובכל שבע השפות אותן ידע. באנחה קלה שלח אצבע אל ההזמנה הראשונה, שנפתחה מולו. עיון בפרטים הניץ אור בעיניו והביא חיוך לפלרטט עם שפתיו. לאחר רגע העונג שהרשה לעצמו, חלונית חדשה שפתח הצריכה הרצת אצבעות מהירות על מסך-שולחנו. הוא יותר דמיין מאשר שמע את הרשרוש, ולאחריו את ה'טינג' הקלוש והצפוי, בקפוץ המגשית החוצה (מהקיר האפור והחשוף שמתחת למסך), עליה נח הדף החלק שביקש. מיד כשלקח את הדף, ב'סווש' מהיר נבלעה המגשית חזרה למקומה. הוא הניח את הדף במקום המיועד לו בצד מסך השולחן. עוד מספר נגיעות, רשרוש דמיוני ו'טינג', ומגירה מוארכת קפצה, בדיוק מעל הדף החדש, מגישה לו את הכלים הנחוצים. עם ה'סווש'-חזרה שלה הוא כבר גהר על הדף, משתמש בכליו לאיטו – פעם בזה ופעם באחר, מביט במסך הקיר ובדף חליפות.
בסיימו לחץ על כפתור הקיר המתאים והסטיק-סורק נשלף ממנו ועבר על פני הדף, מאיר אותו אור כחול קלוש, בטרם נבלע חזרה. הוא נוֹעץ שוב במסך הקיר, נגע במקומות שונים, 'טינג'ים' ו'סווש'ים' וכבר החזיר את הכלים המשומשים למקומם והחליק את הדף, המקופל בקפדנות, אל תוך המעטפה, המסומנת, ממוענת ומבויילת.
שלשולה בחריץ המתאים במדף השולחן, נגיעות נוספות (כאלה שצרפו את הסריקה להודעה הממוחשבת, המאשרת ביצוע) וזהו זה. הסתיימה המטלה הראשונה.

כך המשיך לעבוד, ממלא הזמנה אחר הזמנה, עד שנוּרית קטנה וצנועה הבהבה על המסך, לסמן כי באה שעת ארוחה. בחלונית אחרת בחר בכריך הקבוע ושקיק השתייה שאהב, הסיר את הכפפות (המוכתמות-קלות) והשליכן לפח המיחזור, קיבל את ארוחתו מהתא לצד ברכו (בו התממשה הזמנתו) וקם על רגליו. מסועים ומעליות לאחר מכן והוא יצא את הבניין אל אור השמש המתמעט, מהפתח, מעליו הצהיר השלט 'אומנויות אבודות בע"מ', בהחליפו הנהונים עם השומר.

צמוד לבניין היה הגן. זה היה היום בשבוע, בו על אחד הספסלים חיכה לו בנו בן הארבע עם האומנת (שפרשה בנימוס לספסל אחר) וארוחה משלו. תוך שיחה ולעיסה הילד ציין חברים, ואבותיהם: התוכניתן והרופא, מורה מדע-הכלל-מחשוב והגרפיקאי.
"ומה אתה עושה?" שאל לפתע הבן.
"אני כותב" ענה האב באדישות ונגס שוב בכריכו.
"מה זה כותב?" שאל הילד בפליאה.
"כותב…" האב הרהר לרגע, סיים ללעוס ולבלוע ואז המשיך. "זוכר את המשחק שלך עם המקלדת, בו בכל פעם שהקשת על מקש עליו יש אות – על המסך הופיעה אותה אות?".
"כ.כן" הילד לא הבין. "קראת לזה הקלדה".
"נכון" ענה האב. "אבל פעם, לפני עשרות שנים, כשלא היו כל כך הרבה מחשבים, את האותיות האלה 'ציירו' עם כלי כתיבה, עטים, על דף נייר. הפעולה של ציור האותיות נקראה 'כתיבה'. היום כבר לא צריך לכתוב כי לכל אחד יש את המחפון [מחשב-טלפון, L], הסב"חים [סביבת בית חכם, L] והמחשא'ים [מחשב נישא, היות וגם אי אז בעתיד האקדמיה בטח לא תנוח על שמריה, או תמצא שם עברי לעצמה, L], והעולם שכח איך כותבים בכתב יד. אבל יש שעדיין זוכרים את התוצאה. ומה שקורה הוא שמכל העולם מגיעות אלי הזמנות לכתב יד אישי, כזה שהמחשב לא יכול לייצר. בעיקר מזמינים חתימות מסוגננות בשמות שונים על מכתבים אישיים מודפסים, עליהם לא מתאים לחתום בטביעת האגודל הרגילה. אבל לפעמים גם מזמינים ממני מכתבים שלמים" הוסיף בגאווה קלה, עת זיכרון ההזמנה הראשונה של תחילת המשמרת העלים ממנו את הזדגגות המבט בעיניי בנו. "אתה יודע – כתב יד אישי, כזה שמשתנה, עם שגיאות, שורות לא אחידות, כתמי דיו מזדמנים וכאלה"…

סוף פיקציה

הרלן קובן, בספרו תרופת פלא מ-1991 (שקראתי רק עכשיו), כתב: "… היה משהו כה אישי בכתב יד, משהו כה אינדיווידואלי…", והזכיר לי שני דברים:
האחד – נדמה לי שרק לפני כשבוע-שבוע-וחצי עיני חלפה על פני הערת אגב באחד העיתונים, שציינה כי ילדי היום כבר (!) לא יודעים לכתוב.

קובן והעיתון יחד הזכירו לי את (השני), הכמו-סיפור הזה, שכתבתי לפני כמעט 4 שנים (וחודש), מתוך התהייה שהסברתי אז:
"… הרי התפתחותה של אומנות ממוחשבת טרם ביטלה את מקומם של הציור הידני או הפיסול, והאם תוכל לבטל בעתיד? ואם כן, אילו עוד אומנויות אבודות יאוכסנו בקומפלקס העתידי ההוא (אם בכלל)?
ופתאום אני מוצאת עצמי שואלת: האם, כ-אנושות, זו התפתחות רצויה לנו?".

והשאלה דאז נראית לי עוד יותר רלוונטית היום.
זו לא רק הרשת החברתית במקום המפגש הממשי בין בני אדם. זה לא רק הזילות-מה בְּמוסדות (כמו רשות-ממשלה, נשיאוּת, חברות בפרלמנט) כאשר הצהרות הן רק מספר מילים נזרקות במהירות אל המרשתת. זה לא רק קידמה טכנולוגית שעוד רגע מבטלת את הצורך לבקר את הרופא בשר ודם, המבורך (בשאיפה) בעוד חושים מלבד אלו אותם הטכנולוגיה מאפשרת (ומה אלו, ראייה בלבד?).

זה הכל ביחד ועוד קצת, שמצמצמים את עולמו של כל אחד עוד ועוד.
כן, מצמצמים. כי בצד קלות הביטוי והגישה אל שומעים/קוראים, כל השאר מצטמצם (ביחס די ישר לדעתי): היחס של הקורא/שומע, הבנתו, שימת לבו, הנגיעה של הרעיון בו וכו'.
מה שמפיץ את האדישות. מה שמרחיב את הניכור…

שלכם בתהייה (עדיין)
L

I Don't Get It·רגעי מחשבה | Thoughts

I Don't Get It # 2, or – Books, People. Books

אני לא מבינה את זה # 2, או – ספרים, אנשים. ספרים

I love books. I am not only surrounded by books (at this very moment three of my immediate walls house a few hundreds of them), but I also actually do get them.
They each tell a story:
Either of something (or someone) that happened in real life (like History or a Biography); or of something (or someone) that didn't happen (in Realistic Fiction); or of something (or someone) that could only happen in a parallel universe (as in Fantastic Fiction).
Every book I ever encountered told a story.
(Excluding, of course, help-books, such as dictionaries, encyclopedias and the like).

My personal experience proved to me that not everyone can connect with any story an any moment. Sometimes the same person cannot connect in the present with a story that enthused him (or her) in the past.
Which made me conclude long ago that if a person cannot connect to a story, it says nothing whatever about the person, nor the story, and not even about the writer thereof.

Which is why what I really don't get (!), (or, to be more accurate: I've been tossing and turning this in my mind for several days and I can't seem to fathom it), is –

why lie about stories/books?

Apparently there is a study (about which you can read here. The study itself I couldn't find) about some of the British telling others they've read books they haven't.
And I don't get it from so many angles… (only one of which being – if the conversation continues on topic, the lie would be found out… and then where would the liar be?), that I didn't (and still don't) know how to approach the issue.

So here's the open question this time – why lie about reading?
(as with the previous "I-don't-get-it" moment, anything goes).

L

PS
The common reason for most questionable human behavior is the wish to better appeal to the other gender. But how can lying be thought of as appealing is another thing I don't (and probably will never) really get.


ובעברית:

אני אוהבת ספרים. אני לא רק מוקפת בהם (ברגעים אלה ממש שלושה מהקירות המיידיים לי מאוכלסים בכמה מאות ספרים), אלא גם מבינה אותם.
כל אחד מהם מספר סיפור:
או על משהו (או מישהו) שקרו במציאות (כמו היסטוריה או ביוגרפיה); או על משהו (או מישהו) שלא קרו במציאות (כמו בפיקציה ריאליסטית); או על משהו (או מישהו) שהיו יכולים לקרות אך ורק ביקום מקביל (במסגרת פיקציה פנטסטית).
כל ספר שפגשתי מימיי סיפר סיפור.
(להוציא, כמובן, ספרי-עזר, כמילונים, אנציקלופדיות וכו').

ניסיוני האישי הוכיח לי גם שלא כל אדם מסוגל להתחבר לכל סיפור בכל רגע. לפעמים גם אותו אדם אינו מסוגל להתחבר בהווה לסיפור שהלהיב אותו בעבר.
מה שגרם לי להסיק מזמן כי אם אדם לא מתחבר לסיפור, אין הדבר אומר שום דבר, לא על האדם, לא על הסיפור, ואפילו לא על כותבו.

לכן, מה שאני באמת (!) לא מבינה, (או, ליתר דיוק – מה שהפכתי בו כבר מספר ימים ואני פשוט לא מסוגלת לתפוס) הוא –

למה לשקר בקשר לסיפורים/ספרים?

מסתבר שיש מחקר (עליו אפשר לקרוא פה, באנגלית. את המחקר עצמו לא מצאתי. באף שפה) על בריטים, המספרים לאחרים שקראו ספרים ש- בעצם, לא קראו בפועל.
ואני לא מבינה את זה מכל כך הרבה היבטים… (רק אחד מהם הוא השאלה: אם השיחה נמשכת בנושא, השקר יתגלה, ואז מה יקרה עם השקרן?) שלא ידעתי (ועדיין לא) מאיזה מהכיוונים להתייחס.

אז הנה השאלה הפתוחה להפעם – למה לשקר בקשר לקריאה?
(כבפעם הקודמת, כל תגובה תתקבל בברכה).

L

נ.ב.
הסיבה הנפוצה לרוב ההתנהגויות האנושיות התמוהות ביותר, היא הרצון להיתפס כמושכים בעיני המגדר שליד. אך איך שקר יכול להיחשב מושך הוא עוד דבר אותו מעולם לא הבנתי, וכנראה שגם לעולם לא אצליח להבין.

נ.ב. 2
הרשימה בעברית (אותה לא מצאתי מתורגמת, אז כשירות, הרי לכם, לפי הסדר, כמספר המשקרים):
1) עליסה בארץ הפלאות, לואיס קרול; 2) 1984, אורוול; 3) טרילוגיית שר הטבעות, טולקין; 4) מלחמה ושלום, טולסטוי; 5) אנה קרנינה, טולסטוי; 6) שרלוק הולמס, קונן דויל; 7) אל תיגע בזמיר, הארפר לי; 8) דיוויד קופרפילד, דיקנס; 9) החטא ועונשו, דוסטוייבסקי; 10) גאווה ודעה קדומה, אוסטן; 11) בית קדרות, דיקנס; 12) סדרת הארי פוטר, רולינג; 13) תקוות גדולות, דיקנס; 14) יומנה של אנה פראנק; 15) אוליבר טוויסט, דיקנס; 16) טרילוגיית גוונים של אפור, אי.אל. ג'יימס; 17) עשרה כושים קטנים, אגאת'ה כריסטי; 18) גאטסבי הגדול, פיצג'רלד; 19) מלכוד 22, הלר; ו-20) התפסן בשדה השיפון, סלינג'ר.

רגעי מחשבה | Thoughts

The Shifting of A Point of View

תזוזתה של נקודת השקפה

When I first heard that someone (a man) said to someone else (a woman) "I fantasize about you", the picture forming in my minds' eye was a very private one (1st POV).
As in – she and him alone, and the words spoken in somewhat of a hesitant whisper.
I did half-raise-an-eyebrow (these were a boss and an employee, sort of),  wondering 'was it fitting?'. But I assumed a lot is being left unsaid. And in short – I wasn't there, I had no way of knowing what really happened and how.

When the details came forth, that changed my point of view (it turned out the words were said out loud, in the middle of a would-be professional meeting, in the presence of more employees of the male gender) I found it simply outrageous.

Now, I'm assuming that more would be outraged like me at – how did he allow himself to behave like this?
But I'm curious about how many will go with me to the next level – how did she let him behave like this towards her?

The question: what would I do instead of… (whoever), seems to me a very natural one.
Not at all a matter of judging anyone. More like gathering and understanding one's own opinion, or learning a lesson, or preparing the self for a future moment (that may not happen).

I can't know how she let him, I'm not her.
I do know that if I were her, if I didn't respond in the moment (too shocked to?), if I didn't immediately say something like "I'm sorry, that's irrelevant to this meeting", than odds are I'd have gone to him immediately after, and expressed my protest in private (and probably in stronger language).

Otherwise, I wouldn't have been able to live with myself.
It would have meant I failed me in response/self-defense, in such a case as this, and I'd have felt I betrayed me. As simple as that.

While it is very true to say that anything to do with Human Nature cannot be other than extremely complicated and complex, I still think it can be said that –

Whoever disrespects himself (or herself, not a purely gender issue to me), shouldn't expect others to respect him.

Well, lately another of my POVs shifted and not in a direction I like. Though the subject remains as in the previous paragraph.
I will add only the general question (and unfortunately the perpetual one for the past year or two) –

Where (if at all) ends the personal responsibility of one to ones' own self?

Yours in a wonder, that I find hard as a woman
L

A comment: I did tag this post 'Sexual Harassment', but only because that's the usual term for it.
In my own opinion, this term is wrong, mistaken and misleading:
Both harassment and rape are mere power displays (even if of different levels).
Both harassment and rape aim to demean and humiliate the victim and control/dominate him/her while making them contemptible.
As such, both harassment and rape have nothing whatsoever to do with sex, despite the involvement of certain body parts.

And yes, I do believe the range between harassment and rape should be the 8th sin. What do you think?
For more sins, click here.


ובעברית:

כשאך שמעתי לראשונה שאיזשהו מישהו אמר לאיזושהי מישהי 'אני מפנטז עליךְ', התמונה שהתרקמה לעיני רוחי הייתה לגמרי פרטית (נקודת השקפה ראשונה).
כלומר – הוא והיא בארבע עיניים בלבד, והדברים נאמרים באיזו לחישה מהוססת-מה.
אמנם חצי-הרמתי-גבה (בכל-זאת דוּבַּר בְּממונה ומי מעובדותיו, נגיד). תהיתי 'האם הולם?'. אבל הנחתי ש-רב הנסתר ממני מכפי שסופר לי. ובקיצור – לא הייתי שם, אין לי איך לדעת מה באמת קרה ואיך.

כאשר נוספו הפרטים ששינו את נקודת ההשקפה המקורית שלי (התברר כי הדברים נאמרו בקול רם, באמצע ישיבה שהייתה אמורה להיות מקצועית, בנוכחות עוד עובדים מהמגדר הזכרי) התעוררה בי ההתקוממות.

כעת, אני מניחה שרבים היו מתקוממים כמוני, בנוסח – איך הוא הרשה לעצמו?
אך מסקרן אותי כמה יעברו איתי לשלב הבא – איך היא הרשתה לו?

השאלה: מה אני הייתי עושה במקום… (מי שלא יהיה), נראית לי הכי טבעית.
כלל לא עניין של שיפוט בעד או נגד. יותר כמו גיבוש והבנת דעת העצמי, או למידה של איזה לקח (אולי), או הכנה של העצמי לקראת רגע עתידי כלשהו (שיתכן ולעולם לא יתרחש).

אני לא יכולה לדעת איך היא הרשתה לו כי אני לא היא.
אני כן יודעת שאם אני במקומה, אם לא הגבתי באותו רגע (מההלם?), אם לא אמרתי מיד משהו כמו 'סליחה, אך זה לא במקום', אזי סביר שהייתי ניגשת אליו מיד לאחר מכן ומביעה מחאתי באופן פרטי (ואולי אפילו קצת יותר בחריפות).

אחרת, לא הייתי יכולה לחיות עם עצמי.
וזאת כי אם הייתי נכשלת בתגובה/הגנה עצמית, במיוחד במקרה כמו זה, הייתי מרגישה כמי שבגדה בעצמה. פשוט כך.

אז נכון מאד לומר כי כל הקשור בטבע האדם אינו יכול שלא להיות סבוך, מורכב ומסועף מאין כמוהו. ועדיין נראה לי כי דווקא אפשר לומר ש –

מי שאינו מכבד את עצמו (או עצמה, זה לא באמת עניין מגדרי טהור בעיניי), אין לו מה לצפות שאחרים יכבדו אותו.

ובכן, ממש לאחרונה נקודת השקפה נוספת שלי זזה, ולא לכיוון שמוצא חן לי. אם כי הנושא נותר די אותו נושא של הפסקא הקודמת.
אוסיף רק את השאלה הכללית (וה-לצערי, מתמדת בשנה-שנתיים האחרונות) –

איפה (והאם בכלל) נגמרת האחריות האישית של האדם כלפי עצמו?

שלכם בתהייה, שקָשָה לי כאישה…
L

הערה: אמנם תייגתי 'הטרדה מינית' אך רק משום שזה המונח המקובל.
בעיניי מונח זה טועה, מוטעה ומטעה:
גם ההטרדה וגם האונס הכי חמור הם כוחנות גרידא (גם אם ברמות שונות).
גם ההטרדה וגם האונס הכי חמור מכוונים להשפיל את הקורבן ולשלוט בו תוך ביזויו.
ככאלו, גם להטרדה וגם לאונס אין כל קשר קלוש שבקלושים למין, למרות מעורבות איברים שונים.

בחיוך | With A Smile·רגעי מחשבה | Thoughts·רגעי ציטוט | Quotes

The Weight of Knowledge

משקל הידע

It happened… during the previous winter. I remember it like it happened… as stated – last year.
I was in bed. Doing what? I haven't a clue. Maybe I was reading. Possibly knitting? The details are long gone. In any case I was home alone.
Outside raged a storm.
And then it happened. The strangest moment.

The sliding door between me and the (enclosed!) balcony opened of its own accord. That in itself is scary enough when I'm by myself. But (!), instead of moving sideways in its track, the door opened into the room, like on an upper hinge. Like a cat flap pushed in.

Well, that's doubly scary.
And immediately following the scare (or even with it) the need for an action of some sort rose in me. After all when something decides all of a sudden to snap right out of the ordinary, one must do something about it, right?

Not that I stopped to phrase it in so many words. I didn't have time for that. After a momentary panic I leaped out of bed and put my shoulder to it, to hold the door in its' place, even if for just a moment.
But, of course, I couldn't just stand there till the storm blew over (or at all). Certainly not without freezing while out of the blankets.
So I let my gaze rove over the room, going through all it had on offer till we halted (my gaze and me) on the…
??… !!…

the encyclopedia. Yes. It could work…

I ran to and fro barricading the rogue door with almost all the volumes (mainly leaning on it but two supported by the shoulder of the adjacent piece of furniture).

I went back under blanket-cover. While defrosting I also got back to thinking…
The door could have parted company with its railing. Could have fallen. Gotten broken.
Worse – it could have fallen on, and broken, me.
And what kind of an apartment is this, through which the wind can pass freely, without the slightest consideration of fastened windows, shutters and closed doors? As if they're not there at all…
Well, at least I had my encyclopedia, to help me cope.

And then I started chuckling. 'Yeah, right…

the weight of knowledge keeps doors shut tight…'

(but is there anyone, other than JJ Abrams*, that can understand that?).

L

-0-

I almost forgot the whole thing until the latest storm, during which the same door started making noises of an approaching surrender to the insolent wind. And it was again encyclopedia to the rescue. Thus door, volumes and me passed safely through another tempest.

* – The link leads to a collection of quotes from episode 14 of the first season of Fringe. The relevant quote is the last one.

You don't want to click? Here's the part I mean:
"…the human mind at birth is infinitely capable, and every force it encounters, social, physical, intellectual, is the beginning of a process [of] limitation. A diminishing of that potential… the natural shrinking of brainpower…".

When Life gives you lemons… for more Not Lemonade moments click here.


ובעברית:

זה קרה… בשנה שעברה. אני זוכרת את זה כאילו שזה קרה… כמוצהר – בשנה שעברה.
שכבתי במיטה. באמצע מה הייתי? אין לי מושג. אולי קראתי. שמא סרגתי? פרטי הפרטים נעלמו מזמן. אך בכל מקרה הייתי לבד.
בחוץ השתוללה סערה.
ואז זה קרה. הרגע המאד מוזר.

דלת ההזזה, שביני לבין המרפסת (הסגורה!), נפתחה מעצמה. כבר זה מבהיל כשלעצמו, כשאני כאן לבד. אבל (!), במקום להיפתח ימינה לאורך מסילתה, הדלת נפתחה אל תוך החדר, פנימה, כמו על ציר עליון (כמו פתח של חתול, הנדחף קדימה על-ידי אפו).

ובכן. זו כבר בהלה כפולה ומכופלת.
מיד לאחר הפחד הפתאומי (או, אולי, אף במקביל) עלה בי הצורך הפיזי בפעולה כלשהי. הרי כשמשהו-כלשהו מחליט לפתע לקום ולצאת מגדר הרגיל חייבים לעשות משהו בגינו, לא?

לא שניסחתי את זה לעצמי באלו המילים. לזה לא היה לי זמן. כי לאחר רגע ההלם הראשוני זינקתי מהמיטה ונשענתי על הדלת, להחזיקה במקומה, ולוּ לרגע.
אבל מובן שלא יכולתי להמשיך לעמוד שם עד שוך הסופה (או בכלל). בטח לא בלי לקפוא מחוץ לשמיכה.
כך שהקפתי את החדר במבט. עברתי על כל מה שנקרה בדרכו עד שנעצרנו (מבטי ואני) על…
??… !!…

האנציקלופדיה. כן. זה יכול לעבוד…

רצתי הלוך ושוב עד שחסמתי את הדלת הסוררת בכרכים (נשענים עליה בעיקר, אך שניים אף נתמכים בצד הרהיט שליד).

חזרתי לשמיכה. בעודי מפשירה חזרתי גם לחשוב…
הדלת הייתה יכולה לעוף ממסילתה. ליפול. להישבר.
או, גרוע יותר – ליפול עלי ולשבור אותי.
ואיזו מן דירה זו, דרכה הרוח יכולה לעבור מבלי להתחשב בשום חלון (שמשה במסגרתה), תריס ודלת (בעצם, לא בבודד אלא רבים). כאילו אלו בכלל לא שם ולא מהווים שום מחסום.
נו, לפחות הייתה לי האנציקלופדיה לעזר.

ואז התחלתי לצחקק לעצמי. 'כן, בטח…

משקל הידע שומר על דלתות סגורות…'

(אך האם יש מי מלבד ג'יי.ג'יי. אברמס*, שיבין זאת?).

L

-0-

כמעט ושכחתי מכל העניין, עד הסופה האחרונה. ואז, במהלכה, כשהדלת התחילה להשמיע רעשי כניעה קרבה לרוח החצופה, שוב נחלצה האנציקלופדיה לעזרה.
וכך הדלת, הכרכים ואני עברנו בשלום עוד סערה.

* – הקישור מוביל לאוסף ציטוטים מהפרק ה-14 של עונה הראשונה של הסדרה פרינג', עליה חתום האיש. הציטוט הרלוונטי לכאן הוא האחרון.

למי שלא רוצה להקליק, הרי תרגומי האישי:
"…בעת לידה, למוח האנושי יש יכולות בלתי מוגבלות, וכל השפעה על המוח האנושי – חברתית, פיזית, אינטלקטואלית, מגבילה את היכולות, מפחיתה את הפוטנציאל… [וזה] התהליך הטבעי של התמעטות היכולת השכלית".

רגעי מחשבה | Thoughts·רגעי ציטוט | Quotes

Yes, It's Quoting Time Again, Part I

כן, זמן ציטוט שוב, חלק I

During this last WP activity I was a part of (and is now over), a lot has been written (very well, I may add) about a lot. Some of it reminded me of a quote I once stumbled on in a (different) book:

"This above all: to thine own self be true, and it must follow, as the night the day, thou canst not then be false to any man".

You may know (though I had to look it up) it's from Shakespeare's Hamlet.
However, because I had to look it up, I didn't bother at first. I just marked the page, mulled the idea over a bit and ended up taking it as is. Literally. Without a single thought either of the time it was written, by whom or for which character.

Which is probably why what this sentence said to me is "be yourself" (as in true = loyal), and if you are you at all times, you'd be you when you're with others. And that's just honesty to me.
Why was being less you (or not you?) called "false" (the dictionary says it's 1) not true or correct; 2) fake, artificial; 3) mistaken) – I left aside to think of at another time.
(Although the meaning intended might have been totally opposite).

Now, look – I do practice what I say:
Some may think my never having read anything of Shakespeare's a fact I should not want to draw attention to.
But I'm being both true to you and me. I instinctively didn't like him at school and it's too late now. Pretending otherwise would be just plain lies. (hhmmm… hence the "false" part? I still don't know).
Though I do like the above mentioned quote (even if it was his).

I have so much more to say that part II will soon follow, maybe even part III.
What think you in the meantime? Feel free to let me know and happy weekend everyone

L


ובעברית:

במהלך הפעילות הבלוגית האחרונה בה השתתפתי (שהסתיימה הרגע), הרבה נכתב (ודי טוב) על הרבה. חלק מזה הזכיר לי ציטוט בו נתקלתי באיזה ספר (אחר):

"This above all: to thine own self be true, and it must follow, as the night the day, thou canst not then be false to any man".

יש מי שיידע כבר (אם כי אני נאלצתי לבדוק) שזה בא מהמלט של שייקספיר.
אולם, מפני שנאלצתי לבדוק, בתחילה לא טרחתי. רק סימנתי לי את העמוד, הפכתי ברעיון ובסופו של דבר קיבלתי אותו כמו שהוא. מילולית. ללא שמץ מחשבה על מתי נכתב, על-ידי מי ובעבור איזו דמות.

מה שיכול להסביר את המשמעות שנתפסה בתודעתי – "היה אתה" (כלומר – ב-true ראיתי "נאמן"). ואם תהיה אתה בכל הזמנים, תהיה אתה גם עם אחרים. מה שנראה בעיניי די בפשטות כ-כנות.
ולמה להיות פחות אתה (או לא אתה?) נקרא false (שמשמעו המילוני: לא אמיתי; או לא נכון; או מזוייף/מלאכותי; או מוטעה) – השארתי לפעם אחרת.
(אם כי הכוונה המקורית יכולה הייתה להיות לחלוטין מנוגדת).

כעת ראו – אני מיישמת, לא רק אומרת.
אחדים יכולים לחשוב שהעובדה שמעולם לא קראתי את שייקספיר תהיה משהו שלא הייתי רוצה להסב אליו תשומת לב.
אך אני כנה עם עצמי ואתכם. אינסטינקט גרם לי לא לסמפט אותו בשיעורי ספרות ועכשיו מאוחר מדי. להעמיד פנים שהמצב אחר יהיה לגמרי שקרי. (ההמממ… האם מכאן חלק ה-false שבציטוט? עוד לא ברור לי).
אם כי עדיין מוצא חן בעיניי הציטוט לעיל (גם אם מפרי עטו).

יש לי עוד מה להגיד, כך שחלק II יעקוב בקרוב, אולי אף חלק III.
מה דעתך בינתיים?
וסופשבוע חמים ונעים

L

רגעי מחשבה | Thoughts·רגעי צילום | Pix Moments

Careful Design

תכנון קפדני

Outside a tall and wide building, housing a show room, a cafe and other offices, right at its' front, someone designed a haven of calm. Square areas, some overgrown. Others – ponds, in which fish roam. Right in the middle of an industrial/shopping zone. Maybe whenever I pass there the timing's wrong. I almost never see anyone relaxing, sitting down by the water, having a free thought. Yet I'm happy knowing it is all there, whenever I'm around.

L

kr

מחוץ לבניין גבוה ורחב, המכיל אולם תצוגה, בית קפה ושאר משרדיו, ממש בכניסה אליו, מישהו תכנן מקום של רוגע. אזורים ריבועיים, חלקם מגודלים פרא. אחרים – בריכות, בהן דגים שוחים. בדיוק באמצעו של אזור מסחרי/קניות. אולי תמיד עברתי שם בזמן הלא נכון. כמעט מעולם לא ראיתי שם מישהו נח, יושב ליד המים, חושב להנאתו. אך משמח אותי לדעת שכל זה נמצא, בכל פעם שאני מזדמנת לסביבה.

L

For more Careful ideas, visit the daily post photo chalenge.

רגעי דעה | Opinions·רגעי מחשבה | Thoughts

Blog Action Day 2015

badblueonwhite-participantבלוג אקשן-דיי 2015

To own the truth, versus Blog Action Days' theme this year, I did at first ask myself: who do they mean? The saying: "we will celebrate those heroes who raise their voice when faced with censorship, threats and even violence", there could be plenty of examples of people who protested against many wrongs through the years/decades/centuries. But before I started conjuring names (sorry, couldn't help it) I got distracted. And I actually feel like writing about the distraction.

In the (not so distant) past, there was the necessity to raise interest, draw attention, find the correct microphone and in short – especially with the dawn of the TV age, it was necessary to bring about a not-so-simple production to convey an opinion so it would be heard (and I assume whoever didn't manage the whole shebang got swollen in time and forgotten).
At present, theoretically at least, each and every one has many and diverse microphones, and very available ones. Enough if I mention the Internet with its' ability to spread sayings of all kinds.

Today's feasibility of expression divides (in my own opinion, not obliging any but me) in two main directions:

The one – lately it was said (about a local issue) that a popular opinion amongst a certain crowd, expressing it so loud, intimidates anyone holding a different opinion.
In other words – it's great to have so many means of expression, but does it really encourage debate, conversation, understanding?

The other – the question I ask myself over and over again: how much truth is there in the spread opinion? How anchored is it in reality?
Furthermore – where is the body to check facts and prevent the spread of lies?
In other words – it's great to have so many means of expression, to announce (for instance) that someone is dead. And the fact the this same someone is very much alive… well, why let that confuse the speaker? It's such a minor and irrelevant detail.

And then…
Anyone present, hearing, seeing (locally and globally) accepts said opinion as is.
Regardless whether it is a narrow opinion that doesn't relate (or even completely denies) another (valid) opinion, or it's a totally ungrounded lie. Without any tool to check and filter it.

Which reminds me and brings the question: where are the people who demonstrated personal responsibility, such as John Newton, that after trading slaves, experiencing the issue himself, went out against it while knowing, understanding, fully assimilating that no one is worth more than another, that no one can be another's property.

To which I'll add: all life (productive, respectable life) is worth respect. And no one has any right to take another's life (either by sale or killing), whether for a narrow opinion or a lie, or any other fabrication.

L

To listen to it, click right here.


ובעברית:

האמת, למול הנושא של בלוג-אקשן-דיי השנה, די שאלתי את עצמי בתחילה אל מי הם מתכוונים? למול אמירתם: "לחגוג את מי שנתנו קולם למול צנזורה, איום ואף אלימות", יכולות להיות המון דוגמאות לאנשים ש-מחו כנגד עוולות רבות לאורך השנים/עשורים/מאות. אך לפני שהתחלתי להעלות שמות (מה לעשות ו)דעתי הוסחה. ודווקא בא לי לכתוב קצת (או קצת יותר) על ההסחה.

בעבר (הלא כל כך רחוק בעצם) היה צורך לעורר עניין, להסב שימת לב, למצוא את המיקרופון הנכון, ובקיצור – בעיקר עם פרוץ העידן הטלוויזיוני, הייתה נחוצה הפקה לא פשוטה כדי להביע דעה כך שתישמע (ואני מניחה כי מי שלא הצליח להרים את ההפקה כולה, נשכח ונבלע).
בהווה, באופן תיאורטי לכל הפחות, לכל אחד ואחת יש מיקרופונים רבים ושונים, ומאד זמינים. די אם אזכיר את הצטרפות רשת האינטרנט אל שאר הדיווחים, המציעה עוד מגוון כלים להפצת דברים, כאלה ואחרים.

קלות הבעת הדעה ד'היום, מתחלקת בדעתי (האישית ולא מחייבת איש מלבדי) לשני כיוונים עיקריים:

הכיוון האחד – לאחרונה אמר מי (ושודר ברדיו), באיזשהו נושא שתפס כותרות מקומיות לא מזמן, כי דעה אחת פופולרית בקרב ציבור מסויים, המביע אותה בקולניות כה רבה, עד כי מי שגורס בדעה אחרת חושש להתבטא, שמא לו יבולע.
(לקוראי העברית אוכל לפרט כי בעת השתוללות הכותרות בנושא האכלת שובתי רעב, רופאים יצאו כנגד וקול רפואי אחד, בהזדמנות אחת, הביע דעה מאד אחרת).
כלומר ובמילים אחרות – יופי ונפלא שיש כל כך הרבה אמצעים להפיץ דעה, אך האם זה באמת מעודד דיון, ליבון, שיחה והבנה?

הכיוון השני – השאלה שמתעוררת בי כמעט בכל פעם מחדש: כמה אמת יש בדעה המופצת? עד כמה זו במציאות מעוגנת?
ויותר מזה – איפה הגוף שיבדוק עובדות וימנע הפצת המצאות בדויות?
כלומר ובמילים אחרות – נהדר שיש בָּמַה כלשהי להכריז ממנה (למשל) כי מישהו מת. והעובדה כי בדיוק אותו מישהו דווקא חי… למה להניח לה לבלבל את המתבטא בפומבי? הריהי בגדר סתם פרט שולי ולא רלוונטי.

ואז…
הנמצא, הרואה, השומע (כאן או בעולם) מקבל את הדעה המגיעה אליו, כמו שהיא על פניה.
בין אם זו דעה צרה שאינה מתייחסת (או שוללת מכל וכל, ו/או בכלל קוברת) דעה (הגיונית) אפשרית אחרת, ובין אם זה פשוט שקר גס ובלתי מעוגן במציאות. ללא כל כלי לבדיקה וסינון.

ואני נזכרת, ושואלת: איפה, איפה הם אותם אנשים, שהוכיחו אחריות אישית (ממרחק השנים), כדוגמת ג'ון ניוטון, שלאחר שסחר בעבדים וחווה את הנושא על בשרו, יצא כנגדו מתוך ידיעה ברורה, הבנה מעמיקה, הפנמה מלאה כי אין אדם ששווה יותר מזולתו, אין אדם שיכול להיות רכושו של האחר.

וכל שנותר לי להוסיף: כל חיים (באשר הם חיים פרודוקטיביים ומכובדים), ראויים לכבוד. חיים אותם אין איש יכול להחליט ליטול (אם כרכוש ואם בהרג), אם בגלל דעה צרה או שקר, או כל המצאה אחרת.

L

להקשיב, קליק כאן.

רגעי מחשבה | Thoughts

Eternal Bond

ברית עולם

Ben of BU writing201's suggestion of sharing a local poem at first left me kind of numb. Though I loved the idea, I already shared a couple, which are the best I know (the first, the second). Eventually I decided to share a song, which is one of the best love songs (in my opinion). And that's because the world I inhabit, in general, is lately lacking all kinds of Love (which is possibly why I don't write despite this course's excellent prompts/forms/devices).

So, Eternal Bond, words by Ehud Manor, melody and singing by Mati Caspi (sang by a "him" to a "her". And poorly translated by me):

Soon, almost,
we'll be as one –
you put your hand
in mine for ever.
You're my witness
that I'm afraid,
that's why
my whole body trembles
tonight

day, day and night – all the time
on one trail
unmarked.
Day, day and night – all the time
together and alone
to you, to me – faithful.
Loving you tonight
and with you saddened,
loving you tonight
and with you excited
to the heart
till pain –
hoping, getting closer.

Slowly
we'll discover
who I am, who you are.
And maybe we'll learn
to concede
and to give more
till all that's left
is just our love.

Soon
light will rise
and I'm drunk
wanting to remember you
savor to the end of time.
Till we'll pass
and the drum beat
will die.

(published 1974).

Hopefully you liked it. Care to share your thoughts? Check out the Commenting Tip on the sidebar
L


ובעברית:

במסגרת קורס "שירה" שני בו אני משתתפת, שוב הוצע (כבקורס הראשון), לחלוק עם העולם שיר מקומי משמעותי (כבר חלקתי את גן נעול ו-הכניסיני).
לדוברי העברית לא נראה לי כי יש צורך להציג את השיר שבכותרת (ובכ"ז מילים – אהוד מנור, אותן ניתן לקרוא כאן; לחן ושירה – מתי כספי, אותו אפשר לשמוע לעיל).
אך אומר כי לדעתי האישית, שאינה מחייבת איש מלבדי, זה אחד משירי האהבה הגדולים. והיות ואהבה, על כל סוגיה, היא מה שחסר קצת בעולם בימינו (מה שאולי מונע ממני כתיבה), בחרתי בשיר הזה.
בתקוה לשמחות
L

רגעי מחשבה | Thoughts

Science… Fiction… Science

מדע… פיקציה… מדע

One fine day (a few years ago) I was walking up a quiet side street. A man was walking down, towards me. Suddenly he lifted a hand, aimed a tiny thing it held, pressed a (conceivable) button and presto – the parked car I was passing got ignited into (motorized) life.

To say I was surprised would be an understatement (I almost jumped out of my own skin). To say he didn't notice would simply be a lie (after all the man had eyes, we were alone there and close by). So, if both of us were aware that we're aware to each other, I couldn't help it –

"Does she drive for you as well?" I hopefully asked as memory, imagination and thought were totally absorbed by another car.
"No" the man answered and was quick to take refuge in his own, in full readiness for the road.

And lo and behold, just this weekend I (finally) heard of new investments and developments
I might have reenacted the historic disbelief in the feasibility of a horseless carriage when thinking of a driverless car. It may be good and well on a screen, but on real-life streets? To my surprise I found myself in two minds:

While a computer is less prone to err than a human and probably will pay more heed to rules and regulations, it may be less appropriate, these days, to provide new hacking challenges (seeing as some hackers are less than friendly). Especially when dealing with a ton-ton-and-a-half weighing tool that can so easily become a weapon, not to mention a lethal one at that.

Tough but a momentary opinion, as long as science is turning sci-fi into reality, I'm a bit sorry the autonomous car got its' chance first. Cause I'm suddenly thinking a HoverCar a much safer idea all around, wouldn't you agree?
L


ובעברית:

יום בהיר אחד (לפני כמה שנים) הלכתי לתומי ברחוב שקט וצדדי. ממול התקדם אדם לעברי. הלז לפתע הרים ידו, כיוון את החפץ המזערי שהחזיק, לָחַץ על כפתור (משוער) והופס – המכונית החונה לידה בדיוק עברתי הותנעה לחיים מוטוריים.

לומר שהופתעתי יהיה לשון המעטה (היות ודי קפצתי מעורי). לומר שהוא-מצדו לא שם לב יהיה סתם שקר (בכל-זאת, לאיש היו עיניים, היינו שם לבדנו ובקרבה יחסית). ואם כבר שנינו מודעים לכך ששנינו מודעים זה לזו ולהיפך, לא התאפקתי –

"היא גם נוהגת במקומך?" שאלתי בתקווה, בעוד מכונית אחרת משתלטת לי במהירות על זיכרון, דמיון ומחשבה.
"לא" השיב האיש ומיהר להיבלע בשלו, המוכנה לצאת לדרכה.

והנה, אך במהלך הסופ"ש האחרון שמעתי (סופסוף) על השקעות ופיתוחים
אולי שחזרתי ביני לביני את אי האמון ההיסטורי למול מרכבה בלי סוס, כאשר חשבתי על מכונית ללא נהג. אולי טוב ויפה על מסכים, אך בכבישים הממשיים? להפתעתי מצאתי עצמי מתלבטת:

בעת שמחשב טועה פחות מבן-אנוש ויתכן גם כי יקפיד יותר על חוקים, אולי קצת פחות ראוי, בימינו-אנו, לספק אתגר חדש להאקרים (חלקם בלתי-ידידותיים בעליל). במיוחד כשמדובר בכלי במשקל טון-טון-וחצי, היכול להפוך בקלות לכלי נשק, שלא לומר קטלני.

גם אם דעה רגעית, בכל הנוגע להפיכת מד"ב למציאות, קצת מצער אותי שמכונית-עצמונית קיבלה הזדמנות. מפני שלפתע נראה לי כי מכונית-רחפת יכולה להיות רעיון הרבה יותר בטוח מכל הכיוונים, לא ככה?
L