התפתחות, פיקטיבית חלקית

He awoke and automatically did all he usually does, before drinking the hot drink the machine gave him and putting the cup away. He exited his private space and reached his alloted vestibule in the complex. Sat down in front of his two-part computer, that sprang to life to his palm-print.
Messages piled endlessly from the past hours. Drawing new cotton gloves on his hands he glanced at his wall-screen, and saw orders after orders, from all over the world and in all the seven languages he new. Sighing slightly his finger touched the first order, that opened up to his gaze. Looking at the details sparked a shine in his eye and brought a smile to flirt with his lips. After the joyous moment he allowed himself, a new window he opened necessitated running quick fingers on the desk-screen. He imagined more than actually heard the hum and the faint expected 'ting', while the traylet sprung out of the gray barren wall under the screen, to hand him the blank sheet of paper he asked for. With him taking it, a quick 'swoosh' swallowed the traylet back. He placed the paper in its' place, by the side of the desk-screen. Some more touches, imaginary hums and 'ting's, and an elongated drawer jumped out, exactly above the new sheet, offering him the required tools. With the drawer's back-swoosh he was already hunched over the paper, slowly using the tools – first this, then the next, eyes alternating between his work and the wall-screen.
Finishing, he pressed the appropriate wall-button, and the scan-stick appeared, hovering-moving along the paper, lighting it in a pale blue light, before disappearing again. He consulted the wall-screen once more, touched other spots, 'ting's and swooshes and the used tools went back to their place and he slipped the meticulously folded paper into a marked, stamped and addressed envelope.
Inserting it through the slit in the desk, more touches (the kind that added the scan to the computerized message conforming execution) and that was it. The first task was complete.

Thus he went on working, filling in order after order, until a small and modest light on the screen went on, to signal meal time. In a different window he chose his usual sandwich and his favorite drink-pouch. He took off the slightly smudged gloves and threw them to the recycle-bin. He took his meal (which materialized in the pigeonhole next to his knee) and stood up. Conveyors and elevators later and he walked out of the complex and into the waning sunshine, from the opening above which a sign proclaimed 'Lost Arts Inc.', exchanging nods with the guard.

The garden was right next to the building. And it was that day of the week in which on one of the benches his four-year-old son waited for him, with his own meal and his nanny (that politely withdrew to a nearby bench). Talking and chewing the kid enumerated his friends, and their dads: the programmer and the doctor, the all-computer-science teacher and the graphic.
"And what do you do?" the son suddenly asked.
"I write" answered the indifferent father and took another bite.
"What's write?" asked the wondering kid.
"Writing…" the dad took a moment to reflect, finish chewing and swallowing, and then went on. "Remember your game with the keyboard, where each key you hit had a letter on it, and on the screen appeared the same letter that you hit?"
"Y.yes" the kid didn't understand. "You called it typing".
"True" responded the father. "But once upon a time, tens of years ago, when there weren't so many computers, these letters were 'drawn' with writing implements, pens, on paper. The act of drawing the letters was called 'writing'. Today there's no need to write, coz everyone has the comphone, the SHEs [Smart Home Environs, L] and the portacoms, and the world at large forgot how to handwrite. But there are still those who remember the result. And what happens is that from all over the world I get orders for personalized handwriting, the kind computerized machines can't produce. I mainly get orders for stylized signatures in different names on personally typed letters, on which the ordinary thumb-print is inappropriate. But sometimes I get an order for a complete letter" the father added, a bit proud. Remembering his first order of the shift he totally missed the glazing of his son's eyes, "you know – personalized handwriting, the kind that varies, with spelling mistakes, uneven lines, occasional ink smudges and such like"…

End of fiction.

Harlan Coben, in his book Miracle Cure of 1991 (which I just now read), wrote: "… there was something so personal about handwriting, something so individual…", and reminded me of two things:
The one – it seems but a week, a week and half ago, that my eye glanced over an apropos comment in one of the newspapers, stating that today's children already don't know how to handwrite.

Coben and the papers together reminded me of (the second) this pseudo-story I wrote almost exactly 4 years ago, coming from the wonder I explained then:
"… the development of computer-art didn't (yet) cancel out the manual painting and sculpting, but can it do so in future? And if so, what other lost arts will be a part of that future complex (if at all)?
And I suddenly find myself asking whether, as a Humanity, this development is what we want?".

The then-question seems to me even more relevant today.
It is not just the social-network in place of the social actual meeting between human beings face to face. It is not just the somewhat contempt of offices (such as Prime Ministry, Presidency, Parliament Membership) when statements are but a few lines hurriedly scribbled on-line. It is not just the technological development that in another moment will nullify the need to visit a flesh and blood doctor, that is (hopefully) blessed with other senses on top of the ones technology enables (which is what, only sight?).

It is all of it and then some, that more and more reduces the world of every one of us.
Yes, diminishes and restricts it. Since aside the ease of expression and access to hearers/readers, everything else contracts (corollary so): the attitude of the reader/listener, his (or her) understanding, attention and so on.
Which spreads the apathy. Which expands the alienation…

Your wondering
L

For more about handwriting, click here.

---

ובעברית:

הוא התעורר ועשה אוטומטית כל מה שהוא בדרך-כלל עושה לפני ששתה את המשקה החם, שהעניקה לו המכונה, והניח את הספל במקום. הוא יצא את חללו הפרטי והגיע אל התא שהוקצה לו במערך הכולל והתיישב מול מחשבו הדו-חלקי, שנעור לטביעת כף-ידו.
הודעות מהשעות האחרונות נערמו עד בלי סוף. תוך משיכת כפפות הכותנה החדשות על ידיו, העיף מבט על מסך הקיר, וראה הזמנות על גבי הזמנות, מכל העולם ובכל שבע השפות אותן ידע. באנחה קלה שלח אצבע אל ההזמנה הראשונה, שנפתחה מולו. עיון בפרטים הניץ אור בעיניו והביא חיוך לפלרטט עם שפתיו. לאחר רגע העונג שהרשה לעצמו, חלונית חדשה שפתח הצריכה הרצת אצבעות מהירות על מסך-שולחנו. הוא יותר דמיין מאשר שמע את הרשרוש, ולאחריו את ה'טינג' הקלוש והצפוי, בקפוץ המגשית החוצה (מהקיר האפור והחשוף שמתחת למסך), עליה נח הדף החלק שביקש. מיד כשלקח את הדף, ב'סווש' מהיר נבלעה המגשית חזרה למקומה. הוא הניח את הדף במקום המיועד לו בצד מסך השולחן. עוד מספר נגיעות, רשרוש דמיוני ו'טינג', ומגירה מוארכת קפצה, בדיוק מעל הדף החדש, מגישה לו את הכלים הנחוצים. עם ה'סווש'-חזרה שלה הוא כבר גהר על הדף, משתמש בכליו לאיטו – פעם בזה ופעם באחר, מביט במסך הקיר ובדף חליפות.
בסיימו לחץ על כפתור הקיר המתאים והסטיק-סורק נשלף ממנו ועבר על פני הדף, מאיר אותו אור כחול קלוש, בטרם נבלע חזרה. הוא נוֹעץ שוב במסך הקיר, נגע במקומות שונים, 'טינג'ים' ו'סווש'ים' וכבר החזיר את הכלים המשומשים למקומם והחליק את הדף, המקופל בקפדנות, אל תוך המעטפה, המסומנת, ממוענת ומבויילת.
שלשולה בחריץ המתאים במדף השולחן, נגיעות נוספות (כאלה שצרפו את הסריקה להודעה הממוחשבת, המאשרת ביצוע) וזהו זה. הסתיימה המטלה הראשונה.

כך המשיך לעבוד, ממלא הזמנה אחר הזמנה, עד שנוּרית קטנה וצנועה הבהבה על המסך, לסמן כי באה שעת ארוחה. בחלונית אחרת בחר בכריך הקבוע ושקיק השתייה שאהב, הסיר את הכפפות (המוכתמות-קלות) והשליכן לפח המיחזור, קיבל את ארוחתו מהתא לצד ברכו (בו התממשה הזמנתו) וקם על רגליו. מסועים ומעליות לאחר מכן והוא יצא את הבניין אל אור השמש המתמעט, מהפתח, מעליו הצהיר השלט 'אומנויות אבודות בע"מ', בהחליפו הנהונים עם השומר.

צמוד לבניין היה הגן. זה היה היום בשבוע, בו על אחד הספסלים חיכה לו בנו בן הארבע עם האומנת (שפרשה בנימוס לספסל אחר) וארוחה משלו. תוך שיחה ולעיסה הילד ציין חברים, ואבותיהם: התוכניתן והרופא, מורה מדע-הכלל-מחשוב והגרפיקאי.
"ומה אתה עושה?" שאל לפתע הבן.
"אני כותב" ענה האב באדישות ונגס שוב בכריכו.
"מה זה כותב?" שאל הילד בפליאה.
"כותב…" האב הרהר לרגע, סיים ללעוס ולבלוע ואז המשיך. "זוכר את המשחק שלך עם המקלדת, בו בכל פעם שהקשת על מקש עליו יש אות – על המסך הופיעה אותה אות?".
"כ.כן" הילד לא הבין. "קראת לזה הקלדה".
"נכון" ענה האב. "אבל פעם, לפני עשרות שנים, כשלא היו כל כך הרבה מחשבים, את האותיות האלה 'ציירו' עם כלי כתיבה, עטים, על דף נייר. הפעולה של ציור האותיות נקראה 'כתיבה'. היום כבר לא צריך לכתוב כי לכל אחד יש את המחפון [מחשב-טלפון, L], הסב"חים [סביבת בית חכם, L] והמחשא'ים [מחשב נישא, היות וגם אי אז בעתיד האקדמיה בטח לא תנוח על שמריה, או תמצא שם עברי לעצמה, L], והעולם שכח איך כותבים בכתב יד. אבל יש שעדיין זוכרים את התוצאה. ומה שקורה הוא שמכל העולם מגיעות אלי הזמנות לכתב יד אישי, כזה שהמחשב לא יכול לייצר. בעיקר מזמינים חתימות מסוגננות בשמות שונים על מכתבים אישיים מודפסים, עליהם לא מתאים לחתום בטביעת האגודל הרגילה. אבל לפעמים גם מזמינים ממני מכתבים שלמים" הוסיף בגאווה קלה, עת זיכרון ההזמנה הראשונה של תחילת המשמרת העלים ממנו את הזדגגות המבט בעיניי בנו. "אתה יודע – כתב יד אישי, כזה שמשתנה, עם שגיאות, שורות לא אחידות, כתמי דיו מזדמנים וכאלה"…

סוף פיקציה

הרלן קובן, בספרו תרופת פלא מ-1991 (שקראתי רק עכשיו), כתב: "… היה משהו כה אישי בכתב יד, משהו כה אינדיווידואלי…", והזכיר לי שני דברים:
האחד – נדמה לי שרק לפני כשבוע-שבוע-וחצי עיני חלפה על פני הערת אגב באחד העיתונים, שציינה כי ילדי היום כבר (!) לא יודעים לכתוב.

קובן והעיתון יחד הזכירו לי את (השני), הכמו-סיפור הזה, שכתבתי לפני כמעט 4 שנים (וחודש), מתוך התהייה שהסברתי אז:
"… הרי התפתחותה של אומנות ממוחשבת טרם ביטלה את מקומם של הציור הידני או הפיסול, והאם תוכל לבטל בעתיד? ואם כן, אילו עוד אומנויות אבודות יאוכסנו בקומפלקס העתידי ההוא (אם בכלל)?
ופתאום אני מוצאת עצמי שואלת: האם, כ-אנושות, זו התפתחות רצויה לנו?".

והשאלה דאז נראית לי עוד יותר רלוונטית היום.
זו לא רק הרשת החברתית במקום המפגש הממשי בין בני אדם. זה לא רק הזילות-מה בְּמוסדות (כמו רשות-ממשלה, נשיאוּת, חברות בפרלמנט) כאשר הצהרות הן רק מספר מילים נזרקות במהירות אל המרשתת. זה לא רק קידמה טכנולוגית שעוד רגע מבטלת את הצורך לבקר את הרופא בשר ודם, המבורך (בשאיפה) בעוד חושים מלבד אלו אותם הטכנולוגיה מאפשרת (ומה אלו, ראייה בלבד?).

זה הכל ביחד ועוד קצת, שמצמצמים את עולמו של כל אחד עוד ועוד.
כן, מצמצמים. כי בצד קלות הביטוי והגישה אל שומעים/קוראים, כל השאר מצטמצם (ביחס די ישר לדעתי): היחס של הקורא/שומע, הבנתו, שימת לבו, הנגיעה של הרעיון בו וכו'.
מה שמפיץ את האדישות. מה שמרחיב את הניכור…

שלכם בתהייה (עדיין)
L