רגעי ציטוט | Quotes

"מצב מלחמה קטן | A Small State of War"

לעברית, קליק פה.

That, of course, is a quote of the unforgettable Roger Zelazny (second Amber half, Sign of Chaos, end of chapter 7).
Sometimes, this quote fits.
Like now.

Hundreds of missiles on me and mine and 5 fatalities so far.

Starting at 3 in the morning – alarm siren after alarm siren – the neighbors 'got' some night sports. Going down the stairs and back up with the end of the siren, only to go back down again almost immediately. Not nice. I almost joined them. I even got dressed to go out, opened the door and…

it ended. After almost an hour.
Maybe tonight, if I dress quicker, it will end quicker?

My real worry is my mom. But I read in this morning newspaper where the missile fell in her town and it is nowhere near her. I'll let her rest a while longer. In her case the 'sport' is less grave – only from the bedroom to the residential secure space. However, a woman over 80 and not exactly in good health, is beyond Not Nice, but complicated.

I was planing to post something totally different today. But I don't feel like smiling. That post can wait another day. On the other hand – I haven't written at all in a while. So I thought if anyone worries about me I should say something.
And there, I said it. I'm fine.
I just don't feel like smiling.


זה, כמובן, ציטוט מרוג'ר זלאזני הבלתי נשכח (חמישיית אמבר השנייה, 'בסימן התוהו', סוף הפרק השביעי).
מדי פעם, הציטוט הזה מתאים.
כמו הפעם.

מאות טילים עליי ועל שלי ו-5 חללים עד כה.

משלוש לפנות בוקר – אזעקה רודפת אזעקה – השכנים 'זכו' להתעמלות לילה. לרדת במדרגות ולעלות עם סיום האזעקה, רק כדי לרדת שוב כמעט מיד. לא נעים. כמעט הצטרפתי אליהם. אפילו התלבשתי כדי לצאת, פתחתי את הדלת ו…

זה נגמר. אחרי כמעט שעה.
אולי הלילה, אם אתלבש מהר יותר, זה ייגמר מהר יותר?

הדאגה האמיתית שלי ממוקדת באימא שלי. אבל קראתי בעיתון הבוקר היכן נפל הטיל בעיר שלה וזה לא בקרבתה. אניח לה לנוח עוד זמן-מה. במקרה שלה ה'התעמלות' חמורה פחות – רק מחדר שינה אל ממ"ד. אבל-ברם-אולם, אישה מעל שמונים ולא ממש בבריאות טובה, וזה כבר לא 'לא נעים', אלא ממש מורכב.

תכננתי להעלות היום פוסט אחר לגמרי. אבל לא מתחשק לי לחייך. אותו פוסט יחכה ליום אחר. מצד שני – מזמן לא כתבתי כלום. לכן חשבתי שאם יש מי שדואג לי אולי כדאי שאגיד משהו.
והנה, אמרתי. אני בסדר.
רק לא מתחשק לי לחייך.

המיוחדים | Special Moments·רגעי ציטוט | Quotes

Nothing New Under the Sun

אין חדש תחת השמש

I hardly expected what was coming (in my mind and conscience) when my eye reached these words:

"As a child I was taught what was right, … I was given good principles, but left to follow them in pride and conceit. … I came to you without a doubt of my reception. You showed me how insufficient were all my pretensions to please a woman …
I believed you to be wishing, expecting my address".

It stopped me. So I took some time to think. To feel.
It wasn't the first time I read these words (and probably not the last). But all of a sudden everything seemed different. The feel of the idea was somehow altered. I lost sight of the scene, the story, and found myself thinking of men harassing women.

I remembered those who harassed me.
I remembered their confidence. The way they approached me. As if convinced that… just so – without a shred of a doubt about their reception. With no idea about how lacking are their pretensions. Could they have thought that I too was wishing, expecting them? Maybe. I don't know. However, looking back – they behaved as if they thought that.
And as far as I'm concerned – they were lacking not just as to their pretensions, but also in their view of the reality in front of them. Seeing as I did NOT encourage any of them. In any way.
And, by the way, I acted accordingly. I resisted. And managed to prevent the escalation of the situation to places I wouldn't wish anyone to reach (including me).

The above quote is from Pride and Prejudice, by Jane Austen, chapter 58.
(fair warning – Spoiler coming. Whoever hasn't yet read the book and intends to fill in this specific gap – reading the rest of this post is to your decision).

After Fitzwilliam Darcy declares his love again (and differently!), and is accepted, he and Elizabeth Bennet talk (also) about the previous time he asked for her hand.
He first appealed convinced she'd accept, acted as a bully (!), thought he was expressing himself honestly and openly, but in fact (and from her point of view) he humiliated and insulted her.
And to the welfare of all women anywhere – Elizabeth didn't shut up.
Despite the limitations of the period in which her character exists, she reproves him. She stands her ground. She tells him exactly what she thinks of him.
She refuses (and I will ignore for a moment the stage in which this character is when refusing, as well as her development up to the above mentioned monologue. That's because…)

There is another bully in this story. Wickham.
Unlike Darcy, Wickham doesn't entirely walk the (times) line, and allows himself (in some cases) to get carried away into actual action.
Meaning – if Darcy (at the beginning of the story) thinks he is entitled to everything and expresses himself accordingly in words/speech, Wickham  thinks he is entitled to everything and (maybe in instances he deems to present no harm to himself) he dares to act: he gambles, lies, maligns, sleeps around (which was definitely not acceptable then) up to the hight of the drama – he carelessly places Elizabeth's youngest sister in a (then) disgracing situation: living with a man she is unmarried to.

By the end of the story Austen leaves Wickham, probably, still submersed in his wicked ways without any remedy. But Darcy takes Elizabeth's reproof as a lesson. A lesson that teaches him where he went wrong, helps him evolve until he is capable of the understanding he shows in the monologue I quoted from.

Leaving out the innocence or guilt of those who were lately (locally) reported as (at least) harassing women (allegedly, for now), the mere existence of the suspicions in the background of my re-reading this book, threw (to my eyes) a new light on what Darcy says here. A light that showed me an emphasis to which I was unaware before.

Don't get me wrong! I do NOT condone, excuse or accept in any way any inappropriate behavior, towards women in particular, nor towards people in general.
But especially when women are concerned, some understanding of a possible foundation, can help any woman better understand also that…

No one is entitled to whatever she is unwilling, doesn't want, and/or doesn't choose to give.

There are many, and can be so many more factors that may cause a person to hurt another, whether consciously or unconsciously. But it seems to me that underneath it all, at the base stratas, stands the feeling that 'I'm entitled'.

That is – the person hurting another (might) be thinking/feeling one of these: either they're entitled to, so they'll take; or they're deprived of what they're entitled to, so they'll prevent the deprivation (and will take).

Woman – remember Austen's Elizabeth.
At the end of the 1700's-the beginning of the 1800's (in England), woman was property passing from her father's hands to her husband/owner (at best. At worst – the single woman had very few ways to make a living, if at all).
One woman objecting to this (Jane Austen), finding her own way in the world she inhabited the best she could, without becoming owned, wrote a wonderful character here.

An imperfect character, with flaws and limitations, that goes through a development process within the story. And even so, while Elizabeth has not yet understood her own folly (her pride and prejudice, after all the title doesn't relate to Darcy alone) she still understood and knew her self-worth.
She objected to the one that treated her inappropriately, with no real consideration of the facts that he is a) a man (that back then – he alone had the opinion and vote); and b) that he is rich (which reiterates him being the opinionated one at those times, not to mention the class money put him in).

Her (above mentioned) self-worth – in the sense that without comparing herself to anyone, she knew who she was, and what attitude she deserved from anyone, for being a person.

Though Elizabeth is a fictitious character, she and the others in this story (as well as in Austen's other stories) have to be based on reality.
Jane Austen didn't write a detached fantasy (like the Bronte sisters). And these two (delightful) bullies wouldn't have been written the realistic way they were (which still relates to our days, some 200 years after-writing) if not for Austen's personal experience of the relevant arch-type (at the very least), whom she had to encounter and to thoroughly understand in order to write as she did.

Today, the international womens' day (though rather loosely related to its proclaimed aim), when (local) news are full of reports of suspicions, I cannot help but say:

Woman – if you like the one who makes a pass at you, and their way to do so, and you choose to accept – you take a responsibility. Stand up to it.
If you deem it inappropriate in any way –

Remember Austen's Elizabeth.
To a boss, a superior in any way, and/or any rank above you (police or military), and/or any other man.
Don't be frozen in headlights, allowing to be run over.

No one is entitled to what you do not consent to give.



כלל לא חזיתי מראש את העתיד לקרות (בדעתי ותודעתי), כשעיני הגיעה למילים הבאות (בתרגומי החופשי):

"כילד לימדו אותי מה נכון, … הוענקו לי עקרונות טובים, אך הותר לי ליישמם בגאווה ויוהרה. … באתי אליך ללא צל של ספק שתקבלי אותי. הראית לי עד כמה לוקות היומרות שלי למצוא חן בעיני אישה…
האמנתי שאת מייחלת, מצפה להצעתי".

זה עצר אותי. אז הקדשתי זמן למחשבה. לְהרגשה.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שקראתי מילים אלה (וכפי הנראה גם לא האחרונה). אך לפתע-פתאום הכל נראה לי לגמרי אחרת. תחושת הרעיון הייתה שונה. נעלם לי לרגע מה שקורה בסצינה עצמה, בסיפור, ומצאתי את עצמי חושבת דווקא על הטרדת הגבר את האישה.

נזכרתי באלו שהטרידו אותי.
נזכרתי בביטחון שלהם. בדרך בה ניגשו אלי. כמו משוכנעים ש… ממש ככה – ללא צל של ספק שאקבל אותם. מבלי לדעת כמה לוקות היומרות שלהם. היתכן שחשבו גם שאני מייחלת, מצפה להם? אולי. אין לי מושג. אם כי במבט לאחור, הם בהחלט התנהגו כך.
ומבחינתי – הם לקו לא רק ביומרות שלהם, אלא גם בראייתם את המציאוּת שלמול עיניהם, היות ולא עודדתי איש מהם. כלל לא הייתי בכיוון.
ו, אגב, פעלתי בהתאם. התנגדתי. ובכך מנעתי את הסלמת המצב למקומות בהם אני לא מאחלת לאף אחת להימצא (כולל אותי).

הציטוט לעיל הוא מ-גאווה ודעה קדומה, של ג'יין אוסטן, פרק 58.
(זהירות, ספוילר. מי שלא קרא/ה את הספר ומתעתד/ת להשלים את הפער – המשך קריאת הפוסט הזה על אחריותך).

לאחר שפיצוויליאם דארסי מצהיר שוב (ואחרת!) על אהבתו, ומתקבל (הפעם) בברכה, הוא ואליזבת' בנט מדברים (בין היתר) על הפעם הקודמת שביקש את ידה.
בפעם הראשונה, הוא בא אליה משוכנע שהיא תסכים, התנהג בבריונות (!), חשב שהוא מתבטא בכנות וגילוי לב, אך למעשה (ומבחינתה) השפיל והעליב אותה.
ולרווחת כל הנשים באשר הן – אליזבת' לא שתקה לו.
למרות התקופה המגבילה בה הדמות מתקיימת, היא הוכיחה אותו. עמדה על שלה. אמרה לו מה דעתה עליו.
היא סירבה לו (ולרגע אתעלם מהשלב בו הדמות נמצאת בעת סירובה, כמו גם מההתפתחות שלה עד המונולוג לעיל. וזאת כי…).

בסיפור יש בריון נוסף. וויקהאם.
להבדיל מדארסי, וויקהאם לא לגמרי נשאר בתלמי התקופה, ומרשה לעצמו (במקרים מסויימים) להיסחף בדרכיו הנלוזות עד למעשים של ממש.
כלומר – אם דארסי (בתחילת הסיפור) חושב שהכל מגיע לו ומתבטא בהתאם במילים/דיבור בעיקר, אזי וויקהאם חושב שהכל מגיע לו ו-(יכול להיות שרק במקרים, שנדמה לו כי לא יזיקו לו) הוא מעז גם לפעול: להמר, לשקר, להלעיז, להשתעשע עם נשים (מה שבכלל לא היה מקובל אז), עד לשיא – הוא מעמיד את אחותה הצעירה של אליזבת', כלאחר יד, במצב שבזמנם היה חרפה לנשים: לגור עם גבר ללא הכשר הנישואין.

להבדיל מוויקהאם (אותו אוסטן משאירה בסוף הסיפור עדיין, כנראה, שקוע בדרכיו ללא תיקון), דארסי לוקח את התוכחה של אליזבת' כשיעור. שיעור המלמד אותו את טעותו, מפתח אותו עד היותו מסוגל להבנה שהוא מראה במונולוג ממנו תרגמתי לעיל.

מבלי להתייחס כלל לאשמה או חפות של המדוּוחים לאחרונה כמי ש(לפחות) הטרידו נשים (בינתיים – לכאורה), עצם קיום החשדות ברקע קריאתי השליך לעיניי אור חדש על מה שדארסי אומר פה. אור שהראה לי הדגשים להם לא הייתי מודעת לפני כן.

אל תבינו לא נכון! אני לא מצדיקה, לא מתרצת ולא מקבלת (!) בשום דרך התנהגות בלתי נאותה, כלפי נשים בפרט ואנשים בכלל.
אבל במיוחד בעניין נשים, הבנה כלשהי של הבסיס האפשרי, יכולה לעזור לאישה להבין עוד ש…

לאף אחד לא מגיע מה שהיא איננה מוכנה/רוצה/בוחרת לתת.

יש הרבה, ויכולים להיות עוד הרבה יותר גורמים העשויים/עלולים להביא אדם לפגוע בזולתו, אם במודע ואם בלא-מודע. אבל נראה לי כי בִּבְסיס הדברים, ממש למטה, באחת השכבות התחתונות ביותר, עומדת התחושה ש'מגיע לי'.

זאת אומרת – האדם הפוגע (אולי) חושב/מרגיש אחד מהשניים: או שמגיע לו ולכן ייקח; או שנמנע ממנו מה שמגיע לו ולכן ימנע את הקיפוח (ולכן ייקח).

אישה – זכרי את אליזבת' של אוסטן.
בסוף שנות ה-1,700-תחילת ה-1,800, באנגליה, האישה הייתה רכוש, העובר מידי אביה לידי בעליה (במקרה הטוב. במקרה הגרוע – לרווקה לא הייתה הרבה פרנסה, אם בכלל).
אישה אחת שהתנגדה לזה (ג'יין אוסטן), שמצאה את דרכה האישית בעולם אותו אכלסה, כפי שניתן היה לה, מבלי להפוך רכושו של בעלים כלשהו, כתבה פה דמות נהדרת.

אוסטן כתבה דמות בלתי מושלמת, עם פגמים וחסרונות, שעוברת תהליך התפתחות במהלך הסיפור. ועדיין, עוד כאשר אליזבת' טרם עמדה על טעותה-היא (גאוותה שלה ודעתה הקדומה, הרי הכותר לא מתייחס לדארסי בלבד) בכל-זאת הבינה וידעה את ערך עצמה.
התנגדה למי שהתייחס אליה בדרך לא נאותה, וזאת מבלי להתחשב מדי בכך שהוא א) גבר (שבזמנים ההם – הוא לבדו היה בעל הדעה וזכות ההצבעה); וב) שהוא עשיר (וגם כאן בעל המאה היה במשנה תוקף בעל הדעה באותם זמנים, שלא לדבר על המעמד שכסף היקנה לו).

ערך עצמה לעיל משמעו – מבלי להשוות את עצמה לאף אחד אחר, אלא מי היא ומה היחס לו היא ראויה, בזכות היותה אדם.

למרות שאליזבת' דמות פקטיבית, היא ושאר הדמויות בסיפור הזה (כמו גם בשאר סיפוריה של אוסטן) חייבות להיות מבוססות על מציאוּת.
ג'יין אוסטן לא כתבה איזו פנטזיה מנותקת (בנוסח האחיות ברונטה). וגם שני הבריונים (החביבים) הנ"ל, לא היו נכתבים בדרך המציאותית בה נכתבו (דרך שעדיין מתייחסת אל מציאות-ימינו, מאתיים שנה לאחר כתיבה), אלמלא ניסיון אישי של אוסטן עם (לכל הפחות) האב-טיפוס הרלוונטי, בו בוודאי הייתה צריכה להיתקל ולהבין לעומק בכדי לכתוב אותו כפי שכתבה.

ביום האישה הבינלאומי (ובקשר רופף למטרתו המוצהרת), כאשר החדשות מלאות דיווחים על חשדות, אני לא יכולה שלא לומר:

אישה – אם בא לך על מי שמתחיל איתך, דרכו להתחיל נראית לך ובחרת להיענות בכיוון – לקחת על עצמך אחריות. עמדי בה.
אם לא בא לך על מי שאינו מתנהג איתך כראוי –

זכרי את אליזבת' של אוסטן.
גם למעסיק, גם לבעל המרוּת, גם לבעל הדרגה, כמו גם לכל גבר אחר.
אל תהיי כחיית הבר הקפואה למול פנסי המכונית, מתירה את הדריסה.

לאף אחד לא מגיע מה שאת לא מוכנה לתת.


רגעי ציטוט | Quotes·רגעי צילום | Pix Moments

"God's Garden Is Big"

"גדולה הגינה של אלוהים"

Or, the original version "Mare-i grădina lui dumnezeu". (The English version would probably be – it takes all sorts to make a world. But I'm sorry, I like the idea of a garden better…).

Well, as for myself, I'm not at all religious. Though as a child I frequently heard my mother say the above quoted.
What it always meant to me, and still does, is that there is room in this world for everyone. Literally.

160307 fns 2

The graceful (flower), the temporarily dried up (twig), the fresh (green), the trembling (leaf), the stiff (metal rod), the rounded (never-ending circle), the hidden (anything behind this garden-border).
The sun shines on them all, including the outside-the-box (fence) types.

The Home assignment of Photo101 got me thinking of so many things and angles, that I (naturally) went for the Variety that makes my own home, the diversity of people I meet (as represented by one of the fences in the street where I live).

For Humanity itself varies, and that is how it should be (otherwise, it would have been very boring).

Happy Monday everyone

P.S. While looking up the correct spelling, with all the marks and such, I found out that the sentence has a second part, which I am extremely happy (!) NOT to have known about growing up (oh my, I always knew my mom was clever, but this takes her up another notch).
The translation of the full saying will go something like – "big is god's garden, and many jump the fence when the gate is wide open…".
I find that derisive. Which makes me like even more my mother's (positive) short version.


ובכן, כשלעצמי – אני בכלל אתאיסטית. אך כילדה שמעתי את הציטוט לעיל מפי אימא שלי לעיתים מאד קרובות.
ומשמעותו – שיש מקום בעולמנו לכל אחד. פשוט ככה.

160307 fns 2

החינני (פרח), המיובש זמנית (זלזל), הרענן (ירוק), הנידף ברוח (עלה), הנוקשה (מוט מתכת), נטול הזוויות (במעגל הבלתי נגמר), החבוי (כל מה שמאחורי גבול-החצר לעיל).
השמש זורחת על כולם, כולל אלו שמחוץ לקופסא (לגדר).

משימת ה"בית" בסדנת הצילום גרמה לי לחשוב על כל כך הרבה דברים, עד כי בחרתי (באופן טבעי) ב-גיוון המהווה את ביתי האישי, ובו גם מגוון האנשים שאני פוגשת בארצנו הרב-גונית (כמומחש על-ידי אחת הגדרות ברחוב בו אני גרה).

הרי האנושות עצמה מגוונת, וכך היא צריכה להיות (אחרת, היא הייתה מאד משעממת).

שני שמח לכולם

נ.ב. בחיפוש אחר האיות הנכון, על כל סימניו, מצאתי כי לאמירה יש חלק שני, אותו אני מאד (!) שמחה שלא שמעתי בשנים המעצבות (וואו, תמיד ידעתי שאימא שלי חכמה, אבל זה מעלה אותה עוד דרגה).
תרגום האמירה המלאה יהיה משהו בנוסח – "גדולה הגינה של אלוהים, ורבים קופצים מעל הגדר בעת שהשער פתוח לרווחה…".
אני מוצאת את הגרסא השלמה מזלזלת ולעגנית. מה שגורם לי לאהוב עוד יותר את הגרסא המקוצרת (והחיובית) של אימא שלי.

רגעי דעה | Opinions·רגעי ציטוט | Quotes

My "Favorite" Quote

הציטוט ה"חביב" עלי

"There are few people whom I really love, and still fewer of whom I think well. The more I see of the world, the more I am dissatisfied with it…".

That is what Elisabeth Bennet tells her sister Jane in chapter 24 of Pride and Prejudice by Jane Austen.

While Love is the foremost power that moves and motivates me (including the Love I feel towards Mankind in general), and while with my blogging I try to be both a-political and positive, I can't seem to help it. This quote is the one that keeps popping into my mind and thoughts in increasing frequency.

Look, loving Mankind, I whole heartedly believe humans have rights.
However, and more so lately (or, at least, so it seems to me), others, who say they too believe in human rights, exclude the human that is me.

As if it is perfectly okay to attack me on the street.
As if I have no right to go on with my life (sitting in a pub, or going to the store) without risking being murdered.
As if I am worth less than another.
Simply because of where I was born.
And because I chose to go on living in this place that is my home.

And how can I be satisfied with a world in which the General Secretary of the United Nations thinks feelings like fear and frustration allow, and/or justify, and/or explain, and/or legitimize and/or make reasonable the act of –


Well, I totally disagree.

Acts of Terror are acts of Terror wherever they happen. Their result is sometimes the murder of a soul (by the trauma, or the wound, or the maiming, or all of these combined) or the murder of the whole human (body and soul), that should have had the right to live unmolested like any other human.

Murderous Terror attacks have no allowance, justification, explanation, reason, and especially no legitimacy in a world that stands by human rights.
Californians have the same right to live as do the French, as do the Kenyans, as does each and every human who suffered Terror anywhere on this globe.
Including the Israeli humans.

Well, if I could reach Ban Ki-Moon I'd show him this post, written out of years of anger at his surreal statements.
Funnily enough, though I too feel fear, frustration and such like as well, yet here I am – able to express myself in words, without too much vehemence, and most definitely and certainly without murdering anyone, not of body nor soul.


For more quotes, click here.


"מעטים האנשים אותם אני אוהבת באמת, ורק על ספורים מביניהם אני חושבת טובות. ככל שאני רואה יותר מהעולם, כך אני פחות מרוצה ממנו…".

אמרה אליזבת' בנט לאחותה ג'יין בפרק 24 של גאווה ודעה קדומה, מאת ג'יין אוסטן.

בעוד אהבה היא הכוח העיקרי המזיז לי ומניע אותי (כולל אהבת האנושות), ובעוד בבלוגי השתדלתי להיות גם א-פוליטית וגם להישאר חיובית, אני לא יכולה להתאפק. הציטוט הזה צץ בתודעתי ומחשבותיי בתדירות הולכת וגוברת.

ראו, כאוהבת אנושות, אני מאמינה בלב שלם כי לאנוש יש זכויות.
אבל-ברם-אולם, יותר ויותר לאחרונה (או, לפחות, כך זה נדמה) אחרים, אשר אומרים כי גם הם מאמינים בזכויות אנוש, לא כוללים בכך את האנוש שהוא אני.

כאילו שזה לגמרי בסדר להתקיף אותי ברחוב.
כאילו אין לי שום זכות להמשיך בחיי (לשבת בפאב, או ללכת למכולת) מבלי להסתכן ברציחתי.
כאילו שאני שווה פחות מאחר.
רק בגלל המקום בו נולדתי.
ובגלל בחירתי להמשיך לחיות במקום הזה שהוא ביתי.

ואיך אני יכולה להיות מרוצה מעולם בו מזכ"ל האו"ם חושב שתחושות כמו פחד ותסכול מותירים, ו/או מצדיקים, ו/או מסבירים, ו/או נותנים לגיטימציה, או הופכים את זה ל"בסדר" –


ובכן, אני לחלוטין לא מסכימה.

פיגועי טרור הם פיגועי טרור בכל מקום בו הם קורים. תוצאתם היא לעיתים רצח הנפש (אם ע"י הטראומה, או הפגיעה, או המום שהוטל, או כל אלו יחד) או רצח כל האנוש (גוף ונפש), אשר הייתה צריכה להיות לו הזכות לחיות ללא פגע כמו כל אנוש אחר.

לפיגועי טרור רצחניים אין הרשאה, הצדקה, הסבר, סיבה, ובמיוחד אין לגיטימציה בעולם הדוגל בזכויות אנוש.
בכל מקום.
לחיים בקליפורניה יש אותה זכות לחיות כמו לחיים בצרפת, בקניה, ובכל מקום אחר בו סבלו מפיגועי טרור בעולמנו.
כולל בישראל.

ובכן, אם יכולתי לתקשר עם באן קי-מון, הייתי מראה לו את הפוסט הזה, שנכתב מתוך שנים של כעס על הצהרותיו ההזויות.
מצחיק, אבל למרות תחושות משלי של פחד ותסכול, הנה אני מסוגלת לבטא את עצמי במילים, ללא התלהמות רבה, ובוודאי שבטח מבלי לרצוח אף אחד, לא גוף ולא נפש.


לעוד ציטוטים מבלוגרים בוורדפרס, קליק פה.

המיוחדים | Special Moments·רגעי ציטוט | Quotes

David Bowie

דיוויד בואי

I remember that Monday morning, a week ago. I was furiously typing my (then) next post. The radio rattled in the background. Suddenly the voice coming from it said rumors claim David Bowie is dead.
I couldn't go on.

Though it is the way of the world, unlike other renown people who passed on, this passing struck me mute.
And now I can finally find some words.

The knowledge that David Bowie exists in this world accompanied my life just like the knowledge that there is a sky and the sun shines in it – whether in full summer mode or hidden by a storm. The sun is always there, waiting to shine when possible.
Not to the be taken for granted, but… well… as a force of nature. And…
Some sort of sun did go out by his passing. But not exactly. Maybe just an aspect of it. Because…
With the sadness that he won't sing again, won't come out with something new, won't renovate, David Bowie is still here, there and everywhere. His songs and albums. The ones I know and the ones I haven't yet encountered. Parts of him will always exist.

I took the albums I have, looked through them, and found a quote:

"For me a chameleon is something that disguises itself to look as much like its environment as possible. I always thought I did exactly the opposite of that".
David Bowie, 1993
As attached to the Dream Anthology 1966-68.

And for me that is enough said. For now.



אני זוכרת את אותו בוקר יום שני, לפני שבוע. ישבתי והקלדתי בשטף את הפוסט שרציתי ותכננתי להעלות באותו יום. הרדיו קרקש ברקע. לפתע הקריין אמר ששמועות אומרות שדיוויד בואי הלך לעולמו.
לא יכולתי להמשיך.

זו אמנם דרכו של העולם. אבל בשונה מאנשי-שם אחרים שהלכו לעולמם, מותו של דיוויד בואי היכה אותי לפחות באלם.
אבל עכשיו, סוף-סוף, אני יכולה למצוא אילו מילים. כלשהן.

הידיעה שדיוויד בואי מתקיים בעולם ליוותה את חיי בדיוק כמו הידיעה שיש שמיים וזורחת בהם שמש – בין אם בולטת ביום קיץ ובין אם נחבאת ביום סערה. השמש תמיד שם, מחכה לזרוח כשאפשר.
לא כ-מובן מאליו, כי אם… ובכן… ככוח-טבע. ו…
שמש כלשהי כבתה עם מותו. אבל לא בדיוק. אולי רק פן שלה.
כי עם העצב על כך שהוא לא ישיר שוב, לא יחדש שוב, לא יתחדש שוב, דיוויד בואי עדיין שם, כאן ובכל מקום. שיריו ואלבומיו. אלו שהכרתי ואלו שטרם. חלקים ממנו תמיד יתקיימו.

לקחתי את האלבומים שיש לי לידי, הצצתי בהם וגיליתי ציטוט שלו:

"לדעתי, זיקית מהווה דבר המסווה את עצמו כדי להיראות כמה שיותר כמו סביבתו. תמיד חשבתי שנהגתי בדיוק להיפך".
דיוויד בואי, 1993
כמופיע בעלון המצורף לאנתולוגיית החלום 1966-68.

ומבחינתי זה די והותר, לעת עתה.


בחיוך | With A Smile·רגעי מחשבה | Thoughts·רגעי ציטוט | Quotes

The Weight of Knowledge

משקל הידע

It happened… during the previous winter. I remember it like it happened… as stated – last year.
I was in bed. Doing what? I haven't a clue. Maybe I was reading. Possibly knitting? The details are long gone. In any case I was home alone.
Outside raged a storm.
And then it happened. The strangest moment.

The sliding door between me and the (enclosed!) balcony opened of its own accord. That in itself is scary enough when I'm by myself. But (!), instead of moving sideways in its track, the door opened into the room, like on an upper hinge. Like a cat flap pushed in.

Well, that's doubly scary.
And immediately following the scare (or even with it) the need for an action of some sort rose in me. After all when something decides all of a sudden to snap right out of the ordinary, one must do something about it, right?

Not that I stopped to phrase it in so many words. I didn't have time for that. After a momentary panic I leaped out of bed and put my shoulder to it, to hold the door in its' place, even if for just a moment.
But, of course, I couldn't just stand there till the storm blew over (or at all). Certainly not without freezing while out of the blankets.
So I let my gaze rove over the room, going through all it had on offer till we halted (my gaze and me) on the…
??… !!…

the encyclopedia. Yes. It could work…

I ran to and fro barricading the rogue door with almost all the volumes (mainly leaning on it but two supported by the shoulder of the adjacent piece of furniture).

I went back under blanket-cover. While defrosting I also got back to thinking…
The door could have parted company with its railing. Could have fallen. Gotten broken.
Worse – it could have fallen on, and broken, me.
And what kind of an apartment is this, through which the wind can pass freely, without the slightest consideration of fastened windows, shutters and closed doors? As if they're not there at all…
Well, at least I had my encyclopedia, to help me cope.

And then I started chuckling. 'Yeah, right…

the weight of knowledge keeps doors shut tight…'

(but is there anyone, other than JJ Abrams*, that can understand that?).



I almost forgot the whole thing until the latest storm, during which the same door started making noises of an approaching surrender to the insolent wind. And it was again encyclopedia to the rescue. Thus door, volumes and me passed safely through another tempest.

* – The link leads to a collection of quotes from episode 14 of the first season of Fringe. The relevant quote is the last one.

You don't want to click? Here's the part I mean:
"…the human mind at birth is infinitely capable, and every force it encounters, social, physical, intellectual, is the beginning of a process [of] limitation. A diminishing of that potential… the natural shrinking of brainpower…".

When Life gives you lemons… for more Not Lemonade moments click here.


זה קרה… בשנה שעברה. אני זוכרת את זה כאילו שזה קרה… כמוצהר – בשנה שעברה.
שכבתי במיטה. באמצע מה הייתי? אין לי מושג. אולי קראתי. שמא סרגתי? פרטי הפרטים נעלמו מזמן. אך בכל מקרה הייתי לבד.
בחוץ השתוללה סערה.
ואז זה קרה. הרגע המאד מוזר.

דלת ההזזה, שביני לבין המרפסת (הסגורה!), נפתחה מעצמה. כבר זה מבהיל כשלעצמו, כשאני כאן לבד. אבל (!), במקום להיפתח ימינה לאורך מסילתה, הדלת נפתחה אל תוך החדר, פנימה, כמו על ציר עליון (כמו פתח של חתול, הנדחף קדימה על-ידי אפו).

ובכן. זו כבר בהלה כפולה ומכופלת.
מיד לאחר הפחד הפתאומי (או, אולי, אף במקביל) עלה בי הצורך הפיזי בפעולה כלשהי. הרי כשמשהו-כלשהו מחליט לפתע לקום ולצאת מגדר הרגיל חייבים לעשות משהו בגינו, לא?

לא שניסחתי את זה לעצמי באלו המילים. לזה לא היה לי זמן. כי לאחר רגע ההלם הראשוני זינקתי מהמיטה ונשענתי על הדלת, להחזיקה במקומה, ולוּ לרגע.
אבל מובן שלא יכולתי להמשיך לעמוד שם עד שוך הסופה (או בכלל). בטח לא בלי לקפוא מחוץ לשמיכה.
כך שהקפתי את החדר במבט. עברתי על כל מה שנקרה בדרכו עד שנעצרנו (מבטי ואני) על…
??… !!…

האנציקלופדיה. כן. זה יכול לעבוד…

רצתי הלוך ושוב עד שחסמתי את הדלת הסוררת בכרכים (נשענים עליה בעיקר, אך שניים אף נתמכים בצד הרהיט שליד).

חזרתי לשמיכה. בעודי מפשירה חזרתי גם לחשוב…
הדלת הייתה יכולה לעוף ממסילתה. ליפול. להישבר.
או, גרוע יותר – ליפול עלי ולשבור אותי.
ואיזו מן דירה זו, דרכה הרוח יכולה לעבור מבלי להתחשב בשום חלון (שמשה במסגרתה), תריס ודלת (בעצם, לא בבודד אלא רבים). כאילו אלו בכלל לא שם ולא מהווים שום מחסום.
נו, לפחות הייתה לי האנציקלופדיה לעזר.

ואז התחלתי לצחקק לעצמי. 'כן, בטח…

משקל הידע שומר על דלתות סגורות…'

(אך האם יש מי מלבד ג'יי.ג'יי. אברמס*, שיבין זאת?).



כמעט ושכחתי מכל העניין, עד הסופה האחרונה. ואז, במהלכה, כשהדלת התחילה להשמיע רעשי כניעה קרבה לרוח החצופה, שוב נחלצה האנציקלופדיה לעזרה.
וכך הדלת, הכרכים ואני עברנו בשלום עוד סערה.

* – הקישור מוביל לאוסף ציטוטים מהפרק ה-14 של עונה הראשונה של הסדרה פרינג', עליה חתום האיש. הציטוט הרלוונטי לכאן הוא האחרון.

למי שלא רוצה להקליק, הרי תרגומי האישי:
"…בעת לידה, למוח האנושי יש יכולות בלתי מוגבלות, וכל השפעה על המוח האנושי – חברתית, פיזית, אינטלקטואלית, מגבילה את היכולות, מפחיתה את הפוטנציאל… [וזה] התהליך הטבעי של התמעטות היכולת השכלית".

רגעי דעה | Opinions·רגעי ציטוט | Quotes

A Camouflaged Quote, or Part II

ציטוט מוסווה, או החלק השני

At the previously mentioned WP activity (in Part I), participants were offered another quote:

"Camouflage is a game we all like to play, but our secrets are as surely revealed by what we want to seem to be as by what we conceal".
Russell Lynes

And yet again (as previously) I didn't bother to look it up.
I don't know who Russell Lynes is. He may be the highest intellect around. I'm not really judging Russell Lynes the person.
Plus – let me be clear: I have nothing whatsoever (!) against anyone responding well to this quote (perish the thought).

Now, I'd be the first to admit I may have been influenced either by my (then) reading material and/or by local current affairs. Be that as it may, the fact remains that as for myself, I'm sorry, but there hardly was (or is) any part of this quote I agree with, including the wording.
Hardly, since the one (and only) thing I can accept is that sometimes people lacking self-confidence may act like the most confident of all.

But what really provoked me is (a) the accusation of "concealment" and (b) seeing the whole as a "game".

You see, in my actual life (off-line) I never met anyone who didn't, at some point in their lives, get hurt in some way or other (emotionally hurt in various degrees. Even if just a still rankling childhood insult, which lingers like that because it did hurt at the time).
(A quick explanation – people open up to me faster and deeper than I would have in their place. Almost as if something in me triggers their confession).
Thinking of my own past-hurt (and the confided ones), I regret the need to touch the issue but I see it nonetheless.

Some past-hurt may be so colossal, that it can even get buried in the subconscious in its entirety, when the conscious part of the human just can't deal with it.
Some may glide off our backs (so to speak).
In between there's such a myriad of degrees, I won't even attempt to define.

However, keeping it to the self is just keeping it private.
Not at all like concealment.
To keep something, in my own way of thinking, is just let it be. As in tucked away somewhere and semi-forgotten.
To conceal involves some action. Even if just of the mind finding ways to go around it.
To conceal also associates with a concealed weapon that is later to be used against another.
Privacy isn't against anyone. It is just no one's business.

Well, that part might just be a poor word choice. What is more severe to me is that in any case what we're dealing with here are human feelings and emotions.

My apologies for being so blunt, but to illustrate my meaning please imagine for a moment a rape victim.
She (or he) never chose to become one, and may never feel comfortable talking about their experience, since talking about it is too akin to re-living it.
They might also suffer lasting consequences (such as affecting their sex lives, for example). And that really is on one's business but their own.

Treating them and their experience, or its' consequence, as a game is (at the very least) inconsiderate and insensitive.
Or maybe even adding an insult…
(and maybe Russell Lynes is the first person I encountered who never got hurt in any way. Or, he may be one of those really smart people who sometimes surprise me by forgetting what they should know).

So far as to the camouflaged quote. And here's my suggestion to convey the idea that I think was meant:

We all can breach our own privacy with an accidental slip of the tongue, that might say about us more than we are comfortable with.

This sentence might be scarier than the original quote. But if we care about consideration, and sensitivity, and honesty (the one from the previous post), this phrasing seems to me more appropriate.
Do you think I'm either wrong or missing something? Or have you a better phrasing? Feel free to share in the comments.


Fair disclosure – in between completing this post and publishing it I did check out who Russell Lynes was, and found out he is no longer among the living. So I couldn't take it up with him. Which is why I decided to post this to my blog.


במסגרת הפעילות האינטרנטית שהזכרתי (בחלק I) הוצע למשתתפים ציטוט נוסף (אותו דווקא אעז לתרגם, שלא כמו הקודם):

"הסוואה היא משחק אותו כולנו אוהבים לשחק, אבל הסודות שלנו נחשפים על-ידי מה שאנו רוצים להיראות כמו גם על-ידי מה שאנו מסתירים".
ראסל ליינס (אולי, אין לי מושג איך מבטאים את שם המשפחה).

ושוב (כבמקרה הקודם) לא טרחתי לבדוק מי ומה.
אין לי מושג מיהו ראסל זה. הוא יכול להיות גאון הדור. אני לא שופטת את האדם שהוא.
חוץ מזה שכמובן – אין לי שום דבר (חלילה!) כנגד כל מי שהגיב חיובית לציטוט הזה.

אהיה הראשונה להודות שיכול מאד להיות שהייתי מושפעת מהספר שקראתי (אז) ו/או מהעניינים שבאקטואליה (תחילת הרינונים סביב השר לשעבר). יהי המקרה אשר יהיה, עובדה היא כי כשלעצמי ולצערי, כמעט לא היה (ועדיין אין) חלק במשפט הזה איתו אוכל להסכים, כולל בחירת המילים.
כמעט. הדבר האחד (ויחיד) אותו אני יכולה לקבל הוא שיש אנשים חסרי ביטחון-עצמי המתנהגים כמאד בטוחים בעצמם.

אבל מה שהקפיץ אותי באמת הוא (א) ההאשמה בהסתרה ו-(ב) ההסתכלות על כל העניין כעל משחק.

ראו, בחיי הממשיים (לא ברשת) מעודי לא פגשתי מי שמעולם לא נפגע, בשלב זה או אחר של חייו, בחומרה כזו או אחרת (ואני מתייחסת לפגיעה רגשית. גם אם זה סתם שריד-עלבון מן הילדות שעדיין צורב מדי פעם. זה ככה מפני שזה כאב בזמנו).
(עוד מילת הסבר – אנשים נפתחים אלי במהירות ולעומק כאלו, שאני במקומם הייתי מהססת. כמעט כמו יש בי איזה תריגר מוודה).
ובחושבי על כאבי-עבר משלי (כמו אלו של אחרים), מצער אותי להצטרך להתקרב לנושא, אך אני רואה את הצורך בכל זאת.

כאבי-עבר מסויימים יכולים להיות כה עצומים עד כי הם נקברים בתת-מודע בכללותם, כאשר חלקו המודע של האדם לא יכול להתמודד איתם.
כאבים אחרים יכולים להחליק מעלינו כמו מים, מבלי להידמות כמשאירים משקע (אם אפשר להתבטא כך).
בין שני הקצוות הללו יש מנעד כה מגוון של דרגות כאב, עד כי לא אנסה כלל להגדיר.

אולם, לשמור משהו לעצמנו הוא רק להשאיר אותו פרטי.
בכלל לא כמו הסתרה.
עניינים פרטיים, לפי איך שאני רואה דברים, משמעם להניח אותם. כמו לתייק אותם באיזו מגירת-לב צדדית וחצי נשכחת.
הסתרה כרוכה באיזושהי פעולה. גם אם זו רק דרכו של המוח לעקוף את המוסתר.
הסתרה גם מעלה את האסוציאציה של נשק סמוי (מצטערת, באנגלית האסוציאציה הזו יותר בולטת), שיישלף מאוחר יותר וישמש כנגד אחר.
פרטיות איננה כנגד אף אחד, אלא רק לא עניינו של אף אחד.

ובכן, החלק הזה יכול היה להיות רק ניסוח לא מוצלח. מה שחמור יותר בעיניי הוא שבכל מקרה אנו מתעסקים כאן עם רגשות ותחושות של בני אדם.

התנצלותי על היותי בוטה אבל כדי להמחיש את כוונתי בואו נדמיין לרגע קורבנות אונס.
היא (או הוא) לא בחרו להפוך לכאלה, ויתכן שלעולם לא ירגישו בנוח לדבר על חווייתם, היות והדיבור על כך קרוב מדי לחיות מחדש את הסיוט.
הם יכולים גם לסבול השלכות מתמשכות (כמו כאלה שישפיעו על חיי המין שלהם, למשל) וזה באמת לא עניינו של איש מלבדם.

להתייחס אליהם ואל חווייתם, או השלכותיה, כאל משחק הוא (לכל הפחות) בלתי מתחשב וחסר רגישות.
אולי אף הוספת חבורה למכה…
(ויכול להיות שאותו ראסל הוא האדם הראשון בו נתקלתי שמעולם לא נפגע בשום צורה. או, שיכול להיות, שהוא אחד מאותם אנשים מאד חכמים שמדי פעם מפתיעים אותי כשהם שוכחים את מה שהיו צריכים לדעת).

עד כאן על הציטוט המוסווה. והנה הצעתי להבעת הרעיון, שנדמה לי שאליו הייתה הכוונה:

כולנו יכולים להפר את פרטיותנו-שלנו בפליטת פה מקרית, אשר עלולה לחשוף עלינו יותר מכפי שנוח לנו.

זה אולי משפט מפחיד יותר מהציטוט המקורי. אך אם חשובים לנו גם ההתחשבות, גם הרגישות וגם הכּנוּת (ההיא מהפוסט הקודם), ניסוח כזה נראה לי יותר הולם.
האם אני טועה או מפספסת משהו? או שמא אפשר להביע את הרעיון טוב יותר? בואו, ספרו לי (בתגובות).


גילוי נאות – לאחר השלמת הפוסט ובטרם העלאתו לבלוג, בכל זאת בדקתי את הראסל הזה. לצערי, הוא כבר לא בין החיים, כך שלא יכולתי לדון איתו. לכן החלטתי להעלות את הפוסט לבלוג. (מצטערת, לא מצאתי תרגומו לעברית…).

רגעי מחשבה | Thoughts·רגעי ציטוט | Quotes

Yes, It's Quoting Time Again, Part I

כן, זמן ציטוט שוב, חלק I

During this last WP activity I was a part of (and is now over), a lot has been written (very well, I may add) about a lot. Some of it reminded me of a quote I once stumbled on in a (different) book:

"This above all: to thine own self be true, and it must follow, as the night the day, thou canst not then be false to any man".

You may know (though I had to look it up) it's from Shakespeare's Hamlet.
However, because I had to look it up, I didn't bother at first. I just marked the page, mulled the idea over a bit and ended up taking it as is. Literally. Without a single thought either of the time it was written, by whom or for which character.

Which is probably why what this sentence said to me is "be yourself" (as in true = loyal), and if you are you at all times, you'd be you when you're with others. And that's just honesty to me.
Why was being less you (or not you?) called "false" (the dictionary says it's 1) not true or correct; 2) fake, artificial; 3) mistaken) – I left aside to think of at another time.
(Although the meaning intended might have been totally opposite).

Now, look – I do practice what I say:
Some may think my never having read anything of Shakespeare's a fact I should not want to draw attention to.
But I'm being both true to you and me. I instinctively didn't like him at school and it's too late now. Pretending otherwise would be just plain lies. (hhmmm… hence the "false" part? I still don't know).
Though I do like the above mentioned quote (even if it was his).

I have so much more to say that part II will soon follow, maybe even part III.
What think you in the meantime? Feel free to let me know and happy weekend everyone



במהלך הפעילות הבלוגית האחרונה בה השתתפתי (שהסתיימה הרגע), הרבה נכתב (ודי טוב) על הרבה. חלק מזה הזכיר לי ציטוט בו נתקלתי באיזה ספר (אחר):

"This above all: to thine own self be true, and it must follow, as the night the day, thou canst not then be false to any man".

יש מי שיידע כבר (אם כי אני נאלצתי לבדוק) שזה בא מהמלט של שייקספיר.
אולם, מפני שנאלצתי לבדוק, בתחילה לא טרחתי. רק סימנתי לי את העמוד, הפכתי ברעיון ובסופו של דבר קיבלתי אותו כמו שהוא. מילולית. ללא שמץ מחשבה על מתי נכתב, על-ידי מי ובעבור איזו דמות.

מה שיכול להסביר את המשמעות שנתפסה בתודעתי – "היה אתה" (כלומר – ב-true ראיתי "נאמן"). ואם תהיה אתה בכל הזמנים, תהיה אתה גם עם אחרים. מה שנראה בעיניי די בפשטות כ-כנות.
ולמה להיות פחות אתה (או לא אתה?) נקרא false (שמשמעו המילוני: לא אמיתי; או לא נכון; או מזוייף/מלאכותי; או מוטעה) – השארתי לפעם אחרת.
(אם כי הכוונה המקורית יכולה הייתה להיות לחלוטין מנוגדת).

כעת ראו – אני מיישמת, לא רק אומרת.
אחדים יכולים לחשוב שהעובדה שמעולם לא קראתי את שייקספיר תהיה משהו שלא הייתי רוצה להסב אליו תשומת לב.
אך אני כנה עם עצמי ואתכם. אינסטינקט גרם לי לא לסמפט אותו בשיעורי ספרות ועכשיו מאוחר מדי. להעמיד פנים שהמצב אחר יהיה לגמרי שקרי. (ההמממ… האם מכאן חלק ה-false שבציטוט? עוד לא ברור לי).
אם כי עדיין מוצא חן בעיניי הציטוט לעיל (גם אם מפרי עטו).

יש לי עוד מה להגיד, כך שחלק II יעקוב בקרוב, אולי אף חלק III.
מה דעתך בינתיים?
וסופשבוע חמים ונעים


רגעי דעה | Opinions·רגעי ציטוט | Quotes

"This is complete bullshit"

"זה לגמרי בולשיט"

Okay, so I'm quoting fiction. So what? Fiction is written by people, for people, about people. Always. Even fantasy and sci-fi. It is always from and to people (the only reading creatures I'm aware of).
This time by James Patterson in Violets Are Blue (2001), which I am just now in the process of reading.

The scene: a woman cries "this is complete bullshit" towards her (let's say for a moment) employer.
A simple argument between boss and worker? I think that can be a very easily imaginable situation.
Now lets take it un a notch – an FBI agent issuing orders to a team, one of which is a woman police officer, who objects and lets him know it.
So now we have chain of command and acceptable code of conduct towards an officer of a higher rank, that are an integral part of this specific situation.
And still, Mr. Patterson seems to think objection is possible, when the police officer finds cause to take offense in the male agents' attitude towards her.

And I think so too.

The scene happens in front of everyone during a collective briefing and refers to tone of voice more than anything. Still and to me, this is an example of a legitimate objection, voiced (perhaps) in a little less legitimate way (in this situation I might be less confrontational myself and possibly wait for privacy, but that's just me).

Every civilian might be (and generally is) familiar with a boss-worker situation.
Only someone who served the public either in a law enforcement institute or a military force can know the chain-of-command-code-of-conduct situation, which seems to me as almost the polar opposite to civilian life.

I'm not going to get into whether or not the last paragraph is acceptable. It is just a statement of fact, as I experienced it during my brief time as a soldier.

For the last year or so some sexual harassment incidents have been made public where I live, some of which within a structural, rigid, commander-subordinate environments.

Though I somewhat understand the situation of a subordinate facing her commanding officer and the consequent restrictions, and being a woman, I'm afraid that versus some of the details that were disclosed I was a bit stumped.
I couldn't help but wonder at some of the women involved.

Which is why I was so happy to find a (male) writer encouraging (female) objection to an unacceptable conduct, even by a commanding officer, even in a structural/rigid organization, whether sexual or otherwise.

Thank you James Patterson


My apologies for harping on the same subject again as with my previous post. As above mentioned – I just stumbled on this book.


או.קיי., אז אני מצטטת מבדה (פיקציה). אז מה? מבדה נכתב על-ידי בני-אדם, למען בני-אדם, על בני-אדם. אפילו פנטזיה ומד"ב. מבדה תמיד נובע מ- ומיועד ל- בני-אדם (היצורים הקוראים היחידים אליהם אני מודעת).
במקרה זה – ג'יימס פאטרסון, סיגליות הן כחולות (2001), אשר בדיוק כרגע אני בהליך קריאה (חיפשתי קישור, אך לא נראה כי תורגם לעברית. על הספר באנגלית אפשר לקרוא כאן).

הסצנה: אישה קוראת "זה לגמרי בולשיט" אל (בואו נגיד לרגע) המעסיק.
ויכוח פשוט בין ממונה לעובדת? לדעתי מצב שקל לדמיין.
כעת, בואו נגדיש את הסאה – הסצנה בעצם מתארת סוכן FBI מחלק פקודות לצוות, אחת מתוכו (שוטרת) מתנגדת וגם מניחה לו לדעת זאת.
אז עכשיו יש לנו שרשרת פיקוד וקוד התנהגות כלפי מפקד, שהם חלק בלתי נפרד מהמצב הספציפי המתואר.
ועדיין מר פאטרסון נדמה כחושב כי ההתנגדות אפשרית, כאשר אשת-משטרה מוצאת סיבה להתנגד להתנהגות סוכן כלפיה.

וכך גם אני חושבת.

הסצנה המתוארת מתרחשת קבל כולם במהלך תדרוך כללי ומתייחסת אל נימת הדיבור של הסוכן יותר מלכל דבר אחר. עדיין ולדעתי זו דוגמא לכך שהתנגדות היא קבילה, גם אם בוטאה בדרך (אולי) טיפה פחות מקובלת (לוּ אני במקומה, כנראה שהייתי יותר מנומסת וסביר שהייתי מחכה לרגע פרטי יותר, אבל היי, זו רק אני).

כל אזרח יכול להכיר (ובדרך כלל אכן מכיר) מצבים של עובד-מעביד.
רק מי ששרת את הציבור במסגרת של כוח משטרתי או צבאי יכול להכיר את שרשרת-הפיקוד-קוד-ההתנהגות, אשר נדמים לי ההיפך הגמור מחיי אזרחות.

אין לי שום כוונה להיכנס לקבילות-אי-קבילות הפסקה האחרונה. זו רק הצהרת עובדה, כפי שהתנסיתי בה בעצמי, במהלך שירותי הצבאי.

בפלוס/מינוס השנה האחרונה נחשפנו במחוזותינו למקרי הטרדות מיניות, חלקם (אם לא רובם) במסגרת ארגונים מבניים, נוקשים של פקוד-מפקד.

גם אם אני מבינה במשהו את מצב הפקוד למול המפקד ואת מגבלותיו, ובתור אישה, לצערי הרב לא יכולתי שלא לתהות למול חלק מהפרטים שנחשפו.
כבעל כורחי תהיתי דווקא לגבי חלק מהנשים המעורבות.

מכיוון שכך שמחתי מאד למצוא כותב (זכר) המעודד (אישה) להתנגד להתנהגות בלתי קבילה, גם כשהמתנהג כך הוא מפקד/קצין, גם במבנה ארגוני נוקשה, ולמול כל התנהגות בלתי-קבילה על כל רקע.

תודה לך ג'יימס פאטרסון.


התנצלותי על חזרה לנושאו של הפוסט הקודם. כפי שציינתי – רק עכשיו נתקלתי בספר הזה.

רגעי ציטוט | Quotes



Chinese Lin Yutang was a writer, translator, linguist and inventor. You can read a lot more about him right here.

Turns out he was quoted a lot. But the quote of him that I found a while back and liked was:

When small men begin to cast big shadows, it means that the sun is about to set.

I haven't found (which doesn't mean it's not there, just that I didn't find it) the full article from which this sentence was taken. So I don't really have a clue as to the true intent. However I always thought about it not in terms of physical measurements.

It is widely known that the lower the sun in the sky – its' light hits everything at an angle that lengthens the shadow. So I don't think the man bothered to state the obvious.
I do think he meant small people in everything non-physical that makes a human (which many names have attempted to describe. Like soul, psyche, spirit, personality, character and more).
In the idea that something non-physical can cast a shadow I understood – influence and consequence.

After all a deed does not have to be physical. A deed can be a saying.
And sayings can have many influences and consequences (and they usually do, including the unpredictable and unconscious ones).

For a while now I've been wondering versus all kinds of sayings – how much (if at all) did the sayer stop to think about the possible consequences.

Of course I don't mean you, dear reader, but in general. In the world (wide and local). Sayings of all kinds, at times, reach my knowledge. And it made me want to send the world at large a short reminder, of what an old Chinese guy said once.
It seemed relevant to me, so I offered as food for thought…



סיני חכם אחד, שענה לשם Lin Yutang (סלחו לי, לא אסתכן בביטוי השם הזה, בטח שלא באיותו בעברית), היה סופר, מתרגם, בלשן וממציא. אפשר לקרוא עליו עוד הרבה יותר (באנגלית) בדיוק כאן.

מסתבר שהאיש צוטט מספר פעמים, אך הציטוט אותו, בו נתקלתי בעבר הרחוק יותר ואהבתי, היה:

כאשר אנשים קטנים מתחילים להטיל צללים ארוכים, סימן שהשמש עומדת לשקוע.

לא מצאתי (מה שלא אומר שאין, רק שלא מצאתי) העתק של המאמר המלא ממנו נלקח המשפט הזה. כך שלמעשה, אין לי מושג ממשי ל-מה התכוון באמת. אם כי תמיד חשבתי על הרעיון שלא במובן של מידות פיזיות.

מן הידועות הוא כי ככל שהשמש מנמיכה בשמיים, אורה נתקל בכל דבר מזווית שמאריכה את צלו. כך שלא נראה לי כי האיש טרח לציין את המובן מאליו.
מה ש-כן נראה לי הוא כי כוונתו הייתה לאנשים קטנים בכל המובנים הלא פיזיים המהווים את האדם (ולזה ניסו להדביק כל מני שמות. כמו נשמה, נפש, רוח, אישיות, אופי ועוד).
וברעיון של צל המוטל על-ידי כל מה שלא פיזי, הבנתי – השפעה והשלכה.

הרי מעשה אינו חייב להיות פיזי. מעשה יכול בהחלט להיות אמירה (למשל).
ולאמירות בהחלט יכולות להיות השלכות והשפעות (ובדרך כלל יש להן המונים כאלו, כולל הבלתי צפויות ולא מוּדעות).

זה זמן אני תוהה, למול אמירות כאלה ואחרות – עד כמה נעצר (אם בכלל) המתבטא לחשוב על השלכות אפשריות של מעשהו.

כמובן שאני לא מתכוונת אליך. אלא בכלל, בעולם (המקומי והרחב). התבטאויות של בני אדם המגיעות מדי פעם לטווח הידיעה שלי, גרמו לי לרצות לשלח אל העולם בכללותו תזכורת קצרה ל-מה שסיני חכם אחד אמר פעם.
נראה לי רלוונטי, כך שהגשתי כחומר למחשבה…