רגעי צילום | Pix Moments

Got to Love These White Guys

חייבת לאהוב את הלבנים האלו

I know I already posted a photo of a Little Egret (here), but I liked this one better (the above. How delicate…). And the one who got away (below, with the yellow hint of its' feet).

אני יודעת שכבר העליתי תמונה של לבנית קטנה (כאן), אך אהבתי יותר את זו (לעיל. איזו עדינה, לא?). וגם את האחת שברחה (להלן, עם רמז צהוב-כפותיה).

And the third in this series? Can anyone look at it unsmiling?

והשלישית בסדרה הזו? ובכן, הניתן לראותה ולא לחייך?

L

Transient.

נ.ב., המצחיק הוא שבדרך חזרה ירד עלי גשם, ועוד ביום מפנה הקיץ… האם המדינה עברה לאירופה מבלי ששמתי לב?

רגעי צילום | Pix Moments

הביישנים | The Shy Ones

In our world it seems a fact that the daring get more attention (whether positive or negative). The shy ones are, well – shy. Prefer the sidelines to the limelight. And when one focuses on them, they are liable of flight.
Luckily/happily, the camera I'm now using has a small zoom.
Which managed to capture the Glossy Ibis (unfortunately without the gloss):

בעולמנו, נדמה כי עובדה היא שהנועזים תמיד מקבלים את תשומת הלב (אם חיובית ואם שלילית). הביישנים, לעומתם, לעיתים נחבאים אל הכלים. מעדיפים את הצדדים על פני המרכז. וכשמתמקדים בהם, עלולים אף לברוח.
למזלי/שמחתי, למצלמה בה אני משתמשת עכשיו יש זום קטן.
אשר הצליח להנציח מגלן חום (גם אם לא את בוהק כנפיו):

and the (and here I'm not at all sure this is a) Little Egret (?):

ואת (ופה אני לא לגמרי בטוחה שזו) לבנית קטנה (?):

the elusive Mrs. … well, let's just call her Hummingbird though it's a similar yet different species (whose mate I caught here):

גב' צופית החמקמקה (אשר את בן זוגה תפסתי פה):

but what made me happiest is that I finally managed to (really) get myself a Spectacled Bulbul:

אבל מה שהכי משמח אותי, הוא שסוף-סוף הצלחתי (באמת) להשיג לי בולבול:

…hopefully you've managed to disregard the clothes lines on this last one, but at least this bulbul is more visible more than the first

…בתקוה שהצלחת להתעלם מחבלי הכביסה, אך לפחות את הבולבול הזה אפשר לראות יותר מקודמו

L

רגעי צילום | Pix Moments

הראשון שלי | My First

He looked so festive, as if he just put on his new suit. Well, actually, it could be a 'she'. But as I am one too, and the odds are 50-50, I decided it was a 'he'.
My first Spur Winged Lapwing. For more info about them, click here.
Happy holiday
L

הוא נראה כה חגיגי, כמו הרגע לבש חליפה חדשה. ובכן, למעשה, זו יכולה הייתה להיות 'היא'. אך היות וכך גם אני, והסיכויים מתחלקים לחצי-חצי, החלטתי שהציפור הייתה 'הוא'.
הסיקסק הראשון שלי. למידע נוסף, קליק פה.
חג שמח
L

רגעי צילום | Pix Moments

On a Good Morning

I went for a walk, and met with Grace

בבוקר טוב, יצאתי לטיול ופגשתי ב-חן

and with what made me smile a bit (a cock loose in the city?).

ובמה שגרם לי לחייך מעט (גבר משוחרר בעיר?).

L

Hmm… I'm sorry, to me Green really spells Nature. And I'm always happy to find it in the middle of the otherwise very urban city in which I live.

ההמממ… מצטערת אך עבורי, ירוק למעשה מתקשר רק לטבע. ואני תמיד שמחה לפגוש בו בעיר המאד עירונית בה אני חיה.

 

רגעי צילום | Pix Moments

Set the cat among the… well, they're winged anyway

I'm not at all sure what kind of winged creatures these are, but they certainly made quite a racket (though maybe that was for me, not the cat).

את הביטוי המקורי באנגלית הייתי מתרגמת (מילולית) ל: שלח את החתול אל בין היונים. ובכן, הללו לא יונים, אך מכונפים בכל מקרה. איזה מן יצור הם – אין לי מושג. אבל ספר הביטויים שלי גורס כי המקבילות העבריות לביטוי הנ"ל יכולות להיות: התחיל/פתח מחול שדים; או עורר מהומה רבתי. והיצורים הללו אכן חוללו מהומה קולנית (אם כי יתכן שזה קרה בגללי ולא בגלל החתול).

הנ"ל היו עוד מצילומי האתמול, מהיקף האגם | These were more of my shots around the lake yesterday

It's good a match was avoided and no one got hurt

L

רגעי צילום | Pix Moments

Vertigo and Claustro-Sensitivity

What this is is a view from a clear and empty elevator shaft (can't remember whether off the seventh or ninth floor).
The reasons this is Against The Odds are that (a) I really don't like either looking down from or even being at any height, nor (b) can I appreciate tiny enclosed spaces (like, for example, elevators). Yet I didn't have any choice, since I couldn't locate the stairwell (logically and in hindsight I know there must have been one).
Nevertheless architects seem to keep combining the two (see-through elevators for buildings over 2-3 floors high? Who the hell thought this up in the first place?), though I doubt I'm that special to be the only one to (thoroughly!) dislike the idea.
However, I did like the lines and angles…
L

ורטיגו וקלאוסטרו-רגישות – מה שזה, זה מה שנראה דרך פיר מעלית שקוף וריק (לא זוכרת אם מהקומה השביעית או התשעית).
הסיבות שהצילום הזה הינו כנגד כל הסיכויים הן ש(א) אני מאד לא אוהבת להסתכל מ- או להימצא בכלל בגובה כלשהו; ו(ב) אני גם לא יכולה להעריך במיוחד מקומות מזעריים וסגורים (כמו, למשל, מעליות). אך לא הייתה לי ברירה, היות ולא מצאתי את חדר המדרגות (אם כי במחשבה הגיונית שלאחר מעשה ברור לי כי אחד כזה חייב היה להיבנות).
ועדיין אדריכלים ממשיכים לשלב את השניים (מעליות שקופות בבניינים של יותר מ-2-3 קומות? מי לעזאזל חשב על זה מלכתחילה?), למרות שאני מאד מפקפקת בכך שאני כל כך מיוחדת עד כדי להיות היחידה ש(ממש!) לא מתלהבת מהרעיון.
ובכל זאת, אהבתי את הקווים והזוויות…
L

הנוסטלגי | Nostalgic Moments·רגעי צילום | Pix Moments

A Somewhat Rigid Resilience

To have stood the test of I know not how many decades, and still be running, this must be resilient.
(Should be a Willys Jeep Truck).
L

יכולת התאוששות קשיחה-מה – לעמוד למבחן של אני-לא-יודעת-כמה עשורים ועדיין לנסוע, לטנדר הזה חייבת להיות יכולת התאוששות.
(וכמובן, ידידי מוטי צודק. אך לא מצאתי מידע בעברית על הדגם הספציפי. למידע כללי על וויליס בארץ, קליק כאן).
L

 אתגר הצילום השבועי – יכולת התאוששות | Weekly Photo Challenge – resilient

המיוחדים | Special Moments·רגעי צילום | Pix Moments

The End of a Year

סופה של שנה

While thinking of the end of this year just about a few days ago, when out running errands, I happened to look up. I had no reason to check the sky, I heard nothing and no shadow passed me by, and still I was observing the clouds. When all of a sudden a couple of silhouettes crossed my line of sight.
These were two winged-creatures, too far off for eye-recognition (let alone poor Tablet ability). Yet they seemed bigger (than the average crow, for instance) and what was even weirder than what I usually get to see – their necks were much longer.
And (almost) immediately I remembered my very first post of this year, of January – a rather verbal record of my first (ever, as far as I remember) meeting with a couple of surprising, unexpected duck-goose type winged creatures, and in that moment – totally unknown to me.

Oh, thought I, this can characterize my year, when starting and ending with winged creatures…
Though it's true that I snapped a lot of other things, some even got to my blog; and it is also true that there were other happenings; still – for a retrospective, I decided to focus on the positive, on what I enjoyed most.

And I think my favorite shot of the year is the Morning Walk (first published here):

טיול בוקר | A Morning Walk

Shot on August 8 this year, at 7:40 am. Definitely morning.

Later this year I was given the solution to the mystery of the unknown creatures of January. These were a couple of Egyptian Geese, a shot of the one I uploaded here, but from my second (and last) actual meeting with them I still had another shot of both:

Of October 16.

It could very well be that the couple of silhouettes from the beginning of this post were these. Then again it could be not them at all.

But to end this post (with my fondness for threes), I chose another photo that never saw the light of blog:

Of April 18.

Though not so distinguishable (which is why I didn't upload it so far), these were a couple of Mallards (duck and not goose, yet still somewhat similar). And a photo I rather like (which is why I didn't delete it), that has something romantic about it.

Seems a good goose year, right?
Wishing a new and good year to you, me and all, and filled with Love
L


ובעברית:

סופה של שנה –
לקראת סופה של השנה (האזרחית), כאשר רבים עוסקים בספירות מלאי וסיכומים, העפתי גם אני מבט מהיר על השנה שהייתה. בבלוגי, כמו גם בחיי האישיים. תוך כדי מחשבות והרהורים, ואך לפני ימים ספורים, בעת סידורים, משום-מה הרמתי מבט למרומים. לא הייתה לי סיבה לחפש בשחקים, לא שמעתי שום קול, לא עבר אותי אף צל, ועדיין מצאתי עצמי בוחנת עננים. כשלפתע זוג צלליות חצה את שדה ראייתי.
הללו היו צמד יצורים מכונפים, רחוקים מדי לזיהוי-עיני (ועוד יותר כן לצילום בטאבלטי) ובכל-זאת, נדמו לי יותר גדולים (למשל, מ-עורב מצוי) ומה שעוד יותר מוזר מכפי שאני רגילה לראות – הצווארים שלהם היו הרבה יותר ארוכים.
ו(כמעט) מיד נזכרתי בפוסט הראשון שלי הש"ז, בינואר – תיעוד מילולי של המפגש הראשון שלי (בחיי בכלל, עד כמה שזכור לי) עם יצורים מכונפים דמויי אווז/ברווז, מפתיעים, בלתי צפויים, ובאותו רגע – לחלוטין בלתי מוכרים לי.

הו, חשבתי לי, זה יכול לאפיין את הש"ז שלי, בהתחילה והסתיימה ביצורים מכונפים…
אז נכון, צילמתי לא מעט דברים אחרים, חלקם אף עלו לפה. ולצדם חלו עוד התרחשויות. אך למען הרטרוספקטיבה, החלטתי להתמקד במה שהיה (בעיניי) הכי חיובי הש"ז, מה שנהניתי ממנו הכי בעצמי.

ונדמה לי כי הצילום החביב עליי מכל הוא טיול הבוקר (שפורסם במקור פה):

טיול בוקר | A Morning Walk

צולם ב-8 לאוגוסט, ב-7:40. בהחלט בוקר.

בהמשך השנה, ידידי מוטי סיפק לי פתרון לתעלומת היצורים המכונפים הבלתי מזוהים מינואר. הללו היו צמד יאוריות, צילומה של אחת מהן העליתי לכאן, אך מהמפגש האישי השני שלי איתן (והאחרון) יש לי עוד צילום, של שתיהן גם יחד:

מה-16 לאוקטובר.

ויכול מאד להיות שהצלליות מראשית הפוסט הזה היו אלו. אם כי גם יכול להיות שלא.

אך לסיום הפוסט (ומחיבתי לשלשות), בחרתי להוסיף עוד צילום, שטרם ראה אור-בלוג:

מה-18 לאפריל.

אם כי לא כל כך קלים לזיהוי (וזו הסיבה שלא העליתי צילום זה עד כה), הללו היו צמד ברכיות (נו, ברווז ולא אווז. אבל דומה איכשהו). וצילום שדווקא מוצא חן לי (לכן לא מחקתי) היות ויש בו משהו רומנטי.

ובכן נדמה כי הש"ז (לפחות מבחינתי) הייתה שנת אווז חביבה, לא?
באיחולים לשנה אזרחית חדשה וטובה לכם ולי ולכולנו, ומלאה באהבה
L