רגעי קורונה | Corona Moments

סגר ולא סגר | Half A Lockdown

צמח לא מוכר לי בחצרו של בניין | An unknown plant (to me) in a buildings yard

לעברית, קליק פה.

During these Corona-days I sat and read a book, fiction, which came out eleven years ago. The story describes a prevented disaster – instead of killing thousands, as planned, the murderer managed to kill only about three hundred. Still a tragedy, but not of epic proportions.

What is happening these days in the world at large is tragic, of epic proportions. And my heart aches for the Italians and the Spanish, the Americans, and all the rest.

Plenty has been said, written and thought, about this disease, including that the world is undergoing a change. And that the days after the Corona will not be as the ones before. And indeed, locally it seems that within this week we've undergone a month at least, and everything is different and keeps changing daily, almost in every area.
Thinking of the above mentioned book made me realize how much the world has already changed in a few months.

I remember my amazement when, about a decade and a half ago, I understood that the teenagers of those days developed the habit of hugging and cheek-kissing when meeting and parting. Even between school mates. It was not like that in my days. During my teens and later, as an adult, a hug and cheek-kiss was strictly for family members…

Today, we here are forbidden to touch and come closer than two meters (about 6.5 feet) and to congregate and to celebrate and to demonstrate in numbers and even to mourn. We all hope – temporary bans. But how much do we really know, actual knowledge, up to date and true? Also – when will these bans become habit?

Around here there have been various suggestions of how to meet and great according to the times. From the Indian Namaste to elbow knocking. But I ask – what is wrong with a silent nod, raising a hand in greeting, waving, or even saluting in thanks, like I've seen someone do after picking up the newspaper?

To greet the other when meeting and parting is but a minor aspect of human relations. And to what world will we wake up at six o'clock after the Corona? It seems we all have to simply wait and see what will happen next. And hope that we will still recognize the future days.

In the mean time, I cling to a hope – I read someplace or other the opinion that the virus cannot survive twenty-seven degrees (C. 80 F) and upwards. If that is true, maybe the summer will bring a solution, a block, a stop to this disease. If only temporary. At the very least a time-out, which humanity hopefully will be able to use to find and develop a vaccine and/or an effective cure.
Till then take care and be careful.

Proper disclosure – this was written yesterday…


בימי קורונה אלו ישבתי וקראתי ספר פיקטיבי, שיצא לאור לפני אחת-עשרה שנה. מתואר בו אסון שנמנע – במקום אלפים שתכנן להרוג, הרוצח הצליח להרוג רק כשלוש-מאות. עדיין טרגדיה, אם כי לא במימדי ענק.

מה שקורה בימינו בעולם טרגי במימדי ענק. לבי כואב בגלל האיטלקים והספרדים, האמריקאים, ובגלל כל השאר.

רבות כבר נאמר, נכתב ונחשב על המחלה, כולל זה שהעולם כולו נמצא בעיצומו של שינוי. וכי הימים שלאחר הקורונה לא יהיו כמו הימים שלפניה. ואכן, תוך שבוע נדמה כי עברנו במחוזותינו מסלול של חודש לפחות, והכל שונה ומשתנה מיום ליום כמעט בכל תחום.
והמחשבה על הספר לעיל, המחישה לי עד כמה העולם כבר השתנה בחודשים ספורים.

אני זוכרת את תדהמתי לפני כעשור וחצי, כאשר הבנתי כי בני הנוער של אותם ימים כבר פיתחו הרגל של חיבוקים ונשיקות לחי בפגישה ובפרידה, אפילו בין חברים מבית הספר. זה לא היה ככה בזמני. בשנות הנעורים שלי, והלאה – בצבא ובבגרות, חיבוק ונשיקת לחי נשמרו לבני משפחה בלבד…

כיום חלים כאן איסורי נגיעה וקירבה והתקהלות וחגיגה והפגנת רבים ואפילו אבלות. כולנו מקווים – איסורים זמניים. אך עד כמה אנחנו באמת יודעים, מידע ממשי, עדכני ונכון? ובמקביל – מתי איסורים כאלו עלולים להפוך להרגל?

במקומותינו, כידוע, הציעו מגוון דרכי ברכה מותאמי-מצב, מה'נמסטה' ההודי עד הקשת מרפק. אבל אני שואלת – מה רע בהנהון אילם, הנפת יד לברכה, נפנוף, או אפילו הצדעת תודה, כפי שראיתי מישהו נוהג לאחר שאסף את העיתון?

לברך את הזולת בפגישה ופרידה מהווה רק היבט מזערי של קשר אנושי. ואל איזה עולם נתעורר בשש אחרי הקורונה? נדמה כי על כולנו פשוט להמתין ולראות מה ילד יום. ולקוות כי עדיין נצליח לזהות את ימי העתיד.

בינתיים, אני נאחזת בתקווה – נתקלתי במקום כזה או אחר בדעה כי הווירוס לא מחזיק מעמד בעשרים ושבע מעלות ומעלה. אם זה נכון, יתכן כי בקיץ יימצא הפתרון, המחסום, בלימתה הסופית המחלה. לכל הפחות, הזמנית. לכל הפחות פסק-זמן, אותו האנושות תוכל, בשאיפה, לנצל למצוא ולפתח את החיסון ו/או התרופה היעילים.
עד אז, שמרו על עצמכם והיזהרו.

גילוי נאות – הפוסט נכתב אתמול…