קטגוריה: I Don't Get It

I Don't Get It·בחיוך | With A Smile

הפסנתר | The Piano

L Weaves Words4 תגובות

כדקה ל'הסגר' נתקלתי במחזה : About a minute to lockdown I encountered

היום חזרתי לוודא | today I went back to verify

ואכן – ללא מכסה קלידים | and indeed – no keys lid

Around these parts it has been known to rain (the last two winters were plentiful). And though I did encounter this phenomena elsewhere, I thought that someone would comment, someone will explain, someone will fix it. And no…
And I still don't get it. Who would think this is good for the piano?

במחוזותינו, כידוע, יכול לרדת גשם (ושני החורפים האחרונים היו די ברוכים). אמנם כבר נתקלתי בתופעה במקום אחר, אבל חשבתי שמישהו יעיר, מישהו יסביר, ומישהו יתקן את המצב. ולא…
ואני עדיין לא מבינה את זה. מי יכול לחשוב שזה טוב לפסנתר?

L

Discover Prompts – Instrument.

I Don't Get It·בחיוך | With A Smile

הבניין המוזר | The Weird Building

L Weaves Words6 תגובות

Walking along a street interests me a little less than a walk in the park, seeing as the street is mostly business-like. One has to go from here the there, for a certain purpose, and come back. Along the way, one has to be careful crossing streets and of other dangers.
A walk in the park can be full of interest (animal, plant, inanimate) and one does not have to be too careful.

And yet, even a street can interest (me). Like in the case of the weirdest building I know:

הליכת רחוב מעניינת אותי מעט פחות מההליכה בפארק, היות והרחוב ענייני בעיקר. יש להגיע מפה לשם, לצורך כזה או אחר, ולחזור. על הדרך, יש גם להיזהר בחציית כבישים ומעוד סכנות.
הליכה בפארק יכולה להיות מוצפת עניין (חי, צומח, דומם) ולא חייבים להיזהר מדי.

ובכל-זאת, גם הרחוב יכול לעניין (אותי). כמו במקרה של הבניין המוזר ביותר שאני מכירה:

I still have not managed to understand whether the building of this edifice has finished, or not?

עוד לא הצלחתי להבין אם הבנייה של הבניין הזה הסתיימה, או שלא?

Though it might be that the (seemingly endless) building in the front has to do with another thing altogether. However, as long as this one goes, here's another angle:

אם כי יתכן כי הבנייה (הנצחית, כפי הנדמה) בחזית קשורה למבנה לגמרי אחר. אך כל עוד עסקינן במבנה הקיים, מזווית אחרת:

ובתקריב-מה | and in somewhat of a close-up

Of course, here too there is room for regret. In my own opinion, any human being is prone to think there is plenty of time. And if one has not yet done something (like, in this instance – I haven't got to the other side of this building, and/or even found out how to get there), it is not too bad. There's always the next time.
Until suddenly the order was issued way back when (a few weeks ago), that we can't leave our immediate surroundings. And thus severed in one fell swoop all the next times, till further notice…

כמובן, גם כאן יש מקום לחרטה. לדעתי, כל בן-אנוש תמיד חושב שיש זמן בשפע. ואם לא הספקנו משהו (כמו במקרה הזה – עוד לא הצלחתי להגיע אל צדו השני של הבניין, ו/או לגלות איך בכלל מגיעים לשם), לא נורא. בפעם הבאה.
עד שלפתע יצאה ההודעה אי-אז (לפני שבועות ספורים), שאין יותר להתרחק ממקומנו המיידי. ובכך קטעה בחטף את כל הפעמים הבאות, עד להודעה חדשה…

מחכה בקוצר רוח לפעם הבאה | Can hardly wait till the next time
L

Discover Prompts – Street

I Don't Get It·בחיוך | With A Smile

הבניין המסוּבב | The Twisted Building

L Weaves Words2 תגובות
מראה מעיר אחרת | Seen from another city

I've heard this building described as nice, beautiful, gorgeous, stunning, lovely, amazing. I didn't argue with it then, I still don't now, and never will – each to his/her own taste.

שמעתי את הבניין הזה מתואר כ-נאה, יפהפה, נהדר, מהמם, מקסים, מדהים. לא התווכחתי אז, עדיין לא עכשיו, ולעד לא אתווכח על טעם וריח.

But for me? Should I want to be nice, I'd say this building is dancing. Otherwise, I'll say it looks drunk.

אך מצדי? אם ארצה להיות נחמדה, אוֹמַר שהבניין הזה רוקד. אם לא, אומר שנראה לי שיכור.

That's because in any case (to my great sorrow), each time I saw this building I got dizzy…

וזאת מפני שבכל מקרה (לצערי הגדול-עצום-ורב), בכל פעם שראיתי את הבניין הזה, חטפתי סחרחורת…

(strange and weird – up to this building, it always happened to me while up and looking down, never down looking up. But there's always a first).

(מוזר ומשונה – עד אל הבניין הזה, זה תמיד קרה לי כאשר למעלה ומביטה מטה, מעולם לא מלמטה במבט מעלה. אך תמיד יש פעם ראשונה).

מראה מעיר שלישית | Seen from a third city
מראה מעיר שלישית | Seen from a third city

And how do you like the building?
L

ואיך בניין זה נראה לך?
L

P.S. this building stands 53 stories tall. Just last week I read someplace there are plans to build a new one, not too far from this, but to 120 stories tall. And I have to wonder… why?

נ.ב. הבניין הזה בגובה 53 קומות. רק בשבוע שעבר קראתי במקום כלשהו כי מתוכנן בניין חדש, לא כל כך רחוק, בן 120 קומות. ואני חייבת לתהות… למה?

I Don't Get It·בחיוך | With A Smile

התחרדנות | Lazing in the Sun

L Weaves Words2 תגובות

מדי פעם אני נתקלת במשהו לא ברור | Sometimes I stumble on something unclear

כמו הפסלים הללו | like these statues

רעיונות, מישהו – לגבי מה זה ? Ideas, anyone – what can this be

אבל רגע, מה מציץ שם ? But wait, what is that, there

התחרדנות | Lazing in the Sun
התחרדנות | Lazing in the Sun

אני מניחה כי זה שימוש ראוי | I guess this is a good use for it

L

I Don't Get It·בחיוך | With A Smile

Optical Illusions

L Weaves Words4 תגובות

לעברית, קליק פה.

The title does not refer to this bench.
Here's what happened: English readers have no way of knowing that there's been a local change in public transport, which prompted me to go out to more and more long walks. On such a one, I encountered a public garden, totally new to me. In which I found this bench, that I thought special.

I was there twice – on my way to and from. Both times I tried different angles of the bench/es. Finally it seemed to me that in the above photo the bench looks better than the other photos.

But my first time there, after the initial surprise the bench/es caused wore off (there were several benches), I looked away and…

nearly fell off my feet. Honestly. Because my glance took this in:

Is it just me and my challenged eyes, or does the floor seem rising and falling in sharp angles to you too?

And I'm not exaggerating, a closer look made me dizzy. To feel better I had to look up to the horizon. To walk, I had to feel the floor with my feet, to convince myself it is indeed flat.

And I don't get it – who could have thought this was a good idea to tile a walk in a public garden like this?
What do you think?
L

P.S., without noticing I seem to have started a new collection of chairs and benches… be warned. To be continued.

ובעברית:

אשליות אופטיות

הכותרת לא מתייחסת אל הספסל.
מעשה שהיה, כך היה: לאחרונה, כפי שקוראי הבלוג אולי ניחשו, אני יוצאת ליותר ויותר הליכות ארוכות. באחת מהן, נתקלתי בגינה ציבורית חדשה לי לחלוטין, ובה מצאתי את הספסל לעיל, שנראה לי מיוחד.

פעמיים עברתי שם – בדרך אל, ובדרך חזרה. ובשתי הפעמים ניסיתי זוויות שונות של הספסל/ים. אך בסופו של דבר נראה לי כי בצילום לעיל הספסל נראה טוב יותר.

אך בפעם הראשונה, לאחר שפגה הפתעת המפגש הראשוני עם הספסל/ים הללו (היו כמה וכמה), הפניתי מבט ו…

כמעט נפלתי. בכנות. היות ומבטי נפל על זה:

האם זו רק אני והעיניים המאותגרות שלי, או שמא גם לך נראית הרצפה כמורכבת מפסגות ושקעים בזוויות חדות?

ואני לא מגזימה, במבט בוחן יותר פשוט חטפתי סחרחורת. כדי להתאושש, היה עלי להרים את המבט אל האופק. כדי ללכת, הייתי חייבת להרגיש את הרצפה בכפות רגלי, להשתכנע בזה שזו אכן רצפה שטוחה.

ואני לא מבינה את זה – מי יכול היה לחשוב שזה רעיון טוב לרצף כך שביל בגינה ציבורית?
מה דעתך?
L

נ.ב., כנראה שמבלי משים לאחרונה התחלתי לאסוף כיסאות וספסלים… ראו כי הוזהרתם. המשך יבוא.

I Don't Get It·בחיוך | With A Smile

Were These Boots Made for Walking

L Weaves Words2 תגובות

לעברית, קליק פה.

Well, around these parts, we don't get much of a winter, more like something that elsewhere can be deemed autumn. But still it can rein here.

Last winter I missed a wave of plastic ankle-boots (or, rather – I ignored them. As a child I was constantly made to wear plastic boots, somewhat like Wellingtons. And I still remember them as tow-freezing, uncomfortable to walk in, and especially prone to slip, mainly in mud).
This winter I changed my mind. And for some obscure reason, I feared plenty of rain. So right at the start of the season (meaning – as soon as I was back to wearing socks) I started looking for these plastics.
And didn't find any.
At least – not at a reasonable price, considering that they are made of plastic, and seemingly offer only frozen discomfort, and danger.

And here, a couple of weeks ago the heavens opened and whole streets rippled, like white water rivers. I came back soaked (from the knees down), with socks ready for wringing and flooded shoes.

So, the following week, when I was already going to see my mother, I decided to go on the weekly bazaar day. When the visit was over, to the bazaar I went.
And –
Eureka!

The very next day the plastic ankle-boots served me well. Despite the new storm, the rein, the puddles, the river-streets – not only could I go anywhere, but I actually did. No problem!

However and as usual – there is a catch. And I would like to know (very much!):

who designed a heel with holes?!?

These trees are everywhere, and shed plenty of their fruit on the sidewalks.

Their pip sticks in those holes.

And this heel is also transparent, above all. So it shows when something gets stuck in it. (In other words – while even a pedantic like me knows no one will notice, still it will be always bothersome to know the heel picks up dirt wherever it steps. Dirt that comes back home with the heel).

Well, a screwdriver and a letter opener, eventually and after many repeated efforts, managed to get these things out of the holes. But it seems better to just re-think the course and find new, tree-bypassing, ways…

But besides that, I'm really happy in my plastics. I haven't slipped yet (perish the thought) and they are quite comfortable to walk in.
Only, really, why (the hell) make holes in heals? Were or were not these ankle-boots made for walking on sidewalks, that gather all kinds of things?
L

ובעברית:

האם המגפיים הללו נועדו להליכה

ובכן, לא אחדש (לך, מוטי) כי החורפים בארצנו הקטנטונת כמוהם יותר כדוגמיות סתיו במחוזות זרים. אך מן הידוע שגם כאן יכולים לרדת גשמים.

בחורף שעבר, החמצתי את גל מגפוני הפלסטיק למיניהם (או, ליתר דיוק – העלמתי עין. כילדה, כל הזמן הנעילו אותי בפלסטיק. וזכרתי את העניין כמקפיא בהונות, מאד לא נוח להליכה, ומוּעד במיוחד להחלקה, בעיקר בבוץ).
החורף הזה כבר שיניתי את דעתי. משום-מה, מעט חששתי מריבוי גשמים. לכן כבר בפתח העונה (כלומר – מהרגע שחזרתי לגרוב גרביים) חיפשתי את הפלסטיקים.
ולא מצאתי.
זאת אומרת – לא במחיר סביר. ניחא נעל עור במחיר תלת ספרתי. אבל פלסטיק?! ועוד תמורת (לכאורה) היעדר נוחות, קיפאון והחלקת יתר?? לא, תודה.

והנה, לפני כשבועיים נפתחו ארובות השמיים והרחובות התנחשלו, כנהרות מים סוערים. וחזרתי כל-כולי ספוגה (מהברכיים ומטה), בגרביים מוכנים לסחיטה ונעליים מוצפות.

לכן, בשבוע שלאחר מכן, כאשר בכל מקרה נסעתי לבקר את אימא שלי, החלטתי לנסוע דווקא ביום השוק. וכתום הביקור, השוקה הלכתי.
ו-
מצאתי!

כבר למחרת שימשוני היטב מגפוני הפלסטיק. למרות הסערה החדשה, הגשם, השלוליות, רחובות-הנהרות – לא רק שיכולתי ללכת לכל מקום, אלא באמת הלכתי. בכיף!

אבל-ברם-אולם, כהרגלה בקודש – באליה יש קוץ. והייתי רוצה (בכל מאודי!) לדעת:

מי עיצב עקב עם חורים?!?

יש עצים כאלו בכל מקום, המשירים מפירותיהם בשפע על המדרכות.

וחרצניהם נתקעים בחורים שבעקב.

והעקב הזה עוד שקוף בנוסף לכל. כך שרואים שנתקע בו משהו. (ובמילים אחרות – כל פדנטית כמוני אמנם יודעת שאף אחד לא ישים לב, אבל זה בכל-זאת מציק לדעת במקביל שהעקב אוסף איתו לכלוך בכל אשר ידרוך. לכלוך החוזר עם העקב הביתה).

נו, מברג וסכין מכתבים, בסופו של דבר ולאחר מאמצים מרובים, חוזרים ונשנים, הצליחו להעיף את הדברים הללו מהחורים. אבל נראה לי עדיף לחשב מסלול מחדש ולמצוא דרכים עוקפות עצים…

אבל חוץ מזה, אני ממש מאושרת בפלסטיקים. עוד לא החלקתי (טפו-טפו-חמסה-וכו') ונוח למדי ללכת בהם.
רק שבאמת, למה (לעזאזל) לחורר עקבים? האם המגפונים לא נועדו מראש ללכת בהם על מדרכות, הקולטות כל מני דברים שיכולים להיאסף בהם?
L

I Don't Get It·בחיוך | With A Smile

רגע קסום ? A Magical Moment

L Weaves Words3 תגובות

לעברית, קליק פה.

One of the days last week I was sitting (in total boredom) in a bus. We were stopped at a red light. All of a sudden I caught something strange through the window.
The one-way street we were standing in had only two lanes. The right for those who turn right, the left for those who go on straight ahead. And it also has to be said that these lanes are not particularly wide.
In my lane, at the head of the queue, stood the city bus.
In the right lane stood a truck that delivers refrigerated foods.
Both of these are not exactly minuscule. However…

Right there between them stood…

a sedan (!?!).

as if there was a third lane (and I assure you there isn't!).

I immediately remembered Harry Potter's world

Ford Anglia of 1967

Well, not exactly the flying car, but those who managed to squeeze in spaces others couldn't and the ones who managed to find themselves magically at the front of the queue (which is exactly where all of us stood).

I won't go on teasing. What happened was pretty simple to understand, after all:
the truck stood just before the stoplight with two wheels on the sidewalk, to unload, when both private car and public bus pass it by.
These passed, the truck turned on and the driver, not at all fussed with the traffic, drove on. Sandwiching the car between him and the bus.

The bus driver seemed amused: the smaller car (compared to the monstrosities at its' sides) wiggled out of the sandwich, stopped aslant, half blocking the truck, (probably half of itself) on the crosswalk, the side window slid down and the (female) driver started arguing with the (male) truck driver. Which, of course – didn't remain in her debt.

As a photograph, I didn't see the photogenic value, especially through a not-too-clean bus window. So I didn't snap the shot. Yet still the image of the three vehicles standing on two lanes remains etched in front of my mind's eye.

This week I passed that way again and I still cannot figure it out and understand. At the sidewalk's edge stand lampposts and trees. So the truck could not have managed driving on it…
And the road really seems (still) not wide enough…

And this is another side of the coin:
there I was, amused by the situation and my own imagination, thinking of magic, that allows what seems impossible in the real world. But in fact, on the road, it seems that between the car and the truck drivers there was no love lost among all the anger and frustration. Not to mention the danger aspect of the situation I described…

But this reminded me that in this life there really could be magical moments, that could just as easily be missed, when one is not looking.
So open your eyes, they are there…
L

ובעברית:

באחד מימות השבוע שעבר ישבתי (השתעממתי לגמרי) באוטובוס. עמדנו באור אדום. לפתע-פתאום, קלטתי משהו מוזר מחוץ לחלון.
ברחוב החד-סטרי בו עמדנו יש רק שני נתיבים. הימני מיועד לפונים ימינה, והשמאלי מיועד לממשיכים קדימה. ויש גם לציין כי הנתיבים לא רחבים במיוחד (מדובר ברח' הרצל פינת הרא"ה, או אורדע, רמת-גן, למי שמכיר).
בנתיב שלי, בראש התור לרמזור, עמד האוטובוס העירוני.
בנתיב הימני עמדה משאית הובלה בקירור.
שני אלו לא בדיוק כלי-רכב מזעריים. אבל-ברם-אולם…

ממש ביניהם עמדה…

מכונית משפחתית (!?!).

כמו היה שם נתיב שלישי (ואני מבטיחה לכם שאין!).

מיד נזכרתי במכוניות שונות בעולמו של הארי פוטר…

פורד אנגליה 1967

ובכן, לא בדיוק המכונית המעופפת, אלא אלו אשר הצליחו להידחס אל רווחים בלתי אפשריים לכל מכונית אחרת, או הללו אשר הגיעו באורח פלא לראש התור של הרמזור (וממש שם עמדנו כולנו).

ובכן, לא אמשיך למתוח. מה שקרה היה, בסופו של דבר, די פשוט להבנה:
המשאית עמדה מעט לפני הרמזור, בגלגליה הימניים על המדרכה, ופרקה סחורה, כאשר עקפו אותה האוטובוס והמכונית הפרטית.
משסיימו הללו לעקוף, המשאית הותנעה, והנהג, כלל לא מוטרד משאר התנועה, נהג קדימה. 'כורך' את המכונית הפרטית בינו לבין האוטובוס.

נהג האוטובוס נראה משועשע: המכונית הקטנה (יחסית למפלצות לצדיה) התפתלה החוצה מה'כריך', נעצרה באלכסון חוסמת מחצית המשאית, (כנראה מחציתה-שלה) על מעבר החציה, חלון הצד שלה צנח והנהגת החלה להתווכח עם נהג המשאית. אשר, כמובן – לא נשאר חייב.

כצילום – לא ראיתי בזה ערך פוטוגני, במיוחד לא דרך חלון אוטובוס לא הכי נקי, לכן לא צילמתי. ועדיין התמונה של שלושה כלי רכב עומדים על שני נתיבים נותרה חקוקה לנגד עיני רוחי.

השבוע עברתי שם שוב ואני עדיין לא מצליחה לפענח ולהבין. על שפת המדרכה ניצבים עמודי תאורה ונטועים עצים. כך שמשאית הקירור לא יכולה הייתה להמשיך בנהיגה על המדרכה…
והכביש ממש לא נראה רחב מספיק…

והנה עוד היבט של צדי המטבע:
שם הייתי, משועשעת מהמצב ומהדמיון האישי-שלי, חושבת על קסמים, המאפשרים את מה שבעולם הממשי נדמה כבלתי אפשרי. אבל בשטח, בפועל, נדמה לי שבין נהגת המכונית לבין נהג המשאית לא חלף אף רגע חיובי בין כל הכעס, התסכול והעצבים. וזאת מבלי להתייחס אל ההיבט המסוכן במצב אשר תיארתי…

אם כי זה הזכיר לי שיכולים בכל-זאת להתקיים בחיים האלה רגעים קסומים, אותם אפשר להחמיץ די בקלות, אם לא מסתכלים.
פקחו עיניים, הללו שם…
L

I Don't Get It

האקדח הזה אינו אקדח

L Weaves Words3 תגובות

Sorry English reader, this is too local to interest.

יש ספר שמתחיל במילים אלו ממש: "האקדח הזה אינו אקדח". וממשיך להסביר כי כל עורך דין מצפוני יודע שכל העוּבדות נועדו להכחשה. לא משנה עד כמה העובדה מוצקה ומעוגנת במציאות הממשית.
וכמובן שבסוף הפרק הראשון האקדח-שאינו-אקדח יורה בעורך הדין, שחשב את המילים דלעיל, ומן הסתם הורג אותו.

אני לא לגמרי בטוחה למה בדיוק נזכרתי בציטוט הזה, אולי רק בגלל המשקל הדומה, כאשר חשבתי אתמול בבוקר – השמאל הזה אינו שמאל.
אין לי מושג מה זה כן, אבל שמאל? לא נראה לי.

על דגל השמאל אמורות להיות חקוקות זכויות האנוש.
תקנו אותי אם אני טועה, אך לעניות דעתי כל אנוש המתקיים – זכותו המולדת להתקיים. ובנוסף, נדמה לי שהרצח נחשב לעבירה פלילית והרוצח נחקר, מועמד לדין ובאם השתכנע בית המשפט באשמתו – נגזר עונשו להיכלא לתקופה לא כל כך קצרה.

והנה עוד הזמנה לתקן אותי אם אני טועה, אך לעניות דעתי – גם אנוש המואשם בפשע, עומדת לו זכות החפות עד להרשעתו, עם שכנוע בית המשפט באשמתו (אם). כולל הפשע הפלילי. כולל הרוצח, אשר עד להוכחת אשמתו יכול בהחלט להיות חף מהפשע בו הואשם. אפילו (לצורך דיון היפותטי נדמיין לרגע) עבריין מוכר למשטרה בתור מואשם ברצח. גם אדם כזה עדיין מהווה בן-אנוש ועדיין עומדות לו זכותו להתקיים וזכותו לחפות עד להוכחת אשמתו (אם בכלל).

ושמישהו-כלשהו, ועוד כזה המגדיר את עצמו כפציפיסט (?!), יניף גיליוטינה?
אני לא רואה איך יכולה להיות לעניין הזה פרשנות אחרת מהסתה לרצח.
נדמה לי שהברנש צעיר מכדי לזכור גיליוטינות לחיתוך נייר משנות השמונים של המאה הקודמת. ומהצילום – השלט ממש לא נראה כאחת מהנ"ל וגם לא כקוצץ סיגרים (ומי כמוני יודעת, היות ויש לי אחד כזה בבית, רק שחיפוש אחריו לא חשף את מיקומו לכן אין לי תמונה להוכיח).
כלומר, ההגדרה האחרת במילון חייבת להיות תקפה: "מַעֲרֶפֶת, בָּמַת-מַטְבֵּחַ להתזת ראשיהם של נידונים למוות".

אני באמת לא מבינה איך, בהפגנת שמאל, של מי שאמורים לדגול בזכויות אנוש, יכול מישהו לנסות להפוך את הרצח לזכות שכזו. ואיך בכלל מערפת מתקשרת אל פציפיזם?
ועוד יותר – איך יכולים היו מי שאמורים לדגול בזכויות אנוש להסתובב סביב השלט הנורא הזה בשוויון נפש?

היות ולא!
אם באמת נכון שכל אנוש המתקיים – זכותו המולדת להתקיים (וגם בלי כל קשר לחוקים, פליליים או אחרים), מכאן נובע (וחייב לנבוע) כי אין בן-אנוש אחר זכאי להחליט על הפסקת קיומו של המתקיים. ומן הסתם גם לא לדמות זאת מעל כרזה בהפגנה.

הלא מבינה
L

ובהמשך, טרום העלאת הפוסט אל הבלוג, מצאתי את הקישור הזה, בו מניף השלט מסביר (בתחתית המאמר) כי זו "תזכורת היסטורית לניצחון אזרחי על שלטון מושחת"…
??
ב-א-מת? אבל איך אותם אזרחים ניצחו? על-ידי עריפת ראשים? ונשגב מבינתו כי לכך השלט שלו קורא?
אני עוד יותר לא מבינה את זה…

I Don't Get It·רגעי עץ | Tree Moments

History

L Weaves Words6 תגובות

היסטוריה

One morning I found an article in one of the newspapers, which one could infer wasn't (!) all that earth shattering, seeing as it was hidden in one of the inner pages. But I don't know what I've done with the paper. I looked (and looked) for it, to check if I got it right, and couldn't find it. At some point I even thought it possible that I dreamed the whole thing (though probably not).
To the best of my memory the article announced that a new study proved the Eucalyptus tree changes its' environs.

But my first reaction? Well, that I remember well. That got phrased in words something like: Excuse me? What? Didn't we plant Eucalyptus trees in order to change the environs?
And in brackets – why waste funds/resources to study the clearly stated purpose?

Oh, well. Now we're getting into history. And… hhmmm… how shall I put it? I think I'll let Jane Austen say it. In her book – Northanger Abby, Austen put in one of her characters mouth the rather outrageous idea (which I won't quote fully):

To be at so much trouble in filling great volumes … only for the torment of little children, always struck me as a hard fate…

Unlike the character, that attributed the torment to learning how to read using history books, I was always tormented by the books as were. How is it that such fascinating dramatic stories were always written in such a boring unreadable language? At least unreadable by me. But I digressed.

However, who needs history books to refresh memory (or the Internet one cannot know who writes, how solid the facts, how accurate and/or how influenced by hidden agendas), when a stroll to the park reveals this sign:

(which says: Eucalyptus. Origin – Australia. Evergreen. Symbol to the swamp drying days and foresting from the 1920's through to the 50's. Leaves contain oils).

Although looking up the study itself made me think that I stumbled into the middle of a war…
One side cuts down trees (and is it possible the study was born of the need to justify the fact?); and the Bees side objects [saying the cutting down of these trees affects bees badly, L].

And I don't get it. If that one side is so concerned with the affect on the environment, how can they support this effect on it?

L

ובעברית:

היסטוריה –
באחד הבקרים גיליתי ידיעה באחד העיתונים, אשר ניתן היה להניח שהייתה מאד לא (!) מרעישה, היות ונחבאה באחד העמודים הפנימיים. אבל אני לא יודעת מה עשיתי בעיתון. חיפשתי, כדי לבדוק אם זכרתי נכון (וחיפשתי) ולא מצאתי. בשלב מסויים אף חשבתי כי יתכן שחלמתי הכל (אך כנראה שלא).
למיטב זיכרוני הידיעה בישרה כי מחקר חדש הוכיח שעץ האקליפטוס משנה את סביבתו.

אך תגובתי הראשונה? ובכן, את זו אני דווקא זוכרת היטב. וניסוחה היה משהו כמו:
סלי-חה? מה? האם לא נטענו אקליפטוסים כדי לשנות את הסביבה?
ובסוגריים – למה לבזבז כספים/משאבים כדי לחקור את המטרה אשר מראש הוצהרה?

נו, טוב. אז עכשיו אנחנו נכנסים אל ההיסטוריה. ו… המממ… איך אומר זאת? נראה לי שאניח דווקא לג'יין אוסטן לומר זאת. בספרה – נורת'האנגר אבּי, אוסטן שָׂמה בפי אחת מדמויותיה את הרעיון (השערורייתי למדי, אותו לא אתרגם בדיוק אלא אסכם):

תמיד נדמה היה לי [כך אומרת הדמות] שגורלם של כותבי ספרי היסטוריה רע ומר: להשקיע כל כך הרבה עבודה, כדי לכתוב ספרים כל כך חשובים, אך ורק על מנת לענות [מלשון עינוי!] ילדים קטנים.

וכאן אפרד מהדמות, אשר ייחסה את העינוי ללימוד קריאה דווקא, תוך שימוש בספרי היסטוריה, היות ואותי עינתה ההיסטוריה עצמה. כי איך זה, שסיפורים אשר יכולים להיות דרמתיים ומרתקים, נכתבו תמיד בלשון כל כך משעממת ובלתי ניתנת לקריאה? או, ליתר דיוק – לקריאתי-שלי. וזה, לדעתי, העינוי האמיתי. אם כי נדמה לי שסטיתי.

אבל מי צריך ספרי היסטוריה לרענון הזיכרון (או אינטרנט, שאי אפשר לדעת מי כותב, ו/או עד כמה נבדקו העובדות, עד כמה הללו מדוייקות ו/או מושפעות על-ידי אג'נדות חבויות), כאשר טיול אל הפארק מגלה את השלט הבא:

אם כי חיפוש המחקר עצמו הביא אותי לחשוב שיכול מאד להיות כי נקלעתי אל עיצומה של מלחמה…
צד אחד כורת עצים (והאם יתכן כי המחקר נולד מהצורך לתמוך בכריתה?); וצד הדבורים מתנגד.

ואני לא ממש מבינה. אם אותו צד אחד כל כך מוטרד מהשפעה על הסביבה, מאין התמיכה בכריתה המשפיעה על הסביבה?

L

נ.ב. גם אם קטונתי מלהבין את המלחמה הנ"ל, בכל זאת מדובר במקומותינו, מה עוד שהננו בדיוק בין ימי זיכרון לעצמאות. וגם האקליפטוס מהווה חלק מההיסטוריה שלנו פה…

I Don't Get It

Got His Back

L Weaves Words4 תגובות

Literally.

יש לי את הגב שלו. כפשוטו.

Feel free to correct me if I am wrong but a cat, so I always thought, is a predator. As such, I would have thought also that a cat should be alert to its' surroundings.
Well, about two years ago, before my ability to document in photos, there was a time when I met many cats (if not all of them) that turned their backs. For instance – I remember especially passing by a cat that sat with her/his back to the pedestrian trail while concentrating at (almost hypnotized by) a wall around a building.
And here, this morning I found another one.
This locker is placed at a street corner which is a rather busy crossroads. And I just don't get it – how can this cat sleep atop it?
L

הרגישו חופשי לתקן אותי אם אני טועה אבל חתול, תמיד חשבתי, שהוא חיית טרף. וככזה, נדמה לי שעל החתול להיות עירני לסביבתו.
ובכן, לפני כשנתיים, בטרם יכולתי לתעד בצילומים, הייתה איזו תקופה בה חתולים רבים בהם נתקלתי (אם לא כולם) הפנו את הגב. למשל – זכורה לי במיוחד ההזדמנות בה עברתי ליד חתול/ה יושבים עם הגב אל השביל בו עוברים הולכי רגל (כמוני) ומרוכזים (כמעט מהופנטים) בחומה סביב בניין.
והנה, הבוקר מצאתי עוד אחד.
הארונית הזו ממוקמת בפינת רחוב המהווה חלק מצומת די סואן. ואני פשוט לא מצליחה להבין – איך החתול הג'ינג'י יכול לישון עליה?
L

(וכל הדרך ניסיתי להיזכר בשיר על החתול הג'ינג'י שישב בגינה…).