I Don't Get It·רגעי עץ | Tree Moments

History

היסטוריה

One morning I found an article in one of the newspapers, which one could infer wasn't (!) all that earth shattering, seeing as it was hidden in one of the inner pages. But I don't know what I've done with the paper. I looked (and looked) for it, to check if I got it right, and couldn't find it. At some point I even thought it possible that I dreamed the whole thing (though probably not).
To the best of my memory the article announced that a new study proved the Eucalyptus tree changes its' environs.

But my first reaction? Well, that I remember well. That got phrased in words something like: Excuse me? What? Didn't we plant Eucalyptus trees in order to change the environs?
And in brackets – why waste funds/resources to study the clearly stated purpose?

Oh, well. Now we're getting into history. And… hhmmm… how shall I put it? I think I'll let Jane Austen say it. In her book – Northanger Abby, Austen put in one of her characters mouth the rather outrageous idea (which I won't quote fully):

To be at so much trouble in filling great volumes … only for the torment of little children, always struck me as a hard fate…

Unlike the character, that attributed the torment to learning how to read using history books, I was always tormented by the books as were. How is it that such fascinating dramatic stories were always written in such a boring unreadable language? At least unreadable by me. But I digressed.

However, who needs history books to refresh memory (or the Internet one cannot know who writes, how solid the facts, how accurate and/or how influenced by hidden agendas), when a stroll to the park reveals this sign:

(which says: Eucalyptus. Origin – Australia. Evergreen. Symbol to the swamp drying days and foresting from the 1920's through to the 50's. Leaves contain oils).

Although looking up the study itself made me think that I stumbled into the middle of a war…
One side cuts down trees (and is it possible the study was born of the need to justify the fact?); and the Bees side objects [saying the cutting down of these trees affects bees badly, L].

And I don't get it. If that one side is so concerned with the affect on the environment, how can they support this effect on it?

L


ובעברית:

היסטוריה –
באחד הבקרים גיליתי ידיעה באחד העיתונים, אשר ניתן היה להניח שהייתה מאד לא (!) מרעישה, היות ונחבאה באחד העמודים הפנימיים. אבל אני לא יודעת מה עשיתי בעיתון. חיפשתי, כדי לבדוק אם זכרתי נכון (וחיפשתי) ולא מצאתי. בשלב מסויים אף חשבתי כי יתכן שחלמתי הכל (אך כנראה שלא).
למיטב זיכרוני הידיעה בישרה כי מחקר חדש הוכיח שעץ האקליפטוס משנה את סביבתו.

אך תגובתי הראשונה? ובכן, את זו אני דווקא זוכרת היטב. וניסוחה היה משהו כמו:
סלי-חה? מה? האם לא נטענו אקליפטוסים כדי לשנות את הסביבה?
ובסוגריים – למה לבזבז כספים/משאבים כדי לחקור את המטרה אשר מראש הוצהרה?

נו, טוב. אז עכשיו אנחנו נכנסים אל ההיסטוריה. ו… המממ… איך אומר זאת? נראה לי שאניח דווקא לג'יין אוסטן לומר זאת. בספרה – נורת'האנגר אבּי, אוסטן שָׂמה בפי אחת מדמויותיה את הרעיון (השערורייתי למדי, אותו לא אתרגם בדיוק אלא אסכם):

תמיד נדמה היה לי [כך אומרת הדמות] שגורלם של כותבי ספרי היסטוריה רע ומר: להשקיע כל כך הרבה עבודה, כדי לכתוב ספרים כל כך חשובים, אך ורק על מנת לענות [מלשון עינוי!] ילדים קטנים.

וכאן אפרד מהדמות, אשר ייחסה את העינוי ללימוד קריאה דווקא, תוך שימוש בספרי היסטוריה, היות ואותי עינתה ההיסטוריה עצמה. כי איך זה, שסיפורים אשר יכולים להיות דרמתיים ומרתקים, נכתבו תמיד בלשון כל כך משעממת ובלתי ניתנת לקריאה? או, ליתר דיוק – לקריאתי-שלי. וזה, לדעתי, העינוי האמיתי. אם כי נדמה לי שסטיתי.

אבל מי צריך ספרי היסטוריה לרענון הזיכרון (או אינטרנט, שאי אפשר לדעת מי כותב, ו/או עד כמה נבדקו העובדות, עד כמה הללו מדוייקות ו/או מושפעות על-ידי אג'נדות חבויות), כאשר טיול אל הפארק מגלה את השלט הבא:

אם כי חיפוש המחקר עצמו הביא אותי לחשוב שיכול מאד להיות כי נקלעתי אל עיצומה של מלחמה…
צד אחד כורת עצים (והאם יתכן כי המחקר נולד מהצורך לתמוך בכריתה?); וצד הדבורים מתנגד.

ואני לא ממש מבינה. אם אותו צד אחד כל כך מוטרד מהשפעה על הסביבה, מאין התמיכה בכריתה המשפיעה על הסביבה?

L

נ.ב. גם אם קטונתי מלהבין את המלחמה הנ"ל, בכל זאת מדובר במקומותינו, מה עוד שהננו בדיוק בין ימי זיכרון לעצמאות. וגם האקליפטוס מהווה חלק מההיסטוריה שלנו פה…

I Don't Get It

Got His Back

Literally.

יש לי את הגב שלו. כפשוטו.

Feel free to correct me if I am wrong but a cat, so I always thought, is a predator. As such, I would have thought also that a cat should be alert to its' surroundings.
Well, about two years ago, before my ability to document in photos, there was a time when I met many cats (if not all of them) that turned their backs. For instance – I remember especially passing by a cat that sat with her/his back to the pedestrian trail while concentrating at (almost hypnotized by) a wall around a building.
And here, this morning I found another one.
This locker is placed at a street corner which is a rather busy crossroads. And I just don't get it – how can this cat sleep atop it?
L

הרגישו חופשי לתקן אותי אם אני טועה אבל חתול, תמיד חשבתי, שהוא חיית טרף. וככזה, נדמה לי שעל החתול להיות עירני לסביבתו.
ובכן, לפני כשנתיים, בטרם יכולתי לתעד בצילומים, הייתה איזו תקופה בה חתולים רבים בהם נתקלתי (אם לא כולם) הפנו את הגב. למשל – זכורה לי במיוחד ההזדמנות בה עברתי ליד חתול/ה יושבים עם הגב אל השביל בו עוברים הולכי רגל (כמוני) ומרוכזים (כמעט מהופנטים) בחומה סביב בניין.
והנה, הבוקר מצאתי עוד אחד.
הארונית הזו ממוקמת בפינת רחוב המהווה חלק מצומת די סואן. ואני פשוט לא מצליחה להבין – איך החתול הג'ינג'י יכול לישון עליה?
L

(וכל הדרך ניסיתי להיזכר בשיר על החתול הג'ינג'י שישב בגינה…).

I Don't Get It·המחוייך | With A Smile

The Mercedes

המרצדס

160413 mrcIt happened to me one day. I was walking along in the sun. The wide street was pretty deserted. With me, meaning – on the same sidewalk and in the same direction though a bit apart, were two high-school kids. Otherwise there was no one around. On our right some cars were parked. The one we were all approaching – a new Mercedes – seemed somehow different. Why? I couldn't really understand. When I got nearer, I finally did.

The car was idling.

And what is so weird about that, you might ask.
Well, as mentioned – besides me, there were just two kids, who may have been of a driving age, but at that time I walked with them, on foot, from the corner.
And in more blatant words – the Mercedes just stood there, abandoned.
Its' keys in the ignition, its' motor running and no-one with it, in or within its' environs.

The three of us kept walking, glancing sideways. Though I didn't hear what the kids said, I think that like me they at the very least raised an eyebrow versus the new Mercedes so left alone though started.
I have no idea how long I dawdled, peeked and yet – no one came.

And if the incident had been the one and only, I'd have filed it under 'bizarre'. But it happened to me again, with an old Mazda in a much busier street. And even if I happened to see that person abandoning the keys in the (started) ignition, I was in a hurry. And it seemed to me that so was he. So I didn't stop either of us for questioning.

The third, I don't remember what kind of car it was but, of course – a third is always special. This third was abandoned idling with its' doors wide open.

And still I'd have forgotten the lot if it wasn't for the fourth, upon which I stumbled just the other day. The fourth was a van almost fully loaded with some merchandise…

And (of course – to my own opinion, though maybe not of others'?) I was left wondering at another thing I don't get (maybe a new fashion?) –

Who abandons cars like that, in general, but especially – a new Mercedes?

Any ideas? Feel welcome to share in a comment
L


ובעברית:

160413 mrcזה קרה לי יום אחד. הלכתי לתומי ביום שמש קייצי (כן, אכן חלף זמן-מה מאז). הרחוב הרחב סביבי היה די שומם. יחד איתי, כלומר – על אותו צד מדרכה ובאותו כיוון, אם כי במרחק-מה, הלכו שני תלמידי-תיכון. מעבר לשלושתנו ולאורך כל הרחוב הנראה לעין, לא הייתה כל תנועה. מצד ימין חנו אי-אילו מכוניות. האחת אליה התקרבנו – מרצדס חדשה – נדמתה לי קצת משונה. רק כאשר התקרבתי ממש, הבנתי למה.

מנועה הילך סרק.

ומה כל כך מוזר בתופעה?
ובכן, כפי שציינתי – מלבדי היו בסביבה רק שני תלמידים, שיתכן והיו בגיל-רישיון, אך באותה הזדמנות הלכתי איתם רגלית עוד מהפינה.
ובמילים עוד יותר בוטות – המרצדס פשוט עמדה שם, נטושה.
מפתחותיה במתנע, הילוכה סרק (או פארק?) ואף איש לא שם איתה, לא בה ולא מסביבה.

שלושתנו המשכנו ללכת, שלושתנו הגנבנו מבטים. אמנם לא שמעתי מה הילדים אומרים, אך לדעתי גם הם לכל הפחות הרימו גבה למול המרצדס החדשה, המותנעת והעזובה.
אין לי מושג עד כמה התמהמהתי, התעכבתי, הצצתי ועדיין – איש לא בא.

ואם המקרה היה יחידאי, יתכן שהייתי מתייקת אותו תחת סימן שאלה תמוה. אך זה קרה לי שוב. עם איזו מאזדה ישנה, ברחוב הרבה יותר צר ועמוס המולה. ואף אם באותה פעם שנייה ראיתי את מי שיצא ונטש מפתחות במתנע (המותנע!), מיהרתי. ונדמה היה לי שכך גם הוא. לכן לא נעצרתי לעכב ולשאול מה-מי-מו.

בפעם השלישית, אני כבר לא זוכרת איזו מכונית זו הייתה, אך כמובן – השלישית תמיד מיוחדת. המכונית הזו עמדה מותנעת וסורקת והגדילה לפתוח דלתותיה לרווחה.

ועדיין הייתי מתייקת הכל אלמלא הרביעית, בה נתקלתי באחד האתמולים האחרונים.
זו הייתה מסחרית. והעלתה בדעתי שדרוג לפתק הרגיל של 'פקח, פורק סחורה' בנוסח – לא נראה לך מתאים, שאני עומד פה על אדום-לבן? תזיז את האוטו בעצמך.

ו(כמובן, לדעתי, אך אולי לא כך לדעת אחרים?) שנותרתי תוהה למול עוד דבר שאני לא מבינה (ואולי אף אופנה חדשה?) –

מי עוזב מכוניות ככה? בכלל ובמיוחד אותה מרצדס החדשה?
L

I Don't Get It·רגעי צילום | Pix Moments

Not Venus, and Not For The Softhearted

לא ונוס, ואף לא נועד למי שלבו רך

With no explanation, details plaque, or a sculpture's name to take the flack (and I was too hot and bothered to find someone to ask) this sculpture sits at the entrance to a city hall. All of him says (to me) depression, maybe even despair. And not for the first time I asked (myself obviously, no one else there) how come and why?

I did try looking at it positively. Something like – there, they didn't forget the elderly. But it doesn't work. His head is down, his shoulders drooping, his hands hang limp. The bowl at his feet can't wait for anything else other than loose change.
And I just don't get it – what is this city trying to say? Don't age around here? (or is it trying to depress in advance all those who didn't pay city-tax?).

So that's the question, and any idea is welcome.
L

For more faces, check out the weekly photo challenge.
On second (and third and forth) thought – yes. I am linking to the Healthy daily prompt. I think a city wanting to contribute to its' citizens health (both physical and emotional), would do better to steer clear from examples like this one.


ובעברית:

בלי שום הסבר, לוחית תיאור, או שם הפָּסַל הנושא באחריות (והיה לי חם מדי ועמוּס, מכדי לחפש למי להציג שאלות), יושב לו האיש המפוסל הזה דווקא לפתחו של בית עירייה.
כל כולו של האיש אומר לי חוסר ודיכאון. אולי אף יאוש. ולא לראשונה שאלתי (מן הסתם – את עצמי) על מה ולמה?

ניסיתי להתייחס בדרך חיובית. משהו כמו – הנה, לא שוכחים את המבוגרים. אך גם זה לא הולך. ראשו רכון, כתפיו שמוטות, ידיו באין מעש. הקערה לרגליו (ברור) מחכה לנדבה.
ואני פשוט לא מבינה – מה העירייה מנסה לומר? אל תזדקנו פה? (או אולי מראש מנסה לדכא את כל מי שמגיע למחלקת הגבייה?).

אז זו השאלה. וכל רעיון יתקבל בברכה.

L

לעוד פרצופים – אתגר הצילום השבועי.

וכספיח מהפוסט הקודם, במסגרת פינת העברית (שתגיח, אולי, גם בעתיד) – להזכיר כי רק על היהודי אפשר לומר 'נפטר' (שלדעתי מהווה קיצור ל'נפטר מעול מצוות', ותקנו אותי אם אני טועה).
על הלא יהודי ה'מנוח' אפשר לומר 'הלך לעולמו', 'נאסף אל אבותיו', או פשוט – 'מת'.
צרם לי במיוחד לקרוא (בתרגומים בעיקר, אך גם אצל כותב עברי אחד) על נאצים ש… טוב, אני לא יכולה אפילו להקליד זאת…

I Don't Get It·המחוייך | With A Smile·רגעי צילום | Pix Moments

I don't get it # 4, or – The Terminator

אני לא מבינה את זה מס' 4, או – המחסלת

If there is one thing I am good at (though not at all proud of), it has to be my terminating things.

I first became aware of this when at a regular grocery-shopping I found a new ice cream (a truly amazing one that I cannot forget to this day, which got me hooked from first taste). But this almost immediately disappeared.
A mouth-watering cantaloupe sorbet that I couldn't get enough of, and… poof… it was gone. Never to be seen again.
It reminded me of the previously terminated fabric softener. Right on the heels of the agonizingly choosing of one (while suffering all the wrong scents) came its' vanishing act.
And over the years since I saw the end of so many other things, that I simply lost track.

But if I thought the phenomena was perishables-restricted, it now proved me wrong…

On the hunt after my previous photos, I suddenly noticed these:

Un Touched
Un Touched

'Oh', thought I, 'how wonderful! How colorful!'.

Walking past there just a couple of days later and I thought I either took a wrong turn or accidentally stepped into a parallel universe, cause this is what I saw:

ditto
ditto

Now, don't get me wrong. I have nothing against green. So, okay, I won't wear it (much), but as far as plants go, green is… well… so very ubiquitous, that finding something that grows in different colors (in my own mind) makes the rest of the day much more glorious.

And I really don't get it – why cut down the special just for the mundane?
(and how can I stop terminating?!? please, help… anyone?)

L


ובעברית:

אם יש משהו שאני טובה בו (גם אם לחלוטין לא גאה בזה), זה חייב להיות יכולת החיסול שלי.

הבחנתי בכך לראשונה כאשר במסע קניות רגיל לגמרי מצאתי גלידה חדשה (ועוד ממש מהממת, כזו שזכור לי טעמה עד היום, זה שהדליק אותי עליה מלק ראשון). אבל זו כמעט מייד נעלמה.
סורבה מלון ממנו לא יכולתי לשבוע, ו… פוף, היה-כלא-היה ומעולם לא שב ונראה.
מה שהזכיר לי את חיסולו של מרכך כביסה. רק סיימתי את סיוט הבחירה של אחד (תוך סבל רב מכל הריחות הלא נכונים) וגם הוא נעלם.
ובמהלך השנים מאז ראיתי את סופם של כל כך הרבה אחרים עד כי איבדתי מניינם.

אך אם חשבתי שהתופעה מוגבלת למוצרי צריכה, הרי הוּכחתי כטועה…

במהלך צייד הצילומים לפוסט הקודם, לפתע קלטתי את אלה:

לא נגעתי
לא נגעתי

'הו' חשבתי לי, 'כמה נהדר! כמה צבעוני!'.

כשעברתי שם שוב כמה ימים לאחר מכן, חשבתי שאולי טעיתי בפנייה, או שהגעתי בשוגג ליקום מקביל, כי זה מה שראיתי:

כנ"ל
כנ"ל

אל תבינו לא נכון. אין לי שום דבר נגד ירוק. טוב, או.קיי., לא אלבש אותו (במיוחד), אולם עד כמה שנוגע לצמחיה, הירוק… ובכן… כל כך נמצא בכל מקום, עד כי למצוא משהו צומח בצבעים אחרים (לדעתי האישית) הופך את שאר היום להרבה יותר חגיגי.

ואני באמת לא מבינה את זה – למה לחתוך את המיוחד רק למען היום-יומי/בינוני?
(ואיך להפסיק לחסל?!? הצילו… מישהו?).

L

I Don't Get It

אני לא מבינה את זה # 3, או – פרטיות בסימן שאלה

אזהרה הוגנת – אפשר שהדברים הבאים יימצאו כ-לא הכי ראויים. בו-זמנית, אלה הם אכן רגעי החיים שלי, מהם כמה (לצערי) יכולים להיות פחותים מאחרים.

הלכתי לאורכו של שביל להולכי רגל, עם שוליים נטועים, בין בניינים. בשלב כלשהו השביל מתרחב להכיל אי במרכז. לאחר דוגמית-חורף של מזג אוויר, ולמרות האור העמום, אותו אמצע בוקר בו מדובר היה חד וברור, עם ראות מצויינת והרבה אוויר לנשום.

גם אם הייתי ערה לעובדה שלפניי הולך גבר באותו כיוון כמוני, הייתי עסוקה מדי ב-לנשום ולהסתכל סביב (ולהנות!) מכדי להקדיש לו יתר תשומת לב (ובכל-זאת קלטתי אי-אילו פרטים. כמו העובדה שבידו הייתה פחית שתייה מאיזשהו סוג. אבל, מן הסתם, בטח לא בירה באמצע הבוקר… הרי זה לא יתכן…).

אמרו ששוב ירד גשם מאוחר יותר, כך שהמטרייה הייתה בהיכון. אבל זה טרם החל, כשלפתע-פתאום שמעתי משהו נוזלי מהדהד ממשטח מוצק בשצף-זרם.
מיקדתי מבט וראיתי…

הגבר עצר באחת מפינות הקירות, סביב אחד הבניינים ו… אהמ… החליט להתפנות…

כעת אל תבינו אותי לא נכון. אני מוּדעת היטב לפעולות הגוף האנושי. והצורך הספציפי הזה יכול להיות לעיתים עצום.
יחד עם זאת (אולי אני נאיבית, אך לתומי חשבתי כי) אי-אז, כאשר האדם קלט שבני מינו מסוגלים לקצת יותר משאר ממלכת החי, התגלתה גם יכולת ההתאפקות (בד בבד עם ההיגיון הישר). ועם התפרסות התַרבּוּת האנושית, ההתפנות התכנסה יותר ויותר אל חדרי כיסא פרטיים (שלא לדבר על הבחירה בשתייה כאשר אחד מאלו בסביבה המיידית).

כך שאני מצטערת. הפעם נדמה כי איבדתי את חוש ההומור. שום דבר לא מצחיק אותי בהתפנות בפומבי. במיוחד לאור העובדה שנאלצתי לעבור ממש לידו (כאשר הוא עוד היה בשלו) רק כדי לחמוק ממנו.

160228 P 5

א) בצילום לעיל, הלא-כל-כך ברור, צילמתי את אותו שביל ביום אחר (כמובן). בכל-זאת ניתן לראות כי במקום בו נגמר האי השביל הופך צר. בצד השמאלי של ההיצרות יש חומה נמוכה מקיפה את חניון הבניין שליד. צריך לעבור שם כדי לפנות שמאלה ולהגיע אל החלק המוסתר בתמונה, הכולל את המדרגות מעלה אל רמת הרחוב.
ב) כנראה שלא הייתי כותבת על זה כלל, אם לא היה קורה לי מקרה מאד דומה ממש היום.
פתגם רומני עתיק גורס כי אם שניים אומרים לך שאתה שיכור, עדיף שתלך לישון. על אותו משקל, אם שניים מתפנים בפומבי (וזה של היום ביותר פומבי מקודמו, ממש בכניסה לסופּר!), ועוד תוך מספר שבועות בלבד (כאשר מימיי קודם לכן לא נתקלתי בתופעה), עדיף שאנסה למחות.
אז ניסיתי.

L

I Don't Get It·רגעי מחשבה | Thoughts

I Don't Get It # 2, or – Books, People. Books

אני לא מבינה את זה # 2, או – ספרים, אנשים. ספרים

I love books. I am not only surrounded by books (at this very moment three of my immediate walls house a few hundreds of them), but I also actually do get them.
They each tell a story:
Either of something (or someone) that happened in real life (like History or a Biography); or of something (or someone) that didn't happen (in Realistic Fiction); or of something (or someone) that could only happen in a parallel universe (as in Fantastic Fiction).
Every book I ever encountered told a story.
(Excluding, of course, help-books, such as dictionaries, encyclopedias and the like).

My personal experience proved to me that not everyone can connect with any story an any moment. Sometimes the same person cannot connect in the present with a story that enthused him (or her) in the past.
Which made me conclude long ago that if a person cannot connect to a story, it says nothing whatever about the person, nor the story, and not even about the writer thereof.

Which is why what I really don't get (!), (or, to be more accurate: I've been tossing and turning this in my mind for several days and I can't seem to fathom it), is –

why lie about stories/books?

Apparently there is a study (about which you can read here. The study itself I couldn't find) about some of the British telling others they've read books they haven't.
And I don't get it from so many angles… (only one of which being – if the conversation continues on topic, the lie would be found out… and then where would the liar be?), that I didn't (and still don't) know how to approach the issue.

So here's the open question this time – why lie about reading?
(as with the previous "I-don't-get-it" moment, anything goes).

L

PS
The common reason for most questionable human behavior is the wish to better appeal to the other gender. But how can lying be thought of as appealing is another thing I don't (and probably will never) really get.


ובעברית:

אני אוהבת ספרים. אני לא רק מוקפת בהם (ברגעים אלה ממש שלושה מהקירות המיידיים לי מאוכלסים בכמה מאות ספרים), אלא גם מבינה אותם.
כל אחד מהם מספר סיפור:
או על משהו (או מישהו) שקרו במציאות (כמו היסטוריה או ביוגרפיה); או על משהו (או מישהו) שלא קרו במציאות (כמו בפיקציה ריאליסטית); או על משהו (או מישהו) שהיו יכולים לקרות אך ורק ביקום מקביל (במסגרת פיקציה פנטסטית).
כל ספר שפגשתי מימיי סיפר סיפור.
(להוציא, כמובן, ספרי-עזר, כמילונים, אנציקלופדיות וכו').

ניסיוני האישי הוכיח לי גם שלא כל אדם מסוגל להתחבר לכל סיפור בכל רגע. לפעמים גם אותו אדם אינו מסוגל להתחבר בהווה לסיפור שהלהיב אותו בעבר.
מה שגרם לי להסיק מזמן כי אם אדם לא מתחבר לסיפור, אין הדבר אומר שום דבר, לא על האדם, לא על הסיפור, ואפילו לא על כותבו.

לכן, מה שאני באמת (!) לא מבינה, (או, ליתר דיוק – מה שהפכתי בו כבר מספר ימים ואני פשוט לא מסוגלת לתפוס) הוא –

למה לשקר בקשר לסיפורים/ספרים?

מסתבר שיש מחקר (עליו אפשר לקרוא פה, באנגלית. את המחקר עצמו לא מצאתי. באף שפה) על בריטים, המספרים לאחרים שקראו ספרים ש- בעצם, לא קראו בפועל.
ואני לא מבינה את זה מכל כך הרבה היבטים… (רק אחד מהם הוא השאלה: אם השיחה נמשכת בנושא, השקר יתגלה, ואז מה יקרה עם השקרן?) שלא ידעתי (ועדיין לא) מאיזה מהכיוונים להתייחס.

אז הנה השאלה הפתוחה להפעם – למה לשקר בקשר לקריאה?
(כבפעם הקודמת, כל תגובה תתקבל בברכה).

L

נ.ב.
הסיבה הנפוצה לרוב ההתנהגויות האנושיות התמוהות ביותר, היא הרצון להיתפס כמושכים בעיני המגדר שליד. אך איך שקר יכול להיחשב מושך הוא עוד דבר אותו מעולם לא הבנתי, וכנראה שגם לעולם לא אצליח להבין.

נ.ב. 2
הרשימה בעברית (אותה לא מצאתי מתורגמת, אז כשירות, הרי לכם, לפי הסדר, כמספר המשקרים):
1) עליסה בארץ הפלאות, לואיס קרול; 2) 1984, אורוול; 3) טרילוגיית שר הטבעות, טולקין; 4) מלחמה ושלום, טולסטוי; 5) אנה קרנינה, טולסטוי; 6) שרלוק הולמס, קונן דויל; 7) אל תיגע בזמיר, הארפר לי; 8) דיוויד קופרפילד, דיקנס; 9) החטא ועונשו, דוסטוייבסקי; 10) גאווה ודעה קדומה, אוסטן; 11) בית קדרות, דיקנס; 12) סדרת הארי פוטר, רולינג; 13) תקוות גדולות, דיקנס; 14) יומנה של אנה פראנק; 15) אוליבר טוויסט, דיקנס; 16) טרילוגיית גוונים של אפור, אי.אל. ג'יימס; 17) עשרה כושים קטנים, אגאת'ה כריסטי; 18) גאטסבי הגדול, פיצג'רלד; 19) מלכוד 22, הלר; ו-20) התפסן בשדה השיפון, סלינג'ר.

I Don't Get It·המחוייך | With A Smile

I Don't Get It

אני לא מבינה את זה

A year at WordPress*… wow…
I'm so not into numbers, and so happy to find myself outside the environment that sort of expected marking time with something of a statistic nature (you'll get what I mean in a couple of paragraphs), that I debated long and hard (practically the entire month. February, that is. Well, more or less this past week… or at the very least – some ten days or so) if to relate to the fact at all.
I ended up deciding to establish a new recurring feature (new to this blog), that might hold (and recur in future. Or not. I'll see how it goes first).

Maybe I should point out that this feature will mainly consist of (please imagine a drum-roll, for some suspense)…

… things people do which… how shall I put it? Well, people doing things I cannot fathom…
(aw, sorry to be so unoriginal. But what else can I blog about under this kind of a heading?).

However, as long as we're in the "I-don't-get-it" area, I'll start with what is obvious to just one of my readers and me:
The small local blogging platform from which I came (now you get the environment of before, right?), though affluent with negative aspects (which caused me, eventually, to flee it), still offered something of a positive nature as well.

Among other things – whenever anyone local clicked a follow button, one did so normally after reading something one liked, which made one want to read more. At the same time there also was a friendly mutuality thing going on.

Mutuality-oriented as I was, from my first days here (and somewhat optimistically) my followers gained a follower in me. With no discrimination whatever.
To my delight, along the way I met interesting readers-writers that still stop by (as sporadic as it may be) and I visit them too, to this day, and will happily continue to do so.
However, at the same time, what else did I find?

That in many of the other cases I have no idea what caused (or causes) bloggers to click any follow button at all, not just my own.

For instance: among my followers there is one, that I know for a fact has never (!) visited my blog, and never read/saw anything of mine. Ever.
What caused him to click the follow button totally escapes my understanding, and so does why didn't he cancel a follow he is so obviously uninterested in…

Worst of all (as far as I'm concerned) – I can't ask him. He doesn't visit my blog, his eyes won't pass over these very words, his mind won't tell him that the question is, actually, directed at him and only he can provide the solution.

And so there is a question with no answer.
The thing is: as someone who is often curious about things and loves (!) to understand, I find it incredibly difficult to live with the unanswered. Hence this feature.
No pressure and no obligation (I never forced anyone to even read me, let alone comment) but I thought to put the question to you (like a sort of a challenge? should you choose to accept…) if you feel like offering a possible answer instead of my absent reader.

While true, that serious answers will be welcome, if your sense of humor awakens, I'll be happy likewise (especially since I have this feeling future "I-don't-get-it"s might stifle my own humor.
Maybe I've gone pessimistic, but I do see the potential).

Hoping and wishing for a better twelvemonth for myself, you and everyone
L

* – I could really count a year from a couple of dates: tomorrow (Feb 10, which would have marked the first ever blog-post); or a week from now (Feb 17, which would have marked my first bi-lingual post). WordPress, however, have just informed me that today is the anniversary.


ובעברית:

שנה בוורדפרס*… וואו…
אני כל כך לא בענייני מספרים, וכל כך שמחה למצוא את עצמי מחוץ למסגרת (התפוזית) הכאילו-מחייבת לציין תקופות עם משהו סיכומי-סטטיסטי באופיו, שהתלבטתי רבות וקשות (למעשה, כל החודש. כלומר – פברואר. זאת אומרת, ב-פלוס-מינוס השבוע האחרון… נו, לכל הפחות – כבר כעשרה ימים לערך) אם בכלל להתייחס לעובדה.
החלטתי בסופו של דבר לפתוח פינה חדשה-חוזרת (חדשה לִבלוג זה ובכלל), שיכול להיות ותחזיק מעמד (ותחזור בעתיד. או שלא. נראה קודם איך זה מתקדם).

יתכן שראוי כי אציין שלפינה הזו אביא (דמיינו לרגע רחש תופים, בבקשה, כדי להעלות מעט את המתח)…

… בעיקר מתופעות המין האנושי (בני אדם. ומה שהם עושים. ממש לא מין שקורה במיטות פרטיוֹת) ש… איך לומר? ובכן, בני אדם שעושים דברים שאני פשוט לא מצליחה להבין…
(הא! וכי מה יכולתי להביא לפינה בשם כזה?).

אבל בואו נשאיר את המְחוּיָכוּת בצד לרגע. כי אם כבר ב"אני-לא-מבינה-את-זה" עסקינן, אציין ראשית את מה שמובן מאליו רק לשניים מאיתנו:
הפלטפורמה-בלוגיה הקטנטנה המקומית ממנה באתי, אמנם הייתה משופעת בהיבטים שליליים (שהבריחו אותי משם בסופו של דבר), אך במבט לאחור אני רואה גם (וזה באמת ובתמים 'גם', להבדיל מעניינים אחרים, אותם הזמן והנוסטלגיה מייפים) את ההיבטים החיוביים.

בין היתר – בתפוז, כאשר מישהו או מישהי הקליקו על מנוי לבלוג, בדרך כלל עשו זאת לאחר שקראו בו משהו, ראו כי טוב והחליטו לקרוא עוד. במקביל, הייתה איזו הדדיות ידידותית.
ומתוך הגישה המוכוונת-הדדיות הזו, בתחילת דרכי פה (ובאופטימיות-מה) – כל מי שהקליק על מנוי לבלוגי החדש, זכה למנוי חדש משלו/ה, ללא כל אפליה.
לשמחתי הרבה, פגשתי לאורך הדרך כותבים-קוראים מעניינים, שנותרו איתי (גם אם ספוראדית) ואני איתם בשמחה עד היום ועד בכלל. אבל במקביל, מה עוד גיליתי?

שבחלק לא מבוטל מהמקרים האחרים פשוט אין לי מושג מה גרם (או גורם באופן כללי) לאחרים להקליק על מנויים לבלוג כלשהו. לא רק שלי.

לדוגמא: בין ה"עוקבים" אחר בלוגי-שלי יש אחד, שאני יודעת בוודאות (!), שמעולם לא ביקר בבלוגי ומעולם לא קרא/ראה אצלי שום דבר. אבל ממש – שום-כלום.
מה גרם לו להקליק מלכתחילה נשגב מבינתי, וכנ"ל למה לא ביטל את המעקב אחר מה שבברור לא מעניין אותו כהוא זה…

והנורא יותר (מבחינתי) – אני לא יכולה לשאול אותו, הרי הוא לא מבקר פה, עיניו לא ישזפו מילים אלו, מוחו לא יבשר לו כי השאלה, בעצם, מופנית אליו ישירות, ושרק הוא יכול לספק פתרונות.

וכך, מתקיימת השאלה נטולת תשובה.
אז ככה: בתור מישהי סקרנית שאוהבת (מאד!) להבין, קשה לי לחיות עם שאלות חסרות תשובה. לכן חשבתי לייסד את הפינה הזו.
בלי לחץ, בלי שום התחייבות (כהרגלי מאז ומתמיד – מעולם לא הנהגתי שום חובת קריאה, קל וחומר חובת תגובה) אבל חשבתי להציע את השאלה הפתוחה (אתגר?) לכל מי שבא לו/לה להציע תשובה אפשרית כלשהי, במקום הקורא הנעדר שלי.

גם אם נכון שתשובות רציניות תתקבלנה בברכה, אם דווקא מתעורר חוש ההומור, אשמח גם כן (במיוחד מפני שיש לי סוג של הרגשה שבכמה פינות עתידיות יתכן ויכול להיות שחוש ההומור האישי שלי ייעדר, רובו ככולו.
אולי הפכתי פסימית, אך במקביל, ברור לי הפוטנציאל).

בשאיפה ואיחולים לשנה טובה יותר, לי, לך ולכל העולם
L

* – יכולתי לציין שנה משני תאריכים: מחר (ה-10 לפבר', שנה מהפוסט הראשון שלי פה); או בעוד שבוע (ה-17 לפבר', הפוסט הדו-לשוני הראשון). וורדפרס לעומת זאת הודיעו לי כי יום השנה הוא היום. אז הנה, הגשתי.