I Don't Get It·המחוייך | With A Smile

חידות | Riddles

האין הפרח נראה כפרצוף משתוממם ? Doesn't the flower look like a puzzled face

לעברית, קליק פה.

The riddle – early morning in the bathroom, preparing to go out for the day, the corner of my eye caught a silhouette passing outside the window at my side… hhmmm… could it be?
The solution – though I live upstairs, the apartment below has long ago been extended and someone was walking there on the roof of the extension.

That was how I found out that the apartment below entered a period of renovation (hopefully a short one). Noisy renovation. A time when someone roamed that roof constantly, when all that separated him from me, while being at either the bathroom or the WC, was only windows (closed! How lucky it is winter!) and happily – opaque glass. Not at all see-through.
However… what am I to say to the downstairs neighbor, not to fix what needs fixing? (And the unsolved riddle – why before seven in the morning, when chances are it will disturbe the neighbors?).

The next riddle – that very same day, around noon, an onslaught of hammering and other noises, from behind the other wall, suddenly joined those from below… could it be?
The solution – the apartment next to mine entered a period of renovation (hopefully a short one). Noisy renovation. How wonderful…

After two days of stereophonic noise and a (quiet! Joy of joys) weekend, came the next day.
The whole morning I was busy elsewhere, though I was happy to finish all the pre-going arrangements before sounds of the neighbors' movement started (hooray! Finally some privacy!).

On my way back.
A woman came on board the bus with a shrieking stroller. Not the hinges, but the baby within. The bus driver, happily excited, almost jumped off his seat and pushed his head nearly in the stroller.
Well, I've already ridden this driver's bus and realized he is a really nice happy-go-lucky kind of guy. And there was the proof. Of all possible human reactions, this guy chose an enthusiastic greeting. Though I wasn't entirely convinced that a stranger's head, despite words of endearment, can calm a crying baby… (though later his mother did).

Further on, someone else boarded the bus, stopped right in front of me and chewed his chewing gum… well, I cannot describe it other than – obscenely.
I was almost tempted to stare at him, fascinated (it is a riddle to me why anyone would think this an acceptable behavior, but if to be totally fair, it could have developed as an unawares habit). However, I didn't like the guy himself. Therefore I resolutely averted my gaze to look out of the window (a little less fascinating, maybe, but much safer) and ignored the guy. I especially didn't clear for him the seat next to me.

Towards evening.
Well, when I got back around noon (with the noise) several other riddles awaited me, but I'll get back to those. Because following them the noise level suddenly rose tenfold, when an angry drilling joined it, into the wall on which I leaned a moment before, trying to read a bit and relax after a too-full a day…
Of course I jumped off my seat (literally, not just almost).

At around noon I encountered reasons to doubt the professionalism of the head-renovator next door. So who can promise me the drill would not come right through the wall? Seeing as with the noise a scene arose on the wings of memory – Joey trying his hand at carpentry and almost drilling into Chandler (on 'Friends').
Both incidents ended with no casualties (in the series and in real life. It is a fact – I am still here and it is already the next day after that).

And at noon? Here I am back to that.
When arriving the first sight to greet me was… water.
A (small) puddle, but when rain was forecast and yet the skies kept stubbornly clear – a bit surprising. Especially its' location – still pouring like a thin stream from the walkway to the building…
I moved a bit further along and what did I discover?

Well, this needs a bit of background – right at the entrance a pipe sticks out of the ground to a low hight and then curves to the right (in a way. It is actually curved towards the building) and meets the main valve and the main water meter. From there it splits to the apartments valves of thoes next to it.
Meaning – that is how it looks when everything is normal.
That day? Well, the whole piece of pipe between the main valve and the apartments ones just wasn't there. And from the upright pipe, just after the curve, water ran free. Not a trickle nor a gush, yet running in semi-flow.

I went upstairs to leave my stuff but couldn't keep quiet. I went back. And found the owner of the apartment next door (the head-renovator) with someone else (a plumber?) fiddling with the pipes. As soon as I was seen, an explanation sprang to lips –
Since a faucet needed replacement… (!?) the water had to be shut off…
(why the whole buildings' and not just the specific apartment? A riddle to which I have no solution).
When trying to shut off the water, they discovered the main valve is faulty…
(and then why not try the one of the specific apartment? Another riddle to which I have no solution).

And though I was offered no other explanations, I dare guessing that at this point the toilers decided to just dismantle the whole thing.
Around these parts, we are having a bit of a drought and water need not be wasted, but that is probably not these guys' concern. Much the same as they don't care shutting off the water to an entire building for replacing a faucet in a certain bathroom.
And yet another riddle to me was why this owner of an apartment saw fit to suggest that I (!), of all people, should be the one to go to the water company to announce a faulty valve. What did he take me for, the owner of the whole building? Or was he impressed by my (marvelous?) ability to discern a main valve from the apartment ones?

And to the last riddle – where is the logic, and/or thought process, and/or consideration, maybe you may offer a good guess. I find myself stuck on a single word:




החידה – באחד הבקרים, השכם, בחדר האמבטיה ותוך ראשית הכנות ליציאה מהדירה אל עמל יומי, לפתע פתאום קלטה זווית עיני צללית חולפת (כמובן, מבחוץ) על פני שמשת החלון לצדי… ההמממ… היתכן?
הפתרון – אמנם אני גרה בקומה למעלה, אך את קומת הקרקע הרחיבו. ומישהו הלך שם על גג ההרחבה.

ובכך התבשרתי כי הדירה למטה נכנסה אל תקופת שיפוצים (בשאיפה – קצרה). שיפוצים רועשים. תקופה בה כל הזמן מישהו הסתובב שם על הגג, כאשר כל המפריד בינו לביני, בהיותי אם באמבטיה ואם בשירותים, מסתכם בחלונות (סגורים! איזה מזל שחורף!) ולשמחתי – הזגוגית אטומה. כלל וכלל לא שקופה.
אבל… וכי מה אומר-אגיד או אדבר עם השכן מלמטה, שלא יתקן את הטעון תיקון אצלו בבית? (והחידה הבלתי פתורה – למה לפני שבע בבוקר, כאשר רוב הסיכויים שזה מפריע לשכנים?).

החידה הבאה – באותו יום, בסביבות הצהריים, מתקפת דפיקות ורעשים שונים מעבר לקיר השני הצטרפו לפתע פתאום אל הללו העולים מלמטה… היתכן?
הפתרון – הדירה לידי נכנסה אל תקופת שיפוצים (בשאיפה – קצרה). שיפוצים רועשים. כמה נפלא…

מקץ יומיים של רעש סטראופוני וסופ"ש (שקט! שישו ושמחו) הגיע היום שאחרי.
כל שעות הבוקר הייתי עסוקה במקומות אחרים, אם כי שמחתי שהספקתי את כל ההתארגנויות טרום-יציאה לפני שהחלו רחשי הפעילות של השכנים (והיאח-הידד – השגתי מעט פרטיות!).

בדרכי חזרה.
עלתה אל האוטובוס אישה עם עגלה מצווחת. לא צירים חורקים, אלא התינוק שבפנים. הנהג, בשיא האושר המרוגש, כמעט זינק מכיסאו ותחב את ראשו כמעט ממש אל תוך העגלה.
ובכן, כבר נסעתי איתו וקלטתי שהוא איש ממש חביב, שמח וטוב לבב. אבל עכשיו, הנה ההוכחה. מכל התנהגויות-אנוש אפשריות, האיש בחר ב-ברכה נלהבת. אם כי לא השתכנעתי שראשו של גבר זר, למרות מילות חיבוב, יכול להרגיע תינוק מצווח… (אבל אימו הצליחה בהמשך).

בהמשך הדרך עלה אל האוטובוס מישהו אחר, התייצב ממש מולי ולעס מסטיק… ובכן, אני לא יכולה לכנות את התופעה בשום דרך אחרת מלבד – לעיסה מגונה.
כמעט התפתיתי לבהות בו מרותקת (חידה לי למה מישהו חושב שזו התנהגות מקובלת, אם כי, ואם להיות לגמרי הוגנים, יתכן כי הדבר התפתח לו להרגל מבלי משים). אבל האיש עצמו לא מצא חן לי. בנחישות, הסטתי מבטי אל הנוף מחוץ לחלון (המרתק מעט פחות, אולי, אך יותר בטוח) והתעלמתי מהאיש. במיוחד לא פיניתי לו את המושב לידי.

לפנות ערב.
ובכן, כשהגעתי בצהריים ציפו לי (בנוסף לרעש) חידות נוספות, אך אליהן עוד אחזור. היות ולאחריהן רמת הרעש התגברה לפתע עשרות מונים, בהצטרף קידוח עצבני ממש אל תוך הקיר. הקיר עליו נשענתי, בדיוק רגע לפני כן, בנסותי לקרוא מעט ולהירגע בתום יום עמוס מדי…
כמובן שממקומי זינקתי (באופן מאד ממשי. לא רק כמעט).

בצהריים נתקלתי בסיבות לתהות על רמת המקצועיות של המשפץ הראשי, על כן מי יבטיח לי שלא יחדור המקדח דרך הקיר? הרי יחד עם הרעש צפה ועלתה על גלי הזיכרון אותה סצנה בה ג'ואי חשב להיות נגר, וכמעט קדח את צ'אנדלר (ב'חברים').
אם כי האירוע הסתיים בלא כל נפגעים (גם בסדרה וגם בחיים. עובדה – אני עדיין פה וכבר הגיע יום המחרת של היום המדובר).

ולעת צהריים? הריני חוזרת אליהם.
בהגעתי המראה הראשון שהקביל את פני היה… מים.
שלולית (קטנה), אך כאשר חזו גשם ובכל-זאת השמיים נותרו עיקשים בבהירותם – די מפתיעה. במיוחד במיקומה – נובעת כמעיין (דק) ממשעול הגישה אל הבניין…
התקדמתי מעט ומה גיליתי?

ובכן, לכך נדרש רקע מסוים – ממש בכניסה מזדקר מהאדמה צינור לגובה נמוך, בטרם התעקלוֹ ימינה (נגיד. למעשה זה קדימה, אל הבניין) ופוגש את הברז ושעון המים (מד? מונה? שיבר? השד יודע) הראשי. משם ממשיך הצינור ומתפצל אל הברזים הדירתיים של טור הדירות שלידו.
כלומר – כך זה, כאשר המצב כתיקונו.
באותו יום? ובכן, כל החלק של הצינור בין הברז הראשי לבין הדירתיים פשוט לא היה שם. ומהצינור המזדקר, מעט לאחר העיקול בו, זרמו מים לחופשי. לא בדיוק בטפטוף וגם לא ממש בקילוחי שצף קצף, אך בכל זאת זרם שוטף-חלקית.

עליתי להניח את הדברים אך לא יכולתי להישאר בשתיקתי. ירדתי חזרה. ומצאתי את בעל הדירה שלידי (המשפץ הראשי) עם מישהו נוסף (שרברב?) מתעסקים עם הצנרת המדוברת. רק נגליתי לעיניהם וכבר ההסבר זינק אל שפתיים –
היות והצטרכו להחליף ברז… (?!) ניגשו לסגור את המים…
(למה של כל הבניין ולא רק את המים אל הדירה המסוימת? חידה, לה אין לי פתרון).
כאשר ניסו, גילו כי הברז של הבניין לא תקין…
(למה אז לא ניסו את הברז הדירתי? עוד חידה, לה אין לי פתרון).

אמנם לא הוצע לי אף הסבר נוסף, אך לאחר מה שכבר נאמר, אני מעזה לנחש שבשלב הזה החליטו העוסקים במלאכה פשוט לפרק את הצינור. (ואגב היום, כאשר עברתי שם, קלטתי שהחלק שחָסַר אתמול בצהריים היה המונה/מד/שעון הראשי… האם בכלל מותר לכל אחד לפרק אותו?).
ומה עם הכינרת ושאר מאגרינו המדולדלים? זה כנראה לא מעניינם. בדיוק כפי שלא אכפת להם לנתק מים לבניין שלם רק כדי להחליף ברז באמבטיה מסוימת.
ועוד יותר חידה לי מדוע ראה לנכון בעל הדירה לידי להציע כי דווקא אני (!) מכל האנשים, תהיה זו שתיגש אל חברת המים להודיע להם על ברז ראשי לא תקין. וכי מה נראיתי לו, בעלת הבניין? או שמא הרשימה אותו יכולתי (המופלאה?) להבדיל בין ברז ראשי לדירתי?

ועל החידה האחרונה – איפה פה ההיגיון ו/או המחשבה ו/או ההתחשבות, אולי לכם יהיו פתרונות יצירתיים. אני תקועה במילה אחת ויחידה:



I Don't Get It

האקדח הזה אינו אקדח

Sorry English reader, this is too local to interest.

יש ספר שמתחיל במילים אלו ממש: "האקדח הזה אינו אקדח". וממשיך להסביר כי כל עורך דין מצפוני יודע שכל העוּבדות נועדו להכחשה. לא משנה עד כמה העובדה מוצקה ומעוגנת במציאות הממשית.
וכמובן שבסוף הפרק הראשון האקדח-שאינו-אקדח יורה בעורך הדין, שחשב את המילים דלעיל, ומן הסתם הורג אותו.

אני לא לגמרי בטוחה למה בדיוק נזכרתי בציטוט הזה, אולי רק בגלל המשקל הדומה, כאשר חשבתי אתמול בבוקר – השמאל הזה אינו שמאל.
אין לי מושג מה זה כן, אבל שמאל? לא נראה לי.

על דגל השמאל אמורות להיות חקוקות זכויות האנוש.
תקנו אותי אם אני טועה, אך לעניות דעתי כל אנוש המתקיים – זכותו המולדת להתקיים. ובנוסף, נדמה לי שהרצח נחשב לעבירה פלילית והרוצח נחקר, מועמד לדין ובאם השתכנע בית המשפט באשמתו – נגזר עונשו להיכלא לתקופה לא כל כך קצרה.

והנה עוד הזמנה לתקן אותי אם אני טועה, אך לעניות דעתי – גם אנוש המואשם בפשע, עומדת לו זכות החפות עד להרשעתו, עם שכנוע בית המשפט באשמתו (אם). כולל הפשע הפלילי. כולל הרוצח, אשר עד להוכחת אשמתו יכול בהחלט להיות חף מהפשע בו הואשם. אפילו (לצורך דיון היפותטי נדמיין לרגע) עבריין מוכר למשטרה בתור מואשם ברצח. גם אדם כזה עדיין מהווה בן-אנוש ועדיין עומדות לו זכותו להתקיים וזכותו לחפות עד להוכחת אשמתו (אם בכלל).

ושמישהו-כלשהו, ועוד כזה המגדיר את עצמו כפציפיסט (?!), יניף גיליוטינה?
אני לא רואה איך יכולה להיות לעניין הזה פרשנות אחרת מהסתה לרצח.
נדמה לי שהברנש צעיר מכדי לזכור גיליוטינות לחיתוך נייר משנות השמונים של המאה הקודמת. ומהצילום – השלט ממש לא נראה כאחת מהנ"ל וגם לא כקוצץ סיגרים (ומי כמוני יודעת, היות ויש לי אחד כזה בבית, רק שחיפוש אחריו לא חשף את מיקומו לכן אין לי תמונה להוכיח).
כלומר, ההגדרה האחרת במילון חייבת להיות תקפה: "מַעֲרֶפֶת, בָּמַת-מַטְבֵּחַ להתזת ראשיהם של נידונים למוות".

אני באמת לא מבינה איך, בהפגנת שמאל, של מי שאמורים לדגול בזכויות אנוש, יכול מישהו לנסות להפוך את הרצח לזכות שכזו. ואיך בכלל מערפת מתקשרת אל פציפיזם?
ועוד יותר – איך יכולים היו מי שאמורים לדגול בזכויות אנוש להסתובב סביב השלט הנורא הזה בשוויון נפש?

היות ולא!
אם באמת נכון שכל אנוש המתקיים – זכותו המולדת להתקיים (וגם בלי כל קשר לחוקים, פליליים או אחרים), מכאן נובע (וחייב לנבוע) כי אין בן-אנוש אחר זכאי להחליט על הפסקת קיומו של המתקיים. ומן הסתם גם לא לדמות זאת מעל כרזה בהפגנה.

הלא מבינה

ובהמשך, טרום העלאת הפוסט אל הבלוג, מצאתי את הקישור הזה, בו מניף השלט מסביר (בתחתית המאמר) כי זו "תזכורת היסטורית לניצחון אזרחי על שלטון מושחת"…
ב-א-מת? אבל איך אותם אזרחים ניצחו? על-ידי עריפת ראשים? ונשגב מבינתו כי לכך השלט שלו קורא?
אני עוד יותר לא מבינה את זה…

I Don't Get It·רגעי עץ | Tree Moments



One morning I found an article in one of the newspapers, which one could infer wasn't (!) all that earth shattering, seeing as it was hidden in one of the inner pages. But I don't know what I've done with the paper. I looked (and looked) for it, to check if I got it right, and couldn't find it. At some point I even thought it possible that I dreamed the whole thing (though probably not).
To the best of my memory the article announced that a new study proved the Eucalyptus tree changes its' environs.

But my first reaction? Well, that I remember well. That got phrased in words something like: Excuse me? What? Didn't we plant Eucalyptus trees in order to change the environs?
And in brackets – why waste funds/resources to study the clearly stated purpose?

Oh, well. Now we're getting into history. And… hhmmm… how shall I put it? I think I'll let Jane Austen say it. In her book – Northanger Abby, Austen put in one of her characters mouth the rather outrageous idea (which I won't quote fully):

To be at so much trouble in filling great volumes … only for the torment of little children, always struck me as a hard fate…

Unlike the character, that attributed the torment to learning how to read using history books, I was always tormented by the books as were. How is it that such fascinating dramatic stories were always written in such a boring unreadable language? At least unreadable by me. But I digressed.

However, who needs history books to refresh memory (or the Internet one cannot know who writes, how solid the facts, how accurate and/or how influenced by hidden agendas), when a stroll to the park reveals this sign:

(which says: Eucalyptus. Origin – Australia. Evergreen. Symbol to the swamp drying days and foresting from the 1920's through to the 50's. Leaves contain oils).

Although looking up the study itself made me think that I stumbled into the middle of a war…
One side cuts down trees (and is it possible the study was born of the need to justify the fact?); and the Bees side objects [saying the cutting down of these trees affects bees badly, L].

And I don't get it. If that one side is so concerned with the affect on the environment, how can they support this effect on it?



היסטוריה –
באחד הבקרים גיליתי ידיעה באחד העיתונים, אשר ניתן היה להניח שהייתה מאד לא (!) מרעישה, היות ונחבאה באחד העמודים הפנימיים. אבל אני לא יודעת מה עשיתי בעיתון. חיפשתי, כדי לבדוק אם זכרתי נכון (וחיפשתי) ולא מצאתי. בשלב מסויים אף חשבתי כי יתכן שחלמתי הכל (אך כנראה שלא).
למיטב זיכרוני הידיעה בישרה כי מחקר חדש הוכיח שעץ האקליפטוס משנה את סביבתו.

אך תגובתי הראשונה? ובכן, את זו אני דווקא זוכרת היטב. וניסוחה היה משהו כמו:
סלי-חה? מה? האם לא נטענו אקליפטוסים כדי לשנות את הסביבה?
ובסוגריים – למה לבזבז כספים/משאבים כדי לחקור את המטרה אשר מראש הוצהרה?

נו, טוב. אז עכשיו אנחנו נכנסים אל ההיסטוריה. ו… המממ… איך אומר זאת? נראה לי שאניח דווקא לג'יין אוסטן לומר זאת. בספרה – נורת'האנגר אבּי, אוסטן שָׂמה בפי אחת מדמויותיה את הרעיון (השערורייתי למדי, אותו לא אתרגם בדיוק אלא אסכם):

תמיד נדמה היה לי [כך אומרת הדמות] שגורלם של כותבי ספרי היסטוריה רע ומר: להשקיע כל כך הרבה עבודה, כדי לכתוב ספרים כל כך חשובים, אך ורק על מנת לענות [מלשון עינוי!] ילדים קטנים.

וכאן אפרד מהדמות, אשר ייחסה את העינוי ללימוד קריאה דווקא, תוך שימוש בספרי היסטוריה, היות ואותי עינתה ההיסטוריה עצמה. כי איך זה, שסיפורים אשר יכולים להיות דרמתיים ומרתקים, נכתבו תמיד בלשון כל כך משעממת ובלתי ניתנת לקריאה? או, ליתר דיוק – לקריאתי-שלי. וזה, לדעתי, העינוי האמיתי. אם כי נדמה לי שסטיתי.

אבל מי צריך ספרי היסטוריה לרענון הזיכרון (או אינטרנט, שאי אפשר לדעת מי כותב, ו/או עד כמה נבדקו העובדות, עד כמה הללו מדוייקות ו/או מושפעות על-ידי אג'נדות חבויות), כאשר טיול אל הפארק מגלה את השלט הבא:

אם כי חיפוש המחקר עצמו הביא אותי לחשוב שיכול מאד להיות כי נקלעתי אל עיצומה של מלחמה…
צד אחד כורת עצים (והאם יתכן כי המחקר נולד מהצורך לתמוך בכריתה?); וצד הדבורים מתנגד.

ואני לא ממש מבינה. אם אותו צד אחד כל כך מוטרד מהשפעה על הסביבה, מאין התמיכה בכריתה המשפיעה על הסביבה?


נ.ב. גם אם קטונתי מלהבין את המלחמה הנ"ל, בכל זאת מדובר במקומותינו, מה עוד שהננו בדיוק בין ימי זיכרון לעצמאות. וגם האקליפטוס מהווה חלק מההיסטוריה שלנו פה…

I Don't Get It

Got His Back


יש לי את הגב שלו. כפשוטו.

Feel free to correct me if I am wrong but a cat, so I always thought, is a predator. As such, I would have thought also that a cat should be alert to its' surroundings.
Well, about two years ago, before my ability to document in photos, there was a time when I met many cats (if not all of them) that turned their backs. For instance – I remember especially passing by a cat that sat with her/his back to the pedestrian trail while concentrating at (almost hypnotized by) a wall around a building.
And here, this morning I found another one.
This locker is placed at a street corner which is a rather busy crossroads. And I just don't get it – how can this cat sleep atop it?

הרגישו חופשי לתקן אותי אם אני טועה אבל חתול, תמיד חשבתי, שהוא חיית טרף. וככזה, נדמה לי שעל החתול להיות עירני לסביבתו.
ובכן, לפני כשנתיים, בטרם יכולתי לתעד בצילומים, הייתה איזו תקופה בה חתולים רבים בהם נתקלתי (אם לא כולם) הפנו את הגב. למשל – זכורה לי במיוחד ההזדמנות בה עברתי ליד חתול/ה יושבים עם הגב אל השביל בו עוברים הולכי רגל (כמוני) ומרוכזים (כמעט מהופנטים) בחומה סביב בניין.
והנה, הבוקר מצאתי עוד אחד.
הארונית הזו ממוקמת בפינת רחוב המהווה חלק מצומת די סואן. ואני פשוט לא מצליחה להבין – איך החתול הג'ינג'י יכול לישון עליה?

(וכל הדרך ניסיתי להיזכר בשיר על החתול הג'ינג'י שישב בגינה…).

I Don't Get It·המחוייך | With A Smile

The Mercedes


160413 mrcIt happened to me one day. I was walking along in the sun. The wide street was pretty deserted. With me, meaning – on the same sidewalk and in the same direction though a bit apart, were two high-school kids. Otherwise there was no one around. On our right some cars were parked. The one we were all approaching – a new Mercedes – seemed somehow different. Why? I couldn't really understand. When I got nearer, I finally did.

The car was idling.

And what is so weird about that, you might ask.
Well, as mentioned – besides me, there were just two kids, who may have been of a driving age, but at that time I walked with them, on foot, from the corner.
And in more blatant words – the Mercedes just stood there, abandoned.
Its' keys in the ignition, its' motor running and no-one with it, in or within its' environs.

The three of us kept walking, glancing sideways. Though I didn't hear what the kids said, I think that like me they at the very least raised an eyebrow versus the new Mercedes so left alone though started.
I have no idea how long I dawdled, peeked and yet – no one came.

And if the incident had been the one and only, I'd have filed it under 'bizarre'. But it happened to me again, with an old Mazda in a much busier street. And even if I happened to see that person abandoning the keys in the (started) ignition, I was in a hurry. And it seemed to me that so was he. So I didn't stop either of us for questioning.

The third, I don't remember what kind of car it was but, of course – a third is always special. This third was abandoned idling with its' doors wide open.

And still I'd have forgotten the lot if it wasn't for the fourth, upon which I stumbled just the other day. The fourth was a van almost fully loaded with some merchandise…

And (of course – to my own opinion, though maybe not of others'?) I was left wondering at another thing I don't get (maybe a new fashion?) –

Who abandons cars like that, in general, but especially – a new Mercedes?

Any ideas? Feel welcome to share in a comment


160413 mrcזה קרה לי יום אחד. הלכתי לתומי ביום שמש קייצי (כן, אכן חלף זמן-מה מאז). הרחוב הרחב סביבי היה די שומם. יחד איתי, כלומר – על אותו צד מדרכה ובאותו כיוון, אם כי במרחק-מה, הלכו שני תלמידי-תיכון. מעבר לשלושתנו ולאורך כל הרחוב הנראה לעין, לא הייתה כל תנועה. מצד ימין חנו אי-אילו מכוניות. האחת אליה התקרבנו – מרצדס חדשה – נדמתה לי קצת משונה. רק כאשר התקרבתי ממש, הבנתי למה.

מנועה הילך סרק.

ומה כל כך מוזר בתופעה?
ובכן, כפי שציינתי – מלבדי היו בסביבה רק שני תלמידים, שיתכן והיו בגיל-רישיון, אך באותה הזדמנות הלכתי איתם רגלית עוד מהפינה.
ובמילים עוד יותר בוטות – המרצדס פשוט עמדה שם, נטושה.
מפתחותיה במתנע, הילוכה סרק (או פארק?) ואף איש לא שם איתה, לא בה ולא מסביבה.

שלושתנו המשכנו ללכת, שלושתנו הגנבנו מבטים. אמנם לא שמעתי מה הילדים אומרים, אך לדעתי גם הם לכל הפחות הרימו גבה למול המרצדס החדשה, המותנעת והעזובה.
אין לי מושג עד כמה התמהמהתי, התעכבתי, הצצתי ועדיין – איש לא בא.

ואם המקרה היה יחידאי, יתכן שהייתי מתייקת אותו תחת סימן שאלה תמוה. אך זה קרה לי שוב. עם איזו מאזדה ישנה, ברחוב הרבה יותר צר ועמוס המולה. ואף אם באותה פעם שנייה ראיתי את מי שיצא ונטש מפתחות במתנע (המותנע!), מיהרתי. ונדמה היה לי שכך גם הוא. לכן לא נעצרתי לעכב ולשאול מה-מי-מו.

בפעם השלישית, אני כבר לא זוכרת איזו מכונית זו הייתה, אך כמובן – השלישית תמיד מיוחדת. המכונית הזו עמדה מותנעת וסורקת והגדילה לפתוח דלתותיה לרווחה.

ועדיין הייתי מתייקת הכל אלמלא הרביעית, בה נתקלתי באחד האתמולים האחרונים.
זו הייתה מסחרית. והעלתה בדעתי שדרוג לפתק הרגיל של 'פקח, פורק סחורה' בנוסח – לא נראה לך מתאים, שאני עומד פה על אדום-לבן? תזיז את האוטו בעצמך.

ו(כמובן, לדעתי, אך אולי לא כך לדעת אחרים?) שנותרתי תוהה למול עוד דבר שאני לא מבינה (ואולי אף אופנה חדשה?) –

מי עוזב מכוניות ככה? בכלל ובמיוחד אותה מרצדס החדשה?

I Don't Get It·רגעי צילום | Pix Moments

Not Venus, and Not For The Softhearted

לא ונוס, ואף לא נועד למי שלבו רך

With no explanation, details plaque, or a sculpture's name to take the flack (and I was too hot and bothered to find someone to ask) this sculpture sits at the entrance to a city hall. All of him says (to me) depression, maybe even despair. And not for the first time I asked (myself obviously, no one else there) how come and why?

I did try looking at it positively. Something like – there, they didn't forget the elderly. But it doesn't work. His head is down, his shoulders drooping, his hands hang limp. The bowl at his feet can't wait for anything else other than loose change.
And I just don't get it – what is this city trying to say? Don't age around here? (or is it trying to depress in advance all those who didn't pay city-tax?).

So that's the question, and any idea is welcome.

For more faces, check out the weekly photo challenge.
On second (and third and forth) thought – yes. I am linking to the Healthy daily prompt. I think a city wanting to contribute to its' citizens health (both physical and emotional), would do better to steer clear from examples like this one.


בלי שום הסבר, לוחית תיאור, או שם הפָּסַל הנושא באחריות (והיה לי חם מדי ועמוּס, מכדי לחפש למי להציג שאלות), יושב לו האיש המפוסל הזה דווקא לפתחו של בית עירייה.
כל כולו של האיש אומר לי חוסר ודיכאון. אולי אף יאוש. ולא לראשונה שאלתי (מן הסתם – את עצמי) על מה ולמה?

ניסיתי להתייחס בדרך חיובית. משהו כמו – הנה, לא שוכחים את המבוגרים. אך גם זה לא הולך. ראשו רכון, כתפיו שמוטות, ידיו באין מעש. הקערה לרגליו (ברור) מחכה לנדבה.
ואני פשוט לא מבינה – מה העירייה מנסה לומר? אל תזדקנו פה? (או אולי מראש מנסה לדכא את כל מי שמגיע למחלקת הגבייה?).

אז זו השאלה. וכל רעיון יתקבל בברכה.


לעוד פרצופים – אתגר הצילום השבועי.

וכספיח מהפוסט הקודם, במסגרת פינת העברית (שתגיח, אולי, גם בעתיד) – להזכיר כי רק על היהודי אפשר לומר 'נפטר' (שלדעתי מהווה קיצור ל'נפטר מעול מצוות', ותקנו אותי אם אני טועה).
על הלא יהודי ה'מנוח' אפשר לומר 'הלך לעולמו', 'נאסף אל אבותיו', או פשוט – 'מת'.
צרם לי במיוחד לקרוא (בתרגומים בעיקר, אך גם אצל כותב עברי אחד) על נאצים ש… טוב, אני לא יכולה אפילו להקליד זאת…

I Don't Get It·המחוייך | With A Smile·רגעי צילום | Pix Moments

I don't get it # 4, or – The Terminator

אני לא מבינה את זה מס' 4, או – המחסלת

If there is one thing I am good at (though not at all proud of), it has to be my terminating things.

I first became aware of this when at a regular grocery-shopping I found a new ice cream (a truly amazing one that I cannot forget to this day, which got me hooked from first taste). But this almost immediately disappeared.
A mouth-watering cantaloupe sorbet that I couldn't get enough of, and… poof… it was gone. Never to be seen again.
It reminded me of the previously terminated fabric softener. Right on the heels of the agonizingly choosing of one (while suffering all the wrong scents) came its' vanishing act.
And over the years since I saw the end of so many other things, that I simply lost track.

But if I thought the phenomena was perishables-restricted, it now proved me wrong…

On the hunt after my previous photos, I suddenly noticed these:

Un Touched
Un Touched

'Oh', thought I, 'how wonderful! How colorful!'.

Walking past there just a couple of days later and I thought I either took a wrong turn or accidentally stepped into a parallel universe, cause this is what I saw:


Now, don't get me wrong. I have nothing against green. So, okay, I won't wear it (much), but as far as plants go, green is… well… so very ubiquitous, that finding something that grows in different colors (in my own mind) makes the rest of the day much more glorious.

And I really don't get it – why cut down the special just for the mundane?
(and how can I stop terminating?!? please, help… anyone?)



אם יש משהו שאני טובה בו (גם אם לחלוטין לא גאה בזה), זה חייב להיות יכולת החיסול שלי.

הבחנתי בכך לראשונה כאשר במסע קניות רגיל לגמרי מצאתי גלידה חדשה (ועוד ממש מהממת, כזו שזכור לי טעמה עד היום, זה שהדליק אותי עליה מלק ראשון). אבל זו כמעט מייד נעלמה.
סורבה מלון ממנו לא יכולתי לשבוע, ו… פוף, היה-כלא-היה ומעולם לא שב ונראה.
מה שהזכיר לי את חיסולו של מרכך כביסה. רק סיימתי את סיוט הבחירה של אחד (תוך סבל רב מכל הריחות הלא נכונים) וגם הוא נעלם.
ובמהלך השנים מאז ראיתי את סופם של כל כך הרבה אחרים עד כי איבדתי מניינם.

אך אם חשבתי שהתופעה מוגבלת למוצרי צריכה, הרי הוּכחתי כטועה…

במהלך צייד הצילומים לפוסט הקודם, לפתע קלטתי את אלה:

לא נגעתי
לא נגעתי

'הו' חשבתי לי, 'כמה נהדר! כמה צבעוני!'.

כשעברתי שם שוב כמה ימים לאחר מכן, חשבתי שאולי טעיתי בפנייה, או שהגעתי בשוגג ליקום מקביל, כי זה מה שראיתי:


אל תבינו לא נכון. אין לי שום דבר נגד ירוק. טוב, או.קיי., לא אלבש אותו (במיוחד), אולם עד כמה שנוגע לצמחיה, הירוק… ובכן… כל כך נמצא בכל מקום, עד כי למצוא משהו צומח בצבעים אחרים (לדעתי האישית) הופך את שאר היום להרבה יותר חגיגי.

ואני באמת לא מבינה את זה – למה לחתוך את המיוחד רק למען היום-יומי/בינוני?
(ואיך להפסיק לחסל?!? הצילו… מישהו?).


I Don't Get It

אני לא מבינה את זה # 3, או – פרטיות בסימן שאלה

אזהרה הוגנת – אפשר שהדברים הבאים יימצאו כ-לא הכי ראויים. בו-זמנית, אלה הם אכן רגעי החיים שלי, מהם כמה (לצערי) יכולים להיות פחותים מאחרים.

הלכתי לאורכו של שביל להולכי רגל, עם שוליים נטועים, בין בניינים. בשלב כלשהו השביל מתרחב להכיל אי במרכז. לאחר דוגמית-חורף של מזג אוויר, ולמרות האור העמום, אותו אמצע בוקר בו מדובר היה חד וברור, עם ראות מצויינת והרבה אוויר לנשום.

גם אם הייתי ערה לעובדה שלפניי הולך גבר באותו כיוון כמוני, הייתי עסוקה מדי ב-לנשום ולהסתכל סביב (ולהנות!) מכדי להקדיש לו יתר תשומת לב (ובכל-זאת קלטתי אי-אילו פרטים. כמו העובדה שבידו הייתה פחית שתייה מאיזשהו סוג. אבל, מן הסתם, בטח לא בירה באמצע הבוקר… הרי זה לא יתכן…).

אמרו ששוב ירד גשם מאוחר יותר, כך שהמטרייה הייתה בהיכון. אבל זה טרם החל, כשלפתע-פתאום שמעתי משהו נוזלי מהדהד ממשטח מוצק בשצף-זרם.
מיקדתי מבט וראיתי…

הגבר עצר באחת מפינות הקירות, סביב אחד הבניינים ו… אהמ… החליט להתפנות…

כעת אל תבינו אותי לא נכון. אני מוּדעת היטב לפעולות הגוף האנושי. והצורך הספציפי הזה יכול להיות לעיתים עצום.
יחד עם זאת (אולי אני נאיבית, אך לתומי חשבתי כי) אי-אז, כאשר האדם קלט שבני מינו מסוגלים לקצת יותר משאר ממלכת החי, התגלתה גם יכולת ההתאפקות (בד בבד עם ההיגיון הישר). ועם התפרסות התַרבּוּת האנושית, ההתפנות התכנסה יותר ויותר אל חדרי כיסא פרטיים (שלא לדבר על הבחירה בשתייה כאשר אחד מאלו בסביבה המיידית).

כך שאני מצטערת. הפעם נדמה כי איבדתי את חוש ההומור. שום דבר לא מצחיק אותי בהתפנות בפומבי. במיוחד לאור העובדה שנאלצתי לעבור ממש לידו (כאשר הוא עוד היה בשלו) רק כדי לחמוק ממנו.

160228 P 5

א) בצילום לעיל, הלא-כל-כך ברור, צילמתי את אותו שביל ביום אחר (כמובן). בכל-זאת ניתן לראות כי במקום בו נגמר האי השביל הופך צר. בצד השמאלי של ההיצרות יש חומה נמוכה מקיפה את חניון הבניין שליד. צריך לעבור שם כדי לפנות שמאלה ולהגיע אל החלק המוסתר בתמונה, הכולל את המדרגות מעלה אל רמת הרחוב.
ב) כנראה שלא הייתי כותבת על זה כלל, אם לא היה קורה לי מקרה מאד דומה ממש היום.
פתגם רומני עתיק גורס כי אם שניים אומרים לך שאתה שיכור, עדיף שתלך לישון. על אותו משקל, אם שניים מתפנים בפומבי (וזה של היום ביותר פומבי מקודמו, ממש בכניסה לסופּר!), ועוד תוך מספר שבועות בלבד (כאשר מימיי קודם לכן לא נתקלתי בתופעה), עדיף שאנסה למחות.
אז ניסיתי.


I Don't Get It·רגעי מחשבה | Thoughts

I Don't Get It # 2, or – Books, People. Books

אני לא מבינה את זה # 2, או – ספרים, אנשים. ספרים

I love books. I am not only surrounded by books (at this very moment three of my immediate walls house a few hundreds of them), but I also actually do get them.
They each tell a story:
Either of something (or someone) that happened in real life (like History or a Biography); or of something (or someone) that didn't happen (in Realistic Fiction); or of something (or someone) that could only happen in a parallel universe (as in Fantastic Fiction).
Every book I ever encountered told a story.
(Excluding, of course, help-books, such as dictionaries, encyclopedias and the like).

My personal experience proved to me that not everyone can connect with any story an any moment. Sometimes the same person cannot connect in the present with a story that enthused him (or her) in the past.
Which made me conclude long ago that if a person cannot connect to a story, it says nothing whatever about the person, nor the story, and not even about the writer thereof.

Which is why what I really don't get (!), (or, to be more accurate: I've been tossing and turning this in my mind for several days and I can't seem to fathom it), is –

why lie about stories/books?

Apparently there is a study (about which you can read here. The study itself I couldn't find) about some of the British telling others they've read books they haven't.
And I don't get it from so many angles… (only one of which being – if the conversation continues on topic, the lie would be found out… and then where would the liar be?), that I didn't (and still don't) know how to approach the issue.

So here's the open question this time – why lie about reading?
(as with the previous "I-don't-get-it" moment, anything goes).


The common reason for most questionable human behavior is the wish to better appeal to the other gender. But how can lying be thought of as appealing is another thing I don't (and probably will never) really get.


אני אוהבת ספרים. אני לא רק מוקפת בהם (ברגעים אלה ממש שלושה מהקירות המיידיים לי מאוכלסים בכמה מאות ספרים), אלא גם מבינה אותם.
כל אחד מהם מספר סיפור:
או על משהו (או מישהו) שקרו במציאות (כמו היסטוריה או ביוגרפיה); או על משהו (או מישהו) שלא קרו במציאות (כמו בפיקציה ריאליסטית); או על משהו (או מישהו) שהיו יכולים לקרות אך ורק ביקום מקביל (במסגרת פיקציה פנטסטית).
כל ספר שפגשתי מימיי סיפר סיפור.
(להוציא, כמובן, ספרי-עזר, כמילונים, אנציקלופדיות וכו').

ניסיוני האישי הוכיח לי גם שלא כל אדם מסוגל להתחבר לכל סיפור בכל רגע. לפעמים גם אותו אדם אינו מסוגל להתחבר בהווה לסיפור שהלהיב אותו בעבר.
מה שגרם לי להסיק מזמן כי אם אדם לא מתחבר לסיפור, אין הדבר אומר שום דבר, לא על האדם, לא על הסיפור, ואפילו לא על כותבו.

לכן, מה שאני באמת (!) לא מבינה, (או, ליתר דיוק – מה שהפכתי בו כבר מספר ימים ואני פשוט לא מסוגלת לתפוס) הוא –

למה לשקר בקשר לסיפורים/ספרים?

מסתבר שיש מחקר (עליו אפשר לקרוא פה, באנגלית. את המחקר עצמו לא מצאתי. באף שפה) על בריטים, המספרים לאחרים שקראו ספרים ש- בעצם, לא קראו בפועל.
ואני לא מבינה את זה מכל כך הרבה היבטים… (רק אחד מהם הוא השאלה: אם השיחה נמשכת בנושא, השקר יתגלה, ואז מה יקרה עם השקרן?) שלא ידעתי (ועדיין לא) מאיזה מהכיוונים להתייחס.

אז הנה השאלה הפתוחה להפעם – למה לשקר בקשר לקריאה?
(כבפעם הקודמת, כל תגובה תתקבל בברכה).


הסיבה הנפוצה לרוב ההתנהגויות האנושיות התמוהות ביותר, היא הרצון להיתפס כמושכים בעיני המגדר שליד. אך איך שקר יכול להיחשב מושך הוא עוד דבר אותו מעולם לא הבנתי, וכנראה שגם לעולם לא אצליח להבין.

נ.ב. 2
הרשימה בעברית (אותה לא מצאתי מתורגמת, אז כשירות, הרי לכם, לפי הסדר, כמספר המשקרים):
1) עליסה בארץ הפלאות, לואיס קרול; 2) 1984, אורוול; 3) טרילוגיית שר הטבעות, טולקין; 4) מלחמה ושלום, טולסטוי; 5) אנה קרנינה, טולסטוי; 6) שרלוק הולמס, קונן דויל; 7) אל תיגע בזמיר, הארפר לי; 8) דיוויד קופרפילד, דיקנס; 9) החטא ועונשו, דוסטוייבסקי; 10) גאווה ודעה קדומה, אוסטן; 11) בית קדרות, דיקנס; 12) סדרת הארי פוטר, רולינג; 13) תקוות גדולות, דיקנס; 14) יומנה של אנה פראנק; 15) אוליבר טוויסט, דיקנס; 16) טרילוגיית גוונים של אפור, אי.אל. ג'יימס; 17) עשרה כושים קטנים, אגאת'ה כריסטי; 18) גאטסבי הגדול, פיצג'רלד; 19) מלכוד 22, הלר; ו-20) התפסן בשדה השיפון, סלינג'ר.

I Don't Get It·המחוייך | With A Smile

I Don't Get It

אני לא מבינה את זה

A year at WordPress*… wow…
I'm so not into numbers, and so happy to find myself outside the environment that sort of expected marking time with something of a statistic nature (you'll get what I mean in a couple of paragraphs), that I debated long and hard (practically the entire month. February, that is. Well, more or less this past week… or at the very least – some ten days or so) if to relate to the fact at all.
I ended up deciding to establish a new recurring feature (new to this blog), that might hold (and recur in future. Or not. I'll see how it goes first).

Maybe I should point out that this feature will mainly consist of (please imagine a drum-roll, for some suspense)…

… things people do which… how shall I put it? Well, people doing things I cannot fathom…
(aw, sorry to be so unoriginal. But what else can I blog about under this kind of a heading?).

However, as long as we're in the "I-don't-get-it" area, I'll start with what is obvious to just one of my readers and me:
The small local blogging platform from which I came (now you get the environment of before, right?), though affluent with negative aspects (which caused me, eventually, to flee it), still offered something of a positive nature as well.

Among other things – whenever anyone local clicked a follow button, one did so normally after reading something one liked, which made one want to read more. At the same time there also was a friendly mutuality thing going on.

Mutuality-oriented as I was, from my first days here (and somewhat optimistically) my followers gained a follower in me. With no discrimination whatever.
To my delight, along the way I met interesting readers-writers that still stop by (as sporadic as it may be) and I visit them too, to this day, and will happily continue to do so.
However, at the same time, what else did I find?

That in many of the other cases I have no idea what caused (or causes) bloggers to click any follow button at all, not just my own.

For instance: among my followers there is one, that I know for a fact has never (!) visited my blog, and never read/saw anything of mine. Ever.
What caused him to click the follow button totally escapes my understanding, and so does why didn't he cancel a follow he is so obviously uninterested in…

Worst of all (as far as I'm concerned) – I can't ask him. He doesn't visit my blog, his eyes won't pass over these very words, his mind won't tell him that the question is, actually, directed at him and only he can provide the solution.

And so there is a question with no answer.
The thing is: as someone who is often curious about things and loves (!) to understand, I find it incredibly difficult to live with the unanswered. Hence this feature.
No pressure and no obligation (I never forced anyone to even read me, let alone comment) but I thought to put the question to you (like a sort of a challenge? should you choose to accept…) if you feel like offering a possible answer instead of my absent reader.

While true, that serious answers will be welcome, if your sense of humor awakens, I'll be happy likewise (especially since I have this feeling future "I-don't-get-it"s might stifle my own humor.
Maybe I've gone pessimistic, but I do see the potential).

Hoping and wishing for a better twelvemonth for myself, you and everyone

* – I could really count a year from a couple of dates: tomorrow (Feb 10, which would have marked the first ever blog-post); or a week from now (Feb 17, which would have marked my first bi-lingual post). WordPress, however, have just informed me that today is the anniversary.


שנה בוורדפרס*… וואו…
אני כל כך לא בענייני מספרים, וכל כך שמחה למצוא את עצמי מחוץ למסגרת (התפוזית) הכאילו-מחייבת לציין תקופות עם משהו סיכומי-סטטיסטי באופיו, שהתלבטתי רבות וקשות (למעשה, כל החודש. כלומר – פברואר. זאת אומרת, ב-פלוס-מינוס השבוע האחרון… נו, לכל הפחות – כבר כעשרה ימים לערך) אם בכלל להתייחס לעובדה.
החלטתי בסופו של דבר לפתוח פינה חדשה-חוזרת (חדשה לִבלוג זה ובכלל), שיכול להיות ותחזיק מעמד (ותחזור בעתיד. או שלא. נראה קודם איך זה מתקדם).

יתכן שראוי כי אציין שלפינה הזו אביא (דמיינו לרגע רחש תופים, בבקשה, כדי להעלות מעט את המתח)…

… בעיקר מתופעות המין האנושי (בני אדם. ומה שהם עושים. ממש לא מין שקורה במיטות פרטיוֹת) ש… איך לומר? ובכן, בני אדם שעושים דברים שאני פשוט לא מצליחה להבין…
(הא! וכי מה יכולתי להביא לפינה בשם כזה?).

אבל בואו נשאיר את המְחוּיָכוּת בצד לרגע. כי אם כבר ב"אני-לא-מבינה-את-זה" עסקינן, אציין ראשית את מה שמובן מאליו רק לשניים מאיתנו:
הפלטפורמה-בלוגיה הקטנטנה המקומית ממנה באתי, אמנם הייתה משופעת בהיבטים שליליים (שהבריחו אותי משם בסופו של דבר), אך במבט לאחור אני רואה גם (וזה באמת ובתמים 'גם', להבדיל מעניינים אחרים, אותם הזמן והנוסטלגיה מייפים) את ההיבטים החיוביים.

בין היתר – בתפוז, כאשר מישהו או מישהי הקליקו על מנוי לבלוג, בדרך כלל עשו זאת לאחר שקראו בו משהו, ראו כי טוב והחליטו לקרוא עוד. במקביל, הייתה איזו הדדיות ידידותית.
ומתוך הגישה המוכוונת-הדדיות הזו, בתחילת דרכי פה (ובאופטימיות-מה) – כל מי שהקליק על מנוי לבלוגי החדש, זכה למנוי חדש משלו/ה, ללא כל אפליה.
לשמחתי הרבה, פגשתי לאורך הדרך כותבים-קוראים מעניינים, שנותרו איתי (גם אם ספוראדית) ואני איתם בשמחה עד היום ועד בכלל. אבל במקביל, מה עוד גיליתי?

שבחלק לא מבוטל מהמקרים האחרים פשוט אין לי מושג מה גרם (או גורם באופן כללי) לאחרים להקליק על מנויים לבלוג כלשהו. לא רק שלי.

לדוגמא: בין ה"עוקבים" אחר בלוגי-שלי יש אחד, שאני יודעת בוודאות (!), שמעולם לא ביקר בבלוגי ומעולם לא קרא/ראה אצלי שום דבר. אבל ממש – שום-כלום.
מה גרם לו להקליק מלכתחילה נשגב מבינתי, וכנ"ל למה לא ביטל את המעקב אחר מה שבברור לא מעניין אותו כהוא זה…

והנורא יותר (מבחינתי) – אני לא יכולה לשאול אותו, הרי הוא לא מבקר פה, עיניו לא ישזפו מילים אלו, מוחו לא יבשר לו כי השאלה, בעצם, מופנית אליו ישירות, ושרק הוא יכול לספק פתרונות.

וכך, מתקיימת השאלה נטולת תשובה.
אז ככה: בתור מישהי סקרנית שאוהבת (מאד!) להבין, קשה לי לחיות עם שאלות חסרות תשובה. לכן חשבתי לייסד את הפינה הזו.
בלי לחץ, בלי שום התחייבות (כהרגלי מאז ומתמיד – מעולם לא הנהגתי שום חובת קריאה, קל וחומר חובת תגובה) אבל חשבתי להציע את השאלה הפתוחה (אתגר?) לכל מי שבא לו/לה להציע תשובה אפשרית כלשהי, במקום הקורא הנעדר שלי.

גם אם נכון שתשובות רציניות תתקבלנה בברכה, אם דווקא מתעורר חוש ההומור, אשמח גם כן (במיוחד מפני שיש לי סוג של הרגשה שבכמה פינות עתידיות יתכן ויכול להיות שחוש ההומור האישי שלי ייעדר, רובו ככולו.
אולי הפכתי פסימית, אך במקביל, ברור לי הפוטנציאל).

בשאיפה ואיחולים לשנה טובה יותר, לי, לך ולכל העולם

* – יכולתי לציין שנה משני תאריכים: מחר (ה-10 לפבר', שנה מהפוסט הראשון שלי פה); או בעוד שבוע (ה-17 לפבר', הפוסט הדו-לשוני הראשון). וורדפרס לעומת זאת הודיעו לי כי יום השנה הוא היום. אז הנה, הגשתי.