רגעי צילום | Pix Moments

Street Art

I'd have thought it unlikely to come across a tree stump turned into a work of art… that is, until I came across it

אומנות רחוב – הייתי אומרת שלא סביר שאתקל בגדם עץ שהפך ליצירת אומנות… כלומר – עד שנתקלתי בזה

I'd have thought it unlikely to come across Street Art in an enclosed shopping mall… that is, until I came across it

הייתי אומרת שלא סביר שאתקל באומנות רחוב בקניון סגור… כלומר – עד שנתקלתי בזה

With street Street Art one doesn't usually get a reflection like this…

באומנות רחוב ברחוב בדרך כלל אין השתקפות כזו…

L

המיוחדים | Special Moments

שואה, תקומה, ימי זיכרון ועצמאות

Sorry English reader, this post is too local to be of interest. Read you next time :-)

מאז ויתרתי על הטלוויזיה, קבעתי לי מנהג להתאים קריאה אל ימים. כלומר – ביום אבל לאומי, לא מתאים לי לקרוא משהו מצחיק (למשל).
מצד שני, הרי יש כל כך הרבה ספרים אחרים, שיכולים לבוא בחשבון, עד כי אפשר בהחלט לקרוא משהו חדש בכל שנה. (הערת אגב – גם ספר בדוי, כמו 'תיק אודיסה' מאת פרדריק פורסיית' מ-1974, יכול להיות ספר תואם ימים כאלו. ועוד ספר לא רע בכלל. לטעמי האישי – הכי טוב שלו).

השנה, כאשר רפרפתי על פני המדף המתאים, קלטה עיני ספר די בולט – חלק מעטיפתו צהוב וחלק שחור. מה שמתאים מאד לכותרתו:

לאור היום ובמחשך.

ניתן בהחלט לשאול אותי – אם הספר כל כך בולט, למה עינך קלטה אותו רק עכשיו?
התשובה פשוטה – הספר תמיד היה חלק מחיי. אין לי מושג מתי בדיוק שילבו אותו על מדף בבית הוריי, אך הגיוני לחשוב כי זה קרה עוד בטרם למדתי לקרוא בעצמי.
והשנה, מסיבה שאינה ברורה לי כלל ולקראת ימים אלו, החלטתי לשלוף את הספר מהמדף ואף לפתוח אותו.

שמו של כותב הספר – ירוחם כהן, לא אמר לי דבר. מַעֲבָר אל הדף הבא גילה לי כי הספר יצא לאור בשנת 1969, מה שיכול להסביר משהו (כולל את מצב הספר אם כי לא רק), היות ובאותה שנה מלאה לי שנה.
עוד עמוד-שניים ולפתע נחשף לעיני סמל הפלמ"ח.
נו, יופי! חיכיתי לערב יום הזיכרון, שלפתי שוב את הספר ממקומו והפעם ממש התחלתי לקרוא. ו…

הלם ותדהמה. אני ממש המומה מכמה מהקטעים המסופרים.

זה סיפור זיכרונותיו של מר ירוחם כהן, משנות נערותו, דרך מלחמת הקוממיות ואין לי מושג עדיין איך הסיפור יסתיים היות והקריאה עדיין נמשכת.

אהבתי בו כל מני קטעים (וממש לא אהבתי קטעים אחרים, ובמיוחד אני מודה לכותב שחסך בפרטי העינויים!).
בפתח מבצע יפתח, מתאר מר כהן איך יגאל אלון אסף את מזכירתו ואת הכותב ועלה אל הגליל העליון. וָייצאו השלושה להציל את המצב.
ואולי כולם יודעים מה קרה שם (כבר סיפרתי פעם כי מעולם לא מצאתי מורים להיסטוריה שדיברו בשפה שלי, כך שאף פעם לא למדתי את הנושא כראוי, על אף אחד מרבדיו הרבים).
אבל שעשעה אותי התעוזה והחריפות שהביאה לגיוס כל כלי הרכב שניתן היה לגייס ונהיגתם ברחבי הגליל העליון בשעות הלילה, באורות עזים ובאותו כיוון, כיבוי האורות עם ההגעה, הפניית הכלים לאחור ונהיגתם חזרה, רק כדי להדליק אורות מחדש במקום המוצא ולפנות אל הכיוון המקורי לעוד נהיגה. וחוזר חלילה. בלופ.
כדי לגרום לצופים בלבנון וסוריה לחשוב כי כוחות גדולים מתארגנים שם לקראתם.
גדול-עצום-ורב.

אבל מה שהדהים אותי עוד יותר היה סיפור כיס פאלוּג'ה.
יגאל אלון ביקש מתנדב, היות ורצה להביא לפינוי הכיס עם כמה שפחות חללים בשני הצדדים. ירוחם כהן התנדב. ניגש אל מקום התבצרות המצרים וקרא להם לשיחה. שלושה יצאו לקראתו. כל אחד הציג את עצמו ומי שהיה בדרגה הבחירה היה לא אחר מאשר גמאל עבד אל-נאצר.
נו, רק בימים וזמנים כאותם ימים וזמנים יכולים שניים 'לירוק אש' אחד על השני (כמאמר הכותב) במשך הלילה, ולהיפגש למחרת לשיחה חברית ומעניינת.

עוד הזוי בעיניי כי ברגע שנקבעו מקום וזמן לפגישה בין המפקד המצרי לבין הישראלי (ופמליותיהם), חברי הקיבוץ בו עמדו להיפגש החלו לאפות עוגיות, מצאו מפה לבנה, ערכו שולחן…
סיפור ענק.

אבל שאלת השאלות עדיין לא לגמרי ברורה. מה להורים שלי ולספר הזה, אשר אף הוקדש ונחתם בידו של מר ירוחם כהן…
אימא שלי חושבת שיתכן כי באחת הפעמים בהן אבא שלי נבחר כעובד מצטיין, ניתן לו הספר במתנה מהמפעל. אם כי לי נראה מוזר-מה שאדם כמו הכותב יחתום על ספריו למטרה כמו זו.
תהא אשר תהיה הדרך בה מצא ספר זה את מקומו על המדף, אני מאד שמחה שזה קרה. ולמרות שיתכן כי הספר נעלם ממדפים אחרים, בכל זאת חשבתי להזכיר אותו פה.

יום עצמאות שמח
L

רגעי טבע | Nature Moments

מחלון המטבח | From My Kitchen Window

גשם זלעפות, כולל ברק ורעם | Torrential rain, including lightning and thunder

כעבור חצי שעה – השמש זורחת | half an hour later – the sun is shining

ולמחרת… "בשמיים ראיתי קשת" | and the next day – a rainbow

רק הקשת השנייה שראיתי זה כעשור לפחות | only the second rainbow I saw for at least a decade

הזהו אביב ? Is this spring
L

רגעי טבע | Nature Moments

Shades of Goose

גוונים של אווז

אין לי מושג איזה אווז זה | I have no idea what goose this is

אף לא למה נדמה לי המלכותי מכולם | nor why it seems to me the most regal of all

אך ככולם – גם הם שומרים על האפרוחים | but like all, they too guard their young

(ונאמר כי יתכן שהללו אווזים אפורים | And I'm told these might be Greylag Geese)

L

Whenever Life feels too much to me, whatever the reason, I try to find time to walk to the park. Something there always manages to make me Smile. Like these geese.

רגעי דעה | Opinions

המכוער והבוטה, צלם אנוש וכבוד האדם – חלק ב'

אני כל כך לא מחוברת לכלום עד כי לא ידעתי/שמעתי/ראיתי/קראתי על מה שקרה לפני יותר משבוע.
כלומר – עד אשר נתקלתי בדעה שהזכרתי בפוסט האחרון.

תוך כדי הבעת הדעה, תואר מה שנראה לי כהתנהגות פסולה (לחלוטין!) של משטרה.
ובמילים אחרות – מה שנכתב שם נקרא בעיניי ההמומות כהתעללות באדם מבוגר.

בשלב הראשון – ניסיתי להציב את עצמי בנעלי הצופה בשוטר המתעלל במישהו. ושאלתי את עצמי – האם יכולתי להתערב?
לצערי, אני חייבת לענות, שכמובן שלא. השוטר אוכף חוק. האזרח שומר חוק. כאזרחית שומרת חוק, אין לי שום יכולת או זכות להפריע לאוכף החוק במילוי תפקידו, היות והפרעה כזו מהווה עבירה.
לפי החוק הזה, גם אם ההתעללות בוטה, מכוערת וברורה לעין כל, אין לאף אזרח מן הישוב כל דרך להפריע לשוטר.
ואגב, כנראה שזו אחת מהסיבות לקיומה של המחלקה לחקירת שוטרים…

אבל… שהצופים יריעו וימחאו כפיים? להתעללות?! איפה זה משאיר את צלם האנוש וכבוד האדם? ועוד להפיץ תמונות?!
אין לי מילים להביע את גודל ועומק ההלם והזעזוע.

זו התנהגות של מי שהוריהם לא חינכו אותם כלל (אחרים, למשל, חונכו בין היתר לכבד את המבוגרים מהם, ללא שום קשר קלוש שבקלושים לצבע עורם, מגדרם, דתם, דעתם, או כל דבר אחר).
זו התנהגות של מי שלמדו לדקלם מילים, אך שכחו מזמן את משמעותן האמיתית.

לא הייתי שם, לא ראיתי, אני מנותקת (ואם הדבר לא קרה – תקנו אותי). אבל אם נכון מה שמתואר בדעה זו, אם שוטרים אכן התעללו כך באישה מבוגרת והצופים הריעו ומחאו כפיים, אזי צופים אלה פשוט לא יודעים מה משמעות המילים 'זכויות', 'חמלה' ו'אנושיות'.

והשוטרים? לא רק התנהגות פסולה מכל וכל, אלא ראויה לבוז! ובהחלט נחוצה כאן חקירה…

וזו דעתי על דעתה של גלית דיסטל אטבריאן.

L

רגעי דעה | Opinions

המכוער והבוטה, צלם אנוש וכבוד האדם – חלק א'

Sorry English reader, this (and also the next post) is too local to translate.

בשבוע שעבר, נתקלתי בשתי דעות של אחרים, אשר נגעו במקומות רגישים לי. בפוסט הבא אתייחס אל הדעה שקראתי ראשונה, אך אתחיל באחרונה.

בין היתר כתב האדם: "… מאבק לגיטימי, גם אם, לעיתים, מכוער ובוטה".

ובטרם אבהיר במה מדובר, אציין עוד כי האיש נגע גם בָּקלוּת (הבלתי נסבלת בעיניי) בה כל בר דעת שולף מיד השוואות אל גרמניה הנאצית על כל פיפס.

השואה, אשר את זכרה נציין ממש אוטוטו, צריכה להיות (לדעתי) מעבר למילים. הרי גם מילים כדוגמת – זוועות, פרעות – לא מתקרבות כלל לתאר אותה. לכן כל השוואה אליה פסולה בעיניי מראש. היות ואף אחד ושום דבר לא יכולים להתקרב אל גודל מימדי הענק של השואה. אל רציחתם של מיליונים. ולא רק רצח, אלא ביזה והשפלה ואובדן כל צלם אנוש בדרך אל הרצח וגם לאחריו. הניצול עד הסוף של כל חלק וחלק, בין אם ניתן לנצלו ובין אם לא (כמו הניסיון להפיק סבון, למשל).

אך אם אחזור אל הדעה בה פתחתי – מצאו חן בעיניי המתינות ושיקול הדעת, הכבוד לזולת, ההבאה של דוגמאות מן העבר (אליהן כלל לא הייתי מודעת), וההתייחסות המכבדת ומכובדת אל הצדדים הקשורים.
(בין אם הללו ראויים לכבוד ובין אם אחרת. ולמען הסר ספק ו/או בלבול, אבהיר כי בעצמי, ובהמשך ישיר של הפסקה הקודמת, אני ממש לא יודעת אם אוכל לכבד דעתו של מי שמעז לזלזל בשואה בהשוואתה אל כל דבר אחר מלבדה).

לכל הפחות זו דעה המאפשרת ומעודדת דיון אמיתי.
וכל המתלהמים, מגיבים, משווים, אינם מחפשים כלל לדון בְּדבר, אלא רק להביע את דעת עצמם, גם אם אין זה מקומה, ובמיוחד כאשר נדמה להם כי זו הזדמנות ל'הברקה'. ובדרך כלל נלווה אליהם הספק – האם בכלל קראו/שמעו את מה שהגיבו לו.

הפכנו לחברה אלימה בהרבה מובנים והיבטים, ולדעתי זה כשלעצמו מאד מכוער ובוטה. אם יש לי ביקורת על הדעה שקראתי, זה בדיוק זה – לציין כיעור ובוטות, מבלי להעביר ביקורת, כמוהו כאישור, כלגיטימציה.
בדרך כלל אין לאדם מה לעשות כנגד המכוער והבוטה, מלבד להוקיע בכל התייחסות אל התופעה.

וזו דעתי על דעתו של חיים זיסוביץ'.

L

רגעי עץ | Tree Moments

The Statue vs. The Real Thing

הפסל לעומת הדבר האמיתי

Lately I have been missing the Park (where I'd rather be), to which I couldn't get for some time now. Instead, I had to contend myself with a statue…

בזמן האחרון התגעגעתי אל הפארק (שם הייתי מעדיפה להיות), אליו לא הצלחתי להגיע כבר זמן-מה. במקומו, נאלצתי להסתפק בפסל…

Despite my lack of sympathy to flat statues (as long as it is a sculpture, why not celebrate its' bulk?), at least this one is more stylized then the previous ones, isn't it?

על אף היעדר חיבתי אל פסלים שטוחים (אם כבר מדובר בפסל, למה לא לחגוג את נפחו?), לפחות הפסל לעיל מסוגנן יותר מקודמיו, הלא כן?

L

רגעי טבע | Nature Moments

Morning Workout

התעמלות בוקר – תחילה, עמוד על שתי רגליך | First, stand on both feet

בהמשך – עמוד על רגל אחת | Then stand on one of your feet

לסיום – תרגיל בגמישות | Finish with an elasticity drill

בוקר טוב עולם | Good morning world
L

These two black swans made me Smile, hope they do the same to you.
Thanks for stopping by.

רגעי עץ | Tree Moments

A Tree – the Other Version

עץ – הגרסא האחרת

My apologies, I couldn't find details, as in if this is a real tree or what… But as I like Trees, this unusual one, in the middle of a tall building, caught my eye.

מצטערת, לא הצלחתי למצוא פרטים, כגון האם העץ אמיתי או לא… אך היות וחובבת עצים אני, העץ הבלתי רגיל הזה, באמצע בניין גבוה, קלט את עיני.

L

Variations on a Theme