ההזוי | The Surreal

התרנגולת והכביש | The chicken and the road

ובכן, לא הייתי זריזה מספיק | Well, I was not quick enough

לתפוס את הצמד על הכביש | to catch the two on the road

אלא כשסיימו לחצות | only when they were there

The other one seemed a chicken. The first, I'm not clear about. Because of the shock, during the first few seconds, when the two were on the road, I just stood and stared. When I whipped the camera out, a boy arrived. We snapped shots and wondered together. Is it a turkey? (and I still don't know. I didn't find this one exactly on-line. It had a uni-corn, even if it is not so clear in the photos. If you know what it is, tell me, please. Adding now that I was told this is a Wild Turkey. Thanks!).
Anyway, for the first time in my life I met such a lovely odd pair… that I had to post to the blog.
Happy weekend :-)

השנייה נראתה תרנגולת. לא ברור לי מה הראשון. מרוב הלם, בשניות הראשונות, כאשר הצמד עוד היה על הכביש, רק עצרתי כדי לבהות. עד ששלפתי את המצלמה והתחלתי להקליק, הגיע נער. הקלקנו ותהינו יחד. שמא זה תרנגול הודו? (ואני עדיין לא יודעת. לא מצאתי בדיוק כזה ברשת. יש לזה חד-קרן, גם אם הצילום לא לגמרי ברור. מי שיודע מה זה, אנא, גלו גם לי. ואוסיף עכשיו כי אכן נאמר לי שזה תרנגול הודו פראי. תודה!).
ובכן, לראשונה בחיי פגשתי צמד-חמד כל כך מוזר… עד שהייתי חייבת להעלות אל הבלוג.
סופ"ש נעים :-)

I Don't Get It·המחוייך | With A Smile

התחרדנות | Lazing in the Sun

מדי פעם אני נתקלת במשהו לא ברור | Sometimes I stumble on something unclear

כמו הפסלים הללו | like these statues

רעיונות, מישהו – לגבי מה זה ? Ideas, anyone – what can this be

אבל רגע, מה מציץ שם ? But wait, what is that, there

התחרדנות | Lazing in the Sun
התחרדנות | Lazing in the Sun

אני מניחה כי זה שימוש ראוי | I guess this is a good use for it


אומנות | Art

פסלים | Statues

Since I moved away from my home town, as I discovered a couple of years ago, it managed to get covered by different statues. Some of which even bizarre. Which is why I was glad to find a right and fitting statue on my last visit – between the new marina on its' one side, and the old port on its' other side, a ship's stirring wheel seems exactly in its' place.

מאז שעברתי ממנה, עיר הולדתי, כפי שגיליתי בשנתיים האחרונות, הספיקה להתכסות בפסלים שונים ומשונים. חלקם אף מוזרים. לכן שמחתי מאד לגלות פסל מתאים והולם בביקורי האחרון – בין המרינה החדשה מאחד מצדדיו, לבין הנמל הוותיק מצדו השני, הגה ספינה נדמה לי בדיוק במקום.


I Don't Get It·המחוייך | With A Smile

Optical Illusions

לעברית, קליק פה.

The title does not refer to this bench.
Here's what happened: English readers have no way of knowing that there's been a local change in public transport, which prompted me to go out to more and more long walks. On such a one, I encountered a public garden, totally new to me. In which I found this bench, that I thought special.

I was there twice – on my way to and from. Both times I tried different angles of the bench/es. Finally it seemed to me that in the above photo the bench looks better than the other photos.

But my first time there, after the initial surprise the bench/es caused wore off (there were several benches), I looked away and…

nearly fell off my feet. Honestly. Because my glance took this in:

Is it just me and my challenged eyes, or does the floor seem rising and falling in sharp angles to you too?

And I'm not exaggerating, a closer look made me dizzy. To feel better I had to look up to the horizon. To walk, I had to feel the floor with my feet, to convince myself it is indeed flat.

And I don't get it – who could have thought this was a good idea to tile a walk in a public garden like this?
What do you think?

P.S., without noticing I seem to have started a new collection of chairs and benches… be warned. To be continued.


אשליות אופטיות

הכותרת לא מתייחסת אל הספסל.
מעשה שהיה, כך היה: לאחרונה, כפי שקוראי הבלוג אולי ניחשו, אני יוצאת ליותר ויותר הליכות ארוכות. באחת מהן, נתקלתי בגינה ציבורית חדשה לי לחלוטין, ובה מצאתי את הספסל לעיל, שנראה לי מיוחד.

פעמיים עברתי שם – בדרך אל, ובדרך חזרה. ובשתי הפעמים ניסיתי זוויות שונות של הספסל/ים. אך בסופו של דבר נראה לי כי בצילום לעיל הספסל נראה טוב יותר.

אך בפעם הראשונה, לאחר שפגה הפתעת המפגש הראשוני עם הספסל/ים הללו (היו כמה וכמה), הפניתי מבט ו…

כמעט נפלתי. בכנות. היות ומבטי נפל על זה:

האם זו רק אני והעיניים המאותגרות שלי, או שמא גם לך נראית הרצפה כמורכבת מפסגות ושקעים בזוויות חדות?

ואני לא מגזימה, במבט בוחן יותר פשוט חטפתי סחרחורת. כדי להתאושש, היה עלי להרים את המבט אל האופק. כדי ללכת, הייתי חייבת להרגיש את הרצפה בכפות רגלי, להשתכנע בזה שזו אכן רצפה שטוחה.

ואני לא מבינה את זה – מי יכול היה לחשוב שזה רעיון טוב לרצף כך שביל בגינה ציבורית?
מה דעתך?

נ.ב., כנראה שמבלי משים לאחרונה התחלתי לאסוף כיסאות וספסלים… ראו כי הוזהרתם. המשך יבוא.

רגעי טבע | Nature Moments

לא צילום טוב, ובכ"ז … Not a Good Photo, and yet

I was walking a planted lane when a different sound caught my attention. I looked up and saw where the sound was coming from. Immediately my camera was out but the bird flew away. Eventually I got this not-so-good-a-photo…
If you click on it (or right-click and open in another tab or window), you'll enlarge it. A click on it again, will enlarge it even more. About in the middle of it you can recognize the Great Tit (if I'm not mistaken. And who dreams up these names?!).
Being my first ever, I couldn't help but posting it to my blog.
Forgive me

עברתי במשעול נטוע וקול שונה תפס את תשומת לבי. הרמתי מבט וראיתי מה מפיק את הקול. מיד שלפתי את המצלמה, אך הציפור ברחה. בסופו של דבר השגתי את הצילום הלא-כל-כך-טוב הזה…
קליק על התמונה (או קליק ימני ובחירת פתיחה בלשונית/חלון אחרים) מגדיל אותה. קליק נוסף עליה, מגדיל עוד יותר. ובערך במרכזה אפשר לזהות שזה ירגזי מצוי (אם לא טעיתי. אם כי אני חייבת לציין את תדהמתי משם הציפור באנגלית…).
ומהיותו הראשון שלי אי פעם, לא יכולתי שלא להעלות אל הבלוג.
עימכם הסליחה

המיוחדים | Special Moments

The First Day

לעברית, קליק פה.

How many times does one get to experience The First Day Ever?
We're all too small and busy, and rather shocked, to really experience (or remember) the first day of our own lives (and that is probably for the best).
Love can (though not always) creep gently and deprive us of the first day we fell in love with whom we loved (and I'm not referring to sex. Traditionally that is the 'first time', not the 'first day').
Only the first days of the various educational stages are really a first, plus those who go to the army.
But on the day-to-day life, even if the cliché saying that 'today is the first day of our lives' is true, still, it is not every day that something happens to make it truly special of all days. To really make it The First.
And there, all of a sudden, we all get to experience the First Day.
It happens tomorrow.

The first 'Food Waste Day' ever, worldwide.

And what is it about? Well, apparently the statistics are pretty shocking and overwhelming. In an article I read about the subject it said that 4.3 million tons of food are thrown to the bin daily around the globe.
The cost of this waste can mount to about 900 milliard US dollars a year.
And the UN decided to take a step to start (finally) to raise awareness to this.

It also said in the article that as much as half of what people throw out is salvageable, because it is not thrown as "past its' due date, or not being nutritious, or unwholesome" (I quote from the article. More info can be found here).

Which reminded me of the second man I loved. He had this habit of coming home, opening the fridge, and asking, of no one in particular "what needs finishing?" Meaning – what needs to be eaten in order to save it from the bin.

But seemingly, according to the article, the waste comes more from faulty shopping habits. Which reminded me of someone else, a former friend. Whenever she found herself at a market, she would pile up the shopping cart to congestion. Otherwise, she would not have felt as if she bought anything.

But then I remembered something totally different. One of the 'Lethal Weapon' movies, the one with the south Africans. The handsome blond told Mel Gibson, at the market, that she never knows what she'll be hungry for, from one day to the next. Therefore she stops at the market on her way home from work and buys what she feels like having that day.
Well, this cannot suit a family. It sounds like being enslaved to the market, when it comes to a family. But it can suit single people.

But, wait a moment. Another thought occurred to me. An image formed to my minds' eye. A cheese at the market with its' due-date long past.
Human responsibility does not end in buying smartly and using everything that is already there to the utmost, but also extends to the market workers. Especially ordering perishables at the right time and in the right quantities to the branch.

In this context, I suddenly remembered the little cottage cheese I bought only last Friday, with a due-date a week away. When I opened it and tasted… ugh. Sour. I had to throw it out.
Meaning – another human responsibility – the proper transportation, unpacking and arranging perishables, constantly refrigerated.

And what about manufacturers?
Here is THE problem I have personally: the loaf of bread.
Even if I can use it almost fully (except its' last rounded tip), I have no way of doing so. In these parts, there is a day towards the weekend that no one brings new bread anywhere. So even if I'm left with a few slices, I must hurry to buy a new loaf the day before, to have enough for the weekend.

Which makes this a huge, complex and multi laird subject. With too many aspects. And it is fine and well to tell us, the consumers, to buy with a list and how to use yesterday's dish. But somebody needs to wake up the vendors, the movers and the manufacturers (for example – why can't I buy half a loaf of bread? Because I can't around here).
And I'm sure there are other aspects to this, that allude me now. But at least I started thinking about it.
What do you think?


היום הראשון

כמה פעמים מזדמן לאדם לחוות את היום הראשון אי פעם?
כולנו קטנים ועסוקים ודי המומים, מכדי לחוות ממש (או לזכור) את יום חיינו הראשון (וכנראה שטוב שכך).
האהבה יכולה (אם כי לא חייבת) להתגנב חרש ולהחמיץ לנו את היום הראשון בו התאהבנו במי שאהבנו (ואני לא מתייחסת אל מין, היות ומסורתית זו 'הפעם הראשונה', לא 'היום הראשון').
רק הימים בשלבי החינוך השונים יכולים להיות ראשונים, וכמובן, יום הגיוס.
אבל ביום-יום, גם אם נכונה הקלישאה כי 'היום זה היום הראשון לשארית חיינו', עדיין, לא בכל יום שכזה קורה משהו לייחד אותו מכל שאר הימים. להפוך אותו לראשון באמת.
והנה, לפתע-פתאום, מזדמן לכולנו לחוות את היום הראשון.
וזה קורה מחר.

'יום צמצום בזבוז המזון' העולמי, הראשון אי פעם.

במה מדובר? ובכן, מסתבר שהנתונים די מזעזעים ובלתי נתפסים. בכתבה על הנושא קראתי שבכל יום נזרקים אל פח הזבל 4.3 מיליון טון מזון ברחבי העולם.
העלויות של הבזבוז הזה מגיעות לכ-900 מיליארד דולר בשנה.
והאו"ם החליט לנקוט בצעד ולהתחיל (סופסוף) לעורר מודעות אל התופעה.

נאמר בכתבה כי עד מחצית ממה שאנשים משליכים אל הפח ניתן להציל, היות וזה לא נזרק בגלל ש"תוקפו פג, או שזה לא מזין, או לא בריא למאכל" (ציטטתי מהכתבה, מפי מנכ"לית הארגון 'הצעד הטבעי, ישראל').

וזה הזכיר לי את הגבר השני שאהבתי בימי חיי. היה לו המנהג לבוא הביתה, לפתוח את המקרר ולשאול את החלל סביבו "מה צריך לגמור?" כשהתרגום – מה צריך לאכול בכדי להציל מהפח.

אך מסתבר שהבזבוז, לפי הכתבה, נובע יותר מהרגלי קנייה לוקים. מה שהזכיר לי מישהי אחרת, שהייתה בעבר חברה. בכל פעם שמצאה את עצמה בסופּר, נהגה לגדוש את העגלה עד להיריון מתקדם. אחרת, לא הרגישה שקנתה משהו.

אם כי במקביל, נזכרתי במשהו לגמרי אחר. באחד מסרטי נשק קטלני (זה עם הדרום-אפריקאים) הבלונדינית הנאה אמרה למל גיבסון, בסופּר, שהיא לא יודעת מה יתחשק לה מחר, לכן היא עוצרת לקניות בכל יום בדרכה מהעבודה, וקונה את מה שמתחשק לה באותו יום.
ובכן, זה לא יכול להתאים למשפחה. זה נשמע כהשתעבדות אל הסופּר, כאשר מדובר במשפחה. אבל לאנשים החיים בגפם, זה יכול להתאים.

אבל, רק רגע. רעיון חדש עלה בדעתי. תמונה מתגבשת לעיני רוחי. גביע גבינה בסופּר עם תאריך תפוגה שחלף-עבר.
האחריות החלה על בן-אנוש לא מסתכמת ברכישה חכמה ובניצול מה שיש עד תום, אלא חלה גם על העובדים בסופּר. ובעיקר על הזמנה של מוצרים מתכלים בזמן ובכמות המתאימים לאותו סניף.

באותו הקשר אני נזכרת בגביע קוטג' בקטנה שקניתי רק ביום שישי האחרון, עם תאריך תפוגה בעוד שבוע. משפתחתי וטעמתי… איכס. חמוץ. זרקתי.
כלומר – עוד אחריות אנושית – ההובלה, הפירוק והסידור, תוך קירור מתמיד.

ומה לגבי היצרנים?
הנה ה-בעיה האישית שלי: כיכר הלחם.
גם אם אני מסוגלת לנצל כמעט את כל הלחם (מלבד קצהו המעוגל השני), אין לי איך לעשות את זה. בימי שישי, במחוזותינו, לא מביאים לחם חדש לשום מקום. כך שגם אם נותרו לי מספר פרוסות, עליי למהר ולהביא כיכר חדש ביום חמישי, בכדי שיספיק לי לסוף השבוע.

כך שנדמה לפתע כי זה נושא ענק, מורכב ומסועף, הכולל יותר מדי היבטים. וטוב ויפה להגיד לנו, הצרכנים, לקנות לפי רשימה ו/או איך לנצל את תבשיל האתמול. אבל מישהו צריך להעיר גם את מקומות הממכר, המובילים ואת היצרנים (למה, למשל, אי אפשר לקנות מחצית הכיכר?).
ואני משוכנעת שיש לזה עוד היבטים החומקים ממני כרגע. אבל לפחות התחלתי לחשוב על זה.
מה דעתך?

קיטוּר | Bitching

מנפלאות המהפכה, חלק ב'

Sorry, English reader, this is too local to be of interest elsewhere.

בשלהי דצמבר האחרון נחתה המהפכה בעולם התחבורה בגוש דן, כזכור (או שלא, ולכן לתזכורת – אפשר להקליק פה). אבל גם ה-19 לינואר חלף עבר. ולאחריו, לא הייתה לי ברירה, ויצאתי להליכה.

ובכן, לא ממש הצלחתי למדוד זמנים, אך לתחושתי האישית והלא בדוקה, הגעתי אל החנות בכ-20 דקות של הליכה נמרצת.
הבונוס – כמעט בפתח החנות ניצבת תחנת אוטובוס, אליה כעבור מספר דקות התקרב קו חדש ולא מוכר. אך יעדו רמז לי שיתכן ויתאים. שאלתי, התברר שצדקתי, עליתי, והגעתי אל היעד (שלי) בפחות ממחצית הזמן שנדרש לי בקו הרגיל…

אבל צעדת הבוקר… די גמרה אותי באותו יום. על כן באותו יום גם השקעתי יותר מאמץ והשלמתי פי שניים מהישגיי ביום נסיעות רגיל. וזה השתלם, היות ורק בחלוף שבוע וחצי נזקקתי ליום נסיעות נוסף. עוד צעדה, עוד סיוט. ובחזרתי…

לאאאא… ש-כה יהיה לי טוב!
יתכן כי סתם הלכתי באותו בוקר. היות ובדרכי חזרה ראיתי שלט של רב-קו ממש פה באזור. יותר מזה – באמצע הדרך אל התחנה הרגילה. אבל משום מה אפילו לא שאלתי דבר. וחבל שכך. אצטרך לזכור לשאול אותו מחר… כי הבוקר עוד לא פתח. ואילו אתמול…

אתמול היה יום יפה, הרגשתי בסדר ביני-לביני, לכן החלטתי לנסות משהו חדשני. ו…

יצאתי להליכה.
אבל לא אל אף אחת מחנויות הטעינה של הכרטיס הארור. אלא אל אחד היעדים אליהם אני בדרך-כלל נוסעת באוטובוס. משך הנסיעה הזו אף פעם לא עלה על אחת-עשרה דקות. לכן, משום מה, הייתה לי תחושה כי בתור אשדודית לשעבר, יש בכוחי להגיע ברגל אל היעד.
(אשדוד בילדותי הייתה עיר כל כך קטנה עד כי לא נסעתי באף אוטובוס עירוני. לכל מקום הגעתי רגלית. ואם כי נכון, התבגרתי מאז, בכל-זאת הליכה… זה בדי.אנ.איי., לא? אבל אחזור אל עניינינו).
ובכן, לא הזיקה העובדה כי בדרך יש פארק שאני לא מכירה. ועוד המעבר בו נדמה (על המפה) כקיצור דרך…
טוב. אל הפארק הגעתי, הצילום לא הצליח, אבל בכל-זאת התעכבתי מעט. וביציאה…

טעיתי בדרך. פניתי שמאלה במקום ימינה. וכנראה שהוספתי לעצמי לפחות עוד קילומטר הליכה… אותו הייתי צריכה גם ללכת חזרה.

נו, בדרכי עברתי על פני סניף של 'מגה'. כל הפרסומים שראיתי אומרים שאפשר להטעין אצלם במזומן. כאשר שאלתי פעם, בסניף לא רחוק מפה, נאמר לי שרק באשראי. החלטתי לנסות לשאול שוב במרחבי המרחק. אולי שינו משהו? אולי יש הבדלים בסניפים? ולא. רק באשראי. שאלתי – אם כך למה מפרסמים שאפשר במזומן? ונעניתי כי לא פתחו להם את האפשרות…
אבל אל פרטי הפרטים באמת שכבר לא הייתה לי סבלנות…

המשכתי ברגל. ולצערי, לא ראיתי שום שלט נוסף של רב-קו… (למען הדיוק המירבי, ל'מגה' אין שלט כזה, אך פרסומים אחרים מציינים את הרשת) ובסופו של דבר הגעתי. והפעם הצלחתי לשים לב לזמן. והתברר כי נדרשו לי שעה וחמישים וחמש דקות להגיע אל היעד. זה, כמובן, כלל את ההליכה לאיבוד והתמהמהות בפארק הלא מוכר. אני מניחה שאלמלא כן, הייתי מגיעה תוך כשעה. ובינינו? שעה של הליכה זה ממש לא נורא.

בדרך חזרה לא הייתה לי שום כוונה לעבור את כל המרחק הזה עדיין רגלית. אבל זכרתי כמה-וכמה שלטי רב-קו במסלול האוטובוס (ש-אגב, נדמה כארוך יותר מהמסלול שיכולתי ללכת, אם לא הייתי מתבלבלת). בשלט הראשון המפרסם הטענה גם באשראי וגם במזומן התברר שלא, רק אשראי (הטעייה בפרסום?).
בלית ברירה, המשכתי ללכת. אם כי עכשיו כבר די נסחבתי.
והנה עוד שלט. נכנסתי, שאלתי, ולתדהמתי המוחלטת נעניתי במילה הכי יפה בשפה העברית.


אבל כמובן, שהמוכר הסתבך עם הנסיעה הבודדת. אבל היות ובסרט הזה כבר צפיתי מהצד, אמרתי לו איפה למצוא את זה במכשיר שלו (למקרה הצורך – בכותרת של האזור המתאים [במקרה זה – גוש דן] צריך לבחור באפשרות ה'כרטיסייה', משום מה. לא ממש נדמה כבחירה אינטואיטיבית, הלא כן? האם יש מי שזוכר עדיין מה הייתה הכרטיסייה?).

ובכן. הכרטיס נטען, שילמתי ויצאתי, נישאת על רוח ההצלחה החדשה (שעזרה לגרור אותי אל צדו השני של הכביש).
וכעבור כדקותיים, אפילו הגיע אוטובוס מתאים. בשמחה עליתי, את הכרטיס אל המכשיר הצמדתי ו…

לא טעון.
מה עושים?!
ואין לנהג פתרונים.
כי כבר אין לו שום אפשרות במכשיר שלו.
בסופו של דבר הסכים שאסע איתו עד היעד, הלא רחוק, יש לציין (ולפתע אני שמה לב כי זה זמן-מה שלא ראיתי כרטיסנים… ההמממ… היתכן? האם נתנו לנוסעים תקופת חסד של הסתגלות לתנאים חדשים?).
ונדמה לי שמחשבי העתיק ואני ניאלץ לשנס מותניים (או מרפקים ופרקי ידיים) ולפנות אל הרשות בסופו של דבר. הרי מציבורית התחבורה הזו הפכה, מבחינתי, למוגבלת עד מאד.
ועוד אגב נוסף, לתלונתי אל משרד התחבורה קיבלתי כתגובה את עיקרי המהפך, ללא כל התייחסות (חלילה) לביקורת שלי.
שלכם בתסכול זמני