רגעי צילום | Pix Moments

מזל והיעדרו | Luck and its' Lack

(העברית לאחר התצלום).

Luckily, I decided last Friday to go for a walk. Unfortunately, the camera's batteries gave me some troubles. Luckily, the photo for which I went out in the first place succeeded (as can be viewed in my previous post). Unfortunately, other than that one photo, the camera with its' problematic batteries refused to snap more shots.
For my own pleasure, I spotted many winged creatures around me (including my very first Pied Wagtail of the season. Around here it announces the Autumn).
For my very great sorrow, as I already said, the camera refused to commemorate.
So I went there again today.

Luckily, I met again what I think is a Night Heron.
Unfortunately, this photo isn't as good as it could be. Last Friday with the uncooperative camera I met one of these much closer (so much so, that I noticed the rather bizarre 2-string-tassel on its' head).

And that's it for now. There are some more winged ones that I didn't snap today but since the weather is not hot and humid anymore, I foresee more walks.
Till next time, fare well

למזלי – החלטתי בשישי האחרון ללכת. לצערי – הסוללות של המצלמה היקשו עליי מאד. למזלי – הצילום לשמו יצאתי דווקא הצליח (ולראייה – הפוסט הקודם לזה). לצערי – מלבדו המצלמה, על סוללותיה הבעייתיות, סירבה לצלם עוד.
להנאתי הפרטית – קלטתי המון מכונפים סביבי (כולל הנחליאלי הראשון שלי העונה! סתיו, סתיו, סתיו…).
לצערי הגדול-עצום-ורב – כפי שאמרתי, המצלמה סירבה להנציח.
על כן הלכתי לשם גם היום.

למזלי, ראיתי שוב את מה שנדמה לי כאַנְפַת לילה.
לצערי, הצילום הזה אינו טוב כפי שיכול היה להיות. בשישי עם המצלמה הבעייתית פגשתי ציפור כזו מקרוב מאד (כל כך קרוב עד כדי הבחנתי בציצה המוזרה-מה על ראשה).

וזהו זה לעת עתה. עוד יש שם כמה מכונפים אותם לא הצלחתי 'לצוד' היום, אך היות וכבר לא חם ולח אני צופה עוד הליכות.
עד לפעם הבאה, היו שלום

הנוסטלגי | Nostalgic Moments

The Round Building

The moment I saw this week's photo challenge (rounded) I thought about the round building in the middle of the lake in the national park. And since today was noted here the international walking day, I went there for a walk.

(By the way, this was built in 1967, and it could be reached by boat only, until they built the first bridge to it. Any and all businesses opened in it failed, and I really don't see why. The place was abandoned but wasn't demolished because it is a symbol of the park and the town it is in. The original bridge got destroyed in a storm and the current one was built in 2013).


המבנה העגול

ברגע שראיתי את אתגר הצילום השבועי (מעוגל), חשבתי על המבנה העגול באמצע האגם בפארק הלאומי. ומכיון שהיום צויין בארץ יום ההליכה הבינלאומי, יצאתי להליכת בוקר דווקא לשם.

(אגב, בוויקי גיליתי שבנו אותו בשנת 1967, ושניתן היה להגיע אליו רק בסירות לפני שבנו את הגשר הראשון אליו. כל בית עסק שנפתח בו נכשל, ואני ממש לא מבינה למה. המקום ננטש, אך לא נהרס עדיין בגלל היותו סמל לפארק ולעיר. עוד גיליתי כי הגשר המקורי נהרס בסערה וכי את הנוכחי הוסיפו ב-2013).


הנוסטלגי | Nostalgic Moments

משעול הזיכרונות חלק 2 Memory Lane Part

Well, the next sight amused me. Though no wonder the girl is interested, it seems just her size of a car.

ובכן, אותי המראה הבא שעשע. אם כי לא פלא שהילדה מתעניינת, המכונית הזו נראית בדיוק במידה שלה.

אוסטין הילי Austin Healey 1955

However the next is an automobile (maybe of 1957. I forgot to note it to myself while there and in the photo the sign with the details isn't all that clear).

אבל הבא בתור כבר ממש כלי רכב (אולי משנת 1957. שכחתי לרשום לעצמי כאשר הייתי שם ובצילום, שלט הפרטים לא לגמרי ברור).

קאדילק | Cadillac

But this next one is simply wonderful, no need for more words. (And between you and me – this one is more like what I expected to see at such a show).

אם כי זו פשוט נהדרת, ואין צורך בעוד מילים. (ובינינו – נראית הרבה יותר כמו מה שציפיתי לראות במן תצוגה שכזו).

אקסקליבר (הייתי אומרת, אך אין לי מושג איך לבטא את ההמשך) | Excalibur Phaeton

Anyway, I can't wait to see what other gems I'll find next year.

ובכל מקרה, כבר מדגדג לי לגלות אילו פנינים נוספות אמצא בשנה הבאה.

הנוסטלגי | Nostalgic Moments

משעול הזיכרונות חלק 1 Memory Lane Part

לדוד שלי היה אחד כזה | My uncle had one of these

פולקסווגן (לה קראנו במשפחה 'דובה') | Volkswagen Type 2
פולקסווגן (לה קראנו במשפחה 'דובה') | Volkswagen Type 2

אבל אבא שלי חלם על אחת כזו | But my dad dreamed of one of these

רולס רויס סילבר שאדו Rolls-Royce Silver Shadow 1976
רולס רויס סילבר שאדו Rolls-Royce Silver Shadow 1976

רבים אחרים חלמו על כזו | Many others dreamed of one of these

ת'אנדרברד | Thunderbird
ת'אנדרברד | Thunderbird

Once a year the local old-cars-club puts on a show. This was it for this year and I gathered some more impressions. Tomorrow or the day after I'll post them too.
But the disappointments? Though I got there early, I couldn't reach every car without some people getting in my lens. I also don't understand why the vehicles had to be so crowded together. And lastly – too bad my own dreams were not there (no Porsche 911 nor Citroen DS… oh, well, maybe next year).

Happy weekend to everyone

כן, זה היה המפגש השנתי של מועדון החמש, משם אספתי עוד כמה רשמים. מחר-מחרתיים אעלה גם אותם.
אך האכזבות? למרות שהגעתי די מוקדם, לא אל כל מכונית הגעתי בזמן לקלוט אותה ללא אנשים. בנוסף, לא הבנתי למה היה צורך לצופף גם את כלי הרכב עצמם. ולסיום – כמה חבל שהחלומות שלי בלטו בחסרונם (מה, אין בארץ אף פורש 911 או סיטרואן DS לרפואה? כמה חבל… אולי בשנה הבאה).

מועדים לשמחה

רגעי צילום | Pix Moments

My Home Town

I moved from my home town decades ago. During this year I happened to visit and was pretty amazed. So each new visit I go on a bus and take a tour. Like a tourist. And today I reached this unusual thing:

עיר הולדתי – עקרתי מעיר הולדתי לפני עשורים. בשנה האחרונה, יצא לי לבקר בה, ודי נדהמתי. לכן בכל ביקור נוסף, אני עולה על אוטובוס ומסיירת. כתיירת. והיום הגעתי אל הדבר המוזר הזה:

חזית | Front
צד | Side
גב (1) | Back (1)
גב (2) | Back (2)

I just don't know what it is, and/or what it is supposed to represent (although to me it looks like a Frisbee from outer space…). On my way back, I met with this:

פשוט אין לי מושג מה זה, ו/או מה זה אמור לייצג (אם כי זה נראה לי כמעט כמו פריזבי מהחלל החיצון…).
בדרכי משם נתקלתי בזה:

עוד דבר בלתי רגיל | Another unusual thing



רגעי צילום | Pix Moments

Got to Love These White Guys

חייבת לאהוב את הלבנים האלו

I know I already posted a photo of a Little Egret (here), but I liked this one better (the above. How delicate…). And the one who got away (below, with the yellow hint of its' feet).

אני יודעת שכבר העליתי תמונה של לבנית קטנה (כאן), אך אהבתי יותר את זו (לעיל. איזו עדינה, לא?). וגם את האחת שברחה (להלן, עם רמז צהוב-כפותיה).

And the third in this series? Can anyone look at it unsmiling?

והשלישית בסדרה הזו? ובכן, הניתן לראותה ולא לחייך?



נ.ב., המצחיק הוא שבדרך חזרה ירד עלי גשם, ועוד ביום מפנה הקיץ… האם המדינה עברה לאירופה מבלי ששמתי לב?

רגעי דעה | Opinions

The Scream, not necessarily Munk's

לעברית, קליק פה.

At my childhood's home I don't remember any of my parents raising their voice. And not because of a memory failure, but because my mom and dad simply didn't shout.
Later in life, when I started phrasing ideas with words, to myself, I understood that through my childhood I absorbed the idea that:

One who respects both one's self and the other – listens. And since usually treatment begets treatment – one is also listened to. Especially when one was wise enough to unite with another who respects both his/her own self and the one with that self.
And people like that have no need to raise their voice.
(And how happy was I that both my parents were wise enough…).

But I have already encountered a few times (maybe even too many) another idea (that for some reason seems to be a romantic one).
In various words and meaning, at the base of this other idea stands the thought that care, and/or passion, and/or love, can be expressed really loud.
In other words – if there's no shouting than no one cares, there is no passion and no love.

And with that I cannot agree since in my childhood's home all those were abundant (so okay, the passion was private but looking back as an adult it is clear enough).
Not to mention my own partners – never has any man shouted at me or got me to it. And still, with any such connection care passion and love were plentiful.

And along side my above stated disagreement, I have to add that, excuse me, but that way not only madness lies but also abuse… since whoever allows to be shouted at, might be opening the door to a dangerous escalation.

Having said that I will add also that I totally understand the wish to scream and shout and even to take the most breakable object around and smash it on the hardest surface available (and maybe a skull could be a great hard surface, which would make an escalation).
And yet, I was raised to respect myself and everyone else, which includes whoever is with me and the neighbors as well. Though it is not always easy.

But to get back to the matter at hand, it seems that this other idea, of vocal emotional expression, spread and was rooted. Because during the last few years I found out others shout and scream quite a bit. Luckily one such couple who kept having shouting matches have moved away, but unfortunately anther moved to the next building. And just the other day I found yet another such couple in the building on the other side.

And each time I hear a shouting match I'm reminded of the woman that allowed her husband to wish her that 'may God take you'* and remained married to him… I can't help asking why that woman didn't fear one day her husband would decide to help his God?

* A rather accurate quote of one of the husbands/neighbors mentioned in this post.

P.S., Around these parts and just last week four women were murdered. These are some of my consequent thoughts and ideas.


הצעקה, ולא בהכרח זו של מונק

בבית ילדותי, אני לא זוכרת את מי מהוריי מרים קול אי פעם. ולא בגלל כשל-זיכרון, אלא בגלל שאימא ואבא שלי פשוט לא צעקו מעולם.
בהמשך חיי, כאשר התחלתי לנסח לעצמי רעיונות במילים, הבנתי שבילדותי ספגתי את הרעיון ש:

אדם המכבד גם את עצמו וגם את זולתו – מקשיב. והיות ולרוב יחס גורר יחס, גם מקשיבים לו בתורו. במיוחד כאשר השכיל לחבור אל זולתו, המכבד בתורו-שלו גם את עצמו וגם האדם שאיתו.
לכן לאנשים כאלה אין כל צורך להרים קול.
(וכמה שמחתי ששני הוריי השכילו…).

אך כבר נתקלתי מספר פעמים (ואולי אף יותר מדי פעמים) ברעיון אחר (הנחשב, משום מה, לרומנטי).
בניסוחים שונים וכוונות שונות, בבסיס הרעיון האחר הזה עומדת המחשבה שאכפתיות ו/או תשוקה ו/או אהבה יכולות להתבטא בקול גדול.
ובמילים אחרות – אם לא צועקים אז גם לא אכפת, אין תשוקה ואין אהבה.

ולכך אני לא יכולה להסכים היות ובבית ילדותי כל אלו נמצאו ובשפע (או.קיי., אז התשוקה הייתה פרטית אך במבט בוגר לאחור ברורה למדי).
שלא להזכיר בני זוג שלי-עצמי – מעולם גבר לא צעק עלי ולא הביא אותי לכך. ועדיין, בכל קשר כזה, אכפתיות ותשוקה ואהבה נמצאו בשפע.

ולצד אי ההסכמה שלי אני חייבת להוסיף, שסליחה, אבל זו לא רק הדרך אל השיגעון, אלא גם (אולי) תסמונת האישה המוכה… היות ומי שמרשה שיצעקו עליה, עלולה לפתוח בכך פתח מסוכן להסלמה.

ומשאמרתי זאת אוסיף כי אני לגמרי מבינה את הרצון לצעוק ולצרוח על הזולת ואפילו לקחת את החפץ הכי שביר שיש ולנפץ אותו על כל משטח קשה הנמצא במקרה בסביבה (ואולי גולגולת יכולה להיות משטח קשה נהדר, מה שיהווה יופי של הסלמה).
ובכל זאת, חונכתי לכבד גם את עצמי וגם את זולתי, הכולל גם את מי שאיתי וגם את השכנים. למרות שלא תמיד זה קל.

אבל אם אחזור אל העניין עצמו, כנראה שהרעיון האחר הזה, של ביטוי רגשי קולני, התפשט והשתרש. כי בשנים האחרונות התברר לי שאחרים דווקא צועקים ולא מעט. לשמחתי אחד הזוגות שלא הפסיק לריב בצעקות (וקללות הדדיות) עבר מכאן, אך לצערי זוג אחר כזה עבר לדירה בכניסה השכנה. ואך באחד האתמולים גיליתי עוד זוג כזה בבניין מהצד השני.

ובכל פעם שאני שומעת זוג רב בצעקות כאלו, אני נזכרת באישה, שהרשתה לבעלה לאחל לה 'שייקח אותך האלוהים'* ונותרה נשואה לו… ושואלת את עצמי למה אותה אישה לא חששה שיום אחד בעלה יחליט לעזור לאלוהיו?

נ.ב. ישראלי.
כמתנגדת עקרונית לרשתות חברתיות, איחרתי לעלות על המחאה האחרונה. כלומר – עד אשר עיני נתקלה בידיעה, המדווחת על הפגנת מחאה, שהתרחשה בשבת האחרונה. ובתחילה די הרשימה אותי.
היות ודם נשים אכן אינו הפקר.
אך כאשר המשכתי לקרוא וגיליתי את המערכה – כשירצחו אותי… או.קיי., עד כאן.

קל מאד להאשים ממשלה, רווחה, משטרה, וכל אחד אחר. אבל אני רוצה לשאול, ומבלי להיכנס אל פרטי המקרים האחרונים – איפה האחריות של האישה עצמה?

ואל תבינו אותי לא נכון, אני לא (!) חושבת שבני-אדם מביאים על עצמם אסונות. אבל אני כן חושבת שעדיין יש מקום להגנה עצמית, לניתוק קשר עם מי שלא מכבד ומכובד, לפרשנות מעמיקה יותר של סימנים.
ואישה צריכה להתרחק מגבר לא עם המכה הראשונה אלא עם הצעקה הראשונה (ובמיוחד הקללה). היות וגבר כזה אלים כבר ואין שום סיבה (גם לא הפחד מפני בדידות) להישאר ולחכות למכה, אשר אולי תגיע (ואולי לא. אך אלה החיים שלה, עליהם, לדעתי, אף אחת לא צריכה להמר).

* הציטוט די מדויק של דברי אחד מהבעלים/שכנים המוזכרים בפוסט הזה.

רגעי צילום | Pix Moments

הביישנים | The Shy Ones

In our world it seems a fact that the daring get more attention (whether positive or negative). The shy ones are, well – shy. Prefer the sidelines to the limelight. And when one focuses on them, they are liable of flight.
Luckily/happily, the camera I'm now using has a small zoom.
Which managed to capture the Glossy Ibis (unfortunately without the gloss):

בעולמנו, נדמה כי עובדה היא שהנועזים תמיד מקבלים את תשומת הלב (אם חיובית ואם שלילית). הביישנים, לעומתם, לעיתים נחבאים אל הכלים. מעדיפים את הצדדים על פני המרכז. וכשמתמקדים בהם, עלולים אף לברוח.
למזלי/שמחתי, למצלמה בה אני משתמשת עכשיו יש זום קטן.
אשר הצליח להנציח מגלן חום (גם אם לא את בוהק כנפיו):

and the (and here I'm not at all sure this is a) Little Egret (?):

ואת (ופה אני לא לגמרי בטוחה שזו) לבנית קטנה (?):

the elusive Mrs. … well, let's just call her Hummingbird though it's a similar yet different species (whose mate I caught here):

גב' צופית החמקמקה (אשר את בן זוגה תפסתי פה):

but what made me happiest is that I finally managed to (really) get myself a Spectacled Bulbul:

אבל מה שהכי משמח אותי, הוא שסוף-סוף הצלחתי (באמת) להשיג לי בולבול:

…hopefully you've managed to disregard the clothes lines on this last one, but at least this bulbul is more visible more than the first

…בתקוה שהצלחת להתעלם מחבלי הכביסה, אך לפחות את הבולבול הזה אפשר לראות יותר מקודמו