רגעי צילום | Pix Moments

הראשון שלי | My First

He looked so festive, as if he just put on his new suit. Well, actually, it could be a 'she'. But as I am one too, and the odds are 50-50, I decided it was a 'he'.
My first Spur Winged Lapwing. For more info about them, click here.
Happy holiday

הוא נראה כה חגיגי, כמו הרגע לבש חליפה חדשה. ובכן, למעשה, זו יכולה הייתה להיות 'היא'. אך היות וכך גם אני, והסיכויים מתחלקים לחצי-חצי, החלטתי שהציפור הייתה 'הוא'.
הסיקסק הראשון שלי. למידע נוסף, קליק פה.
חג שמח

רגעי דעה | Opinions

At the Cemetery

Despite the different ways people show their respects, one cannot escape the fact that the tombs are the graves of the dead.
Of which there already are too many.
To which none of the still living has any right to add.
My heart goes out to all the grieving.

Of course – there is no connection whatsoever between the photo and current events.

בבית העלמין: למרות הדרכים הרבות בהן אנשים מבטאים את רגשותיהם, אי אפשר להתעלם מהעובדה כי המצבות מסמנות את קברי המתים.
מהם כבר יש יותר מדי.
להם לאף אחד אין כל זכות להוסיף.
עולמית – ליבי יוצא אל האבלים.
מקומית – הרי השנה בקושי בת רבעון ועל הטרור העולמי (והמקומי) כבר נוספו ארבעה מקרים המתחרים ביניהם בגודל הזוועה: החל מהאימא-שאינה-אימא, דרך האבא-שאינו-אבא (או שכן), והחולה-החולה, וכלה בגרוש מהשבוע שעבר. לא כולל את שתי הנשים שנרצחו לאחרונה…
יהי זכר כולם ברוך.

כמובן – אין כל קשר קלוש שבקלושים בין מצבות אלו לכל מה שקרה השנה.
וההתנצלות – כאשר אתגר הצילום האחרון הציע צפוף, סמיך, דחוס (או, בקיצור, התרגום ל-Dense), בגלל כל הכל, פשוט לא יכולתי לחשוב על שום דבר מלבד צפיפות בית העלמין. המוות סמיך לי מדי השנה.

המחוייך | With A Smile

היה יום כזה יפה | It Was Such A Nice Day

Once upon a time a couple of pigeons made a date. The guy-pigeon arrived on time and waited. And waited. A day passed, then two. All of a sudden he saw the gal-pigeon from a distance and flew to her, all annoyed and ruffle-feathered. Where have you been, he demanded. It was such a nice day, she answered, that I decided to walk.

That was one of the first jokes (if not the very first one) that I ever heard as a child. As a grownup, I know it is not at all funny. But something in me always manages to smile whenever I am reminded of it (yes, I know these are ducks. Still, they reminded me).

באחד הימים זוג יונים קבעו להיפגש. הזכר הגיע בזמן. חיכה. וחיכה. עבר יום. חלפו יומיים. לפתע ראה את היונה מרחוק ועף אליה, כל-כולו עצבני וסמור נוצות. איפה הייתְ, תבע לדעת. היה יום כזה יפה, ענתה לו היא, עד כי החלטתי ללכת ברגל.

זו הייתה אחת הבדיחות הראשונות (אם לא הראשונה בהא הידיעה) אותן שמעתי בילדותי. כבוגרת, אני יודעת שזו ממש לא בדיחה מוצלחת. אבל משהו בי תמיד מצליח לחייך בכל פעם שאני נזכרת בה (כן, אני יודעת שאלו ברווזים. עדיין, הזכירו לי).

רגעי צילום | Pix Moments

On a Good Morning

I went for a walk, and met with Grace

בבוקר טוב, יצאתי לטיול ופגשתי ב-חן

and with what made me smile a bit (a cock loose in the city?).

ובמה שגרם לי לחייך מעט (גבר משוחרר בעיר?).


Hmm… I'm sorry, to me Green really spells Nature. And I'm always happy to find it in the middle of the otherwise very urban city in which I live.

ההמממ… מצטערת אך עבורי, ירוק למעשה מתקשר רק לטבע. ואני תמיד שמחה לפגוש בו בעיר המאד עירונית בה אני חיה.


ההזוי | The Surreal

לפני ואחרי | Before and After

Before – I found a kind of beauty in the Crane Dance

לפני – מצאתי איזשהו יופי במחול העגורנים

Originally posted here (even if shot with a weak kind of camera).

הועלה לראשונה לכאן (גם אם צולם במצלמה חלשה למדי).

After – one of them lost its' head

אחרי – אחד מהם קופד ראשו

Before – I found this tree kind of charming

לפני – מצאתי את העץ הזה די מקסים

Originally posted here.

הועלה לראשונה לכאן.

After, and though shot from a different direction, you can still tell that the tree lost a limb

אחרי, ואף אם צילמתי מכיוון אחר, עדיין אפשר לראות שהעץ איבד זרוע

Yesterday, a crane-head collapsed, wounding two and ruining a house (and the tree). Luckily (according to what's in today's paper) two cats in one of the apartments were not harmed. I hope they and their human-folk found a place to spend the night.

ובכן, בעברית אין לי צורך להסביר. כולי תקווה כי הדיירים וחתוליהם מצאו מקום.

I Don't Get It

Got His Back


יש לי את הגב שלו. כפשוטו.

Feel free to correct me if I am wrong but a cat, so I always thought, is a predator. As such, I would have thought also that a cat should be alert to its' surroundings.
Well, about two years ago, before my ability to document in photos, there was a time when I met many cats (if not all of them) that turned their backs. For instance – I remember especially passing by a cat that sat with her/his back to the pedestrian trail while concentrating at (almost hypnotized by) a wall around a building.
And here, this morning I found another one.
This locker is placed at a street corner which is a rather busy crossroads. And I just don't get it – how can this cat sleep atop it?

הרגישו חופשי לתקן אותי אם אני טועה אבל חתול, תמיד חשבתי, שהוא חיית טרף. וככזה, נדמה לי שעל החתול להיות עירני לסביבתו.
ובכן, לפני כשנתיים, בטרם יכולתי לתעד בצילומים, הייתה איזו תקופה בה חתולים רבים בהם נתקלתי (אם לא כולם) הפנו את הגב. למשל – זכורה לי במיוחד ההזדמנות בה עברתי ליד חתול/ה יושבים עם הגב אל השביל בו עוברים הולכי רגל (כמוני) ומרוכזים (כמעט מהופנטים) בחומה סביב בניין.
והנה, הבוקר מצאתי עוד אחד.
הארונית הזו ממוקמת בפינת רחוב המהווה חלק מצומת די סואן. ואני פשוט לא מצליחה להבין – איך החתול הג'ינג'י יכול לישון עליה?

(וכל הדרך ניסיתי להיזכר בשיר על החתול הג'ינג'י שישב בגינה…).

המחוייך | With A Smile·רגעי דעה | Opinions



When the digital age just begun to dip toes in the (local) television pool, somehow (and let's face it – this was ages ago. And the detail itself – pretty negligible. So I no longer remember when, where and how) I picked up the following fact:

The Analog (I don't know what it was called in English. I mean the device that connects a TV set with the originator of the broadcast that one views on said TV. It looks like a box, so for now – I'll call it a Box. So. The Analog…) Box received the broadcast and exchanged it into the display on the TV screen. And that was it.
The Digital Box did the same (of course. Otherwise – what was the point?) but not only that. In addition and parallel to this, the Digital Box also transmitted back to the broadcast provider the answer to the question – which channel is the viewer watching?

Seemingly – another negligible detail (and who cares?).
Oh. As for me – very well did I remember (then, and still do now) the times when a family had to agree, specifically and in writing, to have a monitoring device like this placed in their home. And some families did agree, accept and sign. For the rating.
And that was because this monitoring was an invasion into one's privacy.
Even if there was nothing to hide (around these parts, back then, there wasn't even any porn on TV).
And yet the ones responsible to this were, well – responsible. They knew (remembered, understood and assimilated) that they had to seek and receive clear and documented permission to monitor viewing habits of the average TV consumer, since his/her home and what goes on there (whether habitual or not) are private.

Therefore, and on principle, the Digital Box annoyed me (as invading privacy), even for its' very existence. And when the whole (local) country went Digital, I simply gave up on TV. Returned the old Box, shut down my TV (covered it with a piece of cloth) and ever since then I've been living (perfectly well, thank you very much) without it.

And here's a mid-post clarification – Privacy is not synonymous with Hiding. I used the word above only because it is a popular way of thinking, but that's not the point. The word Privacy can mean many things but to me and to my opinion (the ones relevant to the subject) the main thing is: the Right of Choice.
And in other words – it is my (and everyone else's) innate right to choose for myself what to share with whom about me, including – my viewing habits (which between you and me? were never that interesting to anyone).
And yet… at the time, whenever I expressed this thought, someone (whom I considered then a friend) in any conversation about this topic immediately threw at me the word – Paranoia.
I protested then, I still do and will do so forever, against the use of this word in relation to me.

And if I slightly deviate (again) from the issue I will say that in order for Paranoia to exist at all, the paranoid needs to attribute importance to another. Not only that, but enough importance to be bothered by what another thinks and feels. Not only that, but bothered enough to be affected by it (and, for instance, to decide to do, or not do, something only in accordance to what another might think about the deed, and because of it – about the doer).
And this seems to me a pretty basic rule. Not to mention – pure logic (at least to my opinion).

And while very true – I do attribute importance to many, after all it is impossible, for example, to be considerate of other people and their feelings if the people themselves have no importance. And I think that many of my posts to this blog prove that I at least try to be considerate to my readers' feelings (though nobody is perfect, and I certainly am not. And mistakes can happen).
Like I said – that's true, until something is really important to me. In those cases, even consideration won't stop me expressing myself, while still trying to not hurt anyone.

But as to this specific subject – those TV Boxes – I really couldn't care at all whether cable-company-person/s, and/or their computers, think. Or feel. Seeing as these Boxes are business.

For instance: totally by accident I noticed that the 13 th of November, 2009 (if I'm not mistaken. And if so, maybe I have the year wrong, but I don't think so) was a Friday.
That Friday evening/night the local cable company canceled the routine schedule of the series channel, and instead aired a horror-mini-series. Now don't get me wrong – I have nothing against the Friday-the-13 th bit of culture. But it is not really of the local culture (which is totally besides the point).
Since that evening and through to the day I shut my TV down there were more Friday-the-13 th of other months. But the cancellation of the schedule never recurred (and this too I noticed, but for reasons I will keep to myself for now, as they're not at all relevant).

And here too pure logic can offer a possibility: that that Friday may have been checked, maybe a low rating was discovered, and this check and its' result might have stopped that company from repeating their deed.
And from this I can conclude that the specific cable company I mentioned did indeed use the option to check which channels viewers watch.
(here I must qualify: a) it is also possible that that company received other protests; and b) I didn't check with other broadcast providers).

And still it seems logical to me – as long as technological people keep inventing and coming out with novelties, of course there will be those who will use them.
After all (and this is logical as well) the future use, or possibility there of, at least in part, can drive the technological people to keep inventing novelties.

And all this I was thinking, I said then, and now I also wrote, without a single thought about a thorough misuse…
That is until I woke up the other morning to the (leaked) news about the known American agency and the taps

I have no idea if these news are true or even possible. But something still seems logical:
if the ability is there, what not use it in every which way?

Brought to you as food for thought (on a serious subject, though I did smiled a bit here and there along the writing).
My apologies for the length…

PS. All this reminded me of the loud public objection (a local one, of the late 90's, I think) to the guards that were posted at the entrances to every shopping mall and started checking bags. In the name of Security. We got used to it. It was (and still is) logical. And most unfortunately – justified.
But what a difference between what one carries in public in one's bag, and what happens in the privacy of one's home (and fortress). To this invasion to privacy I very much hope humanity won't get used, and won't take it lying down… (especially not in bed, in front of a TV…).


היגיון –
כאשר העידן הדיגיטלי רק החל לשכשך בהונותיו בבריכת שוק הממירים הטלוויזיוניים (בארצנו), איכשהו (ובואו נודה באמת – זה היה ממש מזמן. והפרט עצמו – שולי למדי. לכן כבר אין לי מושג איך-איפה-ומתי) קלטתי את העובדה הבאה:

הממיר האנלוגי קלט את שידורי חברת הכבלים והמיר אותם לתצוגה על המסך הפרטי. וזהו.
הממיר הדיגיטלי עשה זאת גם כן (כמובן. אחרת – מה הטעם?). אך לא זאת בלבד. אלא גם, במקביל ובנוסף, שידר בחזרה אל חברת הכבלים את התשובה לשאלה – באיזה ערוץ צופים הצופים?

לכאורה – עוד פרט שולי (ולמי אכפת?).
הו. באשר לי – היטב זכרתי (אז, ועדיין) את הזמנים בהם משפחה הייתה צריכה להסכים, במפורש ובכתב, כדי שיוצב בבית המשפחה מכשיר ניטור שכזה. והיו כאלו שהסכימו, אישרו וחתמו. לצורך מדידת הרייטיג. (תקנו אותי אם אני טועה, אך נדמה לי שקראו לזה 'נילסן'. או משהו דומה). וכל זאת, היות והניטור הזה מהווה חדירה לפרטיות.
גם אם בפרטיות הזו לא היה מה להסתיר (הרי אפילו פורנו לא שודר אז. לפחות במחוזותינו). ועדיין ידעו האחראים לדבר (וזכרו, והפנימו, ויישמו), כי עליהם לבקש ולקבל רשות ברורה ומתועדת, כדי לנטר את הרגלי הצפייה של צרכן הטלוויזיה הממוצע, היות וביתו ומעשיו בו, אם רגילים ואם לאו – פרטיים.

לכן, וברמה העקרונית, הממיר הדיגיטלי עיצבן אותי (כחודר לפרטיות), מעצם קיומו. וכאשר כל הארץ עברה אל העידן החדש הזה, פשוט ויתרתי על הטלוויזיה. החזרתי הממיר, כיביתי הטלוויזיה, אף כיסיתי אותה בבד, ומאז ועד היום אני חיה (יפה מאד, תודה רבה) בלי.

והנה הבהרת ביניים – פרטיות אינה מילה נרדפת להסתרה (!). השתמשתי בה לעיל כי חשיבה כזו מקובלת, אבל זה לא העניין. המילה פרטיות יכולה להגדיר דברים רבים אך בעיניי ולדעתי (ולצורך הנושא לשמו התכנסנו כאן עכשיו), עיקר הדברים הוא: זכות הבחירה.
ובמילים אחרות – זכותי (ככל אחד אחר מלבדי) להחליט בעצמי את מי לשתף בכל הקשור אלי, ובכלל זה – הרגלי הצפייה שלי (שבינינו? גם ככה מעולם לא באמת עניינו אף אחד).
ועדיין… בזמנו, מישהי (אותה חשבתי אז לחברה), בכל שיחה בנושא הזה, מיד זרקה לי את המילה – פרנויה.
מחיתי, אני מוחה ולעד אמחה, כנגד הניסיון לייחס את המושג הזה אלי.

ובסטייה קלה (נוספת) מהנושא אציין כי כדי שפרנויה תתקיים מלכתחילה, על הפרנואיד לייחס חשיבות למישהו אחר ממנו. ולא רק, אלא גם חשיבות מספקת כדי להיטרד ממה שאותו מישהו חושב או מרגיש. ולא רק, אלא טירדה מספקת על-מנת להיות מושפע ממנה (ולמשל, להחליט לעשות או לא לעשות משהו בהתאם לכל מה שיכול האחר לחשוב על המעשה, ובגללו – על העושה).
וזה נראה לי כלל בסיסי למדי. שלא לומר – היגיון צרוף (לפחות בעיניי).

וגם אם נכון מאד – אני מייחסת חשיבות רבה לרבים אחרים. אי אפשר, למשל, להתחשב באנשים ורגשותיהם, אם לא מיחסים לאנשים עצמם חשיבות. ונדמה לי כי פוסטים רבים שלי מוכיחים שאני לכל הפחות מנסה להתחשב ברגשות הקוראים (למרות שאף אחד לא מושלם, אני בטח שלא. וטל"ח).
עד לנושאים שממש חשובים לי. במקרים אלו גם התחשבות לא תעצור אותי מלהתבטא, אף אם אנסה בכל זאת שלא לפגוע ברגשות אחרים.

אבל במיוחד בכל הקשור לנושא הזה, הספציפי – הממירים – ממש לא מעניין אותי כהוא זה אם איש/אנשי-חברת-כבלים, ו/או מחשביהם, בכלל חושבים. או מרגישים. היות והממירים מהווים עניין עסקי.

למשל: לגמרי במקרה שמתי לב כי היום ה-13 לחודש נובמבר בשנת 2009 (אם זיכרוני אינו מטעני. ואם כן, אולי טעיתי בשנה אבל נדמה לי שלא) היה יום שישי.
באותו יום חברת הכבלים ביטלה את לוח השידורים בערוץ הסדרות, כדי לשדר במקומו מיני-סידרת-אימה. אין לי מושג למה. יום שישי ה-13 מהווה חלק מתרבות אחרת לגמרי. אבל זה כבר באמת לא שייך.
מאז ועד למועד בו כיביתי את הטלוויזיה שלי לעד (וכיסיתיה בבד), חזרו על עצמם עוד ימי שישי, אשר לגמרי במקרה היוו את היום ה-13 לאיזשהו חודש. ביטול לוח השידורים לא חזר על עצמו (וגם לזאת שמתי לב, מסיבות אותן כרגע אשמור לעצמי כי הללו באמת לא מתייחסות כלל לעניין).

וגם כאן – היגיון צרוף מציע את המסקנה: כי אותו יום שישי בנובמבר דאז נבדק, כנראה התגלתה בריחה המונית מסידרת האימה, ויתכן מאד כי בגלל הבדיקה הזו ותוצאותיה ביטול לוח השידורים הרגיל לא חזר על עצמו.
מכאן אני מסיקה כי חברת הכבלים הספציפית עליה אני מספרת אכן משתמשת ביכולת הטכנולוגית לבדוק באיזה ערוץ צופים הצופים.
(וכאן, אני חייבת לסייג: א) יתכן כי החברה קיבלה מחאות בדרכים נוספות, ו-ב) לא בדקתי בחברות שידור אחרות).

ובכל זאת, נראה לי הגיוני – כל עוד אנשי הטכנולוגיה ממשיכים לחדש ולהמציא, מובן שיימצאו מי שישתמשו בחידושים ובהמצאות. הרי כנראה (וגם זה רק הגיוני), שעצם השימוש העתידי/אפשרי, לכל הפחות במידה מסויימת, דוחף את אנשי הטכנולוגיה לחדש ולהמציא…

ואת כל זאת חשבתי, אמרתי בזמנו (וכעת גם כתבתי), עוד מבלי לחשוב בכלל על שימוש עוד יותר בלתי נאות…
זאת אומרת, עד שקמתי באחד הבקרים אל החדשות (מההדלפות), על הסוכנות הידועה והציתות

אין לי מושג אם הפרסום הזה נכון או בכלל יכול להתקיים. אך משהו בכל זאת נדמה לי הגיוני:
אם היכולת אכן קיימת, למה שלא ישתמשו בה בכל דרך אפשרית?

הוגש כחומר למחשבה (בנושא די רציני, גם אם קצת חייכתי פה ושם לאורך הכתיבה).
התנצלותי על הארכנות

נ.ב. כל זה מזכיר לי את ההתלהמות כנגד בידוק בטחוני בכניסות לקניונים. בשם הביטחון. לבידוק הזה (ודומיו) התרגלנו, הריהו אך הגיוני (ולצערי – אף מוצדק).
אבל איזה הבדל בין מה שאדם נושא בתיקו ברבים לבין מה שקורה בביתו (מבצרו). לחדירה הזו לפרטיות אני מאד מקווה שהאנושות לא תתרגל ולא תעבור לסדר היום… (בטח לא הטלוויזיוני).

רגעי צילום | Pix Moments

Set the cat among the… well, they're winged anyway

I'm not at all sure what kind of winged creatures these are, but they certainly made quite a racket (though maybe that was for me, not the cat).

את הביטוי המקורי באנגלית הייתי מתרגמת (מילולית) ל: שלח את החתול אל בין היונים. ובכן, הללו לא יונים, אך מכונפים בכל מקרה. איזה מן יצור הם – אין לי מושג. אבל ספר הביטויים שלי גורס כי המקבילות העבריות לביטוי הנ"ל יכולות להיות: התחיל/פתח מחול שדים; או עורר מהומה רבתי. והיצורים הללו אכן חוללו מהומה קולנית (אם כי יתכן שזה קרה בגללי ולא בגלל החתול).

הנ"ל היו עוד מצילומי האתמול, מהיקף האגם | These were more of my shots around the lake yesterday

It's good a match was avoided and no one got hurt