בחיוך | With A Smile·רגעי ספר | Book Moments

לימוד יכול להרוס | Learning Can Ruin

לעברית, קליק פה.

Way back in the mid 2000s, I went to a few writing workshops. In some of which I actually managed to learn something.
However, woe was me! To my absolute amazement I found out that what I learned ruined my reading!
Meaning – I couldn't re-read books I used to enjoy in the past, having not been written according to the instructor's ideas about writing (not those above!).

The years passed and the Covid-disaster landed on all of us, with its' plethora of lockdowns. Any moment I would have started to clime on the walls. To save myself and my sanity, I embarked on a personal enterprise – to re-read my entire private library.

Which reminds me… during the only year I lived with a room-mate, when the annual book-fair started, we went together to the one in the bigger city. And we stopped thunder-struck facing the enormity of the event. "You go this way" my room-mate pointed. "I'll go that way. And pick up a few books, so we'll have some at home" she ordered and tuned.
'Almost as if sending me to get two kilos of tomatoes' I thought to myself. And with a slight obsession the thought accompanied me through the years since. Each time I went to the book fair I wondered how many kilos of books I'll come back with this time?

Well, with time I managed to pick up quite a few kilos to re-read. Of course, I started with Jane Austen (my all-time favorite author). After her books I moved on to the murder/mystery department, with bated breath anticipating the Agathat Christie shelf. Following which awaited me the two fantasy shelfs (where I found a couple of gems, of which I remembered not a word, therefore I enjoyed both immensely. I also found a huge disappointment but I'll pass that by). And the enterprise goes on (now I'm having fun in Narnia!).

However, I found a shocking discovery! There is hope!
One can forget what one has learned (in the first paragraph). And sometimes that's for the better, for by forgetting one can find enjoyment anew.
All it needs is time (and plenty of it to pass) so as books that have been ruined for me will interest and sweep me again.

Wishing fun to everyone
(as much as possible, especially during this week, that saw my birth day. I am having a nice week only due to the books. The rest hasn't been much)


אי-אז, בסביבות אמצע שנות ה-2000, השתתפתי באי-אילו סדנאות כתיבה. בחלקן אפילו הצלחתי ללמוד משהו.
אבל-ברם-אולם, שוד ושבר! לתדהמתי המוחלטת גיליתי, שמה שלמדתי הרס לי את הקריאה!
כלומר – לא יכולתי לקרוא שוב ספרים מהם נהניתי בעבר, שלא נכתבו בהתאם לדעותיו של המדריך לגבי כתיבה (לא הספרים שבתמונה!).

חלפו השנים ונחת על כולנו האסון הקורוני, על שפע סגריו השונים. אוטוטו והייתי מטפסת על הקירות. על מנת להציל את עצמי ואת שפיותי, פצחתי במבצע אישי – לקרוא מחדש את הספרייה הפרטית שלי.

מה שמזכיר לי… בשנה היחידה בה גרתי עם שותפה לדירה, בהגיע שבוע הספר, הלכנו יחד אל היריד התל-אביבי. הגענו ונעצרנו הלומות רעם למול גודל המאורע. "את – לכי לכיוון הזה" הצביעה השותפה. "אני אלך לכיוון השני. ותאספי כמה ספרים, שיהיו בבית" הורתה ופנתה.
'כמעט כאילו שלחה אותי להביא שני קילו עגבניות' חשבתי לעצמי. ובאובססיה קלה, המחשבה ליוותה אותי לאורך השנים מאז. בכל פעם שהלכתי אל שבוע הספר תהיתי עם כמה קילו ספרים אחזור הפעם?

ובכן, במשך הזמן אספתי לא מעט קילוגרמים לקרוא מחדש. כמובן, שהתחלתי בג'יין אוסטן (הסופרת האהובה עלי מכל). עברתי הלאה אל אגף המתח, מחכה בנשימה עצורה למדף של אגאת'ה כריסטי. לאחריו חיכו לי שני מדפי הפנטזיה (שם מצאתי שתי פנינים, מהן לא זכרתי אף מילה, כך שנהניתי מאד. מצאתי גם אכזבה עמוקה אך על זה אפסח). והמבצע עדיין נמשך (עכשיו אני מכייפת בנארניה!).

אבל גיליתי תגלית מרעישה! יש תקוה!
האדם יכול לשכוח את מה שלמד (בפסקה הראשונה). ולפעמים טוב שכך, היות וזה מאפשר למצוא את ההנאה מחדש.
כל מה שדרוש זה רק זמן (ומספיק ממנו שיעבור), כדי שספרים שנהרסו לי בעבר הרחוק יעניינו ויסחפו אותי שוב.

מאחלת כיף לכולם
(ככל האפשר, בעיקר השבוע, בו היה יום ההולדת שלי. ועובר עלי שבוע נחמד רק בזכות הספרים. כל השאר לא משהו)

רגעי דעה | Opinions·רגעי מחשבה | Thoughts



Who among us has never entered a supermarket? Has never pushed a cart along the aisles, collecting products?
This mundane market, so obvious, such a part of the every-day life that it's hard (was, for me) to imagine a life without it.

Meaning it was hard until I stumbled onto an Agatha Christie book (The mirror cracked from side to side, published 1962), in which miss Marple and others bemoan the opening of the first supermarket of their English village (though a fictive one, still realistic).
So obliging, comfortable chairs to sit in by the counter, and cosy discussions – noted the grocer. And the market?
All these great packets of breakfast cereal instead of cooking a child a proper breakfast. And you're expected to take a basket yourself and go round looking for things. And the inconvenient sizes, too much or too little. And then a long queue waiting to pay as you go out. Most tiring.

Which reminded me that when I was little my own mother, when out shopping, would stop at the grocer and the greegrocer – two different places maned with people. Even if there weren't any comfy chairs, discussions… of course were a matter of course! A part of the personal touch is, well, the person. And how can anyone be helped by a person and not speak to them?

However (and that is also of course) besides the positive there's the balancing negative. Especially when interests collide. When a grocer may want to clear shelves, while the customer wants the freshest food stuff. It's only human.

And what is also only human – the previous generation seeing fault with the new. And (again) of course, each generation sees itself as being right. As I do…

On the one hand – service today still gets (sometimes) marketing nuances, that can (still) answer to the definition of being obliging. On the other hand – how much service is there?

And there – robotic fast food, as per the article, brought to my attention by quarksire. Well, so be it. Let's say for a moment this isn't a special expertise. Say anyone can serve food (though that's not quite true, and I wouldn't sit in such a place).
Other professions not only take more time to learn but can (very easily) branch out into specific specializations (and even sub-there-of). Like with banking. A field in which the simplest teller needs special tutelage and learning.

And what's happening these days? More and more machines – screens, automatons, computers, Internet (that isn't as protected as an armored truck), and fewer and fewer human-clerks to give the human-customer service and help.

But only bankers are bankers. And all the rest – humans with no special knowledge in economy, banking and relevant rules and legislation. Humans including elderly citizens, that do not cope that well with machines (just like in Christie's book).

So okay, there's a positive too – less papers and queues.
But on the other hand all this, all of a sudden, seems to me like a world of sloth. Especially where banks are concerned. As if these were not made to serve (yes, to serve!) people…



מי יכול לומר כיום שמעולם לא נכנס אל סופרמרקט? שמעולם לא הדף לפניו עגלה וטייל בין מעברים, אוסף מוצרים, אם לפי חשק ואם לפי רשימה?
הסופר כל כך יום-יומי, כל כך מובן מאליו, כל כך חלק מחיינו, עד כי קשה (היה לי) לדמיין חיים ללא החנות הזו, הכה-מקיפה.

כלומר, היה לי קשה, לפני שנתקלתי באחד מספרי אגאת'ה כריסטי (תעלומת הרצח המשולש, משנת 1962), בו מיס מארפל ושאר מטרוניטות סנט. מרי-מיד הבאות בימים, מבכות את פתיחת המרכול הראשון בכפרן האנגלי (הפיקטיבי, אך המציאותי).
אדיבות, כיסאות נוחים לישיבה ליד הדוכן, ושיחות נעימות אפיינו (לדעתן) את המכולת השכונתית. ואילו הסופּר?
חפיסות של מאכלי דגן (כפי התרגום, טרום פלישת הקורנפלקס לחיינו הישראליים) במקום שתיתן לילד ארוחת בוקר הגונה. ומצפים ממך לקחת את הסל בעצמך (!) וללכת לחפש. והגדלים לא נוחים – או יותר מדי או מעט מדי. והתור לתשלום… מאד מעייף.

מה שהזכיר לי כי אכן, בימי ילדותי (הרחוקים) אימא נהגה לצאת לסיבוב – מכולת לחוד וירקן לחוד. ושתי אלו חנויות מאויישות באנשים. ואולי לא היו שם כיסאות לנוח בין לבין, אך שיחות? כמובן! הרי חלק בלתי נפרד מהפן האנושי הוא, ובכן, האנוש. וכי איך אפשר להיעזר באנוש כלשהו מבלי להתייחס אליו?

אם כי, וגם זה כמובן, לצד החיובי מתקיים גם השלילי המאזן. במיוחד כשהאינטרסים מתנגשים. כמו זה של החנווני, המעוניין לפנות מדפים, למול הקונה המעוניין במצרכים הכי טריים.

וגם זה אנושי – הדור הקודם, הרואה פגמים בסממני הדור העכשווי. וברור שכל דור ודור כזה רואה את עצמו כצודק. וכך גם אני.

מצד אחד השירות הניתן בימינו עדיין זוכה (לפעמים) להדגשים שיווקיים, היכולים (עדיין) לענות להגדרה – אדיבות. מצד שני – עד כמה מתקיים עדיין ה'שרות'?

והנה – מזון מהיר רובוטי, כאמור במאמר, אליו הסב שימת ליבי הקווארקסייר. אבל ניחא. הבה נגיד לרגע שלא מדובר כאן באיזו התמחות מיוחדת. נגיד שכל אחד יכול להגיש מזון (אם כי זה לא לגמרי נכון ובעצמי לא הייתי יושבת בכזה מן מקום).
מקצועות אחרים לא רק נלמדים במשך תקופות ארוכות יותר מהמלצרות, אלא גם יכולים (ודי בקלות) להתפצל להתמחויות ספציפיות (ואף לתת-התמחויות). כמו בתחום הבנקאות. תחום בו גם פקיד-אשנב פשוט חייב בהדרכה ולימוד.

ומה קורה בימינו? יותר ויותר מכשירים – מסכים, מכונות, מחשבים, רשת (שלא מוגנת כל כך, ככל משאית ברינקס משוריינת), ופחות ופחות פקידי אשנב להיות לאנוש-לקוח לשרת ולעזר.

והרי רק בנקאים הם בנקאים. וכל השאר – אנשים ללא כל ידע מיוחד בכלכלה, בנקאות, ו/או הכללים/חוקים הרלוונטיים. וחלק מאנשים אלה קשישים, ש-מה להם ולמכשירים? (בדיוק כמו אצל כריסטי דלעיל).

אז נכון שגם כאן מתקיים הצד החיובי – חיסכון בנייר ותורים.
אבל מהצד השני, כל זה, לפתע פתאום, נראה לי כ-עולם של עצלים. במיוחד בבנקים. כמו הללו לא נולדו מראש לתת שירות (כן, שירות!) לבעלי הכספים…


(באחד היומונים, לפני שבוע, פורסם סקר. לפיו: 69% לא מוכנים לוותר על הגורם האנושי בבנק; 78% מעדיפים בנקאי אנושי, במיוחד כשהם נאלצים להגיע לבנק בכל מקרה; ו-67% מתנגדים לשירות דיגיטלי בלבד. לשמחתי, המאמר פירט שני בנקים בלבד, לאומי ופועלים, שכבר צמצמו את השירות האנושי בפועל).

ובמסגרת הפ"ע (פינת העברית): בעל – (אליבא ד'אבן-שושן) 1- איש שנשא אישה, בן-זוג לאישה; 2- אדון, מי שיש לו שליטה על משהו, שהדבר הוא ברשותו או שהוא קניינו; 3- שם האל הראשי אצל הכנענים הקדמונים, אל השמש והכוח המפרה את האדמה; 4- כינוי לאדמה שאינה זקוקה להשקיה, ש'בעל' (זה מ-3) מרווה אותה גשם; 5- שם נסמך לשמות ותארים שונים, לציון תכונות, מידות, עיסוקים וכד'.

בדוגמה לעיל, בעלי הכספים אכן מהווים בעלים, ש-כן רכשו כספם בעבודה, הימור, גנבה, רמייה, ירושה, או השקעה. אך מעבר לזה, ואולי בגלל ההגדרות הראשונה והשנייה של המילה, לעצמי פיתחתי איזו רגישות-יתר לבעלות. אז נכון כי מס' 5 מותיר 'בעל מקצוע'. בסדר גמור. אפשר להתייחס אל לימוד כאל רכישת ידע. אבל 'בעלת שיער' (למשל)? ובכן, לדעתי אמירה ספציפית זו מעלה גיחוך דווקא. מה, קנתה את השיער הצומח מקרקפתה? ומה רע ב-'ששיערה… בלונדי/ג'ינג'י/שחור'? ויותר נורא – 'מכונית בעלת צבע…'
סליחה, אך מכונית אינה מסוגלת לרכוש דבר. אם כי יכולה להיות, די בפשטות, מכונית צהובה (גם כן מגוחך-מה, אך זו כבר שאלה של העדפה).
אם כן, הבה ונחזיר להתבטאויותינו איזשהם היגיון ומחשבה…

ההזוי | The Surreal

Shooting the Breeze

על דא והא

He looked out-of-place, just like she felt herself. Though not in the same way. Almost everyone looked so young… except a gentleman at the corner, very foreign looking with a huge black mustache and an egg-shaped head.
Her eyes found the newcomer again, still near the entrance. Possibly approaching his 40's, she guessed. Very tall and could be impressive, if it were not for his clothes… oh, I must have stared, she blushed and quickly averted her gaze from his. Scanning the room once more she thought everyone else at least better groomed than him. The foreign gentleman especially so. And a younger one by the bar, two women hanging on his arms, all of them holding martinis and having fun.
"Is this seat taken?" a deep voice cut her reverie.
Looking up and blushing anew at the shabby stranger, "oh, no" she mumbled, "please sit. They've got waiters circulating. One probably will come by soon. They are very sharp. It is so much better to be sitting at a table when food and drink are involved, wouldn't you agree?".
Just a thing a grandma would say, he felt, though he didn't remember his own, and had no one to compare her with.
"Then you wouldn't like to grab a hot dog at a corner later?". It was a mischievous twinkle in the old lady's eye that made him say the words, which is why he was surprised to see it turn into dismay.
She leaned a bit closer and whispered "you eat dogs?", her British accent suddenly catching his ear.
"Not at all. No dog involved" he hastened to say, in his most reassuring voice. "They're a kind of sausage. I'm Reacher by the way" he added, extending his hand.
Her eyes locked on his, a bit puzzled.
"My name is Reacher. Jack Reacher", he said, laying his hand on the table in what he hoped looked like a natural move.
"Oh" her face cleared. "Nice to meet you Mr Reacher. I'm Jane Marple. I'm sorry, I didn't understand you at first. How silly of me" she smiled at him, eyes twinkling again. "I couldn't understand your statement of being richer than… a sausage?".
He just smiled back at her, trying to guess how old she really was. Must be over 90.
"A lot has changed since my day" she went on, a reflective quality to her voice as she let her eyes roam over the mingling crowd, resting again on the popular martini drinker. "A lot of what was considered rude is now a matter of course".
He scanned her clothes, very much like the English Victorian photos he'd come across. "And you would think it a change for the better or worse?" he inquired.
"I wouldn't know" she replied. "I'm not sure I understand what I'm looking at. Look over there, how miffed the foreign gentleman looks at his companion, who turned to talk into that small device everyone seems to be carrying".
"That's a mobile phone" he told her. "That's a huge technological improvement. Think of it – you get stuck somewhere. Right there in your pocket is the means to call for help. Or – you can communicate with anyone anywhere".
"Those do sound like advantages" she agreed. "But are they really communicating?".
"Yes, there is the show factor. They all seem so busy, productive" he couldn't help observing.
"And rude" she returned. "In my day, when one had a conversation, one gave it all the attention respect and honor demanded. And I have a feeling that foreigner feels much the same way".
"Maybe…" again he had to admit she had a point. "But the world is much fuller of accessible information. Which is another advantage. Being able to reach it anytime".
"Yes but would you really want to be accessible to anyone anytime? How about privacy, propriety, or are those obsolete?".
"Well, you can always shut the phone when you want privacy".
"Are you sure about that?" she questioned. "Wouldn't you worry about what you are missing?".
"Me? I don't think so" Reacher answered. "There's email, verbal and textual messages and those would reach me when I have the time for them. But again, you have a point. It's easy to become addicted to these things, develop a dependence".
"My dear boy, the world was, is and probably always will be full of advantages and disadvantages and living in it, for some, can be confusing. For others maybe less…"
"Would you care for some wine?" the waitress cuy in, brushing miss Marple's head with the bottom of the bottle in her rush to hydrate the huge guy.
Well, thought the lady, with all due respect to technology, apparently good help is still hard to find…


As per the Worlds Colliding Prompt.


הוא נראה לא שייך, כפי שהיא-עצמה הרגישה. אם כי לא באותו מובן. כולם נראו לה כל כך צעירים… מלבד הג'נטלמן בפינה, נראה נוכרי עם שפם ענק וראש בצורת ביצה.
עיניה מצאו שוב את האחרון להגיע, עדיין סמוך לכניסה. אולי הוא מתקרב לשנות הארבעים לחייו, ניחשה. מאד גבוה ויכול היה להיות מרשים ממש אלמלא בגדיו… הו, לבטח בהיתי, הסמיקה והפנתה מבטה מעיניו. בסוקרה את החדר שוב חשבה שכולם לפחות נראים מטופחים יותר ממנו. בעיקר הג'נטלמן הנוכרי. והצעיר יותר ליד הבר, שתי נשים תלויות על זרועותיו, כולם אוחזים בכוסיות מרטיני ונהנים מהחיים.
"הכיסא הזה תפוס?" קול עמוק חתך את הרהוריה.
בהביטה מעלה הסמיקה מחדש למול הזר המרופט, "הו, לא" מלמלה, "שב בבקשה. יש מלצרים מסתובבים. אחד מהם בוודאי ייגש בקרוב. הם מאד פקחים. כל כך טוב יותר לשבת לצד שולחן, כאשר מזון ומשקה מעורבים בעניין, לא היית מסכים?"
בדיוק מה שסבתא הייתה אומרת, חש, אף אם לא זכר את שלו ולא היה לו עם מי להשוות.
"אם כך לא תרצי לחטוף הוט-דוג בפינה מאוחר יותר" [טוב, אי אפשר לתרגם את זה, לא? L]. זיק שובב בעינייה של הליידי הזקנה גרם לו לומר את המילים, לכן הופתע לראות את מבטה הופך לחרד.
היא נשענה קרוב יותר אליו ולחשה "אתם אוכלים כלבים?", ומבטאה הבריטי תפס לפתע את אוזנו.
"בשום אופן. שום כלב לא מעורב בעניין" מיהר לומר, בקול הכי מרגיע שהיה לו. "זה רק סוג של נקניקיה. אגב, אני ריצ'ר" הוסיף, מושיט ידו [ושוב אי אפשר לתרגם, L].
עיניה נעולות על שלו הביעו מבוכה.
"שמי ריצ'ר. ג'ק ריצ'ר" אמר, מניח ידו על השולחן בתנועה שקיווה שנראתה טבעית.
"הו" פניה התבהרו. "נעים לפגוש אותך מר ריצ'ר. שמי ג'יין מארפל. אני מצטערת, לא הבנתי אותך. כמה טפשי מצדי" חייכה אליו, זיק בעינייה שוב. "לא הצלחתי להבין את הצהרתך על שאתה עשיר יותר מ… נקניקיה?".
הוא רק חייך אליה חזרה, מנסה לנחש בת כמה היא באמת. בטח עברה 90.
"הרבה השתנה מהזמנים בהם הייתי צעירה" המשיכה, איכות הגוּתית לקולה, בעודה מניחה לעינייה לחלוף שוב על הקהל, נחות על שותה המרטיני הפופולארי. "הרבה ממה שנחשב בזמני לגסות רוח הפך בזמן זה לעניין שבשגרה".
הוא סרק את בגדיה. דומים לתמונות ויקטוריאניות שראה. "והיית חושבת את השינוי לטובה או לרעה?" שאל.
"אין לי איך לדעת" השיבה. "אני לא בטוחה שאני מבינה מה אני רואה. הסתכל לשם, עד כמה מעוצבן הג'נטלמן הזה על בת שיחו, שפנתה לדבר אל תוך המכשיר הקטן, שנדמה כי לכולם יש כמותו".
"זה טלפון נייד" אמר לה. "וזה מהווה שיפור טכנולוגי עצום. חשבי – את תקועה איפשהו. וממש בכיסך האמצעי להזעיק עזרה. או – תוכלי לתקשר עם כל אחד בכל מקום".
"אלה אכן נשמעים כיתרונות" הסכימה. "אך האם זו תקשורת באמת?".
"כן, יש את עניין הרושם. כולם נראים עסוקים, יוצרים" נאלץ להעיר.
"וגסי רוח" חזרה היא. "בזמני, כאשר האדם ניהל שיחה, הקדיש לה את מלוא שימת הלב שכבוד והוקרה דרשו. ולתחושתי הנוכרי מרגיש כמוני".
"אולי…" שוב נאלץ להודות שהיה משהו בדבריה. "אך העולם מלא יותר במידע נגיש. מה שמהווה יתרון נוסף. היכולת להיעזר בו בכל רגע".
"כן, אך האם אתה-עצמך היית רוצה להיות נגיש לכל אחד בכל רגע? מה עם פרטיות, נאותות, או שמא פסו אלו מן העולם?".
"ובכן, תמיד אפשר לכבות את המכשיר אם רצונך בפרטיות".
"אתה בטוח בקשר לכך?" הקשתה. "מבלי לדאוג לגבי מה שאתה מחמיץ?".
"אני? לא נראה לי" ענה ריצ'ר. "יש דוא"ל הודעות קוליות וטסקטואליות, ואלה יגיעו אלי כשאתפנה אליהם. אבל שוב, יש משהו בדבריך. קל להתמכר לדברים הללו, לפתח תלות בהם".
"נערי היקר, העולם היה, הווה וכנראה לעד יהיה מלא ביתרונות וחסרונות, והחיים בו, לאחדים, יכולים להיות מבלבלים. לאחרים אולי פחות…"
"אפשר להציע לך יין?" התפרצה המלצרית, משפשפת את ראשה של מיס מארפל בתחתית הבקבוק, בחפזונה להשקות את הגבר הענק.
ובכן, חשבה הליידי, עם כל הכבוד לטכנולוגיה, מסתבר ששרות טוב עדיין קשה למצוא…


הדיילי-פרומפט הציע להפגיש שתי דמויות מספרים שונים. לא יכולתי להתאפק…
בתקווה לסופ"ש מחוייך וחג שמח.