תגית: אהבה
Design – A Labour Of Love
עיצוב – עבודה מאהבה
אי אפשר שלא לעצור רגע ולהעריך עיצוב טוב | One has to stop a moment to admire a good design
L
Taking Photos
צילום
I was born to a father that loved to snap shots. Though I don't know. It may have started when, like any other new and enthusiastic father, he too fell in love with his new baby, and didn't stop taking pictures of her.
Countless of them fill albums, from the moment I was brought home from the maternity ward.
And of all of them I still love this photo (and mom will forgive me for cutting her head. Despite the decades she's still recognizable):
Don't know about you, but I think this photo proves that at six months (at least) I knew a good thing when I met it.
Anyway, with such a father, I couldn't not snap shots myself.
I started when I was about 10-years-old. I had then a simple automatic Olympus. Though all it enabled and/or taught me was how to point and press the button, I loved it.
A year or two after the (I nearly wrote Olympic) Olympus field-test, dad sat me with his camera and started teaching me how it works, what does a shutter do, how to focus the lens, how to relate to light (only choosing the speed that fits the film sensitivity) and such.
So naturally, during my one and only visit to the United States (which was my version of the after-the-army trip), I purchased my camera.
A Minolta X-7A.
She's the one with which I took the (rather awful) photo, from which I cropped the header to this blog.
But a film-to-be-developed camera, with all the surrounding fuss, time waste (and expense)… well, I haven't touched it since 2005. And between you and me? She didn't really teach me anything other than pointing, focusing and pressing the button. And still I loved it.
And then…
During May 2011 I started my first blog. Through it I was exposed to photographers (females to be exact) that taught me… so much more.
Just by looking at their photos I (finally!) learned how to really look.
Not that I learned how to translate my human-eye-sight to a more lasting capture of it. For that I just didn't have any tool to try or to experiment with.
And now..
I manged to get an old mobile-phone that comprises a moment-freezing tool. But (like its' broken predecessor) I can't really call it a Camera, while lacking a lens, the option to focus and more (not to mention it seems less accomplished than the broken one).
And yet, I still love it…
So, as long as WordPress offers a Weekly Photo Challenge, I'm hoping to be able to participate.
Especially for the times I'm fortunate to meet with a photo like November by asnappshot.
Not only that my Giving Props To widget is pretty modest (who even notices it's there, on the left side-bar?), it can only show the posts I liked enough to hit the "Like". With no option to point out the ones I really Loved. Like the November linked above.
Besides and on the same topic – a warning for my regular followers:
WP offer BloggingU courses too. The next one (to which I signed up) starts March 7, will last 4 weeks and will offer a daily photo challenge, excluding weekends.
Not that I know I'll manage responding to them all. Plus – I'm uncomfortable with a daily post to my own blog. However, should that happen, at least they would be especially short nags. Maybe. Just a photo and a few words.
So you are warned and you have my apologies too.
Though this is becoming quite long, and as I did mention my dad, I cannot finish without saying he used to have his typical sayings. Like when he heard someone sing off-key, or a song he didn't like, he would mutter "oh, well, another one being tortured by talent".
Translation – it is not the singers' fault! It is the talent that dances in front of the singers' eyes, outside their reach, or outside their actual ability.
If on top of the lack of equipment it'll also turn out talent is torturing me too – time will tell.
L
נולדתי לאב שאהב לצלם. אם כי אני לא יודעת. יכול להיות שזה התחיל, כמו אצל אבות טריים ומתלהבים אחרים, בכך שהוא התאהב בתינוקת החדשה שלו ולא הפסיק לצלם אותה.
יהיה אשר היה, כתוצאה – יש לי אינספור צילומי-ילדוּת, החל מהיום הראשון שהביאו אותי הביתה מחדר לידות.
ומכל אלו, אני עדיין מאד אוהבת את התמונה הזאת (ותסלח לי אימא שגזרתי לה את הראש. במקרה שלה ולמרות העשורים עוד ניתן לזהות…):
לא יודעת מה אתכם, אבל לדעתי זו תמונה שמוכיחה ש(לפחות) בגיל חצי שנה ידעתי לזהות משהו טוב כשנתקלתי בו.
בכל מקרה, עם כזה אבא, לא יכולתי שלא לצלם גם כן.
התחלתי לצלם כשהייתי בת 10 בערך. הייתה לי אז אולימפוס אוטומטית ופשוטה, ש-כל שהייתה יכולה לאפשר לי ו/או ללמד אותי היה להפנות אותה פחות או יותר אל הכיוון הנכון וללחוץ על הכפתור. ואהבתי את זה.
כשנה-שנתיים לאחר מבחן השטח (כמעט כתבתי האולימפי ;-)) של האולימפוס, אבא הושיב אותי עם המצלמה שלו והתחיל להסביר לי איך היא פועלת, מה תפקידו של הצמצם, איך למקד את העדשה, איך להתייחס לאור (רק מבחינת בחירת מהירות הצמצם והתאמתה לרגישות הסרט) וכאלה.
כך שמן הסתם, במהלך הביקור האחד שלי בארה"ב (במסגרת פרשנותי לטיול-שלאחר-הצבא), לא יכולתי שלא לרכוש את המצלמה שלי.
מינולטה X-7A.
היא זו שאחראית לצילום (הדי נורא) שגזרתי ממנו את החלק המהווה הדר לבלוג הזה.
אבל מצלמת סרט-למסירה-לפיתוח, עם כל ההתעסקות, הזמן (וההוצאות)… ובכן, לא נגעתי בה מאז 2005. ובינינו? גם היא לא באמת לימדה אותי דבר מעבר להפנייתה לכיוון, מיקוד העדשה ולחיצה על הכפתור. ובכל-זאת המשכתי לאהוב את זה.
ואז…
במאי 2011 פתחתי את הבלוג הראשון שלי. ונחשפתי באמצעותו לצלמים (ליתר דיוק – צלמוֹת!) שלימדו אותי… כל כך הרבה יותר.
רק מהסתכלות בצילומים שלהן למדתי (סופסוף!) איך להסתכל באמת.
לא שלמדתי איך לתרגם מבט עיניי-אנוש להקפאה מדויקת של המראה הנקלט בו. וזאת (אולי) כי לא היה לי הכלי לנסות ולהתנסות, איתו ובאמצעותו.
ועכשיו…
השגתי איזה טלפון נייד ישן, שכולל כלי להקפאת רגעים בזמן. אך (כמו עם קודמו שנשבר) לא אוכל לקרוא לו ממש "מצלמה", בהיעדר עדשה, אפשרות מיקוד ועוד (במיוחד כשנדמה לי שהנוכחי עוד פחות מוצלח מהכלי השבור).
ובכל זאת, אני עדיין אוהבת את זה…
כך ש-כל עוד וורדפרס מציעים אתגר צילום שבועי, אני מקווה להיות מסוגלת להשתתף בו.
במיוחד בגלל אותן הזדמנויות בהן אני נתקלת בצילומים כמו November, של asnappshot.
לא רק שפינת הפרגון שלי צנועה למדי (מי שם לב שהיא שם, בסרגל הצד השמאלי?), היא גם יכולה להכיל רק את הפוסטים שאהבתי מספיק להקליק על ה"אהבתי". ללא כל אפשרות לומר שזה או אחר ממש "עשו לי את זה". כמו נובמבר המקושר.
חוץ מזה ובאותו נושא – אזהרה למנויים הקבועים שלי:
וורדפרס מנהיגים גם סדנאות למיניהן. הבאה אליה נרשמתי תתחיל ב-7 למרץ, אמורה להימשך ארבעה שבועות ותציע אתגר צילום יומי, מלבד בסופ"שים.
לא שאני יודעת שאצליח להיענות לכולם ובמקביל – לא נוח לי עם פוסט יומי בבלוג שלי. אך למקרה שזה יקרה, לפחות אלה צפויים להיות ניג'וס יומי קצר במיוחד. צילום וכמה מילים. אולי.
הרי הוזהרתם, והריני גם מתנצלת מראש.
לסיום ולמרות הארכנות, אם כבר הזכרתי את אבא שלי, אני לא יכולה שלא לספר שהיו לו כל מני אימרות אופייניות. כמו למשל כאשר היה שומע זָמַר מזייף, או שיר שלא מצא חן לו, היה פולט משהו בנוסח "נו, עוד אחד שהכישרון מתעלל בו".
תרגום – זו לא אשמת הזמר! זה הכישרון שמרקד למול עיניו אך מחוץ להישגו, או מחוץ ליכולתו הממשית.
אם מלבד היעדר ציוד יתברר בנוסף שהכישרון מתעלל גם בי – הזמן יגיד.
L
Eternal Bond
ברית עולם
Ben of BU writing201's suggestion of sharing a local poem at first left me kind of numb. Though I loved the idea, I already shared a couple, which are the best I know (the first, the second). Eventually I decided to share a song, which is one of the best love songs (in my opinion). And that's because the world I inhabit, in general, is lately lacking all kinds of Love (which is possibly why I don't write despite this course's excellent prompts/forms/devices).
So, Eternal Bond, words by Ehud Manor, melody and singing by Mati Caspi (sang by a "him" to a "her". And poorly translated by me):
Soon, almost,
we'll be as one –
you put your hand
in mine for ever.
You're my witness
that I'm afraid,
that's why
my whole body trembles
tonight
day, day and night – all the time
on one trail
unmarked.
Day, day and night – all the time
together and alone
to you, to me – faithful.
Loving you tonight
and with you saddened,
loving you tonight
and with you excited
to the heart
till pain –
hoping, getting closer.
Slowly
we'll discover
who I am, who you are.
And maybe we'll learn
to concede
and to give more
till all that's left
is just our love.
Soon
light will rise
and I'm drunk
wanting to remember you
savor to the end of time.
Till we'll pass
and the drum beat
will die.
(published 1974).
Hopefully you liked it. Care to share your thoughts? Check out the Commenting Tip on the sidebar
L
במסגרת קורס "שירה" שני בו אני משתתפת, שוב הוצע (כבקורס הראשון), לחלוק עם העולם שיר מקומי משמעותי (כבר חלקתי את גן נעול ו-הכניסיני).
לדוברי העברית לא נראה לי כי יש צורך להציג את השיר שבכותרת (ובכ"ז מילים – אהוד מנור, אותן ניתן לקרוא כאן; לחן ושירה – מתי כספי, אותו אפשר לשמוע לעיל).
אך אומר כי לדעתי האישית, שאינה מחייבת איש מלבדי, זה אחד משירי האהבה הגדולים. והיות ואהבה, על כל סוגיה, היא מה שחסר קצת בעולם בימינו (מה שאולי מונע ממני כתיבה), בחרתי בשיר הזה.
בתקוה לשמחות
L
A Clever Little Hummingbird
צופית קטנה וחכמה
I always thought that seeing a hummingbird means watching a colored blur. And personal experience didn't convince me I was wrong:
Outside my kitchen window there's a flowering tree top (sorry, don't know what kind). Once upon a time (over a year ago) I happened to approach that window and saw a hummingbird in action outside. The wings' speed was unbelievable, and its metallic-hued body was barely visible through them. In any case, this unexpected sight turned that day into an almost Holy Day, adorned with this surprising, beautiful and rather rare luster. After all how many times this kind of thing happens?
That side of my humble abode is affluent with bird chatter. Among which stands out the song of a bird I never saw (and am curious about). But, of course, there also are plenty of Spectacled Bulbuls, Rose-Ringed Parakeets, Hooded Crows and Common Myna to name but a few (rare too but I also caught a glimpse or two of a Eurasian Jay).
One day, not so long ago, I heard a different kind of call. I tiptoed over, peaked through slits in the shutters and was amazed.
The said tree spreads its top all over my washing lines, which I don't use. And there, right there, on one of the lines, stood…
A Hummingbird.
The little one discovered it can stand on the line and happily suck away with no effort whatsoever…
Sadly, my opening the shatters for a better look scared it off.
Since then I wised up. I picked up the habit of leaving the shutters open to cracks, affording the sight of the clothes line with no scaring danger. And last evening, again a cry called me to that window. And again I tiptoed and again – there it was.
No more than half a meter away. A jewel-bright, hopping to and fro hummingbird, leisurely looking at the flowers, deciding which to visit next.
I felt as if Life has handed me a gift. My guest offered me its variegated luster to liven up my dull day. My heart expanded with Love for it, for beauty in general and life itself.
My heart contracted in compassion, thinking of the summer heat wilting the flowers and then what will become of it, my charming hummingbird, that adopted my otherwise useless lines?
A clever little hummingbird… how wonderful…
-0-
This bird sighting fitted wonderfully with what I was thinking lately. Despite being an atheist myself, I can't help pondering over a Jewish concept, that is commemorated these days: Unjustified Hatred (next Sunday Jews will be fasting for the loss brought on them by unjustified hatred).
This is always closely followed by Love, as the Jewish equivalent of Valentine's will be celebrated next Friday.
Something in the world out there seems almost Hate-Oriented and what justification can there be for it, while life also offers moments of love and beauty, one just needs to watch out for, before they fly off and disappear amongst the blinding daily cares.
L
(Some photos can be found at The Ambush and A Bit More).
תמיד חשבתי שלראות צופית משמעו לראות ענן צבע מטושטש-קצוות. וניסיון אישי לא הצליח לשכנע אותי שזו טעות:
מחוץ לחלון המטבח שלי פרוסה צמרתו של עץ פורח (מצטערת, אין לי מושג איזה עץ זה). וכבר יצא לי (פעם אחת, לפני יותר משנה) להתקרב לחלון זה ולראות צופית בפעולה.
מהירות הכנפיים כזו שלא תאומן, וגופה הצבעוני-מתכתי בקושי נראה בינן. בכל מקרה, התצפית הלא צפויה הפכה את אותו יום ליום חג כמעט, מקושט בברק היפהפה, המפתיע ודי נדיר. וכי כמה רגעים של יופי צרוף החיים הללו מציעים?
כל הצד ההוא של דירתי הצנועה שופע קשקושי ציפורים. בולטת ביניהן שירתה של ציפור עלומה שמעולם לא ראיתי ואין לי מושג מי היא. אך, כמובן, בולבולים, דררות, עורבים ומיינות לא חסרים בין היתר (גם הוא די נדיר, אך קלטתי שם גם עורבני צבעוני וצורמני).
יום אחד, לא מזמן, קלטתי קריאה יוצאת דופן. על קצות הבהונות ניגשתי, בזהירות מבעד לסדק בתריסים הצצתי ונדהמתי.
צמרת אותו עץ שלעיל פזורה בינות לחבלי הכביסה של הדירה, בהם אני לא משתמשת. ושם, ממש שם, על אחד החבלים, עמדה…
צופית.
הקטנה גילתה כי ביכולתה לעמוד על אחד מחבלי הכביסה ולינוק צוף להנאתה, במינימום מאמץ…
לצערי הרב פתיחת התריס לראִייה הבהילה אותה למעופה.
מאז, החכמתי. רכשתי את ההרגל לפתוח את התריס לחרכים דקים, המותירים הצצה אל החבלים ללא סכנת ההבהלה. והנה, אתמול בערב, שוב קראה לי לחלון אותה קריאה. שוב ניגשתי ושוב שם הייתה.
לא יותר מחצי מטר ממני – צופית קטנה בוהקת, מקפצת מחבל לחבל, מתקרבת ומתרחקת, בוחנת את סביבתה, מחפשת את הפרח אותו טרם ביקרה.
הרגשתי שהחיים נתנו לי מתנה. האורחת הציעה לי את יופייה הססגוני לעיטור יומי החד-גוני. לבי רחב מאהבה אליה, אל יופי בכלל והחיים עצמם.
לבי נכמר מחמלה למחשבה כי הפרחים נובלים בחום הקיץ הלוהט ואז מה יהיה עליה, הצופית המקסימה, שאימצה לה את חבלי הכביסה המיותרים לי?
צופית קטנה וחכמה… כמה נפלא…
-0-
צופיתי-זו השתלבה יפה במחשבות התופסות אותי לאחרונה. למרות האתאיזם אני מוצאת עצמי מהרהרת בשנאת חינם (9 באב) ואהבה (ט"ו בו).
משהו בעולם המתנהל לו שם בחוץ מרגיש לי כמו מכוון-שנאה (שיימינג?). ה"חינם" מיוצג היטב בשטחיות האינטרנטית הנקוטה.
והנה – יש ומתקיימים רגעי יופי מלאים אהבה, להם רק צריך להיות ערים וערניים, כדי לקלוט אותם לפני שהם מתפספסים וחומקים בין עיסוקי החיים המעוורים.
L
אהבה | Love
העברית בהמשך 🙂
What is love? Let me offer you this translational of a poem:
Take Me Under Your Wing, by H. N. Bialik
Take me under your wing,
be my mother and sister,
let your bosom shelter my head,
nestle my banished prayer.
One merciful twilight hour,
bend your head and I'll reveal my pain:
they say there is Youth in the world –
where is mine?
Another secret I'll confess:
my soul burns in flames;
they say there is Love in the world –
what is Love?
The stars deceived me,
there was a dream – it too has passed;
now I have nothing in this world,
nothing at all.
Take me under your wing,
be my mother and sister,
let your bosom shelter my head,
nestle my banished prayer.
First published either on February 17 or March 19, 1905
(The above is my translation, very much helped and inspired by the one I found at the bottom of this discussion).
I still remember my literature teacher, with her round face and tiny curls, saying to us all that "if Bialik didn't know what love is, who am I to know?".
During the years since, I stumbled on other versions of this sentiment, along with more attempts to explain, define that elusive feeling. To describe and clarify how it feels to love.
But I've come to realize the debate/attempt is much more important that its success.
Yesterday people were murdered in Lahor, Pakistan. A week ago a 12 year old child murdered a 19 year old boy. The murderer-child is murdered also, even if he still walks among the living – what kind of a life can he have with deeds like that weighing on his soul?
These acts are rooted in hate.
The warrior can fight Hate with engines of war.
Its real opposition is Love.
Discussing it, trying to define it, sharing thoughts about it – all promote it.
And to me promoting Love is another way to fight Hate.
L
Written in response to the Daily Post's writing prompt: "I Wanna Know What Love Is".
הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ / חיים נחמן ביאליק
הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.
וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת,
שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:
אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים –
הֵיכָן נְעוּרַי?
וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:
נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;
אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –
מַה-זֹּאת אַהֲבָה?
הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,
הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;
עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –
אֵין לִי דָבָר.
הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.
פורסם לראשונה בי"ב אדר תרס"ה (1905).
עדיין זוכרת את המורה לספרות, עם פרצופה העגלגל ותלתליה הקטנים, אומרת קבל עם וכיתה "אם ביאליק לא ידע מהי אהבה, מי אני כי אדע?".
בכל השנים שעברו מאז נתקלתי בעוד גרסאות של התחושה הזו, ובמקביל – עוד ניסיונות להסביר, להגדיר, מהו הרגש החמקמק הזה. לתאר ולהבהיר איך זה מרגיש לאהוב.
אך הגעתי למסקנה שהדיון/ניסיון עצמו חשוב הרבה יותר מהצלחתו.
אתמול אנשים נרצחו בלאהור, פקיסטן. בשבוע שעבר ילד בן 12 רצח נער שטרם מלאו לו 20 שנות חיים. גם הילד הרוצח רצוח בעצמו, אף אם הוא עדיין מתהלך בין החיים, כי אילו מן חיים יכולים להיות לו עם כאלו מעשים המעיקים על נפשו?
אלו הם מעשי שנאה.
הלוחם יכול להילחם בשנאה במנגנוני מלחמה.
ההתנגדות האמיתית לה היא אהבה.
לדון בה, לנסות להגדיר אותה, לחלוק מחשבות עליה – כל אלה מקדמים אותה.
ולטעמי קידום אהבה היא עוד דרך להילחם בשנאה.
L
נכתב במענה לפרומפט היומי, ששאל מהי אהבה.
מאטה הארי
חייה עלי אדמות של מי שלימים נודעה בשם הבמה מאטה הארי החלו בהולנד, בשנת 1876.
היא נולדה לאימהּ ולאביה, שהעדיף אותה על-פני שאר ילדיו.
חייה החלו להשתבש, כאשר האבא פשט את הרגל ב-1889 ומאב אוהב הפך נרגן (אולי אפילו אלים) ועזב את הבית תוך שנה. זמן קצר לאחר מכן האימא הלכה לעולמה והילדים פוזרו בין קרובי משפחה. מאטה עברה אל דוד, שמימן לימודיה בבית ספר לאוֹמנוֹת.
לסיכום שלב זה – טראומת נטישת האב ואובדן אהבתו, מות האֵם והעקירה מהבית, לדעתי, הן חוויות קשות למדי למי שטרם מלאו 15.
בהמשך מאטה התחתנה עם גבר שבגד בה, התעלל בה, היכה אותה, האשים אותה במותו של בנם ובסופו של דבר נטש אותה ואף חטף את בתם ומנע כל קשר בין הבת למאטה.
לסיכום שלב זה – אחרי ילדוּת די טראומטית ושנות נישואין קשות, מאטה בת ה-27, בזמנה ותקופתה (1903), ללא כסף או פרנסה, די הייתה צריכה להיות לפחות קרובה לפרישה, אך לא.
היא הייתה אישה מופלאה ולא אחת כמוה תרים ידיים.
היא עברה לפריז.
כנראה שלהיות אומנת לילדי אחרים לא קסם לה (אחרי אבדן ילדיה-שלה) לכן ניסתה להיות דוגמנית ראש לציירים/פסלים, נאלצה למצוא מאהב להשלמת הכנסה ולאחר מכן מצאה עבודה אחרת כמדריכה בבית-ספר לרכיבה. כאשר בית הספר נכנס לעולם הקרקס, לא נפקד חלקה מההופעה, ואז הבחין בעליו של ביה"ס עד כמה תנועותיה חינניות, ושאל אותה אם היא גם רוקדת…
זה קרה ב-1905. שאלת הריקוד הזכירה למאטה שאכן רקדה במשך שנות נישואיה. היא ומאהבה התיישבו על הרעיון וסיערו מוחות.
בשלב זה מאטה הארי המציאה ריקוד אומנותי חדש ומפתיע, ושניהם המשיכו לבנות ביחד חבילה שיווקית שלמה למכור את ההופעות העתידיות, כולל ההחלטה על שם הבמה שלה (שמשמעו, אגב,"אור יום" או "שחר").
יותר מזה. חסרו אז פרטי לבוש שמאטה הצטרכה לצורך העניין (לכל הפחות – היא לא הייתה מודעת לפריטים שיתכן והתקיימו כבר), לכן היא פשוט המציאה אותם והוא (בכספו) כנראה עזר להוציא את רעיונותיה מהכוח אל הפועל ואף ארגן לה הופעה ראשונה בסלונה של אחת מנשות החברה הפריזאיות.
ההופעה הייתה כל כך מוצלחת עד כי הוזמנה לרקוד במוזיאון לאומנות המזרח ב-13 למרץ 1905 (וקריירת הריקוד שלה נמשכה עשר שנים, עד ה-1 למרץ 1915).
במונחי היום ולדעתי האישית, היא הייתה נחשבת יזמת חדשנית, ממציאה מקורית ויצירתית, נפש חופשיה בעולם מאד מגביל, שלגמרי חשבה מחוץ לקופסת חילוף המאות ההן, ומעולם לא נכנעה למר גורלה.
לתחושתי, בין חסרונותיה הבולט הוא הנאיביות שמשתמעת מאופן פעולתה במקרים מסויימים, ובעיקר – הדרך בה המשיכה לחפש את אהבת אביה, שאיבדה בילדותה.
ואם אישה הייתה כותבת את סיפור חייה של מאטה הארי, יכול מאד להיות שהוא היה נקרא פחות או יותר כפי שנקרא הפוסט הזה עד כה.
אך הביוגרפיה שלה שקראתי, לצערי, לא נכתבה על-ידי אישה.
שניים תחקרו את קורותיה.
האחד – ואגנאר, היה הולנדי כמוה והחל לבדוק מה באמת קרה עם מאטה בזמן בו חלק מהאנשים שפגשו אותה בחייה היו עדיין בין החיים בעצמם, והסכימו להתראיין על-ידו.
הוא לא הורשה לעיין בגנזך הצרפתי, לכן הספר שהוציא בזמנו לקה בחוסר מידע.
השני, שקרא את ספרו של ואגנאר והחליט להמשיך לתחקר, שהורשה לבחון בפרוטרוט את התיקים הגנוזים בצרפת, כתב ביוגרפיה נוספת של מאטה הארי, שלמה יותר.
ספרו יצא לאור באמצע שנות השמונים.
אבל (!) כותב מאוחר יותר זה הצליח להתעלם מכל הישגיה של מאטה.
הוא אמנם כתב את הנתונים מהם הבנתי/הרגשתי עד כמה מדהימה הייתה האישה, אך הוא כתב אותם תוך זלזול מוחלט בה ושיפוטיות שוללת, שאף השפילה אותה פה ושם.
עד כדי כך שלתחושתי נגרם לה עוול כפול – האחד בחייה (עם משפט הזוי שנגמר בהוצאתה להורג) והשני שמונים שנה לאחר מכן, בספר הזה, אותו הכותב/מתחקר כתב בהתנשאות, כמתוך איזו עליונות מוסרית, מבלי לשים לב כי עיסוקו בנתוניה הפיזיים אובססיבי למדי.
הייתי רוצה לומר לו ש-אז מה אם הריקוד האומנותי שמאטה הארי המציאה ב-1905 שובש במהלך 80 השנים שחלפו וסולף אל גרסת הסטריפטיז שהוא הכיר. מאטה אפילו לא התפשטה עד הסוף. פרטי הלבוש שהמציאה היו תכשיטי כיסוי לחזה ולערווה שהתאימו להופעה.
ולמה סיפרתי את כל זה דווקא כאן ועכשיו?
כפי שציינתי, הכותב כתב ופרסם באמצע שנות ה-80'. אם הוא וכתיבתו מייצגים במשהו את תקופתם, יכול להיות ששם ואז התפתחו (ונתקעו) גישתם ויחסם כלפי נשים של הניצבים שנקראו לחקירת המחלקה לחקירות שוטרים…
L
אגב, למי שסקרן, מידע על כותב הביוגרפיה של מאטה הארי אפשר למצוא בקליק.
מתנצלת על הארכנות (השתדלתי לקצר ולא הלך),
ותודה לכל מי שהגיע עד המילה השש-מאות שמונים ואחת 🙂
ולנטיינ'ס? על מה ולמה?
למרות שבדרך-כלל אני בעד אהבה מכל הסוגים, את מתקפת ולנטיינ'ס עלי (כבר מתחילת החודש!) קיבלתי ברגשות מעורבים.
מצד אחד – דווקא נחמד לנוח לרגע מכל החקירות והבחירות השולטות בחדשות…
מצד שני – תירוץ מצויין לקידום מכירות…
ומה לאהבה ולהן?
הן כבר היו מי שאמרו (ודי מזמן) Can't Buy Me Love. ולדעתי האישית – במלוא הצדק.
ובכן, הצלחתי להסתקרן. אז יצאתי לבדוק.
ו-וואו… לאן הגעתי…
אתחיל דווקא באמצע.
היות ולא ברשת קראתי, אלא בספר היסטוריה, מה שנראה לי כעובדה הוא שבשנת 313 לספירה איזה יווני אחד פרסם צו, שהפך את הנצרות לדת מועדפת.
הו. במבט לאחור זה נראה לי כְּרגע מכונן מכל מני היבטים ובחינות. ובין השאר (אוי, גם כאן?) – ההיבט השיווקי.
הרי אם כבר יש דת מועדפת, מן הסתם צריך לשווק אותה כך שכולם אכן יעדיפו אותה, לא?
ומה יותר שיווקי מלקחת חג/מועד/מנהג, שכבר מתקיימים זה עידנים, ולשנות להם את השם ולעדכן את הכללים?
לכן לא מפתיע כלל לגלות שיתכן ו-ולנטיינ'ס (על אי-הידיעה הנוצרית על שם מי ולמה, אפשר לקרוא כאן) הצטרף מאוחר יותר לשורת המנהגים שאומצו, וכי כנראה יש לו מקורות קדומים עוד יותר. כמו הפסטיבל הרומאי (פגאני?) לופרקאליה.
אך בקריאתי אודות פסטיבל קדום זה, נעצרתי באזכור שמו של פאונוס/פאן.
גם לגביו לפתע הסתקרנתי – מי בכלל היה אותו פאן זה (על שמו קרוי גם החליל).
כך נזכרתי באל היערות, המתואר כחצי תיש וחצי אדם עם קרניים וזקן (ואיבר מין מגודל).
בין יתר הדברים מספרים עליו שאם הפריעו לו במנוחת הצהריים, היה מתעורר בצעקה מאיימת, ולכן שמו התקשר לפניקה… אהמממ…
מאוחר יותר (ושוב, אין ידיעה בדוקה מתי) התקשר דיוקן איש-התיש לשטן דווקא… אהמ.אהמ…
וזאת למרות (ואולי בגלל?) הֶקשרים חיוביים כמו אל שמו של פיטר פן, או כמו התיאור (הנטול-שם אך די מזוהה) בפרק השביעי של "הרוח בערבי הנחל" (מאת קנת' גראהאם) כאל-טבע סודי אך מגן ועוצמתי.
טוב. הייתי אומרת שהתרחקתי קצת מכוונתי המקורית. אם כי ומשום מה הכל בכל-זאת נראה לי רלוונטי…
אך אחזור לעניין המקורי לעוד רגע אחד, רק כדי לאחל המון אהבה, בלי כל קשר לתאריך (ובלי מחיר)
L
Life's Moments 