רגעי דעה | Opinions

פעולה, קיפאון ומוּדעוּת

אי-אז, לפני שנים, שמעתי תאוריה:
'ברגע של סכנה, אדם מגיב באחת משלוש דרכים – בריחה, מאבק, או קיפאון'.
הסכמתי ולא הסכמתי. היות ולעניות דעתי, גם הבריחה וגם המאבק מהווים פעולה. כך שמבחינתי קיימות, למעשה, שתי אפשרויות תגובה – פעולה או קיפאון.
אבל מזה ניתן להסיק כי יש אפשרות בחירה… ולא בדיוק כך זה.

נדמה לי שקראתי פעם משהו על הקיפאון הזה, אך כל כך מזמן עד כי אני לא זוכרת את הניסוח המדויק. זה היה משהו בסגנון –
מה שמתרחש נמצא מעבר ליכולת ההתמודדות, על כן הנפש נאטמת, להגנת עצמה.

לאחרונה, עם ריבוי הדיווחים על הטרדות ומקרי אונס (בניכר ובמחוזותינו), קראתי באחד העיתונים (גם) קריאה נשית אל שאר הנשים – להשיב אש. לא לקפוא.
יאמר לזכות הכותבת כי על פי מה שכתבה, נראה כי ידעה על מה היא כותבת מניסיונה האישי.

אך ניסיוני-שלי? בפעם הראשונה שגבר בלתי רצוי (לחלוטין) דחף את לשונו אל הפה שלי, הצלחתי לברוח. בשנייה לא יכולתי, על כן התנגדתי. ולמזלי, הגבר התעשת.
(אין זאת אומרת שהקיפאון לגמרי זר לי… גם אליו אגיע, בערך, בהמשך. בינתיים…).

שני המקרים הראשונים הללו, במבט לאחור, גילו לי כי הפעולה שלי הייתה לחלוטין אינסטינקטיבית (!). ללא כל מחשבה.
לגמרי כמו העין הנעצמת מעצמה בהתקרב אליה כל דבר חיצוני, אם תמים ועם במטרה לפגוע.
ואני לא משוכנעת שפעולה אינסטינקטיבית כזו נובעת מאופי, ו/או חינוך, ו/או כל דבר אחר המאופיין בחשיבה/פיענוח/הסקה.

אוֹמַר מפורשות כי אני לא שופטת, וגם אין לי שום כלים להתיימר ולשפוט נשים אחרות, אשר עמדו במצבים, אם דומים ואם שונים מאלו בהם נתקלתי בעצמי. אני גם לא שופטת את הקוראת להשבת אש. אבל…

אותו קיפאון דלעיל, אין להתכחש לכך – התקיים, מתקיים ויכול להמשיך להתקיים.
ואני אפילו מסוגלת לדמיין מצבים קיצוניים, בהם הקיפאון יכול להגן ממוות. (אם כי אני חייבת לציין במקביל שאונס ממשי עלול להיות רצח הנפש, ואין לי מושג עד כמה זה עדיף על פני מוות סופי, אם בכלל).

אבל כאן זיכרון אחר עולה בדעתי:
כתבתי פעם, מזמן ובמקום אחר, על קטע בו צפיתי בסדרת טלוויזיה. האישה שם הבהירה (לגבר) כי אמנם היא חיה את חייה, עושה את שלה בדרכה, אבל לא שוכחת שעלולה לארוב לה סכנה. ומפני שאין בכוונתה למצוא את עצמה כקורבן כלשהו, חלק מהמוּדעוּת שלה כולל לא רק היכן היא נמצאת בכל רגע, אלא גם מה יכול לשמש אותה להגנת עצמה (כמו למשל צרור מפתחות חדים בחניון חשוך).

בעיניי – זו הַעֲצָמָה נשית (מלשון חיזוק, הגברה). הסירוב המוחלט להיות קורבן.

או, במילים אחרות, המוּדעוּת לכך שמצב כזה עלול להתרחש ברגע הכי פחות צפוי. והסירוב הגמור לקבל אותו ללא פעולה.
כלומר – הידיעה כי אישה יכולה לקפוא והכוונה והמוכנות מראש לסייע לעצמה להימנע מכך באמצעות הגברת מוּדעוּת.

ופה אני יכולה להוסיף ניסיון אחר אישי שלי: באחד הלילות (כאשר נהגתי הביתה בסביבות 2 או שלוש לפנות בוקר), לאחר שלא שיתפתי איתו פעולה ברמזור אדום ולא אמרתי לו את שמי, הגבר הזר שניסה לדבר איתי החל לעקוב אחריי. כמה מטריד… (יאמר כאן כי יתכן והלז סתם המשיך בנהיגה בכיוונו-הוא, ללא קשר אלי. אבל…).
מצד אחד המשכתי לנהוג. במקביל – תודעתי קפאה (הנה הגעתי אל מעין קיפאון).
הרעיון שהשתלט על אחרים היה – אני לא רוצה להוביל אותו אל כתובתי הפרטית, אליה נהגתי. ומחשבתי נותרה תקועה ברעיון הזה…
אודה ולא אבוש – נלחצתי ולא ידעתי מה לעשות. לפתע קלטתי את הגבר… אם פונה שמאלה (אל חניה של בניין) ואם מפנה את מכוניתו חזרה כלעומת שבא (מיואש מהמעקב), לא ראיתי.
כל שידעתי היה כי גבר זה פינה את עצמו מהמראה האחורית שלי.
ברגע הבא, עם הרגיעה, החלו לעלות בדעתי אין ספור אפשרויות פעולה: כמו התגנבות מהירה ברמזור כתום ופנייה, למשל. אם הגבר היה נתקע ברמזור האדום ומאבד אותי לאחר שפניתי, זה היה מפנה אותו מוקדם יותר מהמראה שלי…
או הנהיגה היישר אל תחנת המשטרה. אישה היסטרית באמצע הלילה, אחריה מישהו עוקב? אף אחד לא היה מגרש אותי משם (לפחות לא בן רגע) ועצם הכניסה אל התחנה הייתה מסלקת את העוקב…
(כלומר ולהמחשה – קיפאון אפשרי. אולם, עם היציאה ממנו אפשר לעלות על יכולת פעולה. וניסיון זה חימש אותי באפשרויות, היה ומקרה כזה יחזור על עצמו בעתיד. אם כי סטיתי. התחלתי לספר על משהו שכתבתי מזמן בהשראת סדרת טלוויזיה…).

לתדהמתי, בחורה צעירה, שקראה את הדברים שכתבתי, הבינה אותם לגמרי הפוך מכפי שהתכוונתי. להבנתה – הסתובבתי בעולם בהמתנה להיאנס בכל רגע (ו/או אולי בחיפוש האונס הבא… ?).

וגם אותה אינני שופטת. מצד אחד – יתכן שלא הבהרתי את עצמי. ומצד שני – אין ולא יכול להיות לי מושג מה בניסיונה האישי היטה את מחשבתה להבין אותי כל כך הפוך לכוונתי (באם הייתי ברורה). על כן אנסה להבהיר כעת:

ראשית, גישת אותה בחורה צעירה יכולה להתפרש כמעין שאננות, בסגנון – לי זה לא יקרה.
אולם, חשיפת נשים אחרות לאחרונה מוכיחה כי גם נשים מצליחות, אינטליגנטיות, בטוחות בעצמן – קפאו.

לכן ולדעתי, המוּדעוּת הנשית לכך שמשהו עלול לקרות (בהפוך מהציפייה לכך שזה יקרה!), וההכוונה מראש את האישה להתגונן, להשיב אש, תוך פירוט כלים ודרכים היכולים לעמוד לרשותה, מהווה בעיניי סירוב מוחלט להימצא אי פעם במקום בו גבר כלשהו מחליט לבדוק את הגבולות שלנו (שלא לומר – נסחף לחלוטין).

היות והגבול, בעיניי, ברור: לא, משמעו – לא!
ה'לא' אינו 'אולי' ובוודאי שלא אתגר. אלא 'לא!' כפשוטו.
(גם כאשר השאלה אף לא נשאלת, כמו אותו אחד שהחליט על דעת עצמו לעקוב אחריי באמצע הלילה, אם זה מה שעשה).

ברור ומובן מאליו כי אישה יכולה לחיות את כל חייה ללא מקרי הטרדה ו/או אונס (וזה מה שאני מאחלת לכולנו). אבל המוּדעוּת לכך שזה עלול לקרות חייבת לכלול את הידיעה כי גם הקיפאון אפשרי. כי מצב של 'מעבר ליכולת ההתמודדות' עלול להתקיים. והרחבת המוּדעוּת, לכלול כל כלי זמין וכל אפשרות, בכל רגע, יכולה לצמצם את הקיפאון הזה, אם (חלילה!) יקרה משהו.

מסע ה'גם אני' אינו שלילי בעיני, נהפוך הוא (לפחות רוב היבטיו). אבל אינו מספיק. במקביל לו, וגם זאת – לדעתי האישית, עלינו, הנשים, להתגייס גם אל הגברת סוגים שונים של מוּדעוּת.
היות ואלימות כלפי אישה כוללת גם את ההטרדה ובוודאי גם את האונס.

הוגש במסגרת היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, ה-25 לנובמבר, 2017.
L

רגעי מחשבה | Thoughts

The Shifting of A Point of View

תזוזתה של נקודת השקפה

When I first heard that someone (a man) said to someone else (a woman) "I fantasize about you", the picture forming in my minds' eye was a very private one (1st POV).
As in – she and him alone, and the words spoken in somewhat of a hesitant whisper.
I did half-raise-an-eyebrow (these were a boss and an employee, sort of),  wondering 'was it fitting?'. But I assumed a lot is being left unsaid. And in short – I wasn't there, I had no way of knowing what really happened and how.

When the details came forth, that changed my point of view (it turned out the words were said out loud, in the middle of a would-be professional meeting, in the presence of more employees of the male gender) I found it simply outrageous.

Now, I'm assuming that more would be outraged like me at – how did he allow himself to behave like this?
But I'm curious about how many will go with me to the next level – how did she let him behave like this towards her?

The question: what would I do instead of… (whoever), seems to me a very natural one.
Not at all a matter of judging anyone. More like gathering and understanding one's own opinion, or learning a lesson, or preparing the self for a future moment (that may not happen).

I can't know how she let him, I'm not her.
I do know that if I were her, if I didn't respond in the moment (too shocked to?), if I didn't immediately say something like "I'm sorry, that's irrelevant to this meeting", than odds are I'd have gone to him immediately after, and expressed my protest in private (and probably in stronger language).

Otherwise, I wouldn't have been able to live with myself.
It would have meant I failed me in response/self-defense, in such a case as this, and I'd have felt I betrayed me. As simple as that.

While it is very true to say that anything to do with Human Nature cannot be other than extremely complicated and complex, I still think it can be said that –

Whoever disrespects himself (or herself, not a purely gender issue to me), shouldn't expect others to respect him.

Well, lately another of my POVs shifted and not in a direction I like. Though the subject remains as in the previous paragraph.
I will add only the general question (and unfortunately the perpetual one for the past year or two) –

Where (if at all) ends the personal responsibility of one to ones' own self?

Yours in a wonder, that I find hard as a woman
L

A comment: I did tag this post 'Sexual Harassment', but only because that's the usual term for it.
In my own opinion, this term is wrong, mistaken and misleading:
Both harassment and rape are mere power displays (even if of different levels).
Both harassment and rape aim to demean and humiliate the victim and control/dominate him/her while making them contemptible.
As such, both harassment and rape have nothing whatsoever to do with sex, despite the involvement of certain body parts.

And yes, I do believe the range between harassment and rape should be the 8th sin. What do you think?
For more sins, click here.


ובעברית:

כשאך שמעתי לראשונה שאיזשהו מישהו אמר לאיזושהי מישהי 'אני מפנטז עליךְ', התמונה שהתרקמה לעיני רוחי הייתה לגמרי פרטית (נקודת השקפה ראשונה).
כלומר – הוא והיא בארבע עיניים בלבד, והדברים נאמרים באיזו לחישה מהוססת-מה.
אמנם חצי-הרמתי-גבה (בכל-זאת דוּבַּר בְּממונה ומי מעובדותיו, נגיד). תהיתי 'האם הולם?'. אבל הנחתי ש-רב הנסתר ממני מכפי שסופר לי. ובקיצור – לא הייתי שם, אין לי איך לדעת מה באמת קרה ואיך.

כאשר נוספו הפרטים ששינו את נקודת ההשקפה המקורית שלי (התברר כי הדברים נאמרו בקול רם, באמצע ישיבה שהייתה אמורה להיות מקצועית, בנוכחות עוד עובדים מהמגדר הזכרי) התעוררה בי ההתקוממות.

כעת, אני מניחה שרבים היו מתקוממים כמוני, בנוסח – איך הוא הרשה לעצמו?
אך מסקרן אותי כמה יעברו איתי לשלב הבא – איך היא הרשתה לו?

השאלה: מה אני הייתי עושה במקום… (מי שלא יהיה), נראית לי הכי טבעית.
כלל לא עניין של שיפוט בעד או נגד. יותר כמו גיבוש והבנת דעת העצמי, או למידה של איזה לקח (אולי), או הכנה של העצמי לקראת רגע עתידי כלשהו (שיתכן ולעולם לא יתרחש).

אני לא יכולה לדעת איך היא הרשתה לו כי אני לא היא.
אני כן יודעת שאם אני במקומה, אם לא הגבתי באותו רגע (מההלם?), אם לא אמרתי מיד משהו כמו 'סליחה, אך זה לא במקום', אזי סביר שהייתי ניגשת אליו מיד לאחר מכן ומביעה מחאתי באופן פרטי (ואולי אפילו קצת יותר בחריפות).

אחרת, לא הייתי יכולה לחיות עם עצמי.
וזאת כי אם הייתי נכשלת בתגובה/הגנה עצמית, במיוחד במקרה כמו זה, הייתי מרגישה כמי שבגדה בעצמה. פשוט כך.

אז נכון מאד לומר כי כל הקשור בטבע האדם אינו יכול שלא להיות סבוך, מורכב ומסועף מאין כמוהו. ועדיין נראה לי כי דווקא אפשר לומר ש –

מי שאינו מכבד את עצמו (או עצמה, זה לא באמת עניין מגדרי טהור בעיניי), אין לו מה לצפות שאחרים יכבדו אותו.

ובכן, ממש לאחרונה נקודת השקפה נוספת שלי זזה, ולא לכיוון שמוצא חן לי. אם כי הנושא נותר די אותו נושא של הפסקא הקודמת.
אוסיף רק את השאלה הכללית (וה-לצערי, מתמדת בשנה-שנתיים האחרונות) –

איפה (והאם בכלל) נגמרת האחריות האישית של האדם כלפי עצמו?

שלכם בתהייה, שקָשָה לי כאישה…
L

הערה: אמנם תייגתי 'הטרדה מינית' אך רק משום שזה המונח המקובל.
בעיניי מונח זה טועה, מוטעה ומטעה:
גם ההטרדה וגם האונס הכי חמור הם כוחנות גרידא (גם אם ברמות שונות).
גם ההטרדה וגם האונס הכי חמור מכוונים להשפיל את הקורבן ולשלוט בו תוך ביזויו.
ככאלו, גם להטרדה וגם לאונס אין כל קשר קלוש שבקלושים למין, למרות מעורבות איברים שונים.

רגעי דעה | Opinions·רגעי ציטוט | Quotes

A Camouflaged Quote, or Part II

ציטוט מוסווה, או החלק השני

At the previously mentioned WP activity (in Part I), participants were offered another quote:

"Camouflage is a game we all like to play, but our secrets are as surely revealed by what we want to seem to be as by what we conceal".
Russell Lynes

And yet again (as previously) I didn't bother to look it up.
I don't know who Russell Lynes is. He may be the highest intellect around. I'm not really judging Russell Lynes the person.
Plus – let me be clear: I have nothing whatsoever (!) against anyone responding well to this quote (perish the thought).

Now, I'd be the first to admit I may have been influenced either by my (then) reading material and/or by local current affairs. Be that as it may, the fact remains that as for myself, I'm sorry, but there hardly was (or is) any part of this quote I agree with, including the wording.
Hardly, since the one (and only) thing I can accept is that sometimes people lacking self-confidence may act like the most confident of all.

But what really provoked me is (a) the accusation of "concealment" and (b) seeing the whole as a "game".

You see, in my actual life (off-line) I never met anyone who didn't, at some point in their lives, get hurt in some way or other (emotionally hurt in various degrees. Even if just a still rankling childhood insult, which lingers like that because it did hurt at the time).
(A quick explanation – people open up to me faster and deeper than I would have in their place. Almost as if something in me triggers their confession).
Thinking of my own past-hurt (and the confided ones), I regret the need to touch the issue but I see it nonetheless.

Some past-hurt may be so colossal, that it can even get buried in the subconscious in its entirety, when the conscious part of the human just can't deal with it.
Some may glide off our backs (so to speak).
In between there's such a myriad of degrees, I won't even attempt to define.

However, keeping it to the self is just keeping it private.
Not at all like concealment.
To keep something, in my own way of thinking, is just let it be. As in tucked away somewhere and semi-forgotten.
To conceal involves some action. Even if just of the mind finding ways to go around it.
To conceal also associates with a concealed weapon that is later to be used against another.
Privacy isn't against anyone. It is just no one's business.

Well, that part might just be a poor word choice. What is more severe to me is that in any case what we're dealing with here are human feelings and emotions.

My apologies for being so blunt, but to illustrate my meaning please imagine for a moment a rape victim.
She (or he) never chose to become one, and may never feel comfortable talking about their experience, since talking about it is too akin to re-living it.
They might also suffer lasting consequences (such as affecting their sex lives, for example). And that really is on one's business but their own.

Treating them and their experience, or its' consequence, as a game is (at the very least) inconsiderate and insensitive.
Or maybe even adding an insult…
(and maybe Russell Lynes is the first person I encountered who never got hurt in any way. Or, he may be one of those really smart people who sometimes surprise me by forgetting what they should know).

So far as to the camouflaged quote. And here's my suggestion to convey the idea that I think was meant:

We all can breach our own privacy with an accidental slip of the tongue, that might say about us more than we are comfortable with.

This sentence might be scarier than the original quote. But if we care about consideration, and sensitivity, and honesty (the one from the previous post), this phrasing seems to me more appropriate.
Do you think I'm either wrong or missing something? Or have you a better phrasing? Feel free to share in the comments.

L

Fair disclosure – in between completing this post and publishing it I did check out who Russell Lynes was, and found out he is no longer among the living. So I couldn't take it up with him. Which is why I decided to post this to my blog.


ובעברית:

במסגרת הפעילות האינטרנטית שהזכרתי (בחלק I) הוצע למשתתפים ציטוט נוסף (אותו דווקא אעז לתרגם, שלא כמו הקודם):

"הסוואה היא משחק אותו כולנו אוהבים לשחק, אבל הסודות שלנו נחשפים על-ידי מה שאנו רוצים להיראות כמו גם על-ידי מה שאנו מסתירים".
ראסל ליינס (אולי, אין לי מושג איך מבטאים את שם המשפחה).

ושוב (כבמקרה הקודם) לא טרחתי לבדוק מי ומה.
אין לי מושג מיהו ראסל זה. הוא יכול להיות גאון הדור. אני לא שופטת את האדם שהוא.
חוץ מזה שכמובן – אין לי שום דבר (חלילה!) כנגד כל מי שהגיב חיובית לציטוט הזה.

אהיה הראשונה להודות שיכול מאד להיות שהייתי מושפעת מהספר שקראתי (אז) ו/או מהעניינים שבאקטואליה (תחילת הרינונים סביב השר לשעבר). יהי המקרה אשר יהיה, עובדה היא כי כשלעצמי ולצערי, כמעט לא היה (ועדיין אין) חלק במשפט הזה איתו אוכל להסכים, כולל בחירת המילים.
כמעט. הדבר האחד (ויחיד) אותו אני יכולה לקבל הוא שיש אנשים חסרי ביטחון-עצמי המתנהגים כמאד בטוחים בעצמם.

אבל מה שהקפיץ אותי באמת הוא (א) ההאשמה בהסתרה ו-(ב) ההסתכלות על כל העניין כעל משחק.

ראו, בחיי הממשיים (לא ברשת) מעודי לא פגשתי מי שמעולם לא נפגע, בשלב זה או אחר של חייו, בחומרה כזו או אחרת (ואני מתייחסת לפגיעה רגשית. גם אם זה סתם שריד-עלבון מן הילדות שעדיין צורב מדי פעם. זה ככה מפני שזה כאב בזמנו).
(עוד מילת הסבר – אנשים נפתחים אלי במהירות ולעומק כאלו, שאני במקומם הייתי מהססת. כמעט כמו יש בי איזה תריגר מוודה).
ובחושבי על כאבי-עבר משלי (כמו אלו של אחרים), מצער אותי להצטרך להתקרב לנושא, אך אני רואה את הצורך בכל זאת.

כאבי-עבר מסויימים יכולים להיות כה עצומים עד כי הם נקברים בתת-מודע בכללותם, כאשר חלקו המודע של האדם לא יכול להתמודד איתם.
כאבים אחרים יכולים להחליק מעלינו כמו מים, מבלי להידמות כמשאירים משקע (אם אפשר להתבטא כך).
בין שני הקצוות הללו יש מנעד כה מגוון של דרגות כאב, עד כי לא אנסה כלל להגדיר.

אולם, לשמור משהו לעצמנו הוא רק להשאיר אותו פרטי.
בכלל לא כמו הסתרה.
עניינים פרטיים, לפי איך שאני רואה דברים, משמעם להניח אותם. כמו לתייק אותם באיזו מגירת-לב צדדית וחצי נשכחת.
הסתרה כרוכה באיזושהי פעולה. גם אם זו רק דרכו של המוח לעקוף את המוסתר.
הסתרה גם מעלה את האסוציאציה של נשק סמוי (מצטערת, באנגלית האסוציאציה הזו יותר בולטת), שיישלף מאוחר יותר וישמש כנגד אחר.
פרטיות איננה כנגד אף אחד, אלא רק לא עניינו של אף אחד.

ובכן, החלק הזה יכול היה להיות רק ניסוח לא מוצלח. מה שחמור יותר בעיניי הוא שבכל מקרה אנו מתעסקים כאן עם רגשות ותחושות של בני אדם.

התנצלותי על היותי בוטה אבל כדי להמחיש את כוונתי בואו נדמיין לרגע קורבנות אונס.
היא (או הוא) לא בחרו להפוך לכאלה, ויתכן שלעולם לא ירגישו בנוח לדבר על חווייתם, היות והדיבור על כך קרוב מדי לחיות מחדש את הסיוט.
הם יכולים גם לסבול השלכות מתמשכות (כמו כאלה שישפיעו על חיי המין שלהם, למשל) וזה באמת לא עניינו של איש מלבדם.

להתייחס אליהם ואל חווייתם, או השלכותיה, כאל משחק הוא (לכל הפחות) בלתי מתחשב וחסר רגישות.
אולי אף הוספת חבורה למכה…
(ויכול להיות שאותו ראסל הוא האדם הראשון בו נתקלתי שמעולם לא נפגע בשום צורה. או, שיכול להיות, שהוא אחד מאותם אנשים מאד חכמים שמדי פעם מפתיעים אותי כשהם שוכחים את מה שהיו צריכים לדעת).

עד כאן על הציטוט המוסווה. והנה הצעתי להבעת הרעיון, שנדמה לי שאליו הייתה הכוונה:

כולנו יכולים להפר את פרטיותנו-שלנו בפליטת פה מקרית, אשר עלולה לחשוף עלינו יותר מכפי שנוח לנו.

זה אולי משפט מפחיד יותר מהציטוט המקורי. אך אם חשובים לנו גם ההתחשבות, גם הרגישות וגם הכּנוּת (ההיא מהפוסט הקודם), ניסוח כזה נראה לי יותר הולם.
האם אני טועה או מפספסת משהו? או שמא אפשר להביע את הרעיון טוב יותר? בואו, ספרו לי (בתגובות).

L

גילוי נאות – לאחר השלמת הפוסט ובטרם העלאתו לבלוג, בכל זאת בדקתי את הראסל הזה. לצערי, הוא כבר לא בין החיים, כך שלא יכולתי לדון איתו. לכן החלטתי להעלות את הפוסט לבלוג. (מצטערת, לא מצאתי תרגומו לעברית…).

רגעי דעה | Opinions

Violence

אלימות

Honestly – I debated long and hard whether to post this to this blog or not. While I try to blog mostly about the positive/helpful and such, Life isn't just that. There also are other kinds of moments in a Life, like the bad ones.
In the end deleting a previous blog convinced me to give it a try.
Not a post for everyone, my apologies for it and its' length. I'd appreciate a discussion, though…

I have a very polite neighbor. He knows very well how to use the words in their place and manages (probably) to fool everyone.
But between him and me there is a hollow wall (bad building, not my fault nor his), that transfers to my ear anything and everything that goes on is his apartment, his life and all. And I do mean it. Opening/closing doors, vibrating phones , footfalls and what-not. Twenty-Four-Seven.
I tried several times to explain the situation to him but to no avail. This neighbor is unfamiliar with the concept of consideration.
In short – THE neighbor from hell.
(Not really all that surprising when politeness is only lip service, not guided by any principle of value).

He lives alone but has a partner that occasionally visits (mostly) his bed. And she is a screamer at a level I never before met.

Who hasn't heard sex through a wall or window? It doesn't seem to me such a unique experience, after all I've heard some moans myself. And usually the volume is okay. But this one can be heard not just from my apartment but also from across the street and at its' corner.
Like the difference between a hand-operated pruning shears and a motorized pruning machine.
I can't think of another way to demonstrate, in writing, the difference between a regular moaner and this.

I'm not against sex. As long as it's between consenting adults and in privet, I'll always be the last to comment. Especially when what they do in his bedroom is none of my business (although she is such as enforces their act upon my hearing wherever).

But what they do right on top of the common and faulty wall between us, is as if they've done it in my own space (and to me it is nothing but disrupting noise).
And still I kept my peace, didn't speak up or interfere. After all who am I to tell anyone when, how or where in their own place?

However, there are limits. And one day they've reached (and gone over) one of mine.
Following the wild session, the very next day, I went out to tell him that I was fed up. I was (then and still am) totally unwilling to hear her on this wall again.

And what did I say? I didn't say no sex at all. Just not on the dividing wall. They do have the rest of the apartment, excluding just one faulty wall…

Well, I'm a thin woman. He, in my estimation, is about 20 centimeters taller than me (that should be about 8-9 inches if I'm not mistaken) and while not fat he is definitely not skinny. Meaning – tall and sturdy.
When I started talking he didn't understand what I was saying. He towered over me and his face expressed a polite inquiry.
I repeated what I said and when he understood… the whole of him changed.
I'd say his body sort of got petrified, though it seemed taller and wider. And his face…

I haven't the words for its' expression. I never in my life saw such a mix of anger, resentment and, yes – violence, on any face turned my way…

In a split second he went past me and down the stairs, while every movement drastic, any physical aspect of him speaks that violence (though restrained), which took me a moment to recognize since I never before met with it.
I was never scared of anyone till then.
I never experienced actually knowing that if anyone controlled themselves a smidgen less I'd be bodily hurt.
Until that moment.

Yet I thought that was it. They did what they did, I expressed what I did, he reacted as he did and that's the end of it. Chapter and verse.
It turned out I was wrong.

When he got back that evening I thought I heard an unusual murmur. But with all the rest of the noise (did I mention the faulty building?) I didn't think it important or assigned any meaning to it at all.
When things quieted down (other neighbors found their place, fewer cars passed in the street and so on) the murmur started grabbing more of my attention. Even then it took me a while to realize what it was. And when I did…

Turns out the neighbor put a device next to the wall (luckily it isn't transparent. I assume it was a lap-top), and played a sex-movie on it in a loop.
In retrospect I calculated it ran for about three hours.

Remember the never-ending-water-dripping torture?
That's how it felt… intermittent noise that put a stop to any possible reading, thinking, relaxing, resting or any use whatsoever I otherwise could have made of my own personal space.

Well, that's way more than just disturbing the peace and quiet.
Although a non physical/visual thing it was still forcing a sort of a sexual act on an unwilling, non-consenting person, wasn't it?
Not to mention a form violence as well.

L

Well… Thanks Daily Post for the Helpless  prompt.


ובעברית:

בשיא הכנות – התלבטתי רבות וקשות באם להעלות לבלוג הספציפי הזה את העניין הספציפי הזה. השתדלתי לבלגר כאן בעיקר על החיובי/מועיל וכאלה, אך החיים אינם רק זה. בחיים יש עוד סוגי רגעים, כמו השליליים שביניהם.
בסופו של דבר הורדת הבלוג הקודם מפרסום שכנעה אותי לנסות.
לא פוסט לכל אחד, התנצלותי עליו ועל הארכנות. מאד אעריך דיון…

יש לי שכן מאד מנומס. הוא יודע היטב להשתמש במילים במקומן ו(כנראה) מצליח לעבוד על כולם.
אבל בינו לביני יש קיר חלול (בנייה לוקה, שאינה אשמתי או אשמתו), המעביר לאוזניי כל מה שקורה בדירתו, חייו ובכלל. ואני מתכוונת ממש ל-כל (!), כולל פתיחה/סגירה של דלתות, רטט ניידים, צעדים ומה לא. עשרים-וארבע-שבע.
ניסיתי מספר פעמים להסביר לו באילו תנאים אנו חיים, אך גיליתי שאין עם מי לדבר. את המושג "התחשבות" השכן הזה ממש לא מכיר.
בקיצור ומבחינתי – ה-שכן מהגהינום.
(לא ממש מפתיע, כשהנימוס הוא רק מס שפתיים ולא מבוסס על שום עקרון ערכי).

הוא חי לבד, אך בכל-זאת יש לו בת זוג שמדי פעם מבקרת (בעיקר) את מיטתו. והיא צעקנית ברמות, שטרם פגשתי לפני שנחתה אל תוך חיי הקולנית הזו.

מי לא שמע סקס מעבר לקיר מעולם? לא נראית לי החוויה הכי נדירה, בכל-זאת בעצמי שמעתי כמה נאנחות וגונחות שונות. ובדרך כלל רמת הווליום בגדר הסביר. אך את זו אפשר לשמוע לא רק מהדירה שלי, כי אם גם מהבניין ממול ומפינת הרחוב.
כמו ההבדל בין מזמרה ידנית לבין מכונת גיזום ממונעת.
לא יכולה לחשוב על דרך אחרת להמחיש בכתב את ההבדל ברמת הווליום בין הצועקת הזו לנאנחת הממוצעת.

אני לא נגד סקס. כל עוד מדובר בבוגרים בהסכמה ובפרטיות, לעד אהיה האחרונה שתעיר. במיוחד כאשר מה שהם עושים בחדר השינה שלו לחלוטין לא מענייני (על אף שהיא כזו, שגם את זה כופים על שמיעתי).

אך מה שהם עושים ממש על הקיר המשותף והלוקה, כאילו עשו בתוך החדר שלי (ועבורי זה רק רעש מפריע).
ועדיין גם בעניין הזה שתקתי, לא אמרתי ולא התערבתי, היות ומי אני שאומר למישהו מתי, איך, איפה אצלו בבית?

אבל יש גבולות. ויום אחד הם הגיעו (וחצו) את הגבול האישי שלי.
לאחר הסשן הסוער במיוחד על הקיר המשותף, מיד למחרת, יצאתי לומר לו שזהו. נמאס. לחלוטין לא מוכנה  יותר לשמוע אותה על הקיר הזה.

ומה בסה"כ אמרתי? הרי לא שללתי סקס בכלל. רק על הקיר המשותף דיברתי. יש להם עוד דירה שלמה מלבד הקיר הבעייתי הזה…

ובכן, אני אישה רזה. הוא, להערכתי, לפחות עשרים סנטימטרים גבוה ממני ולא ממש שמן, אך גם לא דקיק ונערי. כלומר גבוה ומוצק.
כאשר התחלתי לדבר, הוא כלל לא הבין מה אני אומרת. התנשא מעלי (בפועל, רק כי הוא פשוט מאד גבוה) ופניו הביעו שאלה מנומסת.
חזרתי על דבריי וברגע שקלט את משמעותם כל-כולו השתנה.
הייתי אומרת שגופו פשוט התאבן לרגע, גם אם במקביל הייתה לי הרגשה שהוא קצת יותר גבוה ויותר רחב. ופניו…

חסרות לי המילים לתאר את הבעתם. מימי לא ראיתי כזה שילוב של כעס, טינה, ו-כן – אלימות, על פני מישהו-כלשהו המופנים אלי…

תוך שבריר שנייה עבר אותי וירד במדרגות, כשכל תנועה דראסטית, כל היבט פיזי שלו מביע את אותה אלימות (גם אם מרוסנת), שלקח לי זמן לזהות, בגלל שמעולם לא נתקלתי בה.
מימי לא פחדתי ממישהו עד לאותו רגע.
מימי לא חוויתי את הידיעה הממשית שאם אדם כלשהו היה שולט בעצמו קמצוץ פחות, הייתי נפגעת בפועל.
עד לאותו רגע.

ועדיין חשבתי לי שבזה זה נגמר. הם עשו, הבעתי דעתי, הוא הגיב כפי שהגיב וזהו. סוף פסוק. נקודה.
התברר לי כי טעיתי.

לאחר שחזר לדירתו באותו ערב, היה נדמה לי ששמעתי איזשהו רחש לא רגיל. אך עם כל רעשי הסביבה הפעילה (כבר הזכרתי בנייה לקויה?) לא ממש ייחסתי לזה איזו חשיבות או משמעות.
עם הרגעות הסביבה המיידית (יתר השכנים התמקמו, ברחוב התמעטו המכוניות וכו'), הרחש החל צובר שימת לב ואוזן. גם אז עוד לקח לי זמן לקלוט מה משמעותו. וכשקלטתי…

הסתבר שהשכן הצמיד מכשיר לקיר המשותף (טוב, הקיר לשמחתי לא שקוף. לא ראיתי אבל אני מניחה שזה היה לפ-טופ) והריץ עליו סרט כחול בלופ. בדיעבד חישבתי שהסרט רץ שם כשלוש שעות לפחות.

זוכרים את שיטת העינוי עם טפטוף המים הקצוב והבלתי פוסק?
ככה זה הרגיש מהרגע שהתחלתי לשמוע את זה אל תוך הלילה… רעש קצוב שקטע כל אפשרות קריאה, מחשבה, רגיעה, מנוחה, שימוש כלשהו בחלל הפרטי שלי.

ובכן, זה הרבה יותר מסתם גורם המפריע את השקט.
גם אם לא פיזי/ויזואלי, זה בכל-זאת היה כפייה של מעשה מיני כלשהו על מישהו-כלשהו, שלא מוכן לכך ולא הסכים, לא ככה?
וגם זו אלימות מסוג מסויים.

L