רגעי דעה | Opinions


קווים | Lines

לעברית, קליק פה.

And some more lines:
Just like that, without any advance warning, the Daily Post announced its' closing.

When I first joined the WordPress, there were several options to (well, sort of) post an invitation to other bloggers to stop by and visit a post. These options gradually dwindled to three. One of which is aimed more at new bloggers. Therefore only two could suit this blog. Lately I've been inviting other bloggers to my own blog only via the Weekly Photo Challenge.
The last of which will come up this week.
Before it does, I have no clue if I'll participate.

Whether I do or don't, on the one hand – I have no real basis of complaint.
The WordPress is aimed at tens of millions of bloggers. Therefore, some inside-initiated activities (such as forums) and a following mechanism based on some sort of personal messaging system are simply inapplicable.
The Following system, which the planners of this platform managed to think of, is the Reader.

On the other hand – the Reader never seemed to me as especially effective. Bloggers tend to follow so many blogs that their Reader is inundated, which in turn seems as an encouragement to miss this post or the other. Especially, also, if a blogger didn't post exactly at the time the follower checks their Reader (or around that time).

In my case – with only one local reader and over sixty others, some of which are inactive blogs, others tend to miss posts, and with no place left to invite others here, I'm not convinced there's much point for me to go on.

Besides, stopping the activities of the Daily Post seems to me the sure way towards gradually stopping WordPress in its' entirety.
With no inside-initiated activities to encourage traffic, only the established groups around one or more bloggers will survive.
With no inside-initiated activities to encourage traffic, new/future bloggers won't manage to find anything, even these established bloggers' activities.
With no inside-initiated activities to encourage traffic,natural fallout of veteran bloggers will gradually diminish even the activities of these established bloggers.

And all that's left for me to add is –

What a shame.



ככה סתם וללא כל התרעה מראש, בלוג הבית הודיע פתאום על סגירת שעריו בסוף החודש.

כאשר הצטרפתי אל ה-WP לראשונה, היו מספר אפשרויות אותן ראיתי כמעיין פורום הבלוגיה, כלומר – מקום בו אפשר להזמין בלוגרים אחרים לביקור-הצצה. אפשרויות אלו הלכו והצטמצמו אל שלוש. אחת מהן נועדה לבלוגים חדשים. לכן שתיים מהן בלבד יכולות היו להתאים לי. לאחרונה נעזרתי רק ב'אתגר הצילום השבועי'.
האחרון שבהם יעלה ביום חמישי.
בטרם יעלה ממש, אין לי מושג אם אשתתף.

בין אם כן ובין אם לאו, מצד אחד – אין לי כל יסוד אמיתי לטענה.
ה-WP נועד לעשרות מיליוני משתמשים. לכן, גם פעילויות יזומות פנים-מערכתיות אחרות (כגון פורומים למיניהם) וגם שיטת מעקב/מנוי מבוססת מסר אישי (כזה או אחר) פשוט לא ישימים.
שיטת המעקב, עליה הצליחו לחשוב המתכננים של הפלטפורמה, זו שיטת ה'קורא'.

מצד שני – ה'קורא' מעולם לא נראה לי יעיל במיוחד. אנשים עוקבים אחרי כל כך הרבה בלוגים עד כי ה'קורא' שלהם מוצף, מה שתמיד נדמה לי כמעודד החמצה של פוסטים יחידים. במיוחד אם בלוגר זה או אחר לא קלע בול אל השעה בה המנוי/עוקב בודק את ה'קורא'.

ובמקרה שלי – עם מנוי ישראלי יחיד ועוד כשישים ומשהו מנויים אחרים, מהם בלוגים בלתי פעילים ומהם כאלו שבעיקר מחמיצים, וללא כל מקום להזמין אחרים, אני לא משוכנעת שיש לי טעם להמשיך.

מלבד זאת, הפסקת הפעילות של בלוג הבית נראית לי כדרך המלך אל השבתה הדרגתית של ה-WP בכללותו.
בהיעדר גורם פנים-מערכתי לעידוד תנועה, תשרודנה רק קבוצות סגורות של פעילויות יזומות של בלוגרים מסוימים.
בהיעדר גורם פנים-מערכתי לעידוד תנועה, בלוגרים חדשים/עתידיים, לא יצליחו למצוא דבר, גם לא את פעילויות הבלוגרים הנ"ל.
בהיעדר גורם פנים-מערכתי לעידוד תנועה, נשירה טבעית של בלוגרים ותיקים תצמצם בהדרגה גם את פעילויות אותם בלוגרים.

וכל שנותר לי להוסיף זה –

כמה חֲבָל.


רגעי מחשבה | Thoughts

A week


It has already been said (somewhere) that "we are all Life's children". But what I love most about us is that when it's necessary, all children become my/our kids. And not just those of our own. But really all the children. Any disaster (perish the thought and may we know no more) the local children become ours and we hurry to lend a helping hand. We donate and volunteer and go out of our way. If within our own borders or (these days) in Nepal.

Today it is a week to the Nepal disaster and our own are still there. Not just looking for our remaining missing child, but helping and working and I hope even succeeding in saving lives.
But on-line…

Though it's true that my www-prowling is somewhat limited for all kinds of reasons, and it's also true that since joining WordPress I haven't found the sure way to independently find other blogers here, yet of all I did manage to find and read – just one post approached this subject (somehow).

I'm not against.
Generally speaking I am not really against anything (almost)
To each their blog and choice.
And when I look back at the three posts I posted myself after hearing about what happened, they don't relate to Nepal either. But I'm the one who wrote them. And I know Nepal and what happens there were always in my background, throughout the past week. Even behind the choice of post-subjects.
Simultaneously, there's a void and, at the same time, I also encountered posts I wouldn't have posted myself this week.

What also happened this week is that we saw the end of Writing101 – a few weeks of special prompts and twists aimed at encouraging writing. The last two of which offered another free-write exercise and detailing what is precious to us.
I tried and the above is the result. I suppose what has so far been in my background needed to come out somehow, not to mention how precious to me are Life and the spirit of donation and volunteering.

Hurting the dead, wishing for survivors, and my heart is with the helpers there. And, of course, hoping for the rescue of all the missing



כבר היה מי שאמר פעם ש"כולנו ילדים של החיים". אך מה שאני אוהבת בנו בעיקר הוא שכאשר זה נחוץ, כל הילדים הופכים לשלי/שלנו. ולא רק אלו שהם אכן שלנו. אלא ממש כל הילדים. בכל אסון (חס וחלילה ושלא נדע) ילדי מקום האסון הופכים שלנו ואנחנו ממהרים להושיט עזרה. תורמים ומתנדבים ויוצאים מגדרנו. אם במקומותינו ואם (הפעם) בנפאל.

היום מלא שבוע לאסון הנפאלי ומשלנו עדיין שם. לא רק מחפשים את הילד הנעדר שלנו, אלא עוזרים ועובדים וכולי תקווה כי אולי אף מצליחים עדיין להציל חיים.
אבל ברשת…

אז נכון שהשיטוט הרשתי שלי די מוגבל מכל מני בחינות, ועוד נכון שמאז שאני בוורדפרס טרם מצאתי את השיטה הבדוקה לאתר כאן בלוגים נוספים. אך מתוך כל מה שנתקלתי וקראתי – רק פוסט אחד התקרב לנושא.

אני לא נגד.
באופן כללי אני לא באמת נגד כלום (כמעט)
איש-איש ובלוגו ובחירתו.
וכשאני מסתכלת על שלושת הפוסטים שפרסמתי בעצמי לאחר ששמעתי על מה שקרה שם, גם בהם אין התייחסות מפורשת לנפאל. אבל אני הרי זו שכתבה אותם. ואני יודעת שנפאל והמתרחש בה עמדו תמיד ברקע הדברים, לאורך כל השבוע האחרון. אף ברקע בחירת הנושאים עצמם.
אך במקביל, איפשהו חסרו לי הפוסטים הנעדרים ואיכשהו צרמו לי פוסטים אחרים בהם הצלחתי להתקל פה ושם, אשר אני-אישית לא יכולתי לפרסם כמותם. לא השבוע.

מה שעוד קרה השבוע הוא שהסתיימה (אתמול) פעילות אפריל בוורדפרס בה נטלתי חלק (בערך) – מספר שבועות של פרומפטים מיוחדים עם טוויסטים מיוחדים שנועדו לעודד כתיבה. שני האחרונים שבהם הציעו עוד תרגיל בכתיבה חופשית ואת השאלה מה יקר לנו.
ניסיתי ומה שלעיל הוא התוצאה. כנראה שמה שעמד עד כה ברקע שלי, היה צריך למצוא דרכו החוצה באופן כלשהו, שלא לציין כי החיים ורוח ההתנדבות והתרומה יקרים לי.

כואבת את הנספים, מייחלת לניצולים ולבי עם העוסקים שם במלאכה. וכמובן – בתקווה לאיתור הנעדרים של כולם