רגעי סיפור | Short Fiction

The Technician – short fiction

סיפור פיקטיבי קצר במרחק קליק 🙂

He climbs the stairs two at a time, the toolbox in his hand feather-light. In a hurry he rethinks his mantra – 'another job', and two more steps are left behind. 'Another job' and his foot lands on a new step. Lists pile up in his head. The mortgage, the wife's new shoes, schoolbooks… suddenly the door is in front of him. The money he's going to be payed hovers to his minds eye while his finger pushes the buzzer.

"Who's there?" her voice trembles behind the looked door.
"TV tech guy" responds his tired voice, as if saying – will you let me in already? I'm just here to do a job.
"What?" she mumbles to herself, not understanding. "Who's there?" she's almost shouting.
"It's the TV guy" he also raises his voice a bit, adding firmly "you called coz you're TV's bust…"
"I called?" wondering and apprehensive she fumbles with the keys, that jangle together in oddly cheerful notes from a different world before crashing violently against the opening door, that squeaks its own protest.
"Finally! You think ma'am I have time to waste?" he tries to push his way through, toolbox first, into the dark apartment, dust swirls in the chink of light coming from the staircase.
"Who did you say you are?" though frightened she stands before him, held by hidden forces, preventing his access to her sanctum.
"You called this morning" his tone softens. "Said you're TV don't work. No picture. We talked and I said I'd come in a couple of hours. And here I am. Let me in?"
"Yes" comes her weak whisper while she stands aside, glancing over her own small room, taking in the crumples papers scattered on the floor and the plate baring old crumbs and hardened, dried up, cracked cheese smears. 'I called a technician?' she keeps pondering, as heavy footsteps walk away and a loud thud shocks her, when the toolbox hits the floor.
"So, when we talked you said there's no picture" he declares. "Say, can I open up a bit here? Its really stuffy in here" he says going to the window. A new squeal sends a shiver down her spine, a wave of light blinds her and suddenly the voices of children and sprinklers fill the room with an alien life.
"Picture" she hangs on the one word that somehow made sense. "My son's abroad" she speaks to herself. "Didn't send any picture".
"No ma'am" he looks at her sympathetically. "On TV. No picture you said. You remember where's the remote?"
"Remote?" she's confused again, "it's lost all channels. I can't watch the Friday talk show".
"Y'all be okay, ma'am. I'll find and fix it. Maybe you want to sit down a bit? Fetch you a glass of water?"
"Yes, thanks" she responds, relieved she walks over to the table, sitting herself on the chair.
"There you go" he hands her the glass.
"Thanks" she's again mumbling, staring at the glass in front of her, as if unsure where it came from. "When I was a child, I saw a magician at a circus".
"Magician? That's good. I'll fix it so you'll have plenty of magic on TV" he smiles at her and turning back to look for the remote.

"Ma'am, I know what's with your TV. I'll fix it" he walks over to his toolbox, but stops in his tracks. He eyes her intently, checking her wrinkles, her fading hair and blurry eyes. His eyes glance over the room again and are beck at her. "Say…" he hesitates.
A moment of clarity shines in here eyes. "Right" she remembers, "I called and you said you'd come over".
He smiles at her kindly but she sees pity in his eyes.
"This morning" he reminds her softly. "You called this morning. And I'll fix it… but can you aff… ah, its alright" he dismisses the thought with a hand wave bending over his toolbox.
"Alright" she mumbles. "Alright" her voice squeaks like the rest of the place's hinges, sounding unconvincing, while she watches him dismantle, making noise, assemble, checking the remote and replacing its batteries.
"Growing old is rough" she tries to explain.
"I know ma'am, I have parents too. Don't worry, its really alright".

'Another job' he checks his mobile while descending the stairs, heavy toolbox in his other hand, 'where will the next job come from?'.

~~~

This has been in response to two Writing101 prompts – building a character and writing a dialogue. Any comment/criticism will be appreciated 🙂
L


הטכנאי

הוא מטפס במדרגות, מדלג עליהן שתיים-שתיים, הארגז בידו כשקית נוצות. הוא שוב ממהר ומשנן לעצמו 'עוד מאתיים שקל…' כשצמד מדרגות נוסף נותר מאחור. 'עוד מאתיים שקל…' רגלו נוחתת על מדרגה חדשה. ראשו עסוק ברשימות על גבי רשימות. המשכנתא, הנעליים החדשות של האישה, הספרים לבית הספר של הבת… ולפתע הדלת מולו. עוד מאתיים שקל מרחפים לנגד עיניו בעת שאצבעו נוגעת בפעמון.

"מי זה?" היא שואלת ברטט מאחורי הדלת הנעולה.
"טכנאי" עונה לה קול עייף, כמו אומר – הכניסי אותי כבר, תני לי לעשות את שלי וללכת.
"מה?" היא ממלמלת לעצמה, לא מבינה מי מחפש אותה. "מי זה?" היא כמעט צועקת.
"זה הטכנאי של הטלוויזיה" גם הוא מרים מעט את קולו, ובנחישות מוסיף "את התקשרת אלי כי הטלוויזיה מקולקלת…"
"אני התקשרתי?" תמהה וחוששת, היא מגששת בין מפתחות מקרקשים בצלילים עליזים מעולם אחר, לפני שהם מתנגשים באלימות בדלת הנפתחת, שחורקת מחאתה.
"סוף סוף! את חושבת גיברת יש לי כל היום?" הוא מנסה לדחוף את דרכו, ארגז כלים תחילה, לתוך הדירה החשוכה, האבק מסתחרר בפס האור החודר דרך הדלת.
"מי אתה אמרת?" מבוהלת היא עומדת מולו בכוחות עלומים, מונעת ממנו גישה אל תוך המקלט שלה.
"את התקשרת בבוקר" נימתו מתרככת. "את אמרת לי הטלוויזיה לא עובדת. אין תמונה. דיברנו ואמרתי שאני יבוא עוד שעתיים. באתי. תתני לי ליכנס?"
"כן…" היא לוחשת וזזה הצידה, מעיפה מבטה על החדר הקטן, קולטת ניירות מקומטים זרוקים על הרצפה וצלחת עמוסה בפרורים ישנים, מריחות גבינה מוקשה ומחורצת. 'אני הזמנתי טכנאי?' היא ממשיכה לתהות, בעוד צעדים כבדים מתרחקים ממנה וחבטה עזה מזעזעת אותה, עם נחיתת ארגז הכלים על הרצפה.
"אז כשדיברנו אמרת שאין תמונה" הוא מצהיר. "תגידי, אפשר לפתוח פה קצת? ממש מחניק" הוא אומר וניגש אל החלון. חריקה חדשה מרעידה אותה, גל אור מסנוור אותה, ולפתע קולות של ילדים וממטרות ממלאים את החדר בחיים זרים.
"תמונה" היא נתלית במילה היחידה שנשמעת לה איכשהו הגיונית. "הבן שלי בקנדה" היא מדברת לעצמה. "לא שלח לי שום תמונה".
"לא, גיברת" הוא בוחן אותה במבט אוהד. "בטלוויזיה. אין תמונה אמרת. את זוכרת איפה שמת את השָלַט?"
"שלט?" היא שוב מבולבלת. "בשלט נעלמו התחנות. אני לא יכולה לראות את התוכניות".
"יהיה בסדר, גיברת. אני ימצא ואני יסדר. אולי את רוצה לשבת קצת? להביא לך כוס מים?"
"כן, תודה" היא עונה לו בהקלה והולכת לשבת על הכיסא ליד השולחן.
"בבקשה" הוא מגיש לה כוס מלאה.
"תודה" היא שוב ממלמלת, בוהה בכוס מולה, לא מבינה מהיכן צצה. "כשהייתי ילדה ראיתי קוסם בקרקס".
"קוסם? זה יופי. עוד מעט נסדר שיהיה קסמים בטלוויזיה" הוא מחייך אליה ונפנה לחפש את השלט.

"גיברת, אני יודע מה עם הטלוויזיה. אני יעשה שהכל יהיה בסדר" הוא ניגש אל הארגז, אך נעצר באמצע הדרך. מבטו בוחן אותה שוב, את קמטיה, שיערה הדליל וערפול עיניה. עיניו חולפות על פני החדר וחוזרות אליה. "תגידי…" הוא מהסס.
רגע של בהירות מאיר את עיניה. "נכון" היא נזכרת, "התקשרתי ואמרת שתבוא".
הוא מחייך אליה חיוך טוב אך היא רואה בעיניו רחמים.
"בבוקר" הוא מזכיר לה עדינוֹת. "התקשרת בבוקר. ואני יסדר… אבל יש לך… … אה, זה בסדר" הוא מבטל את המחשבה בתנועת יד ומתכופף אל ארגז הכלים.
"בסדר" היא ממלמלת לעצמה. "בסדר" קולה חורק כמו שאר צירי הבית ולא נשמע כל כך משכנע בעודה צופה בו עובד, מפרק, מרעיש, מרכיב חזרה, בודק את השלט ומחליף סוללות.
"קשה כשמזדקנים" היא מנסה להסביר לו.
"אני יודע, גיברת, גם לי יש הורים. אל תדאגי, באמת יהיה בסדר".

'עוד מאתיים שקל' הוא בודק את הנייד במורד המדרגות, ארגז כבד בידו. 'מאיפה אני יביא עוד מאתיים שקל?'

~~~

הסיפור במענה לשני פרומפטים במסגרת כתיבה-101 – בניית דמות וכתיבת דיאלוג. כל הערה/הארה תתקבל בברכה 🙂
L