לעברית, קליק פה.

Sometimes I understand men. But there are other times which… I'm left with my mouth open and no clue. Even after time has passed.

It was night-time (to be more exact, around two in the morning). I was driving alone when I was stopped by a red light. Next to me another car stopped. Its' driver tried to catch my attention. I rolled the window down, thinking he'll ask for directions, or if my car is for sale, or some such other thing.
"You look familiar" the total stranger surprised with another triteness.
"Okaaaaaay" I replied, because I have never seen this guy before that night, or since.
"What's you name?" the guy tried again.
But the light turning orange en route to green left me time just to say that "some things you will never know" and my foot was already on the pedal.

I turned, and the stranger followed. I drove straight ahead, and the stranger followed. I turned again, and the stranger followed. Another turn and the stranger still followed…
When at the next turn (the one before the last) I still saw him in the mirror – I was stressed out.
A few more moments and I'd be home. Do I really want this stranger to know where I live? But suddenly, about 150 feet along the street, I saw him turn left in the mirror.
There is no left turn in this section of this street.
Either the stranger went into a building's car park, or he made a U-turn. I didn't really notice, being so happy to see him clear my rear view mirror. I could breath in relief and… next fraction of a second – I could even laugh at myself.

The panic that grabbed me for a moment silenced the ability to think. Now, when the "danger" passed, I could resume thinking and realized how easy it is to shake night stalkers.
I could steal an orange light and turn somewhere right after, and disappear. I could also drive around for hours without repeating the same street. And if all else fails and I'm still followed – what is to stop me from driving in to the nearest police station. A woman at night, stressed from being followed? – No one will throw me out from there. At least – not immediately.

As a matter of good form (and to be fair) I will point out that in this case, it just might be that the guy simply lived there, and wasn't following me at all but driving home just like me. Only I couldn't know that then, and I will never find out. At the end of the day – I felt followed.

And okay, I can understand (in thought, not emotion) the thrill of the chase, that is probably linked to the remnants of some primal man, the one that went hunting. But people – we progressed since then! (or haven't we?)
What a guy thinks that can come of following a woman – I cannot understand. And only they can have the answer.

Anyway, knowing I'm not entirely helpless, that there are solutions to such situations, relaxed me. So the next time something like this happened, I reacted totally differently.
And yes, it happened several more times. One of them was even funny (I, in a relatively cheap car, won a race against a Mercedes! Newer than in the above photo. But hush, don't tell anyone. There may have been some traffic rules broken. Luckily it happened long ago).

Well, I don't drive anymore (especially not at night), so I don't really know if such things keep happening (though why wouldn't they, who is to stop it from happening?).
But during the International Day for the Elimination of Violence against Women, I thought to remark:

Maybe this little story is as nothing. After all nothing happened. But what I think it shows is how a simple nothing can seem naughty to the man and stressful to the woman.
It might also be true that a guy capable of following women at night will look forward to women following him. Therefore such a man has no way to even guess how differently a woman could feel in this situation.
Which is another reason I decided to write this.
Only a dialogue between the genders can make things clearer, which could be murky even between every two people, even regardless of gender.
L

---

ובעברית:

גברים בלילה

לפעמים אני מבינה גברים. אבל יש פעמים אחרות, בהן… אני נותרת פעורת פה ללא שמץ של מושג, אפילו בחלוף השנים.

היה זה לעת ליל (ליתר דיוק, סביב שתיים לפנות בוקר), נהגתי לבדי במכוניתי כשעצר אותי באמצע הדרך רמזור אדום. לידי נעצרה מכונית אחרת. הנהג בה ניסה למשוך את תשומת ליבי. הגלשתי את החלון מטה, חושבת לתומי כי יבקש הסבר-דרך, או לקנות את האוטו, או משהו כזה.
"את נראית לי מוכרת" הפתיע הזר המוחלט בנדושוּת אחרת.
"או.קייייייי." עניתי, כי מעולם לא ראיתי את הגבר הזה לפני אותו לילה, או לאחריו.
"איך השם?" ניסה שוב.
אך הרמזור המכתים בדרכו להוריק השאיר לי זמן לענות רק ש"יש דברים שלעולם לא תדע" והרגל כבר הייתה על הגז.

פניתי והזר פנה אחריי. נסעתי היישר קדימה, והזר אחריי. פניתי שוב, והזר אחריי. עוד פנייה, ועדיין הזר אחריי…
כשבפנייה הבאה (והלפני-אחרונה) עדיין ראיתי אותו במראה – נלחצתי באמת!
עוד כמה רגעים אני בבית. האם אני באמת רוצה שזר זה יידע איפה אני גרה? אך לפתע, בערך כחמישים מטר בהמשך הרחוב, ראיתי אותו במראות פונה שמאלה.
אין ברחוב הזה פנייה שמאלה בחלק הזה שלו.
או שהזר נכנס לחנייה של בניין, או שהפנה את המכונית לאחור, בפניית פרסה. לא ממש שמתי לב מרוב האושר על שהוא מפנה לי את המראה האחורית. יכולתי לנשום לרווחה ו… בשבריר השנייה הבא, גם לצחוק לעצמי על עצמי.

הפניקה שאחזה בי לרגע, השתיקה את יכולת המחשבה. ועכשיו, בחלוף ה"סכנה", הצלחתי לחזור לחשוב ולהבין כמה קל לנער עוקבי-לילה.
הרי יכולתי לעבור ברמזור חצי ירוק-חצי כתום, לפנות לאנשהו ולהיעלם. אני יכולה גם להסתובב בעיר שעות מבלי לחזור על אותו רחוב פעמיים. ואם הכל נכשל והעוקב עדיין אחריי – מה הבעיה לעצור בתחנת משטרה. בחורה בלילה, לחוצה כי עוקבים אחריה? – אף אחד לא יגרש אותי משם. לכל הפחות – לא מיד.

ולמען הסדר הטוב (וההגינות) אציין שיכול מאד להיות שבמקרה של הנהג המסוים הזה, הוא פשוט גר באותו רחוב, כלל לא עקב אחריי, אלא נסע הביתה בדיוק כמוני. רק שאת זה לא יכולתי לדעת בזמנו, ולא אוכל לדעת לעולם. ובשורה התחתונה – הרגשתי נעקבת.

ואו.קיי., אני יכולה להבין (במושכל, לא בהרגשה) את הריגוש שבמרדף, שבטח קשור קשר ישיר ועמוק לשרידי האדם הקדמון שבנו, אותו אדם שנהג לצוד. אבל אנשים – התקדמנו מאז! (או שלא?) כי מה בדיוק חושב הגבר העוקב שיצא לו מזה – את זה אני לא יכולה להבין. אך בעניין זה – רק להם הפתרונים.

בכל מקרה, הידיעה שאני לא לגמרי חסרת-אונים, וכי יש מה לעשות במצבים כאלה, הרגיעה אותי. כך שבפעם הבאה שזה קרה כבר התייחסתי לכל העניין לגמרי אחרת.
וכן, זה קרה עוד כמה פעמים. אחת מהן אפילו הצליחה להצחיק אותי (אני, במכונית הזולה יחסית, ניצחתי מרצדס! אם כי חדשה יותר מבתמונה לעיל. אבל, ששש, אל תספרו לאף אחד. יתכן שנעברו שם אי-אילו חוקי תעבורה. מזל שזה קרה מזמן).

ובכן, זה מספר שנים שאני כבר לא נוהגת (בטח לא בלילות), ואין לי מושג אם מקרים כאלו עדיין מתרחשים (אם כי למה שלא יתרחשו, מי יעצור אותם מלהתרחש?).
אבל ביום המאבק באלימות כנגד נשים חשבתי להעיר:

אולי הסיפור הקטן הזה כמוהו כלא-כלום. הרי שום דבר לא קרה. אך מה שלדעתי הסיפור הזה מראה, זה עד כמה שטות מזערית יכולה להיתפס כשובבות מצד הגבר וכמצב מלחיץ מצד האישה.
ונכון עוד כי גבר המסוגל לעקוב אחרי נשים בלילות, סביר להניח כי היה מקדם בברכה מישהי שתעקוב אחריו. על כן לגבר כזה אין כל דרך אף לנחש עד כמה יכולה להיות הפוכה לגמרי הרגשתה של אישה במצב כזה.
וזו עוד סיבה בגללה החלטתי לשתף.
היות ורק הידברות בין המגדרים יכולה להבהיר דברים, אשר יכולים להיות מאד עמומים גם בין כל שני אנשים, בלי שום קשר למגדרם.
L