רגעי דעה | Opinions

Violence

אלימות

Honestly – I debated long and hard whether to post this to this blog or not. While I try to blog mostly about the positive/helpful and such, Life isn't just that. There also are other kinds of moments in a Life, like the bad ones.
In the end deleting a previous blog convinced me to give it a try.
Not a post for everyone, my apologies for it and its' length. I'd appreciate a discussion, though…

I have a very polite neighbor. He knows very well how to use the words in their place and manages (probably) to fool everyone.
But between him and me there is a hollow wall (bad building, not my fault nor his), that transfers to my ear anything and everything that goes on is his apartment, his life and all. And I do mean it. Opening/closing doors, vibrating phones , footfalls and what-not. Twenty-Four-Seven.
I tried several times to explain the situation to him but to no avail. This neighbor is unfamiliar with the concept of consideration.
In short – THE neighbor from hell.
(Not really all that surprising when politeness is only lip service, not guided by any principle of value).

He lives alone but has a partner that occasionally visits (mostly) his bed. And she is a screamer at a level I never before met.

Who hasn't heard sex through a wall or window? It doesn't seem to me such a unique experience, after all I've heard some moans myself. And usually the volume is okay. But this one can be heard not just from my apartment but also from across the street and at its' corner.
Like the difference between a hand-operated pruning shears and a motorized pruning machine.
I can't think of another way to demonstrate, in writing, the difference between a regular moaner and this.

I'm not against sex. As long as it's between consenting adults and in privet, I'll always be the last to comment. Especially when what they do in his bedroom is none of my business (although she is such as enforces their act upon my hearing wherever).

But what they do right on top of the common and faulty wall between us, is as if they've done it in my own space (and to me it is nothing but disrupting noise).
And still I kept my peace, didn't speak up or interfere. After all who am I to tell anyone when, how or where in their own place?

However, there are limits. And one day they've reached (and gone over) one of mine.
Following the wild session, the very next day, I went out to tell him that I was fed up. I was (then and still am) totally unwilling to hear her on this wall again.

And what did I say? I didn't say no sex at all. Just not on the dividing wall. They do have the rest of the apartment, excluding just one faulty wall…

Well, I'm a thin woman. He, in my estimation, is about 20 centimeters taller than me (that should be about 8-9 inches if I'm not mistaken) and while not fat he is definitely not skinny. Meaning – tall and sturdy.
When I started talking he didn't understand what I was saying. He towered over me and his face expressed a polite inquiry.
I repeated what I said and when he understood… the whole of him changed.
I'd say his body sort of got petrified, though it seemed taller and wider. And his face…

I haven't the words for its' expression. I never in my life saw such a mix of anger, resentment and, yes – violence, on any face turned my way…

In a split second he went past me and down the stairs, while every movement drastic, any physical aspect of him speaks that violence (though restrained), which took me a moment to recognize since I never before met with it.
I was never scared of anyone till then.
I never experienced actually knowing that if anyone controlled themselves a smidgen less I'd be bodily hurt.
Until that moment.

Yet I thought that was it. They did what they did, I expressed what I did, he reacted as he did and that's the end of it. Chapter and verse.
It turned out I was wrong.

When he got back that evening I thought I heard an unusual murmur. But with all the rest of the noise (did I mention the faulty building?) I didn't think it important or assigned any meaning to it at all.
When things quieted down (other neighbors found their place, fewer cars passed in the street and so on) the murmur started grabbing more of my attention. Even then it took me a while to realize what it was. And when I did…

Turns out the neighbor put a device next to the wall (luckily it isn't transparent. I assume it was a lap-top), and played a sex-movie on it in a loop.
In retrospect I calculated it ran for about three hours.

Remember the never-ending-water-dripping torture?
That's how it felt… intermittent noise that put a stop to any possible reading, thinking, relaxing, resting or any use whatsoever I otherwise could have made of my own personal space.

Well, that's way more than just disturbing the peace and quiet.
Although a non physical/visual thing it was still forcing a sort of a sexual act on an unwilling, non-consenting person, wasn't it?
Not to mention a form violence as well.

L

Well… Thanks Daily Post for the Helpless  prompt.


ובעברית:

בשיא הכנות – התלבטתי רבות וקשות באם להעלות לבלוג הספציפי הזה את העניין הספציפי הזה. השתדלתי לבלגר כאן בעיקר על החיובי/מועיל וכאלה, אך החיים אינם רק זה. בחיים יש עוד סוגי רגעים, כמו השליליים שביניהם.
בסופו של דבר הורדת הבלוג הקודם מפרסום שכנעה אותי לנסות.
לא פוסט לכל אחד, התנצלותי עליו ועל הארכנות. מאד אעריך דיון…

יש לי שכן מאד מנומס. הוא יודע היטב להשתמש במילים במקומן ו(כנראה) מצליח לעבוד על כולם.
אבל בינו לביני יש קיר חלול (בנייה לוקה, שאינה אשמתי או אשמתו), המעביר לאוזניי כל מה שקורה בדירתו, חייו ובכלל. ואני מתכוונת ממש ל-כל (!), כולל פתיחה/סגירה של דלתות, רטט ניידים, צעדים ומה לא. עשרים-וארבע-שבע.
ניסיתי מספר פעמים להסביר לו באילו תנאים אנו חיים, אך גיליתי שאין עם מי לדבר. את המושג "התחשבות" השכן הזה ממש לא מכיר.
בקיצור ומבחינתי – ה-שכן מהגהינום.
(לא ממש מפתיע, כשהנימוס הוא רק מס שפתיים ולא מבוסס על שום עקרון ערכי).

הוא חי לבד, אך בכל-זאת יש לו בת זוג שמדי פעם מבקרת (בעיקר) את מיטתו. והיא צעקנית ברמות, שטרם פגשתי לפני שנחתה אל תוך חיי הקולנית הזו.

מי לא שמע סקס מעבר לקיר מעולם? לא נראית לי החוויה הכי נדירה, בכל-זאת בעצמי שמעתי כמה נאנחות וגונחות שונות. ובדרך כלל רמת הווליום בגדר הסביר. אך את זו אפשר לשמוע לא רק מהדירה שלי, כי אם גם מהבניין ממול ומפינת הרחוב.
כמו ההבדל בין מזמרה ידנית לבין מכונת גיזום ממונעת.
לא יכולה לחשוב על דרך אחרת להמחיש בכתב את ההבדל ברמת הווליום בין הצועקת הזו לנאנחת הממוצעת.

אני לא נגד סקס. כל עוד מדובר בבוגרים בהסכמה ובפרטיות, לעד אהיה האחרונה שתעיר. במיוחד כאשר מה שהם עושים בחדר השינה שלו לחלוטין לא מענייני (על אף שהיא כזו, שגם את זה כופים על שמיעתי).

אך מה שהם עושים ממש על הקיר המשותף והלוקה, כאילו עשו בתוך החדר שלי (ועבורי זה רק רעש מפריע).
ועדיין גם בעניין הזה שתקתי, לא אמרתי ולא התערבתי, היות ומי אני שאומר למישהו מתי, איך, איפה אצלו בבית?

אבל יש גבולות. ויום אחד הם הגיעו (וחצו) את הגבול האישי שלי.
לאחר הסשן הסוער במיוחד על הקיר המשותף, מיד למחרת, יצאתי לומר לו שזהו. נמאס. לחלוטין לא מוכנה  יותר לשמוע אותה על הקיר הזה.

ומה בסה"כ אמרתי? הרי לא שללתי סקס בכלל. רק על הקיר המשותף דיברתי. יש להם עוד דירה שלמה מלבד הקיר הבעייתי הזה…

ובכן, אני אישה רזה. הוא, להערכתי, לפחות עשרים סנטימטרים גבוה ממני ולא ממש שמן, אך גם לא דקיק ונערי. כלומר גבוה ומוצק.
כאשר התחלתי לדבר, הוא כלל לא הבין מה אני אומרת. התנשא מעלי (בפועל, רק כי הוא פשוט מאד גבוה) ופניו הביעו שאלה מנומסת.
חזרתי על דבריי וברגע שקלט את משמעותם כל-כולו השתנה.
הייתי אומרת שגופו פשוט התאבן לרגע, גם אם במקביל הייתה לי הרגשה שהוא קצת יותר גבוה ויותר רחב. ופניו…

חסרות לי המילים לתאר את הבעתם. מימי לא ראיתי כזה שילוב של כעס, טינה, ו-כן – אלימות, על פני מישהו-כלשהו המופנים אלי…

תוך שבריר שנייה עבר אותי וירד במדרגות, כשכל תנועה דראסטית, כל היבט פיזי שלו מביע את אותה אלימות (גם אם מרוסנת), שלקח לי זמן לזהות, בגלל שמעולם לא נתקלתי בה.
מימי לא פחדתי ממישהו עד לאותו רגע.
מימי לא חוויתי את הידיעה הממשית שאם אדם כלשהו היה שולט בעצמו קמצוץ פחות, הייתי נפגעת בפועל.
עד לאותו רגע.

ועדיין חשבתי לי שבזה זה נגמר. הם עשו, הבעתי דעתי, הוא הגיב כפי שהגיב וזהו. סוף פסוק. נקודה.
התברר לי כי טעיתי.

לאחר שחזר לדירתו באותו ערב, היה נדמה לי ששמעתי איזשהו רחש לא רגיל. אך עם כל רעשי הסביבה הפעילה (כבר הזכרתי בנייה לקויה?) לא ממש ייחסתי לזה איזו חשיבות או משמעות.
עם הרגעות הסביבה המיידית (יתר השכנים התמקמו, ברחוב התמעטו המכוניות וכו'), הרחש החל צובר שימת לב ואוזן. גם אז עוד לקח לי זמן לקלוט מה משמעותו. וכשקלטתי…

הסתבר שהשכן הצמיד מכשיר לקיר המשותף (טוב, הקיר לשמחתי לא שקוף. לא ראיתי אבל אני מניחה שזה היה לפ-טופ) והריץ עליו סרט כחול בלופ. בדיעבד חישבתי שהסרט רץ שם כשלוש שעות לפחות.

זוכרים את שיטת העינוי עם טפטוף המים הקצוב והבלתי פוסק?
ככה זה הרגיש מהרגע שהתחלתי לשמוע את זה אל תוך הלילה… רעש קצוב שקטע כל אפשרות קריאה, מחשבה, רגיעה, מנוחה, שימוש כלשהו בחלל הפרטי שלי.

ובכן, זה הרבה יותר מסתם גורם המפריע את השקט.
גם אם לא פיזי/ויזואלי, זה בכל-זאת היה כפייה של מעשה מיני כלשהו על מישהו-כלשהו, שלא מוכן לכך ולא הסכים, לא ככה?
וגם זו אלימות מסוג מסויים.

L

רגעי מחשבה | Thoughts

Let's get serious for a moment

בואו נהייה רציניים לרגע

Those familiar with it may remember Bingley stopping by: "Come Darcy", said he, "I must have you dance. I hate to see you standing about by yourself in this stupid manner…".
The "it", of course, is Pride and Prejudice, by Jane Austen, published 1818.

Jumping forward almost two hundred years and my mini Oxford defines Hate as: v. feel intense dislike for, or n. intense dislike.

I must admit I'm intensely uncomfortable with this. I must also preface the following with a statement:
I don't blame miss Austen for anything.
She's one of my favorite authors and that specific book my favorite one of all.
She also lived in a totally different time. A time much more naïve and innocent than the here-and-now can be (unfortunately).

However, as for this here-and-now… Intense dislike?
No wonder the word Hate is bandied about so often that its' true and deeper meaning goes unnoticed.
Mundane speech makes it seem as if everybody hates anyone and anything, from food stuff through insects to other people (to name but a few).
Not only that, but using the word so often has legitimized the sentiment:
It's OK. Everyone hates. Hate is an everyday thing one shouldn't pay any attention to.

But has anyone stopped to think what Hate actually is? Let me tell you:
Hate is a poison.
The true hater is poisoned by it from within.
The true hater (ab)uses noble ideas to perform atrocities.

A week ago a 16-year-old girl was stabbed to death for supporting human rights.
And there are those who justify her murderer, in the name of their God.

I can't condone this. I don't think anyone of you can accept murder (either this one or any other), especially a hate-crime. And I have a suggestion:

Let us all try not to use the word Hate for the mundane. Leave it to define crimes.
Let us protest against any Hate by un-legitimizing the word, to show our rejection of the true sentiment it represents and especially – to reject as unacceptable what it has already led to (these days and throughout time).

There are so many other words out there, so many options to say one doesn't like something, or is disgusted by whatever, or prefers something else, and so on.
Let's try some of those, at least for a while. What say you?

L

No, Thank you to Hate, as prompted by the DP.


ובעברית:

מי שקרא אולי יזכור את בינגלי, שעצר לרגע: "בוא, דארסי" אמר, "אני רוצה אותך רוקד. אני שונא לראותך עומד כך לבדך באופן טיפשי כזה…".
וזה, כמובן, מ-גאווה ודעה קדומה, מאת ג'יין אוסטן, שיצא לראשונה ב-1818.

קפיצה קדימה של כמעט מאתיים שנה ואבן שושן מגדיר שנאה כ-איבה, משטמה, ההפך מאהבה.

חייבת להודות שאני מאד לא אוהבת את זה. חייבת גם להקדים ולהצהיר שאין זו אשמתה של ג'יין אוסטן.
היא אחת מהכותבים החביבים עלי והספר הנ"ל מהאהובים עלי ביותר.
היא גם חייתה בזמן אחר לחלוטין. זמן הרבה יותר תמים ונאיבי מכפי שהכאן-ועכשיו יכול להיות (לצערי).

אם כי כאן ועכשיו… ההפך מאהבה? כל כך מפחית את משמעות המילים בתחילת ההגדרה, כך שלא ממש מפליא שהמילה "שנאה" נזרקת פה ושם כלאחר יד, עד כי משמעותה העמוקה יותר נעלמה.
מדיבור יומיומי נשמע כאילו כל אחד שונא כל אחד וכל דבר, החל בעוגיות, עבור בחרקים וכלה במישהו אחר (אם לציין מעט מהאפשרויות).
יתרה מזאת – השימוש התכוף במילה הפך את הרגש שהיא מייצגת ללגיטימי:
זה בסדר. כולם שונאים. שנאה היא דבר יומיומי שאין צורך להקדיש לו כל תשומת לב.

אך האם נעצר מי לחשוב לרגע מהי שנאה באמת? הניחו לי לומר לכם:
שנאה היא רעל.
השונא באמת מרעיל את עצמו מבפנים.
השונא באמת משתמש לרעה ברעיונות נעלים על מנת לבצע מעשים מזעזעים.

לפני שבוע נדקרה למוות נערה בת 16, רק בגלל תמיכתה בזכויות אנוש.
ויש כאלו המצדיקים את הרוצח, בשם אלוהיהם.

וזה לא מקובל עלי. גם לא נראה לי שרצח (כזה או אחר) יכול להיות מקובל על מי מקוראיי, במיוחד לא רצח-שנאה. לכן אני מציעה:

בואו ביחד נשתדל לומר פחות את המילה שנאה, בכל הקשור לענייני היום-יום. נשאיר אותה להגדרת פשעים.
נביע מחאתנו כנגד השנאה על-ידי הפיכת המילה ל-פחות לגיטימית, כדי לדחות את הרגש שהיא מייצגת ובמיוחד – להביע עד כמה לא מקובל עלינו מה שרגש זה עלול להוביל אליו (וכבר הוביל אליו לאורך הזמן).

הרי יש כל כך הרבה מילים אחרות שם בחוץ. כל כך הרבה דרכים לומר שאֵת זה אני לא אוהב/ת, או לא-משנה-מה מגעיל, או משהו אחר עדיף, ועוד.
בואו ניתן הזדמנות למילים אחרות, לפחות לזמן-מה. מה דעתך?
L

רגעי ציטוט | Quotes

Quoting Corner

פינת הציטוט

Once upon a time I found a quote that, how surprising, was not (!) followed by the specifics of its' origin. On the one hand that seemed unfair and undignified. On the other (oops!) when I found out whose words they were, I also discovered gaps in my education.
On the third, somehow, the whole thing made me think about quotes in general.
Meaning – why do we quote another's words anyway?

Well, as for me, when I try examining the how-why-when of my quoting others, I find that when I stumble upon an inspiration, definition, novelty, clarification, wit, why shouldn't I pass it on? Why not spread it amongst the multitudes? (ha! What multitudes… chuckle).

And so a new blog-category is born – the quotes one. The first of which is Patricia Cornwell's from her novel Cruel and Unusual, published in 1993:

"It is sad to realize, if you're a thinking person, how much truth there is in corny sayings". *

Which is another issue that's been hovering around the outskirts of my mind for a while – how and why did clichés get such a bad name?
After all they turn into one when people keep saying over and over what is, basically, an absolute truth.

One possible answer might be that the constant repetition is boring. Another and pretty related to the former – what, can't you express yourself in a more original way?
Yet, it seems to me one cannot separate a cliché from its' truth.

But Ms. Cornwell, when touching on an issue that's been touched by many before and since, to my own opinion which obligates no one but me, offered an interesting addition. If you're a thinking person.

It seems to me that the non-thinker may adopt sayings for the times when the non-thought is low on offerings. The thinker may use whatever saying comes to mind and seems appropriate to time-place-situation, including clichés, about which another thinker may wonder.

Offered as food for thought, fell free to share yours in the comments area bellow
L

* Full disclosure: what I own is a translation, I don't really know how it was originally phrased, but I tried to translate it back as best I can.


ובעברית:

יום אחד נתקלתי בציטוט ש, כמה מפתיע, לא (!) לוּוה בשם אומרו המקורי. מה שמצד אחד נראה לי לא הכי הגון או הוגן ומצד שני, (אופס!) כשגיליתי מילות מי אלו היו, התברר לי כי אכן מתקיימים פערים בהשכלתי.
ומצד שלישי, משום מה ואיכשהו, כל העניין גרם לי לחשוב על ציטוטים באופן כללי.
כלומר – למה בכלל להציע דברי אחרים?

ובכן וכלשעצמי, כשאני מנסה לבחון איך-למה-ומתי אני מצטטת אחרים, הרי שבדרך-כלל אם נתקלתי בהברקה, הגדרה, חידוש, הבהרה, חידוד, למה שלא אעביר הלאה? למה שלא אפיץ ברבים? (הא! איזה רבים, איזה… צחקוק).

וכך נולד לו מדור חדש – מדור הציטוטים. והראשון שבהם, מאת פטרישיה קורנוול, מספרה אכזר ומוזר משנת 1993:

"עצוב לגלות, אם אתה אדם חושב, כמה אמת יש באמירות נדושות".

וגם זה עניין שזה זמן מרחף בירכתיי תודעתי – על מה ולמה השם הרע שיצא לקלישאה? הרי קלישאות הופכות לכאלו כאשר בני אדם חוזרים שוב ושוב על מה שהינו, למעשה, אמת צרופה.

תשובה אפשרית אחת יכולה להיות כי החזרה החוזרת ונשנית משעממת. אחרת ודי קשורה לקודמת – מה, איך לך דרך מקורית יותר להתבטא?
ובכל זאת לא נראה לי כי ניתן להפריד בין הקלישאה לבין אמיתותה.

אך גב' קורנוול הנכבדה, כשנגעה בעניין בו רבים לפניה ולאחריה נגעו גם, ולדעתי האישית שאינה מחייבת איש מלבדי, הוסיפה תוספת מעניינת. אם אתה אדם חושב.

ונראה לי כי האדם הלא חושב יכול לאמץ לעצמו אמרות שפר לעת הצורך, כאשר האין-מחשבה דל בהצעות. האדם החושב, לעומתו, יכול להשתמש בכל מה שעולה בדעתו ונראה לו מתאים למקום-זמן-מצב, כולל קלישאות, לגביהן אדם חושב אחר יכול לתהות.

הוגש כחומר למחשבה, אשמח להיוודע לשלך באזור התגובה
L

המחוייך | With A Smile

Blindness

עיוורון, במרחק קליק :-)

There are more kinds of blindness than the obvious…

I needed an alarm clock. I wanted the most simple mechanic one available. The vendor was very nice and helpful. He opened the casing, took it out, uncovered the battery (it's included?!… wow…), pointed to the moving seconds hand ("hey, it's even working!"), showed me the light (which does sound good, but in this case, obviously, it's to tell the time at night), and…

This is where we both got stumped. At least for a while. Another joined us. All three of us looked for the button to pull out after setting the wake-up time… (what is it with these buttons lately? Isn't life itself difficult enough?). The top of the clock was totally innocent of any hint at what should be its main purpose… hhmmm…

Seconds later the first vendor found it. Not on top like most (or all?) conventional alarm-clocks, but on its side. Right next to the three o'clock position…
How odd… So much so that he actually advised me to stand it on its side… (which is a sort of blindness, isn't it?).

However, having always had "wake-up-problems", which were very much aided by top-buttons (after all what's easier than slapping it down and go on sleeping), it seems to me that this side-button could possibly turn out brilliant.

But it also got me thinking about the way the unconventional can be puzzling. Misunderstood. Blinding.
And the way it just might be the answer to what the blind is looking for…
L


 

עיוורון

ישנם יותר סוגי עיוורון מהמובן מאליו…

רציתי שעון מעורר. מהסוג המכני הפשוט ביותר. המוֹכר היה מאד שירותי – פתח את האריזה, גילה את הסוללה (וויי, היא כלולה?!…), הצביע על מחוג השניות הנע ("הי, זה אפילו עובד!"), הראה לי את האור (מה שנשמע ממש טוב, אך במקרה זה, כמובן, הוא זה המאפשר לראות מה השעה בלילה), ו…

כאן שנינו נתקענו. לפחות לזמן-מה. עוד אחד הצטרף אלינו. וכל שלושתנו חיפשנו את הכפתור אותו יש לשלוף לאחר כיוון שעת ההערה… (ומה קורה עם כפתורים לאחרונה? החיים עצמם לא מספיק מסתוריים?). ראש השעון היה חף לחלוטין מכל סימן של מה שאמור להיות פעילותו העיקרית… ההמממ…

שניות לאחר מכן (אין לי מושג כמה, למרות השעון עצמו, פניו לא היו העניין), האבידה נמצאה. לא בראשו כמו רוב (אם לא – כל?) השעונים המעוררים הקונבנציונליים, כי אם בצדו. סמוך למיקומה של השעה שלוש על מרקעו… מה מוזר… כל כך, שהמוכר ממש אמר להעמיד את השעון על הצד… (סוג של עיוורון, לא?).

אבל-ברם-אולם, כאחת שתמיד היו לה בעיות קימה, שנעזרו רבות ע"י כפתורים עליונים (הרי מה יותר קל מללחוץ אותם מטה ולחזור לישון), נראה לי כי כפתור-צד זה יכול בהחלט להתגלות כגאוני.

אך כל זה גרם לי לחשוב על כך שהבלתי-קונבנציונלי מעורר תהיה. לא מובן. מעוור.
ועל כך שמה שאינו נראה יכול להיות התשובה לְמה שהעיוור חיפש…
L