Ever since the beginning of the Covid-19 calamity I've often enough been passing along this street. A quiet side street, that allows plenty of social distancing (between me, myself and I mostly, when I'm alone in the street). I have also always known that there is a minuscule public garden, with a brown, old and boring bench. On one of the mornings last week I thought I caught something else.
I approached.
I peeked.
I had another look.
מתחילת הפורענות הקורונית, אני עוברת ברחוב הזה לא מעט. רחוב צדדי ושקט, המאפשר שפע של ריחוק חברתי (ביני לביני לרוב, בהיותי היחידה ברחוב). ומאז ומתמיד ידעתי שיש ברחוב הזה גינה ציבורית מזערית, ושיש בה ספסל חוּם, ישן ומשעמם. באחד הבקרים בשבוע שעבר היה נדמה לי שקלטתי משהו אחר.
התקרבתי.
הצצתי.
העפתי מבט נוסף.
Indeed I wasn't mistaken. Someone painted the bench:
אכן, לא טעיתי. מישהי ציירה על הספסל:
מבט מקרוב יותר על הצד הימני : A closer look at the right side
מבט מקרוב יותר על הצד השמאלי : a closer look at the left side
a closer look at the mid-section (that I particularly liked):
מבט מקרוב על החלק האמצעי (שמצא חן בעיניי במיוחד):
מה שהפתיע באמת היה הכיתוב : the real surprise was the writing
(ובמקומית אני יכולה לשאול – למה דווקא באנגלית?).
על החתום : Signed
I have not a clue as to who is Ronit Meiri Peled, though she did make me smile. Hopefully you smiled too
אין לי מושג מי זאת, אם כי באמת גרמה לי לחייך. מקווה שגם לך
Lately I find myself humming Billy Idol's song from the eighties, even though the rest of the words do not really fit. Yet, most of us in the daily street seem to me to be 'eyes without a face', while we are all wearing some kind of a mask (not including the transparent masks, that seem to me detached and unfinished, without the rest of the protective space-suit one saw in the movies).
Beyond the slight difficulty in breathing through the mask (and the growing concern towards the temperatures rising in the summer) what bothered me most from the get go was – the absence of the smile. 'No human grace', creates a mental and emotional deprivation, when one cannot see the smile. Even if one can sometimes hear it in the tone of voice. Still – a deprivation.
Last week I passed a man wearing an illustrated mask. An illustration of a face. An exact completion of the very part of the face covered by the mask. Truly – it confused me for a moment. Next moment – I went on, tried not to stare and definitely avoided photographing.
I wondered about how like was the drawing compared to the real covered face.
However, the idea seemed nice to me. What the mask that I saw showed was a poker face. Devoid of an expression. Even if it is true that a smile is not always appropriate, still, I would have felt much more comfortable had the drawing been smiling. Welcoming.
In the meantime, the only ones that are still whole-faced in the daily street are animals. However… following a bit of the nightmarish dream I once had, I noticed a somewhat strange phenomena.
Once dark-colored cats close their eyes, their faces almost disappear. Becoming almost a blank slate, waiting for features…
מנקר בפארק | dozing at the park
It also seems that masks are here to stay awhile. I would prefer a smiling one, but will settle for what I have for now…
Hoping to be rid of all masks soon and forever (until next Halloween, or the one after)
L
בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי מזמזמת ביני לביני את שירו של בילי איידול משנות השמונים, למרות ששאר המילים לא כל כך מתאימות. בכל-זאת, רובנו ברחובות העיר נראים לי כ'עיניים ללא פנים', בעודנו חבושים במסיכות כאלו ואחרות (לא כולל את המסיכות השקופות, שנדמות לי תלושות ובלתי-גמורות, ללא שאר חליפת המגן החללית מסרטי המגיפות הבדיוניים).
מעבר לקושי הקל לנשום דרך המסיכה (והחשש ההולך ומתגבר מפני עליית המעלות בקיץ), מה שהפריע לי יותר מלכתחילה היה – היעדר החיוך. 'ללא חסד אנושי', נוצר חסך נפשי ורגשי, כאשר אי אפשר לראות את החיוך. גם אם לפעמים אפשר לשמוע אותו בצליל הקול. ועדיין – חסך.
בשבוע שעבר נתקלתי בגבר, חבוש במסיכה מאוירת. ציור של פנים. השלמה מדויקת, של ממש אותו חלק מהפנים המכוסה במסיכה. למען האמת, התבלבלתי לרגע. במשניהו המשכתי הלאה, השתדלתי שלא לבהות ובהחלט נמנעתי מלצלם.
תהיתי לגבי רמת הדמיון בין הציור לפנים האמיתיות, המכוסות.
אבל-ברם-אולם, הרעיון נראה לי יפה. ההמחשה שלו במסיכה שראיתי – פני פוקר. ללא כל הבעה. גם אם נכון שלא בכל מקום-זמן-מצב החיוך מתאים, נדמה לי שבכל-זאת, הייתי מרגישה נוח יותר אם הציור היה מחויך. מסביר פנים.
בינתיים, היחידים שנותרו שלמי פנים ברחוב היום-יום אלו בעלי החיים. אם כי… בעקבות חלום מעט מסויט שחלמתי באחד הלילות, שמתי לב לתופעה משונה-משהו.
ברגע שחתולים כהים עוצמים עיניים, הפנים שלהם כמו נמחקות. כמו לוח חלק, שמחכה לתווים…
מנקר בפארק | dozing at the park
עוד נדמה כי המסיכות כאן, וכאן תישארנה לאורך זמן. הייתי מעדיפה מסיכה מאוירת ומחויכת. בינתיים אסתפק במה שיש…
בתקווה להיפטר בקרוב ולעד מכל המסיכות (עד לפורים הבא)
L
אין לי מושג איזה אווז זה | I have no idea what goose this is
אף לא למה נדמה לי המלכותי מכולם | nor why it seems to me the most regal of all
אך ככולם – גם הם שומרים על האפרוחים | but like all, they too guard their young
(ונאמר כי יתכן שהללו אווזים אפורים | And I'm told these might be Greylag Geese)
L
Whenever Life feels too much to me, whatever the reason, I try to find time to walk to the park. Something there always manages to make me Smile. Like these geese.
Once upon a time I used to watch a lot of visual stories. During one of them (there were so many, I forget which) one of the characters said something that, on the face of it, sounded like a biological fact:
The muscles involved with the gag-reflex are the same ones involved with smiling.
The involuntary reflex works on those muscles (or pulls them) one way, and the smile does so the other way – to the exact opposite.
Hence the tip:
Facing something really disgusting, the best thing to do is to smile. That would efface the uncomfortable feeling.
Time passed and during a nothing-conversation, the guy (how should I put it?… hhmmm…) instead of saying it, sprayed it (literally, though totally accidentally).
I really don't know how that tip flashed in my mind but it did. I forced myself to a huge smile and, hey! It really worked!
The gagging gone I could offer all the "don't worry", "it's OK", "nothing happened" even before I ran to wash my face. Thus an unpleasant moment didn't become worse.
My previous post reminded me that, unfortunate though it is, life may hold moments like this too. So in the hopes it might help someone else, there it is
L
ובעברית:
אי-אז צפיתי בלא מעט סיפורים ויזואליים. באחד מהם (היו כל כך הרבה עד כי בורח לי שם הסיפור הספציפי), הושם בפי אחת הדמויות מה שעל פניו נשמע כעובדה ביולוגית:
השרירים המעורבים בתחושת הגועל, אותו מחנק של טרום-הקאה המבשר עליה, הם אותם שרירים המופעלים על-ידי החיוך.
הרפלקס הבלתי רצוני פועל על השרירים הללו (או מושך אותם) לכיוון אחד והחיוך עושה זאת בדיוק לכיוון ההפוך.
מכאן הטיפ השימושי לחיים:
כשנתקלים במשהו ממש מגעיל, הכי טוב לחייך. כי החיוך יבטל את התחושה הלא נוחה.
ברבות הימים ובמהלך שיחה סתמית לחלוטין, בן שיחי (איך אומר זאת בעדינות?… ההמממ…) במקום לדבר איתי, ולגמרי בטעות בלתי מכוונת, הצליח לרסס את דבריו (כפשוטו).
לא יודעת מאיפה אותו טיפ הבזיק בזיכרוני. הכרחתי את עצמי לחייך מאוזן לאוזן ו-היי! זה ממש עבד!
הרפלקס נעלם, הצלחתי להרגיע ב-"לא נורא", "לא קרה כלום", "תאונה מצערת", "הכל בסדר" וכל זאת לפני שרצתי לשטוף פנים. ובכך רגע לא נעים לא החמיר למצב של ממש-לא-לעניין.
הפוסט הקודם הזכיר לי ש, לא עלינו אך בכל זאת, יש בחיים גם מן רגעים שכאלה. ואולי הטיפ הזה יכול להועיל לעוד מלבדי, לכן הוגש כשירות לציבור
L
Life's Moments 