רגעי צילום | Pix Moments

A Rarity Doesn't Necessarily Stay Put

Or do as you'd wish.

מה שנדיר לא חייב להישאר במקום, או לנהוג כמקווה.

While not the best photo, I spotted this kingfisher outside my kitchen window only twice. Which makes it a rare sighting.

גם אם תמונה לא משהו, זיהיתי את השלדג מחוץ לחלון המטבח רק פעמיים. מה שהופך את המראה לנדיר.

L

רגעי צילום | Pix Moments

שותפות צומחת | Partners In Growth

I don't know about you but it amazed me to find the same plant growing two kinds of flowers.

לא יודעת מה אתכם, אבל אותי הדהים לגלות אותו צמח מצמיח שני סוגים של פרחים.

Writing about and shooting the unlikely, reminds me of another one. You'd think a green leaf should be, well, green, like other leaves, wouldn't you? Well, I would. Which is why I love the following with the two-tone leaves. Green and purple.

לכתוב ולצלם את הלא סביר, מזכיר לי עוד אחד כזה. הייתי חושבת שעלה ירוק יהיה, ובכן, ירוק, כשאר העלים, הלא כן? אך לא היא. ולכן אני מאד אוהבת את הצמח הבא, שלעליו שני צבעים. ירוק וסגול.

L

אתגר צילום שבועי – שותפות | Weekly Photo Challenge – Partners

רגעי צילום | Pix Moments

שחר | Dawn

The air is clean. Most of life noises are minimal. Only a bird-symphony rattles in the background. Light starts spreading, with its' unique colors. Touches the world gently, hesitating. Testing. Lambent. Growing, diluting. Is established.

It doesn't matter where the person is, or what the person is facing, the sun reaches their day. Even if they're asleep, not paying any attention, taking it for granted, or even forgetting to relate to it at all. Even when resenting it for rising into their universe while it has already set for good in another's dead world.

The air is clean, most life's noises – minimal. A beginning, normally cool, even to the hottest days.
The air, light, color, sound – all merge into Nature's greeting. A celebration of a new day.
In life on earth, it doesn't get much purer than this.

האוויר נקי. רוב הרעשים של החיים – מינימליים. רק סימפוניה ציפורית מקרשקשת ברקע. אור מתחיל להתפשט בצבעיו היחודיים. נוגע קלות בעולם, כמהסס. בודק. מרפרף. ומתעצם, מזדקק. מתבסס.

לא משנה איפה האדם נמצא ועם מה הוא מתמודד, השמש מגיעה אל יומו. גם אם הוא ישן, לא שם לב, מתייחס אליה כאל משהו מובן מאליו, או אף שוכח להתייחס. או אפילו נוטר לה בזריחתה אל עולמו, כשכבר שקעה לעד על עולמו של אחר, שהלך לעולמו.

האוויר נקי, רוב רעשי החיים מינימליים. התחלה, קרירה בדרך-כלל, גם לימים הכי חמים.
האוויר, האור, הצבע, הצליל – הכל מתמזג אל ברכת הטבע. אל חגיגתו של יום חדש.
בחיים עלי אדמות אין הרבה יותר טהור מזה.

L

אתגר הצילום השבועי, טהור | Pure, the Weekly Photo Challenge

רגעי צילום | Pix Moments

אהבה | Love

kr

Nothing is worth celebrating more than the undefinable and illusive feeling of all – Love:
the greatest motivator and the best force, that comprehends acceptance, respect and consideration of another.
Usually understood as romance a deux, one can very easily extend it to include mankind and the entire world, if one but lets it mean that.

At the birth of a new weekend-day, clean and serene yet full of possibilities, these two could be seen as dancing the dawn to life…
L

Brought to you as per the weekly photo challenge – Jubilant.

דבר אינו ראוי לחגיגה יותר מאשר התחושה הבלתי ניתנת להגדרה והחמקמקה, העונה לשם – אהבה:
המניע הגדול ביותר והעוצמה הטובה ביותר, המגלמת קבלה, כבוד, והתחשבות בזולת.
לרוב המחשבה על אהבה מתמקדת ברומנטיקה בין שניים. אך בקלות אפשר להרחיב אותה לכלול את כלל האדם והעולם כולו, אם רק יינתן לה.

בלידתו של יום שבת חדש, נקי ושלו אך מלא אפשרויות, אפשר היה לראות את שני אלה כרוקדים את היום לחיים…
L

אתגר הצילום השבועי – צוהל

רגעי עץ | Tree Moments·רגעי צילום | Pix Moments

סגול-ורדרד | Pinkish-Purple

ככלל – אין לי חיבה יתרה ל-ורוד | As a rule – I don't like pink, much
סגול, לעומתו, בהחלט כן | Purple, however, I definitely do
אם כי בטבע, הכל הולך | Though in Nature – anything goes
והרי לכם – העץ הכי | And there you go – my favorite tree

הסיגלון בשיא פריחתו | The Jacaranda Mimosifolia at its' best bloom

לא, לא טיפסתי על ענפיו הדקים | No, I didn't climb its' thin limbs
המוצג לעיל צומח, במקרה, ליד גשר | The specimen above grows next to a bridge

ענן סגלגל, כך נראה בעיני בשיאו | A purplish cloud, that's how it seems
מה חבל שממהר כל כך להשיר פרחיו | Too bad it hurries so to deflower
אך גם אז המרבד לרגליו די מדהים | But even then the rug at its feet is pretty

L

אתגר הצילום השבועי: אדמה | The Weekly Photo Challenge: Earth

נ.ב. | P.S

תמיד עוצר נשימתי למצוא טבע עירוני | It always takes my breath away to find Nature in the City
הו, וכן, יש מדור עצים חדש, למי שרוצה להיזכר | Oh, and there's a new Tree category

הקצרים | Short Moments·רגעי צילום | Pix Moments

מלקוש | Last Rains

160413 jm 3

His arm arresting-hugging,
the Winter refuses to part.
Sending another cold hand,
the Winter slaps and pats –
his accompanying water-fragments
sting exposed earth-flesh,
cling to leaves as jewels,
return to brighten their beauty
for another passing moment
before the end
L

160413 jm 2
אוסר-חובק בזרועו,
מסרב להיפרד החורף.
שולח עוד יד-קור,
סותר ומלטף החורף –
רסיסי-מימיו הנלווים
דוקרים בִּבְשר-אדמה חשוף,
נצמדים לעלים כעדיים,
שבים להבריק יופיים
לעוד רגע חולף
לפני בוא עליהם הסוף
L

160413 jm 1

Snapping photos after the last rain inspired this short moment. For more of a Snap, click here.

רגעי מחשבה | Thoughts·רגעי צילום | Pix Moments

Anger

כעס

A local poet once wrote – I only knew my own story to tell (or something like it. Not a phrasing that translates all that well). So I'll heed her.

Normally it is hard (if not near impossible) to get me angry. However, today was the fourth morning in succession that various elements managed doing just that. Yesterday, because of the anger, I made a mistake.
While writing a post about a sensitive issue, about which I wanted to be careful of what I express, I considered adding a photo that from one aspect looked fitting. Looking at the combination of words and image I realized how far from fitting it was. I deleted the photo. But instead of clicking the Save my hand shook and the mouse landed on Publish.
Well, no biggie. I deleted everything and started afresh (and while sorry for nagging my followers, still…) I went to bed with a clearer conscience…

… Only to awaken this morning to the fourth successive annoying day…

So, this time it fits. So without further ado, here's the photo of someone angry, that in a blink of an eye, without thought, hurried to attack

160411
In this instance all came out of it in one piece, and Peace to all
L

Thus, hopefully, come bedtime tonight I'd have spoken my mind without offending anyone and my conscience will still be clear…


ובעברית:

"רק על עצמי לספר ידעתי" כתבה המשוררת, והריני להקשיב לה.

בדרך כלל קשה מאד (עד כמעט בלתי אפשרי) לעצבן אותי. ובכל-זאת, זה בוקר רביעי ברציפות שגורמים שונים מצליחים לעשות זאת. אתמול, בגלל זה, בגלל העצבים, טעיתי.
במהלך כתיבת פוסט על נושא רגיש, לגביו רציתי להתבטא בזהירות, שקלתי להוסיף צילום, שמבחינה מסויימת נראה לי מתאים. בבדיקת השילוב בין התמונה למילים הבנתי שנהפוך הוא. מחקתי הצילום. אך במקום להקליק על שמירה היד רעדה והעכבר נחת על הפרסום דווקא.
נו, לא ממש נורא. מחקתי והתחלתי מהתחלה (ומתנצלת על הניג'וס אבל…) ולישון הלכתי במצפון יותר נקי…

… רק כדי להתעורר היום אל הבוקר המעצבן הרביעי ברציפות…

אז הנה, הפעם היא מתאימה. אז מבלי להכביר עוד מילים, תמונה של עוד מישהו/י עצבניים, שכהרף עין ומבלי לחשוב, מיד מיהרו לתקוף

160411
במקרה זה לכולם שלום, ושלום לכולם
L

וכך התבטאתי, בשאיפה, מבלי לפגוע באיש. ועת יגיע שוב זמן שינה, אוכל להירדם ומצפוני עדיין נקי.
(הפרומפט היומי: Bedtime).

רגעי מחשבה | Thoughts

Let's call a spade

160317 back ct

בואו נקרא בְּשֵׁם

Let me tell you of some other moments of my life (true story):
I was not yet nine when dad, mom, the family dog and I (which made all of "us") came home from a walk. As it was our habit then – I ran ahead up the stairs to open our door.

I was shocked when I couldn't push the door in. Another shock washed over us when we realized the block was actually one of our armchairs. A third shock came when we understood the armchair didn't decide on its' own to go for a stroll in our supposedly empty home.

The family dog (a terrier but with a resonating bark like an angry German Shepard – useful versus strangers coming to the door, that always hurried to shout an apology and disappear), with my dad's success in pushing the chair, immediately pulled my mom by the leash towards our kitchen window. But my smart mom pulled her back, taking both of them out of harms way.

Long story short – we were burgled.
Implying his logic dad realized what must have happened:
We just moved in. The neighbors were curious about the newcomers. So they dropped in. Just a pity they chose to do so through the kitchen window…

It turned out later that indeed – the family living on the other side of our kitchen wall, while good in themselves, still had a couple of sons that had another home they visited quite often. Behind bars.

This didn't affect the way we treated all the other neighbors.
With all the rest the relations were good to very good. They were warm loving people, respectable and respectful, both privacy and law upholders. We had no problems with them, and there were even happinesses (our guard dog was especially happy with weekend gifts from the family opposite, whose door she guarded as well as our own. But going back to the building…)

So, two of the sons were different. Oh well. We took precautions (meaning – we started living behind bars too, though of a different sort), and we trusted the specific neighbors now knew that that's it. There's nothing more to steal having taken what there was.
I even think dad treated the whole episode like an initiation thing.

Looking back at this specific event, I understand:
This brother (or these brothers, we never knew which of them) not only ignored the law, behaved in a non-respectable (and disrespectful) way, violated our privacy and took what was not theirs, to which they had no right.
They also messed with the sense of security of a child.
And to this day I am still surprised I wasn't all that traumatized (though the sight of the armchair's shoulder peeking through the ajar door is still engraved on my minds' eye despite the decades that have passed.)

But still there's no denying. A thief is a thief. And there's no point looking at a thief in any other way (what, law-challenged? That's like turning ones' back and ignoring it. Which is like saying it's okay – go ahead and steal that which I worked hard to earn).
These thieves too, had they been caught they would have been punished according to the law.
They and any other thief, that not only decide to steal but also act on their decision, know the risks. And are probably willing to pay the price. Otherwise they wouldn't steal.

Brought to you as food for thought about the deeds of the person breaking the law, and the name he/she deserve accordingly. And how they differ from others that respect each other, and lead their lives while letting everyone (including themselves) live in peace
L

(PS, scroll a bit further to the second photo).


ובעברית:

160317 ct 4

אספר לכם על כמה רגעים אחרים מחיי (מקרה אמיתי):
עוד בטרם מלאו לי תשע – אבא, אמא, כלבת המשפחה ואני (מה שהיווה את "כולנו", בעצם) – חזרנו מהליכה. וכמנהגנו דאז, רצתי קדימה עם המפתחות במעלה המדרגות, כדי לפתוח לנו את הדלת.

חטפתי הלם כשלא הצלחתי לדחוף את הדלת פנימה. ההלם הנוסף בא כשהבנו שהמחסום היה, למעשה, אחת הכורסאות שלנו. ההלם השלישי נחת כשהבנו שהכורסא לא החליטה על דעת עצמה לטייל לבדה בדירה האמורה להיות ריקה.

כלבת הבית (טריירית בגובה שייבה, אבל עם נביחה רועמת של רועה-גרמני זועם – יעיל מאד למול מתרימים למיניהם, שתמיד מיהרו לצעוק איזו התנצלות ולהתחפף), מיד עם הצלחתו של אבא לדחוף את הכורסא, משכה את אימא ברצועה אל חלון המטבח. אם כי אימא שלי (החכמה!), כמובן, משכה אותה בחזרה, והרחיקה את שתיהן מפוטנציאל הסכנה.

בקיצור – פרצו לנו הביתה.
אבא הפעיל את ההיגיון שלו, והבין מה קרה:
רק עברנו לאותה דירה. השכנים היו סקרנים לדעת מיהם שכניהם החדשים. אז קפצו לבקר. רק חבל שבחרו להיכנס דרך חלון המטבח דווקא…

בהמשך התברר שאכן, המשפחה החיה בצידו השני של קיר המטבח המשותף בינינו אמנם משפחה טובה, אך לשניים מבניה היה בית נוסף בו ביקרו לעיתים קרובות למדי. מאחורי הסורגים.

אין זאת אומרת שיצאנו כנגד כל שאר השכנים (או בכלל).
עם כל היתר הקשרים היו בין טובים לטובים מאד. אנשים חמים ואוהבים, מכובדים ומכבדים, שומרי פרטיות וחוק. לא רק שלא היו לנו שום בעיות, אלא אפילו היו כמה שמחות (כלבת השמירה שלנו שמחה במיוחד לקבל מִנחות שישי מהמשפחה ממול, שגם עליהם שמרה מפני מתרימים. אבל אם נחזור אל עצם הבניין…)

אז שניים מהבנים היו שונים. נו, שויין. נקטנו בהגנות (כלומר – עברנו בעצמנו לחיות מאחורי סורגים משלנו), וסמכנו על הידיעה שהשכנים הספציפיים האלה עכשיו יודעים שזהו. אין יותר מה לגנוב, כי לקחו את כל מה שהיה.
אפילו נדמה לי שבאיזשהו מקום אבא שלי התייחס לכל העניין כאל טקס חניכה.

במבט לאחור על המקרה הספציפי הזה, על גווניו, ברורים לי כמה דברים:
אותם אח/אחים (מעולם לא ידענו מי מהם) לא רק התעלמו מהחוק, התנהגו בדרך לא מכובדת (או מכבדת), חדרו לפרטיות שלנו ולקחו את מה שלא היה שייך להם ושעליו לא הייתה להם שום זכות.
הם גם התעסקו עם תחושת הביטחון של ילדה.
ובאיזשהו מקום די מפליא אותי שלא ראיתי את העניין כטראומה (אם כי התמונה של כתף הכורסא המציץ דרך סדק הדלת עדיין חרוטה בדמיוני למרות העשורים החולפים).

ובכל זאת אין איך להכחיש, גנב הוא גנב. ואין שום טעם להתייחס אליו אחרת (מה, מאותגר חוקית? זה יהיה כמו להפנות גב ולהתעלם. שזה כמו להגיד שזה בסדר – קדימה, גנוב כל מה שעמלתי בזיעת אפיי לרכוש חוקית).
וגם הגנבים האלה, אם היו נתפסים, היו נענשים כחוק.
הם וכל גנב אחר, שלא רק מחליטים לגנוב אלא גם מוציאים את ההחלטה אל הפועל, יודעים בדיוק מהם הסיכונים, וכנראה גם מוכנים לשלם את המחיר. אחרת לא היה גונבים.

הוגש כחומר למחשבה על מעשי האדם העובר על החוק, ולאיזה שם הוא ראוי כתוצאה. ובמה הוא שונה מהאנשים המכבדים אחד את השני, החיים ונותנים לחיות בשקט, שלווה ונחת לכולם (כולל עצמם).
שבת שלום
L

המחוייך | With A Smile·רגעי עץ | Tree Moments·רגעי צילום | Pix Moments

Just Another Tree

רק עוד עץ

Last year I found two interesting trees (the first and the second). The third was a recent find. And today I passed this one:

בשנה שעברה מצאתי שני עצים מיוחדים (הראשון והשני). השלישי הצטרף לא מזמן. והיום נתקלתי בעוד אחד:

160407 tree

Is it just me and my warped imagination, or does everyone see the person whose right arm hides the face?

האם זו רק אני והדמיון המופרע שלי, או שכולם רואים את דמות האדם, שזרוע ימין מסתירה את הפנים?

L

Isn't it tricky?