טיפים | Useful Tips


חובשת ספרים

Whoever never encountered at least one book loosing its pages – raise your hand.
I'm sure we all hope everything manufactured in this world is meticulously made to high quality and finish. However, unfortunately, that is not always so. And sometimes a book-spine parts with pages, or the book is trying to divorce whole chapters.
And when that happened to me in the past, I too (like others, I'll bet) took the Scotch tape and bound it back, so nothing will get permanently lost.

Did you ever see a Scotch-taped book after a few years?
It happens (more often than not) that the whole thing dries up and the "tape" parts with the "Scotch" eventually. And when that happens, a brownish patch remains in its' stead. If we thought this tape is transparent, and can be taped to the writing as well, over time it proves different. This brownish substance simply erases letters and that's it. No more end (or beginning) to sentences around the repaired break.

So, what do we do? Well, I haven't a clue as to how to clean the old brown patches. But within the tips these Life Moments modestly offer, I thought to share what I accidentally discovered.

I don't really remember the minutia. It's reasonable to assume I needed it when I discovered I was out of office-tape. I searched the whole place and the only option left hid in the first aid kit. And I'm referring to the Surgical Tape.
Oh. I grabbed it gratefully, dressed the book, and forgot all about it (as evidenced by the beginning of this paragraph. And its' continuance, cause) other than this I have no clue as to when I noticed the differences. But I have. And here I am to share:

First – it holds. For years.
Second – did you think the surgical one isn't transparent? Wrong. Contrary to the above mentioned tape, that looks so and isn't, and despite its' papery look, you can see through the surgical tape pretty well. And if it's a bit blurry, you can write on it (pencil seems preferable) and complete the end (or beginning) of the sentence.
Third – it doesn't stain. Remains in its whitish transparency. This too for years.

So that's it. This is the useful tip. Surgical Tape for book dressing.
Even if I'm beginning to worry I'd soon become suspect at the local pharmacy.
Happy mending

ST נייר דבק


מי שלא נתקל מעולם בספר מתפרק – שירים יד.
אני משוכנעת כי כולנו מקווים ש-כל מה שנוצר בעולם נוצר באיכות וגימור מוקפדים, אך, לצערנו, לא כך הוא. ומדי פעם שדרות נפרדות מעמודים בודדים, או שהספר כולו מנסה להתגרש מפרקים שלמים.
וכאשר זה קרה לי בעבר, גם אני (כמו עוד רבים כמוני, כך נראה לי) נהגתי לקחת את הסלוטייפ המשרדי ולהדביק חלקים יחדיו. לבל יאבד אף אחד.

ראית פעם ספר שהודבק בנייר-דבק לפני שנים?
לא פעם קורה (אם לא תמיד) כי כל העניין מתייבש וה"טייפ" נפרד מה"סלו" ברבות הימים. וכאשר זה קורה, כתם חוּם נשאר במקומו. אם חשבנו שהסלוטייפ שקוף, ואפשר להדביקו גם על הכיתוב, אזי בהמשך הזמנים מתברר אחרת. ומתגלה כי החומר החוּם-חוּמי הזה מחק אותיות ומילים, וזה זה. אין יותר סוף (או התחלה) למשפטים בסביבות הפגמים המתוקנים.

אז מה עושים? ובכן, אין לי מושג איך מנקים את כתמי נייר הדבק הישנים, אך במסגרת פינת הטיפים, שמסתתרת בצנעה בין רגעי החיים האלה, חשבתי לשתף במה שגיליתי פעם לגמרי במקרה.

אני לא ממש זוכרת את פרטי הפרטים. סביר להניח שנצרכתי לו כשגיליתי שנגמר לי נייר הדבק המשרדי. בכל המקום חיפשתי, וכל שנותר לשימושי דווקא בערכת העזרה הראשונה התחבא. הלא הוא נייר הדבק הרפואי.
הו. את הגליל בשמחה חטפתי, את הספר חבשתי, ושכחתי מזה (לראייה – תחילת הפסקה. או המשכה. כי) מעבר לזה, אין לי אף לא שמץ של מושג לגבי השאלה – מתי שמתי לב להבדלים. אבל שמתי. והריני לשתף:

ראשית – זה מחזיק. שנים.
שנית – חשבת שנייר דבק רפואי אינו שקוף? טעות. בניגוד מוחלט להוא דלעיל, שנראה שקוף והוא לא, ולמרות מראהו הניירי, דווקא רואים דרך הרפואי לא רע בכלל. ואם בכל-זאת קצת מטושטש, אפשר לכתוב עליו (בעפרון נראה לי עדיף) ולהשלים את סוף (או תחילת) המשפט.
שלישית – הוא לא מכתים. נשאר בלובן-שקיפותו. וגם זאת למשך שנים.

אז זהו. זה הטיפ. נייר דבק רפואי לחבישת ספרים.
גם אם כבר התחלתי לחשוש כי תיכף יתחילו לחשוד בי בבית המרקחת המקומי.
תיקונים נעימים

טיפים | Useful Tips

Spiderwoman… ? or – Useful Tip # 2

אשת העכביש… ? או – טיפ שימושי # 2

Previously (at a previous blog):
About a year ago an insolent spider tried to turn me into spiderwoman. And obviously failed. Which apparently didn't daunt it. It must have been intelligent enough to realize that once you've failed – try, try again. And again. And tens more "again"s.
Suffering as many bites I tried appealing to my (then) blog readers.

Now, I don't need to believe my following statement, since I know (!) it to be the absolute truth (at least as far as my readers go, both then and now):

One can only do what one knows best and hope for the even better.

So I don't hold anything against any vegan, rights-champion reader.
But the fact still remained that I was (and still am) kind of attached to my own body and wellbeing. Whatever rages war against me must expect a fight back. After all, why would I just accept being a perpetual feast?

My problem was that the attacks came at me while I slept. So I couldn't even try to squash the bugger.
Changing the bedding daily, followed by a thorough cleanup of the entire bed area (daily!) didn't help. Every morning I would wake up with fresh bites to the head, face, shoulders, back and you know what? Not only was it painful but unsightly as well.

The Internet finally saved the day night. And here's THE weapon:


Rubbing slices of lemon on the floor around the bed stopped the biting frenzy.

But it does mess up the floor… So I eventually stopped the rubbing, optimistically thinking the spider population educated to steer clear of my bed. And it was so. Until the other day, when again I woke up to the realization I need to arm myself with lemons. Again.

Oh, well… hopefully you'll never know such an ordeal, but if you too encounter an ambitious spider – remember the lemon as a weapon and be well.

P.S. Thanks to Blogging201 I've thought about all-things-blog, compiled a "best of" page (of sorts) and realized I'm low on tips… (will keep an eye out for more).


תקציר המאורעות הקודמים (בבלוג הקודם):
לפני כשנה עכביש חצוף אחד ניסה להפוך אותי לאשת העכביש. וכמובן, נכשל. מה שלא עצר אותו. בטח היה אינטליגנטי מספיק להבין שאם נכשלת – נסה, נסה שוב. ושוב. ועוד עשרות "שוב"ים.
סובלת מכה הרבה נשיכות ניסיתי להיעזר בקוראי הבלוג (דאז).

ובכן, אני לא צריכה להאמין בהצהרתי הבאה, מפני שאני יודעת (!) שהיא האמת לאמיתה (לפחות, ככל הנוגע לקוראים שלי, אז והיום גם יחד):

כל אחד יכול לעשות אך ורק כמיטב יכולתו ולקוות לטוב.

כך שאני לא מחזיקה דבר כנגד אף קורא טבעוני, אביר זכויות.
אך העובדה עדיין נותרה בעינה – הייתי (ועדיין) די קשורה אל גופי-שלי ורווחתו. ומה שמכריז עלי מלחמה חייב לצפות לקרב בתגובה. אחרי ככלות הכל, וכי מדוע זה אקבל בשלווה את היותי ארוחה מתמדת?

הבעיה הייתה שכל המתקפות נחתו עלי בזמן שינה. כך שלא יכולתי אף לנסות למחוץ את הפושע.
החלפת מצעים יומית וניקוי יסודי של סביבות המיטה (יומיומי!) לא עזרו. בכל בוקר התעוררתי עם נשיכות טריות על הפנים, הכתפיים, הגב, ויודעים מה? לא רק מכאיב, גם לא נראה כל כך טוב.

בסופו של דבר האינטרנט הצילה את היום הלילה. והרי ה-נשק האולטימטיבי:


למרוח פרוסות לימון על הרצפה מסביב למיטה עצר את השתוללות הנשיכה.

אבל זה בהחלט מטנף את הרצפה… כך שבסופו של דבר הפסקתי עם הלימון, בעודי חושבת באופטימיות-מה שאוכלוסיית העכבישים חונכה להתרחק מהמיטה. וכך גם היה. עד תמול-שלשום, עת התעוררתי להבנה שעלי להתחמש שוב בלימון.

נו, שויין… בשאיפה כי לעולם לא תדעו מהסיוט. אך אם בכל זאת תיתקלו גם אתם בעכביש שאפתן – זכרו את הלימון. והרי הוא מוסיף המון

בחיוך | With A Smile·טיפים | Useful Tips

A Useful Tip

טיפ שימושי

Once upon a time I used to watch a lot of visual stories. During one of them (there were so many, I forget which) one of the characters said something that, on the face of it, sounded like a biological fact:

The muscles involved with the gag-reflex are the same ones involved with smiling.
The involuntary reflex works on those muscles (or pulls them) one way, and the smile does so the other way – to the exact opposite.
Hence the tip:

Facing something really disgusting, the best thing to do is to smile. That would efface the uncomfortable feeling.

Time passed and during a nothing-conversation, the guy (how should I put it?… hhmmm…) instead of saying it, sprayed it (literally, though totally accidentally).

I really don't know how that tip flashed in my mind but it did. I forced myself to a huge smile and, hey! It really worked!
The gagging gone I could offer all the "don't worry", "it's OK", "nothing happened" even before I ran to wash my face. Thus an unpleasant moment didn't become worse.

My previous post reminded me that, unfortunate though it is, life may hold moments like this too. So in the hopes it might help someone else, there it is


אי-אז צפיתי בלא מעט סיפורים ויזואליים. באחד מהם (היו כל כך הרבה עד כי בורח לי שם הסיפור הספציפי), הושם בפי אחת הדמויות מה שעל פניו נשמע כעובדה ביולוגית:

השרירים המעורבים בתחושת הגועל, אותו מחנק של טרום-הקאה המבשר עליה, הם אותם שרירים המופעלים על-ידי החיוך.
הרפלקס הבלתי רצוני פועל על השרירים הללו (או מושך אותם) לכיוון אחד והחיוך עושה זאת בדיוק לכיוון ההפוך.
מכאן הטיפ השימושי לחיים:

כשנתקלים במשהו ממש מגעיל, הכי טוב לחייך. כי החיוך יבטל את התחושה הלא נוחה.

ברבות הימים ובמהלך שיחה סתמית לחלוטין, בן שיחי (איך אומר זאת בעדינות?… ההמממ…) במקום לדבר איתי, ולגמרי בטעות בלתי מכוונת, הצליח לרסס את דבריו (כפשוטו).

לא יודעת מאיפה אותו טיפ הבזיק בזיכרוני. הכרחתי את עצמי לחייך מאוזן לאוזן ו-היי! זה ממש עבד!
הרפלקס נעלם, הצלחתי להרגיע ב-"לא נורא", "לא קרה כלום", "תאונה מצערת", "הכל בסדר" וכל זאת לפני שרצתי לשטוף פנים. ובכך רגע לא נעים לא החמיר למצב של ממש-לא-לעניין.

הפוסט הקודם הזכיר לי ש, לא עלינו אך בכל זאת, יש בחיים גם מן רגעים שכאלה. ואולי הטיפ הזה יכול להועיל לעוד מלבדי, לכן הוגש כשירות לציבור