רגעי דעה | Opinions

חדשות

Sorry English reader, this is too local to be of interest elsewhere.

אקדים ואומר שני דברים, בטרם אגיע אל העיקר (גם אם זה מאריך פוסט ארוך מראש, ועימך הסליחה. תודה על הסבלנות):
א) כל הלהלן מורכב מדעותיי והשקפותיי האישיות בלבד, אשר אינן מחייבות אף אחד (מלבדי, כמובן);
ו-ב) גם כאדם בכלל אבל כבלוגרית בעיקר (!) אני א-פוליטית.
ואם ב' זה מפתיע, אסביר – מה שמניע אותי לכתוב דעות, כמעט תמיד, זה עוול כזה או אחר. לא פוליטיקה. (אגב, גם, אם כי לא רק, כאשר העוול נגרם דווקא לשמאל, ע"ע דעתי האחרונה).
ומשהבהרתי, אגש אל העיקר, אשר כאמור – מהווה דעה, אבל גם הצעה לדיון:

נדמה לי שככל האדם, כך סברתי גם אני כי באם יש מי המעוניין בחדשות, עומדים לרשותו (או לרשותה) מספר מקורות – העיתון, הרדיו והטלוויזיה (התייחסות אל הרשת רק תאריך את הפוסט, מה גם שצריכת החדשות שלי החלה לפני התבססותה של זו בחיינו).

ובכן, באשר לי – התייאשתי מהעיתון עוד בטרם הסתיים האלף הקודם. כמה וכמה מהם פשוט לא עניינו אותי מספיק כדי לקנות אותם, ואם לאחד מהם היה היבט מושך, ברגע שהיבט זה איבד ממשיכתו, העיתון עצמו התגלה לעיניי (הפרטיות, אזכיר) ולדעתי (ביתר שאת, כי לא הייתי לגמרי עיוורת לכך מלכתחילה) כצהובון יותר מאשר עיתון חדשותי רציני. וכך נגמלתי מהעיתונות הכתובה.

אבל עדיין הייתה לי הטלוויזיה (כמאז ומתמיד). שם הייתה לי מהדורת חדשות חביבה למדי. אם כי ויתרתי על הטלוויזיה בכללותה, בעבוֹר המדינה אל עידן הדיגיטל. אך אני חייבת לציין בהקשר הנוכחי כי גם שם לא חסרו העצבים.

נדמה לי שמכנים את התופעה 'עיתונות נשכנית' (או ביטוי אחר שכמו-מצדיק), אולם בעיניי (הפרטיות, אזכיר) ולאוזניי (אותו כנ"ל) זו הייתה פשוט חוצפת יתר, אם לא תירוץ עלוב וסתמי.
כלומר – הוזמן אדם להתראיין, להסביר, להבהיר, לנמק או כל דבר אחר. והנה יושב מולו מי שתוקף (או תוקפת) אותו מילולית. שאלות 'קשות' נוֹרות אל חלל האוויר ביניהם, אבל-ברם-אולם, למרואיין, אשר הוזמן לשם, לא מניחים בכלל לדבר. כל ניסיון שלו להשחיל מילה – מיד נקטע. ומי שקולו נישא ברמה זה דווקא המראיין.

ובכן, החוצפה שבכך (לדעתי, אזכיר) מתבטאת בכל קטיעה של דברי הזולת.
והתירוץ – העיתונאות, ו/או זכות הציבור לדעת – בהזדמנויות אלו נחשף בעליבות, מתגלה כריק מכל תוכן, כאשר כל מטרת הראיון מהסוג הזה (לדעתי, אזכיר) הייתה כנראה רצונו של המראיין להתבטא בעצמו ולא לחשוף לקהלו את מה שיכול להעניק לו המרואיין.
מה שיכול היה להיות לגיטימי, בתור פרשנות או מאמר דעה. אבל שם אין מקום למרואיין, שיספק תפאורה…

לכן, כאשר כיביתי את הטלוויזיה שלי בפעם האחרונה והחזרתי את הממיר, בצד הצער והתהייה לגבי חדשות העתיד, גם נשמתי לרווחה. ועברתי לצרוך חדשות רדיופוניות.

נו, גם כאן לא חסרו תסכולים. גם מכאן לא נאלמו תופעות מעצבנות כמתואר לעיל. לכן נעתי ונדתי בין התחנות. ומה בסה"כ רציתי? רק לדעת מה מתרחש במחוזותינו ובעולם… האם זה כל כך מוגזם?

אבל (!), בנדודיי בעקבות החדשות לגמרי החמצתי את ההסתבכות והרעש סביב עיתוני החינם. אבל כן קלטתי כי בכניסה (יציאה?) אל/מ-מרכול גדול לפתע הוצע משהו, שנראה כעיתון (גם אם דקיק), ונדמה כחינם לכל דורש.
אודה ולא אבוש כי זמן רב עברתי לידו מבלי להושיט יד ולקחת. אולי פשוט מפני שפעולה כזו, שאינה מלוּוה בהעברה מיידית של כסף בתמורה, מושרשת מדי בדעתי כגניבה.

כאמור, אני א-פוליטית. כנראה שזו עוד סיבה לכך שנעלם ממני (לגמרי) המאבק עצמו בחינמונים (החמצתו רק עזרה). כל שידעתי היה כי לפתע, רגע-שניים לאחר שהתרגלתי לאסוף אותו, נעלם אחד מהם. על כן חיפשתי עוד יותר את השני. ש… מה אומר-אגיד ואדבר, פשוט היה עיתון מעניין. מלכתחילה.
מתישהו קלטתי שיתכן, יכול להיות, אולי, שיש איזו בעיה עם החינמון הזה.
העיתון נחשב 'מוּטה' (לא עלינו!).

טוב. רק רגע. כי טענות כאלו אני לא מקבלת כפי שנאמרות, ומנסה תמיד לבדוק, ולגבש לעצמי ובעצמי את דעתי. במיוחד כאשר מדובר כאן בעיתונאות חדשותית. הרי אין לי סיבה להתייחס בכלל אל מאמרי פרשנות ודעה. זה לא מה שאני מחפשת.
ולפתע-פתאום גיליתי (בזמנו) כי היה לי כלי בדיקה, לא רק נגיש אלא אפילו אובייקטיבי.
לפני כל סיפור ה'כאן' (התאגיד), מצאתי ברשת ב' של קול ישראל, ב-5 לפנות בוקר, שעה בה הקריין הקריא את כותרות כל העיתונים.
אהבתי את זה. מאד.

הקריין ממש הקריא כותרות, ללא כל דעה, ואיפשר (לי) להשוות בין העיתונים השונים.
הקשבתי לתקופת-מה ומה שגיליתי (אזכיר שוב – דעה, השקפה ותחושה אישיות שלי) די הדהים אותי.
כמעט כל החדשות הופיעו בכל העיתונים. הוספתי את המילה 'כמעט' רק בגלל שקרו מקרים בהם חדשה, אשר יתכן כי אופיה היה יותר בגדר עניין אנושי, נעדרה דווקא מהעיתונות הנחשבת כ'בלתי-מוטה'.

הפסקתי להקשיב לתוכנית ההקראה הזו רק כאשר נעלמה מעל גלי האתר (בתפר המעבר ל'כאן'). אבל כבר התרגלתי. לכן חיפשתי אם הייתה לה מקבילה בתחנה אחרת.
להפתעתי, מצאתי. דווקא בגל"צ. לאכזבתי (הגדולה-עצומה-ורבה!) שם לא מצאתי את האובייקטיביות.

אם תוכנית כזו בכלל מתקיימת, הרי מטרתה צריכה להיות הקראה נטו של הכותרות, אם לצורך השוואה ביניהן ואם ככלי ושירות למאזין, ותהיה סיבתו להאזין אשר תהיה.
לכן, בפעם הראשונה ששמעתי הקראה אובייקטיבית של כל (!) השאר, אך מעין התנצלות וגמגום, ובאופן כללי – שידורו של הקריין בין מילותיו ש'אני בעצם לא רוצה להתייחס אבל מחייבים אותי' – לפני החינמי, הרמתי גבות (צר לי, אין לי הכישרון לזקור רק אחת מהן).
אבל כאשר אותו גמגום-מיאוס חזר על עצמו בכל בוקר ובוקר (!?), פשוט סגרתי את הרדיו בשאט נפש. אוה… "איך להגיד?" * דעתו של הקריין לא הייתה לעניין. וכלל לא מעניין אותי מה נדמה היה לו ש"כולם יודעים שזה כך" או אחרת (האם להזכיר הטיה?).

מאז ועד היום כבר התרגלתי לאסוף את החינמון הזה (ה'מוטה') בכל יום. ואודה עוד כי אם היה עומד לצדו עוד איש עם העיתון השני, סביר מאד להניח כי הייתי אוספת גם אותו על בסיס יומי. כפי שזה, באותו חינמון שני אני נתקלת רק אחת לשבוע-שבועיים (אם בכלל, היות ובשבועיים האחרונים זה לא קרה).
ובכל אחת מהפעמים בהם קראתי את השני במקביל, לא מצאתי אותו מעניין יותר, ו/או מפורט יותר, ו/או מחדש יותר מזה הנגיש לי יומית.
ואם יש לשני בכל-זאת יתרון על הראשון, מבחינתי זה מתבטא בחוברת הפנאי של הסופ"ש.
ואם יש לשני חיסרון, זה מתבטא דווקא (היכונו להפתעה, תיפוף מהיר) ב…

הטיה קלה…
כלומר – יותר תחושות נגד עומדות מאחורי המילים, מאשר דיווח אובייקטיבי ובאמת נקי של התרחשות. אם כי, כאמור, זו רק דעתי.

ועניין אחרון ממש קצרצר:
באמת? שטויותיו של ילד, נטול תפקיד, בהקלטה בת שנתיים, זה חדשות?
לפתע ממש משמח אותי היעדר הטלוויזיה מחיי, היות וחדשות כאלו הן עוול לכולנו (שלא לומר עלבון לאינטליגנציה). וכלל לא מפליא אותי שלמחרת, בחינמון ה'מוטה' (כביכול), התייחסו לכך רק במאמר דעה, דיווח על התגובה והבהרת רקע (אותה לא מצאתי באתר שלהם לקישור).
L

* דברי הקריין כל כך הרתיחו אותי, עד שרשמתי לי אותן וזה הציטוט המדויק. היות וכן, כך מסתבר, אפשר לגרום עוול גם לעיתון…

בחיוך | With A Smile·רגעי דעה | Opinions

Logic

היגיון

When the digital age just begun to dip toes in the (local) television pool, somehow (and let's face it – this was ages ago. And the detail itself – pretty negligible. So I no longer remember when, where and how) I picked up the following fact:

The Analog (I don't know what it was called in English. I mean the device that connects a TV set with the originator of the broadcast that one views on said TV. It looks like a box, so for now – I'll call it a Box. So. The Analog…) Box received the broadcast and exchanged it into the display on the TV screen. And that was it.
The Digital Box did the same (of course. Otherwise – what was the point?) but not only that. In addition and parallel to this, the Digital Box also transmitted back to the broadcast provider the answer to the question – which channel is the viewer watching?

Seemingly – another negligible detail (and who cares?).
Oh. As for me – very well did I remember (then, and still do now) the times when a family had to agree, specifically and in writing, to have a monitoring device like this placed in their home. And some families did agree, accept and sign. For the rating.
And that was because this monitoring was an invasion into one's privacy.
Even if there was nothing to hide (around these parts, back then, there wasn't even any porn on TV).
And yet the ones responsible to this were, well – responsible. They knew (remembered, understood and assimilated) that they had to seek and receive clear and documented permission to monitor viewing habits of the average TV consumer, since his/her home and what goes on there (whether habitual or not) are private.

Therefore, and on principle, the Digital Box annoyed me (as invading privacy), even for its' very existence. And when the whole (local) country went Digital, I simply gave up on TV. Returned the old Box, shut down my TV (covered it with a piece of cloth) and ever since then I've been living (perfectly well, thank you very much) without it.

And here's a mid-post clarification – Privacy is not synonymous with Hiding. I used the word above only because it is a popular way of thinking, but that's not the point. The word Privacy can mean many things but to me and to my opinion (the ones relevant to the subject) the main thing is: the Right of Choice.
And in other words – it is my (and everyone else's) innate right to choose for myself what to share with whom about me, including – my viewing habits (which between you and me? were never that interesting to anyone).
And yet… at the time, whenever I expressed this thought, someone (whom I considered then a friend) in any conversation about this topic immediately threw at me the word – Paranoia.
I protested then, I still do and will do so forever, against the use of this word in relation to me.

And if I slightly deviate (again) from the issue I will say that in order for Paranoia to exist at all, the paranoid needs to attribute importance to another. Not only that, but enough importance to be bothered by what another thinks and feels. Not only that, but bothered enough to be affected by it (and, for instance, to decide to do, or not do, something only in accordance to what another might think about the deed, and because of it – about the doer).
And this seems to me a pretty basic rule. Not to mention – pure logic (at least to my opinion).

And while very true – I do attribute importance to many, after all it is impossible, for example, to be considerate of other people and their feelings if the people themselves have no importance. And I think that many of my posts to this blog prove that I at least try to be considerate to my readers' feelings (though nobody is perfect, and I certainly am not. And mistakes can happen).
Like I said – that's true, until something is really important to me. In those cases, even consideration won't stop me expressing myself, while still trying to not hurt anyone.

But as to this specific subject – those TV Boxes – I really couldn't care at all whether cable-company-person/s, and/or their computers, think. Or feel. Seeing as these Boxes are business.

For instance: totally by accident I noticed that the 13 th of November, 2009 (if I'm not mistaken. And if so, maybe I have the year wrong, but I don't think so) was a Friday.
That Friday evening/night the local cable company canceled the routine schedule of the series channel, and instead aired a horror-mini-series. Now don't get me wrong – I have nothing against the Friday-the-13 th bit of culture. But it is not really of the local culture (which is totally besides the point).
Since that evening and through to the day I shut my TV down there were more Friday-the-13 th of other months. But the cancellation of the schedule never recurred (and this too I noticed, but for reasons I will keep to myself for now, as they're not at all relevant).

And here too pure logic can offer a possibility: that that Friday may have been checked, maybe a low rating was discovered, and this check and its' result might have stopped that company from repeating their deed.
And from this I can conclude that the specific cable company I mentioned did indeed use the option to check which channels viewers watch.
(here I must qualify: a) it is also possible that that company received other protests; and b) I didn't check with other broadcast providers).

And still it seems logical to me – as long as technological people keep inventing and coming out with novelties, of course there will be those who will use them.
After all (and this is logical as well) the future use, or possibility there of, at least in part, can drive the technological people to keep inventing novelties.

And all this I was thinking, I said then, and now I also wrote, without a single thought about a thorough misuse…
That is until I woke up the other morning to the (leaked) news about the known American agency and the taps

I have no idea if these news are true or even possible. But something still seems logical:
if the ability is there, what not use it in every which way?

Brought to you as food for thought (on a serious subject, though I did smiled a bit here and there along the writing).
My apologies for the length…
L

PS. All this reminded me of the loud public objection (a local one, of the late 90's, I think) to the guards that were posted at the entrances to every shopping mall and started checking bags. In the name of Security. We got used to it. It was (and still is) logical. And most unfortunately – justified.
But what a difference between what one carries in public in one's bag, and what happens in the privacy of one's home (and fortress). To this invasion to privacy I very much hope humanity won't get used, and won't take it lying down… (especially not in bed, in front of a TV…).


ובעברית:

היגיון –
כאשר העידן הדיגיטלי רק החל לשכשך בהונותיו בבריכת שוק הממירים הטלוויזיוניים (בארצנו), איכשהו (ובואו נודה באמת – זה היה ממש מזמן. והפרט עצמו – שולי למדי. לכן כבר אין לי מושג איך-איפה-ומתי) קלטתי את העובדה הבאה:

הממיר האנלוגי קלט את שידורי חברת הכבלים והמיר אותם לתצוגה על המסך הפרטי. וזהו.
הממיר הדיגיטלי עשה זאת גם כן (כמובן. אחרת – מה הטעם?). אך לא זאת בלבד. אלא גם, במקביל ובנוסף, שידר בחזרה אל חברת הכבלים את התשובה לשאלה – באיזה ערוץ צופים הצופים?

לכאורה – עוד פרט שולי (ולמי אכפת?).
הו. באשר לי – היטב זכרתי (אז, ועדיין) את הזמנים בהם משפחה הייתה צריכה להסכים, במפורש ובכתב, כדי שיוצב בבית המשפחה מכשיר ניטור שכזה. והיו כאלו שהסכימו, אישרו וחתמו. לצורך מדידת הרייטיג. (תקנו אותי אם אני טועה, אך נדמה לי שקראו לזה 'נילסן'. או משהו דומה). וכל זאת, היות והניטור הזה מהווה חדירה לפרטיות.
גם אם בפרטיות הזו לא היה מה להסתיר (הרי אפילו פורנו לא שודר אז. לפחות במחוזותינו). ועדיין ידעו האחראים לדבר (וזכרו, והפנימו, ויישמו), כי עליהם לבקש ולקבל רשות ברורה ומתועדת, כדי לנטר את הרגלי הצפייה של צרכן הטלוויזיה הממוצע, היות וביתו ומעשיו בו, אם רגילים ואם לאו – פרטיים.

לכן, וברמה העקרונית, הממיר הדיגיטלי עיצבן אותי (כחודר לפרטיות), מעצם קיומו. וכאשר כל הארץ עברה אל העידן החדש הזה, פשוט ויתרתי על הטלוויזיה. החזרתי הממיר, כיביתי הטלוויזיה, אף כיסיתי אותה בבד, ומאז ועד היום אני חיה (יפה מאד, תודה רבה) בלי.

והנה הבהרת ביניים – פרטיות אינה מילה נרדפת להסתרה (!). השתמשתי בה לעיל כי חשיבה כזו מקובלת, אבל זה לא העניין. המילה פרטיות יכולה להגדיר דברים רבים אך בעיניי ולדעתי (ולצורך הנושא לשמו התכנסנו כאן עכשיו), עיקר הדברים הוא: זכות הבחירה.
ובמילים אחרות – זכותי (ככל אחד אחר מלבדי) להחליט בעצמי את מי לשתף בכל הקשור אלי, ובכלל זה – הרגלי הצפייה שלי (שבינינו? גם ככה מעולם לא באמת עניינו אף אחד).
ועדיין… בזמנו, מישהי (אותה חשבתי אז לחברה), בכל שיחה בנושא הזה, מיד זרקה לי את המילה – פרנויה.
מחיתי, אני מוחה ולעד אמחה, כנגד הניסיון לייחס את המושג הזה אלי.

ובסטייה קלה (נוספת) מהנושא אציין כי כדי שפרנויה תתקיים מלכתחילה, על הפרנואיד לייחס חשיבות למישהו אחר ממנו. ולא רק, אלא גם חשיבות מספקת כדי להיטרד ממה שאותו מישהו חושב או מרגיש. ולא רק, אלא טירדה מספקת על-מנת להיות מושפע ממנה (ולמשל, להחליט לעשות או לא לעשות משהו בהתאם לכל מה שיכול האחר לחשוב על המעשה, ובגללו – על העושה).
וזה נראה לי כלל בסיסי למדי. שלא לומר – היגיון צרוף (לפחות בעיניי).

וגם אם נכון מאד – אני מייחסת חשיבות רבה לרבים אחרים. אי אפשר, למשל, להתחשב באנשים ורגשותיהם, אם לא מיחסים לאנשים עצמם חשיבות. ונדמה לי כי פוסטים רבים שלי מוכיחים שאני לכל הפחות מנסה להתחשב ברגשות הקוראים (למרות שאף אחד לא מושלם, אני בטח שלא. וטל"ח).
עד לנושאים שממש חשובים לי. במקרים אלו גם התחשבות לא תעצור אותי מלהתבטא, אף אם אנסה בכל זאת שלא לפגוע ברגשות אחרים.

אבל במיוחד בכל הקשור לנושא הזה, הספציפי – הממירים – ממש לא מעניין אותי כהוא זה אם איש/אנשי-חברת-כבלים, ו/או מחשביהם, בכלל חושבים. או מרגישים. היות והממירים מהווים עניין עסקי.

למשל: לגמרי במקרה שמתי לב כי היום ה-13 לחודש נובמבר בשנת 2009 (אם זיכרוני אינו מטעני. ואם כן, אולי טעיתי בשנה אבל נדמה לי שלא) היה יום שישי.
באותו יום חברת הכבלים ביטלה את לוח השידורים בערוץ הסדרות, כדי לשדר במקומו מיני-סידרת-אימה. אין לי מושג למה. יום שישי ה-13 מהווה חלק מתרבות אחרת לגמרי. אבל זה כבר באמת לא שייך.
מאז ועד למועד בו כיביתי את הטלוויזיה שלי לעד (וכיסיתיה בבד), חזרו על עצמם עוד ימי שישי, אשר לגמרי במקרה היוו את היום ה-13 לאיזשהו חודש. ביטול לוח השידורים לא חזר על עצמו (וגם לזאת שמתי לב, מסיבות אותן כרגע אשמור לעצמי כי הללו באמת לא מתייחסות כלל לעניין).

וגם כאן – היגיון צרוף מציע את המסקנה: כי אותו יום שישי בנובמבר דאז נבדק, כנראה התגלתה בריחה המונית מסידרת האימה, ויתכן מאד כי בגלל הבדיקה הזו ותוצאותיה ביטול לוח השידורים הרגיל לא חזר על עצמו.
מכאן אני מסיקה כי חברת הכבלים הספציפית עליה אני מספרת אכן משתמשת ביכולת הטכנולוגית לבדוק באיזה ערוץ צופים הצופים.
(וכאן, אני חייבת לסייג: א) יתכן כי החברה קיבלה מחאות בדרכים נוספות, ו-ב) לא בדקתי בחברות שידור אחרות).

ובכל זאת, נראה לי הגיוני – כל עוד אנשי הטכנולוגיה ממשיכים לחדש ולהמציא, מובן שיימצאו מי שישתמשו בחידושים ובהמצאות. הרי כנראה (וגם זה רק הגיוני), שעצם השימוש העתידי/אפשרי, לכל הפחות במידה מסויימת, דוחף את אנשי הטכנולוגיה לחדש ולהמציא…

ואת כל זאת חשבתי, אמרתי בזמנו (וכעת גם כתבתי), עוד מבלי לחשוב בכלל על שימוש עוד יותר בלתי נאות…
זאת אומרת, עד שקמתי באחד הבקרים אל החדשות (מההדלפות), על הסוכנות הידועה והציתות

אין לי מושג אם הפרסום הזה נכון או בכלל יכול להתקיים. אך משהו בכל זאת נדמה לי הגיוני:
אם היכולת אכן קיימת, למה שלא ישתמשו בה בכל דרך אפשרית?

הוגש כחומר למחשבה (בנושא די רציני, גם אם קצת חייכתי פה ושם לאורך הכתיבה).
התנצלותי על הארכנות
L

נ.ב. כל זה מזכיר לי את ההתלהמות כנגד בידוק בטחוני בכניסות לקניונים. בשם הביטחון. לבידוק הזה (ודומיו) התרגלנו, הריהו אך הגיוני (ולצערי – אף מוצדק).
אבל איזה הבדל בין מה שאדם נושא בתיקו ברבים לבין מה שקורה בביתו (מבצרו). לחדירה הזו לפרטיות אני מאד מקווה שהאנושות לא תתרגל ולא תעבור לסדר היום… (בטח לא הטלוויזיוני).

בחיוך | With A Smile

"Video Killed the Radio Star"

"הוידאו הרג את כוכב הרדיו"

(Not entirely my choice of a title, but still…) Once upon a time there was a song. However, here we are, several years afterwards (and then some) and the radio is still here (at least in my own life) whereas the video (cassette recorder) is gone (as is the TV that ruled it).
I have no (operational) screens but this one, at which I'm looking right now, while typing these words, that will amount to the next post about to be published on this blog.

And this screen (what can I do, it is what is) is connected to a grandpa-computer. A truly ancient museum piece, that like any other grandpa is a bit rusty, forgetful, new acquaintances aren't as easy as they once were, and it is a bit hard of hearing (and in my case – of sounding too). So if I wanted some news, the same radio, despite being even more ancient than my computer (long may it live), is my source.

Come morning I get up and go to the kettle (oh, well, washing face, brushing teeth and then boiling water for the first caffeine dose of the day). And on my way I flick a switch and let there be voice, telling me every morning what happened the day before (almost. Not including the weekend, when there are different programs). And every 17:00 (television habits die hard. I loved the five o'clock edition before the TV disappeared from my life). And every 23:00 (after all I need to know what kind of day amounted to today). And sometimes, when something really happens, in between times.

And with all my thanks and gratitude to this device, that keeps my in the loop, I can't help but wonder…

Forget the repetition. That's as it should be. Hourly news should be repeated every hour for those who haven't previously heard, until replaced by new hourly news. But… What I really don't understand…

What are they thinking (or is it just the network I'm glued to?), that ALL their listeners are Polyglots?

I don't see myself as something special. Far from it. But it seems to me that like everyone in my position I too understand mainly my native language and English (or should I say "International"?).
And there, on the radio that tells me what's going on, they broadcast each and every speaker. And for some elusive reason they don't seem to care whether he (or she) speak my language or Arabic, English, Turkish, Russian, French, German, Persian, Egyptian, Hungarian, Japanese, Polish and the devil knows what else 'cause I surly can't decipher.

Do the honorable busy toilers (at their important work!) think that over the air waves the subtitles float towards the listeners as well?
So (a) I'm more than willing to trust their translation is accurate. And (b) if they have extra time between one commercial and the next (I'm not complaining. Not really. They too need to make a living to keep broadcasting) why would they waste both my and their time airing words most of us can't understand? Why not air a song instead?

Luckily listening can be done while… (any other activity). However I here by send forth a small hope for them to act differently.

Besides, I just recently heard that it may be that other radio stations in different parts of the world are not general-journalism-based but are there to broadcast a specific point of view. I find it hard to wrap my mind around this idea. So, reader, feel free to let me know what's it like in you province of the world and how you feel about it.

Excellent New Year everyone, full of good news
L

I'm sorry. For some reason, embedding the clip didn't work. To watch it, click here.


ובעברית:

(הכותרת לא ממש מבחירתי החופשית, אך בכ"ז –) היֹה היה פעם שיר. והנה, כמה וכמה (ועוד כמה) שנים לאחריו, עדיין הרדיו פה (לפחות בחיי-שלי) והוידאו (המכשיר) כבר לא (אף לא הטלוויזיה ששלטה בו).
מה לעשות ואין לי מרקעים (פועלים) מלבד זה בו אני צופה עכשיו, עת כתיבת מילים אלו, המצטרפות לפוסט, שעומד לעלות אל זה הבלוג.

והמסך הזה, (מה לעשות? גם זה מה יש) מחובר למחשב-סבא. מוצג מוזיאוני עתיק של ממש, שכמו כל סבא – קצת חורק, קצת שוכח, היכרויות חדשות מקשות עליו וחוץ מזה שהוא קצת לא שומע (ובמקרה שלי – גם לא משמיע). כך שאם בחדשות חפצתי, אותו רדיו, על אף עתיקותו ה-עוד-יותר-רבה ממחשבי (שיחיה!) – הוא ה-ספק.

ויהי בוקר, ואקום, ואלך אל הקומקום (טוב, נו – שטיפת פנים, צחצוח שיניים ואז הרתחת מים למנת הקפאין הראשונה של היום). ובדרכי – ואפליק את המתג, ויהי קול, המבשר לי בכל בוקר מה קרה אתמול (כמעט. לא כולל שבת, יום בו התוכניות אחרות). ובכל 17:00 (הרגלים טלוויזיונים קשה לשבור. מאד אהבתי את מהדורת החדשות של חמש, וגם ברדיו זה זמן היומן של היום). ובכל 23:00 (הרי אני גם צריכה לדעת לאיזה מן יום הסתכם היום). ולפעמים, במיוחד כשממש קורה משהו, גם בין-לבין.

ועם כל תודתי והוכרתי למכשיר הזה, המחבר אותי לאקטואליה (גם אם לא דרך האינפוזיה הישראלית, שנדמה כי מחוברת לכל וריד מלבד שלי) אין לי אלא לתהות…

ניחא החזרות. כמובן שיש לחזור על חדשות השעה בכל שעה, הן יש שלא שמעו בשעה הקודמת ויש לעדכנם, עד שחדשות חדשות מחליפות את קודמותיהן. אבל… מה שאני באמת לא מבינה…

מה הם חושבים להם שם, באולפנים (או, שמא, הדבר כך רק ברשת אליה אני מחוברת?), האם נדמה להם ש-כל מאזיניהם רב-לשוניים?

אני לא רואה את עצמי כמישהי מיוחדת. בכלל לא. נדמה לי שכמו כולם, גם אני מבינה בעיקר את שפתנו, ובנוסף לה, את השפה האנגלית (או "בינלאומית"?).
אבל הנה, ברדיו המספר לי מה קורה אצלנו ובעולם, משמיעים כל דובר. ומשום מה לא נראה שאכפת להם אם הוא (או היא) דוברים שפת עבר, או ערבית, אנגלית, טורקית, רוסית, צרפתית, גרמנית, פרסית, מצרית, הונגרית, יפנית, פולנית והשד יודע מה עוד כי אני בוודאי שבטח לא מסוגלת לפענח.

האם חושבים הנכבדים העוסקים במלאכה (החשובה!) כי מעל גלי האתר מרחפות אל השומעים גם כתוביות התרגום של גוף הטקסט?
אז (א) אני מוכנה ומזומנה לסמוך ידיי ולהאמין להם שתרגומם את הדברים מדוייק. ו-(ב) אם יש להם עודף זמן בין פרסומת אחת למשניה (ואני לא מקטרת. לא באמת. גם הם צריכים להתפרנס כדי להמשיך לשדר. ועדיף ככה על פני אגרה אזרחית), למה להם לבזבז את הזמן, שלהם ושלי גם יחד, בהשמעת דברים אותם הרוב לא מסוגל להבין? למה לא, במקום זאת, לשדר איזה שיר?

מזלי (ומזל כולנו, לדעתי) ששמיעה אפשרית תוך כדי… (מה שלא יהיה). אבל-ברם-אולם הריני שולחת מעל פני הרשת תקווה קטנה להתנהלות אחרת.

חוץ מזה, ממש לאחרונה שמעתי שיכול להיות ותחנות רדיו במחוזות אחרים אינן מבוססות עיתונות כללית אלא דעה ספציפית. די קשה לי (אם לשאול בכ"ז משפות אחרות) "לעטוף את המוח שלי" סביב הרעיון הזה. כך שאם מגיעים לכאן קוראים אחרים, הרגישו חופשי לספר לי איך זה אצלכם ומה דעתכם.

שנה אזרחית מעולה לכולם, רצופה בחדשות טובות
L

אני מצטערת, משום מה הטמעת הסרטון לא עובדת היום. לצפייה, קליק כאן.