תגית: ימי קורונה

טיפים | Useful Tips

טבעת מצב הרוח | Mood Rings

L Weaves Words4 תגובות

לעברית, קליק פה.

It is true – around these parts they canceled the restrictions on walking distances. There also was some talk about re-opening parks (though that did not really happen yet). It is also true that masks are still a Must, as are body-temperature tests at the entrance to shopping malls. However, a while back I suddenly remembered…

Way back, during the… (well, I don't really remember precisely. Maybe the eighties, or the nineties, although the web mentions a popularity during the seventies. Though during the seventies I was still a child, not buying jewelry to myself. Anyway, it so happened that) Mood Rings* burst onto our local world. Ever since then, I knew I had one of my own even if (I also knew) I never wore it.
Lately, versus all the talk about disease/fever/thermometers, I remembered that within this ring there is a liquid substance, that reacts to precisely this – body temperature.
Luckily (and happily), I did not get rid or it, even though I didn't ware it.

Therefore I looked (in more ways than one) and found. Both the ring itself, and some information about it (little of it and not either scientific or uniform) on the web.
But within all the pieces of information I found, it seems that everyone agrees that when the ring is green – the body temperature wearing it is normal and the blood pressure is not high.

I can add this: while the ring waits on my night stand, until now, it has been black. Yesterday we started experiencing a heat wave, that will worsen during the next few days. This morning I saw that the ring on the night stand is brown. Which leads me to think Black and Brown are also 'safe' colors.

Considering all the above mentioned, lately, every time I went out, I wore the ring. When approaching a temperature-check-stand, unavoidable these days, I threw a look. The ring is green? Wonderfully grate! The information encouraged me to go confident to the test, knowing all is well and I won't be denied entry.

And it seems there still are rings like this on offer* on-line. Anyone can feel free to use them as a portable, personal, available thermometer.
L

* Normally, I see Links as Recommendations. This time, however, among all the links I found to mood rings, I did not find any in English that tallied with what I remembered about the ring from the time it first came to my knowledge. Which is why I linked to the most minimal About.
The link to purchase is not a Recommendation either, but just an example.

ובעברית:

זה נכון. במחוזותינו ביטלו את מגבלות מרחק ההליכה. ואף דיברו על פתיחת הפארקים (אם כי זה עוד לא ממש קרה). עוד נכון כי עדיין חלה חובת המסיכה, ובדיקת חום הגוף בכניסה לכל קניון. אבל לא מזמן נזכרתי לפתע…

אי-אז, בשנות ה- … (ובכן, אני לא ממש זוכרת בדיוק. אולי שנות ה-80 ואולי ה-90, למרות שברשת מדובר בפופולריות בשנות ה-70 דווקא. אם כי בשנות השבעים הייתי ממש ילדה ולא קניתי תכשיטים לעצמי. ובכל מקרה, קרה כי…) טבעת מצב הרוח* התפרצה אל עולמנו המקומי. די מאז ידעתי כי גם לי יש טבעת כזו, אם כי (וגם את זה ידעתי) מעולם לא ענדתי אותה.
לאחרונה, עם כל הדיבורים על מחלות/חוֹם/מדים, נזכרתי כי בטבעת הזו כלוא חומר נוזלי, המגיב בדיוק לזה – לחום הגוף.
די במזל (ולשמחתי הנוכחית) לא נפטרתי ממנה, למרות שלא ענדתי אותה.

על כן חיפשתי (תרתי משמע) ומצאתי. הן את הטבעת עצמה והן את המידע (המזערי ולא מדעי ו/או אחיד) ברשת.
אבל בין כל פיסות המידע שמצאתי נדמה כי כולם מסכימים, שכאשר הטבעת ירוקה, חום הגוף העונד אותה ממוצע ולחץ הדם לא גבוה.

אני יכולה להוסיף את זה: כאשר הטבעת בהמתנה על שידת הלילה שלי, עד כה, הייתה שחורה. אתמול, כידוע, נכנסנו אל גל חוֹם, שעוד יחריף בימים הקרובים. הבוקר ראיתי את הטבעת על השידה חוּמה. וזה גורם לי לחשוב כי גם 'שחור' ו'חוּם' מהווים צבעים 'בטוחים'.

אי לכך ובהתאם לזאת, לאחרונה, בכל פעם שיצאתי מהבית ענדתי את הטבעת. לכשהתקרבתי אל עמדת מדידת-חום, מחויבת-מציאות בימינו, העפתי מבט. הטבעת ירוקה? נהדר ונפלא! המידע עודד אותי לגשת בביטחון אל הבדיקה, בידיעה כי הכל בסדר, ולא יסרבו לי כניסה.

ומסתבר כי עדיין ניתן לרכוש טבעות כאלו* ברשת. וכל אחד יכול להרגיש חופשי להשתמש בטבעת בתור מד-חום נייד, אישי וזמין.
L

* בדרך-כלל אני מתייחסת אל 'קישורים' כ'המלצות'. הפעם, הקישור ל'אודות' הטבעת בעברית התאים עם מה שזכור לי לגביה מזמן היכרותי הראשונה עם הטבעת (לא באנגלית, שם קישרתי אל תיאור מינימלי במיוחד).
בנוסף, גם הקישור אל ה'רכישה' לא מהווה המלצה, אלא רק הדגמה.

בחיוך | With A Smile·רגעי מחשבה | Thoughts

'עיניים ללא פנים' | 'Eyes Without A Face'

L Weaves Words2 תגובות

לעברית, קליק פה.

Lately I find myself humming Billy Idol's song from the eighties, even though the rest of the words do not really fit. Yet, most of us in the daily street seem to me to be 'eyes without a face', while we are all wearing some kind of a mask (not including the transparent masks, that seem to me detached and unfinished, without the rest of the protective space-suit one saw in the movies).

Beyond the slight difficulty in breathing through the mask (and the growing concern towards the temperatures rising in the summer) what bothered me most from the get go was – the absence of the smile. 'No human grace', creates a mental and emotional deprivation, when one cannot see the smile. Even if one can sometimes hear it in the tone of voice. Still – a deprivation.

Last week I passed a man wearing an illustrated mask. An illustration of a face. An exact completion of the very part of the face covered by the mask. Truly – it confused me for a moment. Next moment – I went on, tried not to stare and definitely avoided photographing.
I wondered about how like was the drawing compared to the real covered face.

However, the idea seemed nice to me. What the mask that I saw showed was a poker face. Devoid of an expression. Even if it is true that a smile is not always appropriate, still, I would have felt much more comfortable had the drawing been smiling. Welcoming.

In the meantime, the only ones that are still whole-faced in the daily street are animals. However… following a bit of the nightmarish dream I once had, I noticed a somewhat strange phenomena.
Once dark-colored cats close their eyes, their faces almost disappear. Becoming almost a blank slate, waiting for features…

מנקר בפארק | dozing at the park

It also seems that masks are here to stay awhile. I would prefer a smiling one, but will settle for what I have for now…
Hoping to be rid of all masks soon and forever (until next Halloween, or the one after)
L

Discover Prompts – Song, Music.

ובעברית:

בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי מזמזמת ביני לביני את שירו של בילי איידול משנות השמונים, למרות ששאר המילים לא כל כך מתאימות. בכל-זאת, רובנו ברחובות העיר נראים לי כ'עיניים ללא פנים', בעודנו חבושים במסיכות כאלו ואחרות (לא כולל את המסיכות השקופות, שנדמות לי תלושות ובלתי-גמורות, ללא שאר חליפת המגן החללית מסרטי המגיפות הבדיוניים).

מעבר לקושי הקל לנשום דרך המסיכה (והחשש ההולך ומתגבר מפני עליית המעלות בקיץ), מה שהפריע לי יותר מלכתחילה היה – היעדר החיוך. 'ללא חסד אנושי', נוצר חסך נפשי ורגשי, כאשר אי אפשר לראות את החיוך. גם אם לפעמים אפשר לשמוע אותו בצליל הקול. ועדיין – חסך.

בשבוע שעבר נתקלתי בגבר, חבוש במסיכה מאוירת. ציור של פנים. השלמה מדויקת, של ממש אותו חלק מהפנים המכוסה במסיכה. למען האמת, התבלבלתי לרגע. במשניהו המשכתי הלאה, השתדלתי שלא לבהות ובהחלט נמנעתי מלצלם.
תהיתי לגבי רמת הדמיון בין הציור לפנים האמיתיות, המכוסות.

אבל-ברם-אולם, הרעיון נראה לי יפה. ההמחשה שלו במסיכה שראיתי – פני פוקר. ללא כל הבעה. גם אם נכון שלא בכל מקום-זמן-מצב החיוך מתאים, נדמה לי שבכל-זאת, הייתי מרגישה נוח יותר אם הציור היה מחויך. מסביר פנים.

בינתיים, היחידים שנותרו שלמי פנים ברחוב היום-יום אלו בעלי החיים. אם כי… בעקבות חלום מעט מסויט שחלמתי באחד הלילות, שמתי לב לתופעה משונה-משהו.
ברגע שחתולים כהים עוצמים עיניים, הפנים שלהם כמו נמחקות. כמו לוח חלק, שמחכה לתווים…

מנקר בפארק | dozing at the park

עוד נדמה כי המסיכות כאן, וכאן תישארנה לאורך זמן. הייתי מעדיפה מסיכה מאוירת ומחויכת. בינתיים אסתפק במה שיש…
בתקווה להיפטר בקרוב ולעד מכל המסיכות (עד לפורים הבא)
L

רגעי טבע | Nature Moments

בידיהם | With Their Hands

L Weaves Words2 תגובות
אוקטובר 2018 October

There are those who get their nourishment with their own hands. Next to them, friends of humans, patiently await their generosity. Let's not forget them during these Corona days.

יש המשיגים לעצמם את מזונם במו ידיהם. ולידם, ידידיי האדם, ממתינים בסבלנות לנדיבותם. הבה נזכור גם אותם בימי קורונה אלו.

L

Discover Prompts – Hands.

I Don't Get It·בחיוך | With A Smile

הבניין המוזר | The Weird Building

L Weaves Words6 תגובות

Walking along a street interests me a little less than a walk in the park, seeing as the street is mostly business-like. One has to go from here the there, for a certain purpose, and come back. Along the way, one has to be careful crossing streets and of other dangers.
A walk in the park can be full of interest (animal, plant, inanimate) and one does not have to be too careful.

And yet, even a street can interest (me). Like in the case of the weirdest building I know:

הליכת רחוב מעניינת אותי מעט פחות מההליכה בפארק, היות והרחוב ענייני בעיקר. יש להגיע מפה לשם, לצורך כזה או אחר, ולחזור. על הדרך, יש גם להיזהר בחציית כבישים ומעוד סכנות.
הליכה בפארק יכולה להיות מוצפת עניין (חי, צומח, דומם) ולא חייבים להיזהר מדי.

ובכל-זאת, גם הרחוב יכול לעניין (אותי). כמו במקרה של הבניין המוזר ביותר שאני מכירה:

I still have not managed to understand whether the building of this edifice has finished, or not?

עוד לא הצלחתי להבין אם הבנייה של הבניין הזה הסתיימה, או שלא?

Though it might be that the (seemingly endless) building in the front has to do with another thing altogether. However, as long as this one goes, here's another angle:

אם כי יתכן כי הבנייה (הנצחית, כפי הנדמה) בחזית קשורה למבנה לגמרי אחר. אך כל עוד עסקינן במבנה הקיים, מזווית אחרת:

ובתקריב-מה | and in somewhat of a close-up

Of course, here too there is room for regret. In my own opinion, any human being is prone to think there is plenty of time. And if one has not yet done something (like, in this instance – I haven't got to the other side of this building, and/or even found out how to get there), it is not too bad. There's always the next time.
Until suddenly the order was issued way back when (a few weeks ago), that we can't leave our immediate surroundings. And thus severed in one fell swoop all the next times, till further notice…

כמובן, גם כאן יש מקום לחרטה. לדעתי, כל בן-אנוש תמיד חושב שיש זמן בשפע. ואם לא הספקנו משהו (כמו במקרה הזה – עוד לא הצלחתי להגיע אל צדו השני של הבניין, ו/או לגלות איך בכלל מגיעים לשם), לא נורא. בפעם הבאה.
עד שלפתע יצאה ההודעה אי-אז (לפני שבועות ספורים), שאין יותר להתרחק ממקומנו המיידי. ובכך קטעה בחטף את כל הפעמים הבאות, עד להודעה חדשה…

מחכה בקוצר רוח לפעם הבאה | Can hardly wait till the next time
L

Discover Prompts – Street

רגעי טבע | Nature Moments

לעת שחרית | At Dawn

L Weaves Words2 תגובות
מאי 2019 May

לעברית, קליק פה.

When I first came to look at this apartment, I met one of the neighbors. You should move in, she told me. It is a very quiet street. All day long you'll hear nothing but birdsong…

And it is true, there's a lot of tweets, caws, calls, shrieks and chat. Indeed.

But the noise? That just seems to be increasing.

That's how I opened a blog posting towards the end of 2018, which really was a very noisy year. And the noise slipped through to the beginning of 2019. There still are too many building sites around (one of them new), that keep the noise level up, even during Corona days.

However, around four-four-thirty before dawn, when all is silent, desisted and quiet, the bird-choir starts to wake up. And greet the new day even before it takes shape.
This choir calls, shrieks, chats and even sings well after sunrise.

Unfortunately, I am awake at these hours, through no fault of my own (seeing as there are neighbors who insist on waking me up at the most damnable hours). Fortunately, I am awake at these hours (and enjoying each time anew the welcome the new days is getting).

But as for photos, I don't have many (clear) ones of songbirds. Mainly of those that knock (after all rhythm is also necessary), the cawing and the shrieking kinds…

דררה דצמבר 2019 Rose-Ringed Parakeet December
נקר סורי אפריל 2017 Syrian Woodpecker April
שלדג לבן-חזה יוני 2019 White-Throated Kingfisher June
מיינה מצויה יוני 2019 Common Myna June
מיינה מצויה יוני 2019 Common Myna June

And it is also true that these days, when going out is restricted, I am very happy to have a window into nature
L

One of the photos I took in a far away street, in a different city, the other – in the public garden behind the building, and the rest out of the said window, including the top one.

Discover Prompts – Song

ובעברית:

כאשר רק הגעתי לראשונה לראות את הדירה הזו, הזדמן לי לפגוש אחת מהשכנות. כדאי לך לעבור לפה, אמרה לי. זה רחוב שקט מאד. כל היום שומעים רק ציוץ של ציפורים…

נכון, יש המון ציוצים של ציפורים, וקריאות ושריקות ופטפוטים. בהחלט.

אבל הרעש? זה רק נדמה כמתגבר.

כך פתחתי את אחד הפוסטים לקראת סוף שנת 2018, שאכן הייתה שנה מאד רועשת. והרעש העצום זלג אל תחילת 2019. עדיין יש בסביבה יותר מדי אתרי בניה (אחד מהם חדש), שממשיכים להרעיש, אפילו בימי קורונה.

אבל-ברם-אולם, בסביבות ארבע-ארבע-וחצי לפנות בוקר, כאשר הכל בסביבה שותק, שובת ושקט, מתחילה מקהלת-הציפורים להתעורר. ולקבל את פני היום החדש, עוד בטרם התהווה. המקהלה הזו קוראת, שורקת, מפטפטת ואפילו מזמרת עד אחרי הזריחה.

לצערי הרב, אני ערה בשעות האלה על לא עוול בכפי (היות ויש מי מהשכנים שמתעקשים להעיר אותי בשעות ארורות למדי). לשמחתי הרבה, אני ערה בשעות האלה (ונהנית בכל פעם מחדש מקבלת הפנים לה זוכה היום החדש).

אבל בכל הנוגע לצילום, אין לי הרבה תמונות (ברורות) של ציפורי שיר דווקא. אלא בעיקר של, הנוֹקשוֹת (כי גם המקצב נחוץ) הקוראות והצורמות…

דררה דצמבר 2019 Rose-Ringed Parakeet December
נקר סורי אפריל 2017 Syrian Woodpecker April
שלדג לבן-חזה יוני 2019 White-Throated Kingfisher June
מיינה מצויה יוני 2019 Common Myna June
מיינה מצויה יוני 2019 Common Myna June

ואכן, בימי מגבלות היציאה מהבית, אני מאד שמחה שיש לי חלון אל הטבע
L

את אחת התמונות צילמתי ברחוב רחוק מפה, בעיר אחרת, השנייה – בגינה מאחורי הבניין, והשאר מהחלון הנ"ל, כולל התמונה הראשית.

רגעי טבע | Nature Moments

סיפורי ציפורים | Birds Tales

L Weaves Words2 תגובות

לעברית, קליק פה.

Or – with no fun present, during Corona days, one can still throw a longing look back, with the hope for a better future:

One of the yesterdays, that now seems years ago (!) (though it happened not so long ago), I was standing at a bus station noshing on a local snack (salty, made of peanuts mostly). Suddenly I caught movement from the corner of my eye. I took a closer look. I saw a Myna bird, a bit fat, hopping towards me. Staring it's eye at me. Coming a bit closer. Staring it's other eye at me. Hopping even closer. Moving it's head to stare at me again with it's first eye.
In the end I got it – 'will the she-human care to share?'
And the she-human did. I drew a piece out, broke and crumbled it and shared. The first Myna pounce on the booty. Another Myna bird joined the party. I very much hope it didn't disturb their stomach. Anyway, I shared some more, and the birds didn't seem to mind (on the contrary), until the bus showed on the horizon. I closed the snack in my shopping bag and got on board.

And I learned from the Mynas. If I want to snap a shot or two, I should bring a proper offering.

The next times I went to the park (when I remembered) I took a slice of bread with me. I meant to share and (hopefully) snap some shots. I meant to sit on a bench and mimic a statue. If and when a bird would come close, I meant to crumble the slice and share. In my optimistic imagination I saw clear and precise photos of a White Wagtail and a Graceful Prinia (two of the smallest birds, which I would very much like to snap a good shot of, but haven't managed yet).

It did not happen.
Both White Wagtail and Graceful Prinia just steer clear of humans (and for ever I will regret that time, a while back, when I was sitting in the kitchen balcony reading and suddenly a Graceful Prinia landed on my un-used clothes line. At the time I feared moving, lest I would scare it. Which is why I didn't run to get the camera and commemorate the moment, that passed and did not repeat itself).

While going over past photos of the park that I have, with the present longing, while I cannot go there during Corona Days, I found this photo:

Really not a good photo, neither a clear one, yet – a White Wagtail nonetheless.

One of my most favorite birds ever, maybe because around these parts of the world, it heralds the Autumn…

While closed at home (mostly) and as long as winter is about to come to its' end (and soon the White Wagtails will fly away), I'm happy to have (at least) have these photos.

Still missing the park.
L

Photos from January 27, 2019

ובעברית:

או – באין הווה כיפי, בימי הקורונה, עדיין אפשר להעיף מבט מתגעגע אל העבר, בתקווה לעתיד טוב יותר:

באחד האתמולים, ש-עכשיו נדמה לי כלפני שנים (!) (אף כי זה קרה ממש לא מזמן), עמדתי בתחנת אוטובוס ונשנשתי מעט במבה. לפתע קלטתי תנועה בזוית הראיה. העפתי מבט ממוקד יותר. ראיתי ציפור מיינה, שמנמנה-משהו, מדלגת לעברי. לוטשת בי את עינה. מתקרבת עוד מעט. לוטשת בי את עינה השנייה. מדלגת קרוב יותר. מסיטה ראשה ללטוש בי שוב את עינה הראשונה.
בסופו של דבר הבנתי – 'האם תואיל בת האנוש לחלוק?'
ובת האנוש הואילה. שלפתי מהשקית, שברתי ופוררתי וחלקתי. המיינה הראשונה עטה על השלל. מיינה נוספת הצטרפה אל החגיגה. אני מאד מקווה כי הבמבה לא הרעה עם קיבתן. בכל מקרה, חלקתי עוד מעט, ולא נראה לי שהייתה לציפורים התנגדות (להיפך), עד שהאוטובוס נראה באופק. סגרתי את שקית הבמבה בשק הקניות ועליתי אל האוטובוס.

ולמדתי מהמיינות. אם אני רוצה לחטוף צילום-שניים, כדאי שאביא תשורה הולמת.

בפעמים הבאות שהלכתי אל הפארק (כאשר זכרתי) לקחתי איתי פרוסת לחם. התכוונתי לחלוק ו(בשאיפה!) להשיג תמונות. התכוונתי לשבת על ספסל ולדמות לפסל. ואם וכאשר תתקרב ציפור, לפורר ולחלוק. בדמיוני האופטימי ראיתי תמונות תקריב ברורות ומדויקות של נחליאלי ופשוש (שתי הציפורים הקטנות ביותר, אותן הייתי מאד רוצה לצלם, אך טרם הצלחתי).

זה לא קרה.
גם נחליאלי וגם פשוש פשוט מתרחקים מבני אנוש (ולעד אתחרט על אותה פעם, די מזמן, שישבתי במרפסת המטבח וקראתי ולפתע פשוש נחת על חבלי הכביסה הלא-בשימוש שלי. בזמנו – חששתי לזוז, פן אבהיל. לכן לא רצתי להביא את המצלמה ולהנציח את הרגע, אשר חלף-עבר ולא חזר על עצמו).

בעודי עוברת על תמונות הפארק שיש לי, בגעגוע הנוכחי, בעת שאסור לי ללכת לשם בימי הקורונה, מצאתי את התמונה הזו:

ממש לא תמונה טובה, או ברורה, ובכל-זאת – נחליאלי.

אחת הציפורים האהובות עלי במיוחד, אולי בגלל בשורת הסתיו…

בעודי סגורה בבית (רוב הזמן) ובעוד החורף בדרכו להיגמר (ותיכף נחליאלים יעופו לדרכם) אני שמחה שהשגתי לפחות את אלו.

עדיין מתגעגעת אל הפארק
L

התמונות מה-27 לינואר, 2019

ונוסטלגיה ישראלית…