תגית: צילום

רגעי צילום | Pix Moments

ללא כותרת | Title-less

L Weaves Words6 תגובות

During the last month I remembered that in my youth I used to experiment with different photographing options. Which is probably why on last Wednesday, when I found a few leisure moments, I fooled around (or went Crazy) a bit with the camera.
As of now, I still haven't found the right title. However, these are the results:

בחודש שעבר נזכרתי כי בצעירותי נהגתי להתנסות בצילומים שונים ומשונים. לכן (ככל הנראה), כאשר ביום רביעי האחרון (יום העצמאות במחוזותינו) מצאתי אי-אילו רגעי פנאי, השתעשעתי ( או השתגעתי) מעט עם המצלמה.
נכון לרגעי כתיבת מילים אלו, עדיין לא מצאתי את הכותרת המתאימה. אבל-ברם-אולם, הנה התוצאות:

גירסא א' | Version A

וגירסא ב' | and Version B

If you don't think this worthy, no problem. Ignore it and I won't mind. But if you do, I would like to know: which version do you like better – A or B? And there is no need to explain (!), unless you want to.
Also, if you have an idea for a title, I'd like to know that too.

אם לא נראה לך ראוי, אין בעיה. היעדר כל תגובה לא יעליב אותי. אבל אם כן, אשמח לדעת: איזו גירסא נראית לך יותר, א' או ב'? ואין שום צורך לפרט (!), אלא אם זה רצונך.
במקביל, אם יש לך רעיון לכותרת – גם לזו אשמח.

L

PS, If you don't need an explanation, feel free to skip the following. If you do, this is it:
I have a coffee-table that is made of black painted metal (the stripe in the photo), its' (upper, in this case) surface – gray glass (in A – under the stripe; B – to its' left). On the surface I stood an Old ring on its' side. I found out it reflected in the surface. A is the version I actually photographed. B is the version I flipped the photo on its' side.

נ.ב. מי שלא זקוק להסבר, מוזמן לדלג על חלק זה. מי ש-כן – בבקשה:
יש לי שולחן סלון נמוך שנוצר ממתכת צבועה בשחור (הפס בתמונה), משטחו (העליון במקרה הזה) – זכוכית אפורה (ב-א' – מתחת לפס; ב-ב' – לשמאלו). על המשטח העמדתי טבעת ישנה על צידה. גיליתי כי הטבעת משתקפת במשטח השולחן. א' זו הגירסא שממש צילמתי. ב' זו הגירסא בה הפכתי את התמונה על צידה.

-0-

A later addition – it seems we all agree that version A is better. That was also my gut instinct, but only reading @tastymountaingoodness's comment I understood why.
Still considering title options.

תוספת מאוחרת – נדמה שהגענו להסכמה שגירסא א' עדיפה. זו גם הייתה תחושת הבטן שלי, אך רק לקריאת התגובה של tastymountaingoodness הבנתי למה.
עדיין שוקלת אפשרויות לכותרת.

I Don't Get It·בחיוך | With A Smile

הבניין המוזר | The Weird Building

L Weaves Words6 תגובות

Walking along a street interests me a little less than a walk in the park, seeing as the street is mostly business-like. One has to go from here the there, for a certain purpose, and come back. Along the way, one has to be careful crossing streets and of other dangers.
A walk in the park can be full of interest (animal, plant, inanimate) and one does not have to be too careful.

And yet, even a street can interest (me). Like in the case of the weirdest building I know:

הליכת רחוב מעניינת אותי מעט פחות מההליכה בפארק, היות והרחוב ענייני בעיקר. יש להגיע מפה לשם, לצורך כזה או אחר, ולחזור. על הדרך, יש גם להיזהר בחציית כבישים ומעוד סכנות.
הליכה בפארק יכולה להיות מוצפת עניין (חי, צומח, דומם) ולא חייבים להיזהר מדי.

ובכל-זאת, גם הרחוב יכול לעניין (אותי). כמו במקרה של הבניין המוזר ביותר שאני מכירה:

I still have not managed to understand whether the building of this edifice has finished, or not?

עוד לא הצלחתי להבין אם הבנייה של הבניין הזה הסתיימה, או שלא?

Though it might be that the (seemingly endless) building in the front has to do with another thing altogether. However, as long as this one goes, here's another angle:

אם כי יתכן כי הבנייה (הנצחית, כפי הנדמה) בחזית קשורה למבנה לגמרי אחר. אך כל עוד עסקינן במבנה הקיים, מזווית אחרת:

ובתקריב-מה | and in somewhat of a close-up

Of course, here too there is room for regret. In my own opinion, any human being is prone to think there is plenty of time. And if one has not yet done something (like, in this instance – I haven't got to the other side of this building, and/or even found out how to get there), it is not too bad. There's always the next time.
Until suddenly the order was issued way back when (a few weeks ago), that we can't leave our immediate surroundings. And thus severed in one fell swoop all the next times, till further notice…

כמובן, גם כאן יש מקום לחרטה. לדעתי, כל בן-אנוש תמיד חושב שיש זמן בשפע. ואם לא הספקנו משהו (כמו במקרה הזה – עוד לא הצלחתי להגיע אל צדו השני של הבניין, ו/או לגלות איך בכלל מגיעים לשם), לא נורא. בפעם הבאה.
עד שלפתע יצאה ההודעה אי-אז (לפני שבועות ספורים), שאין יותר להתרחק ממקומנו המיידי. ובכך קטעה בחטף את כל הפעמים הבאות, עד להודעה חדשה…

מחכה בקוצר רוח לפעם הבאה | Can hardly wait till the next time
L

Discover Prompts – Street

המיוחדים | Special Moments

חמש שנים | Five Years

L Weaves Words2 תגובות

לעברית, קליק פה.

I logged on this morning to check my blog and found a surprise. The system informed me that today, five years ago, I opened this blog…
Normally, I don't note blog-b-days. But five years… this I have to relate to. It is quite a period…

I stared writing a long time before I begun taking photos. I've been writing since early childhood. But as a child, dad needed time to learn to trust me with his complex camera. So he didn't start teaching me photography even when they gave me my first camera – an automatic Olympus. I think I was about 9 or 10 years old by then. And, besides, what is there to teach with an automatic camera?
A few years later dad did teach me how to use his camera. The sophisticated one. That needed adjusting speed and aperture.
I inherited it.
But it is an old and heavy camera (and no longer functioning).

At the age of twenty I visited the United States of America. I came back with my own sophisticated Minolta. I loved it. I loved taking photos with it. However, not even as an amateur, but as documenting moments. That is more or less how I still see myself. No pretensions whatsoever.

Then, all of a sudden, the 2000's happened upon us all. The film was pushed away by the digital. It became cumbersome (baying the film, shooting, having it developed…). I abandoned my Minolta in the cupboard by the beginning of the millennium.

Although I've been writing throughout. Usually to the drawer. That is up until my first (local) blog. There I opened the drawer. Even here, at wordpress, I mainly wrote at first.
That is why I thought my knick appropriate – L Weaves Words. That is what writing is about.

And here I have to put in a word or two about blogs in general. From the beginning, at my first local blog, and here as well, I've been exposed to some wonderful photos. It seems to me that through these, as a grown woman, I started learning how to look at things. Which is the reason that when I started putting my hands on photographic instruments (an old phone first, a tablet later), I snapped shots. Some of which I even uploaded to this blog.
But luckily, at my birthday in 2017, I bought myself my first digital camera as a present. A small and automatic Nikon.

Pretty soon I started uploading photos (the second). I have a feeling this happened about the middle of this five-years period.
And suddenly I am asking myself – does my knick still fit?
Or is it that these two parts of me are seeking the way to unite to the same blog and find some balance?

But that is the growth process. From a new born to a toddler, from first hesitant steps to surer ones. And still – the way forward is open.

But as long as I'm about photography, and this is a kind of a sum-up blog posting, I went through all the photos that I uploaded through time.
As far as photos go… well, I like the last one the best (so far).
As far as blogging goes, the most fun was A Clandestine Encounter.

And just like my first ever blog posting here (unfortunately, not translated), this time too I will wish my blog and me –
'Bonne chance' for the next five years
L

ובעברית:

חמש שנים

התחברתי הבוקר לבדוק את הבלוג ומצאתי הפתעה. המערכת הודיעה לי שהיום בדיוק, לפני חמש שנים, פתחתי את הבלוג…
בדרך כלל אני לא מציינת בלוגולדת. אבל חמש שנים… לזה מוכרחים להתייחס. זו כבר חתיכת תקופה…

התחלתי לכתוב הרבה לפני שהתחלתי לצלם. לכתוב אני כותבת מילדותי המוקדמת. אבל בתור ילדה, אבא שלי נדרש לזמן עד שלמד לסמוך עלי עם המצלמה המורכבת שלו. לכן לא התחיל ללמד אותי לצלם, אפילו כאשר קנו לי את המצלמה הראשונה שלי – אולימפוס אוטומטית. נדמה לי שבסביבות כיתה ד' או ה'. ומה יש ללמד באוטומט?
כעבור כמה שנים אבא לימד אותי גם לצלם במצלמה שלו. המתוחכמת. המצריכה כיוון פתיחה ומהירות של צמצם.
ירשתי אותה.
אבל זו מצלמה ישנה וכבדה (וכבר לא מתפקדת).

את הטיול שלאחר הצבא שלי הקדשתי לארה"ב. משם חזרתי עם המינולטה המתוחכמת שלי. אהבתי אותה. אהבתי לצלם בה. אבל אפילו לא כחובבת, אלא כמתעדת. פחות או יותר ככה אני רואה את עצמי עדיין. ללא שום יומרות.

אם כי לפתע התרגשו על כולנו שנות האלפיים. הפילם הלך ונדחק מפני הדיגיטל. העניין כבר לא השתלם (קניית הסרט, צילומו, הדאגה לפיתוחו…). נטשתי את המינולטה בארון די בתחילת האלף.

אם כי מאז ומתמיד עדיין כתבתי. בדרך-כלל אל המגרה. עד הבלוג (המקומי) הראשון שלי. לשם פתחתי את המגרה. גם כאן, כאשר רק הגעתי אל ה-וורדפרס, בעיקר כתבתי.
לכן גם נראה לי הכינוי שבחרתי כמתאים – L אורגת מילים. זו, הרי, מלאכת הכתיבה.

אבל פה אני חייבת להכניס מילה או שתיים על בלוגים בכלל. עוד בזה המקומי וגם כאן, נחשפתי לצילומים מדהימים. ונדמה לי שדרכם, כאישה בוגרת, התחלתי ללמוד איך לראות דברים. לכן, כאשר החלו להגיע אל ידיי מכשירים מצלמים (בתחילה טלפון ישן. בהמשך טבלט), אמנם צילמתי. וחלק מהתמונות אף העליתי אל הבלוג.
אבל לשמחתי, הגיע יום ההולדת שלי בשנת 2017, וקניתי לי כמתנה את המצלמה הדיגיטלית שלי – ניקון קטנה ואוטומטית.

די מיד התחלתי להעלות תמונות שלה אל הבלוג (הפוסט השני). לתחושתי, זה קרה בערך באמצע חמשת השנים הללו.
ולפתע אני שואלת את עצמי – האם הכינוי שלי עדיין מתאים?
או שמא שני החלקים האלו בי מחפשים את הדרך להתאחד אל אותו בלוג ולמצוא את האיזון?

אבל זה בדיוק תהליך הצמיחה. מרך נולד אל פעוט, מצעדים ראשוניים מהוססים אל צעדים יותר בטוחים. ועדיין – הדרך קדימה פתוחה.

אם כי אם עסקתי בצילום, ובכל-זאת, זה מעין פוסט-סיכום, עברתי שוב על כל התמונות שהעליתי לפה במשך הזמן.
ומבחינת הצילומים… ובכן, האחרון שבהם הכי מוצא חן בעיניי מבין כולם (בינתיים).
ומבחינת הפוסטים עצמם, הכי כיפי היה 'מפגש חשאי'.

וכמו בפוסט הראשון שלי פה, כך גם הפעם אאחל לבלוג שלי ולעצמי –
'בון שאנס' לחמש השנים הבאות
L

I Don't Get It·בחיוך | With A Smile

הבניין המסוּבב | The Twisted Building

L Weaves Words2 תגובות
מראה מעיר אחרת | Seen from another city

I've heard this building described as nice, beautiful, gorgeous, stunning, lovely, amazing. I didn't argue with it then, I still don't now, and never will – each to his/her own taste.

שמעתי את הבניין הזה מתואר כ-נאה, יפהפה, נהדר, מהמם, מקסים, מדהים. לא התווכחתי אז, עדיין לא עכשיו, ולעד לא אתווכח על טעם וריח.

But for me? Should I want to be nice, I'd say this building is dancing. Otherwise, I'll say it looks drunk.

אך מצדי? אם ארצה להיות נחמדה, אוֹמַר שהבניין הזה רוקד. אם לא, אומר שנראה לי שיכור.

That's because in any case (to my great sorrow), each time I saw this building I got dizzy…

וזאת מפני שבכל מקרה (לצערי הגדול-עצום-ורב), בכל פעם שראיתי את הבניין הזה, חטפתי סחרחורת…

(strange and weird – up to this building, it always happened to me while up and looking down, never down looking up. But there's always a first).

(מוזר ומשונה – עד אל הבניין הזה, זה תמיד קרה לי כאשר למעלה ומביטה מטה, מעולם לא מלמטה במבט מעלה. אך תמיד יש פעם ראשונה).

מראה מעיר שלישית | Seen from a third city
מראה מעיר שלישית | Seen from a third city

And how do you like the building?
L

ואיך בניין זה נראה לך?
L

P.S. this building stands 53 stories tall. Just last week I read someplace there are plans to build a new one, not too far from this, but to 120 stories tall. And I have to wonder… why?

נ.ב. הבניין הזה בגובה 53 קומות. רק בשבוע שעבר קראתי במקום כלשהו כי מתוכנן בניין חדש, לא כל כך רחוק, בן 120 קומות. ואני חייבת לתהות… למה?

בחיוך | With A Smile·רגעי טבע | Nature Moments

אלימות | Violence

L Weaves Words2 תגובות

This is the second time this season that I arrive at the park and meet violence.

פעם שנייה העונה שאני מגיעה אל הפארק ופוגשת אלימות.

This time not against me, unlike the last time (when a couple of Egyptian Geese nearly attacked me). I didn't catch the Cormorant's beak snapping at the too-close Heron. And does it surprise anyone else that it was the Heron, delicate and slender, that won? And is it a sign of things to come?

הפעם, לא כנגדי, שלא כבפעם הקודמת (בה שתי יאוריות כמעט תקפו אותי). לא תפסתי את הקורמורן מנסה לנגוס באנפה הקרובה-מדי. והאם זה מפתיע עוד מישהו שדווקא האנפה, העדינה והדקיקה, ניצחה? והאם זה אות לבאות?

Well, I haven't seen a gray Heron since November 2017… so I got a bit carried away with the first.

ובכן, אנפה אפורה לא ראיתי מנובמבר 2017… לכן קצת נסחפתי עם הראשונה.

והשנייה התעופפה להצטרף אל הלבנית | And the second flew to join the Egret

באיחול יום טוב לכולם | Wishing a good day to everyone
L

בחיוך | With A Smile

חתולת גג ותעלומותיה

L Weaves Words2 תגובות

For English, click here.

מבט ראשון זירז אותי לתעד. ומאז המשכתי: מקום טוב לנמנם…

מסווה נפלא לצייד…

ולא הספקתי לתעד את החקירות שלה ב-, ואת ההתרווחות שלה על, הגג עצמו, זמנים בהם נדמתה כחושבת – 'כל זה שלי…'.
מרוב התלהבות ממנה שכחתי כי חתולים לא אוהבים שמסתכלים עליהם. והחתולה הזו מצחיקה מההיבט הזה. את התעלומה הזו (מה היא עושה שם? תעלומה שליוותה אותי מהצילום הראשון) כבר הצלחתי לפענח. זה מה שהיא עושה: יושבת ובוהה בחלון כזה או אחר, בנסותה להפנט את הדייר/ת להאכיל אותה. אבל כנראה לא אוהבת כשמסתכלים עליה חזרה.
כך שלאחרונה, אם היא קולטת את האישה המשוגעת, היא נעלמת. 'משוגעת' מבחינתה בגלל שגם לא התהפנטתי להאכיל אותה (איך יכולתי? לא גג שלי, לא לי להפיל עליו דברים, שגם ככה אין לי גישה או דרך לנקות אחריה בהמשך) וגם מחוברת ליד שלי הקופסא השחורה המוזרה עם הגליל הכסוף הבולט (כלומר – המצלמה).

כך שגם את התעלומה הזו פתרתי (כלומר – מה קרה לה שהפסיקה לחקור ולנוח על הגג. וכמובן, הפסקתי להעיק עליה במבטיי), אך תעלומה אחרת נותרה בעינה – איך החתולה הזו בכלל עולה על גג ההרחבה של השכנים מלכתחילה? במיוחד בהתחשב בעובדה שהשכנים מלמטה אוהבים כלבים, ותמיד יש להם אחד כזה, ובדרך כלל משוחרר חופשי בחצר…

ובכן, ככה זה נראה באופן כללי:

מקרא: מימין – חבלי הכביסה של השכנה מימין. באמצע – גדה חיה. משמאל השכנים שמשמאל, אשר הוסיפו גגון מעל השביל בין ביתם לבין הגדר החיה.
מאז הגגון, הגנן המזדמן גוזם (מימין) מהצד ומלמעלה, עד לאן שמצליח להגיע/לראות. מה שגורם לכל מה שלא נגזם לכסות את הגגון.

חתולתנו הנדונה מטפסת בגדר החיה ועולה על הגגון, אם מהצד הקרוב שלו (מגינת השכנה ובצמוד אל קיר המבנה) ואם מהמרוחק (הנראה בצילום לעיל, מהגינה המקדימה את זו של השכנה). וממנו, הקפיצה אל הגג קצרה (אולי מטר).

לדעתי האישית, זו חתולה נבונה למדי. היו עוד מבני מינה שגילו את גג הרעפים שמעליי, והחלל בינו לביני (מעל לתקרה שלי). אבל הללו התייחסו אל זה כאל מסלול מרוצים. חדשות לבקרים (או, נכון יותר – לילות, בעת שישנתי והעירו אותי) נהגו לנחות בכבדות (ממש מעל לראש שלי) ולשעוט על פני החלל. ולפעמים – מספר פעמים באותו לילה.
חתולה זו, לעומת קודמיה, קבעה בחלל הגג את משכנה (ברוב הלילות, אם כי לא תמיד). די חכם מצדה, היות וזה מגן עליה (במידת-מה) מהחורף. אולי המקום לא חם במיוחד, בוודאי מאובק, מטונף וטחוב. אך לכל הפחות החלל הזה מוגן מרוח (אולי) וגשם (בעיקר).

וזהו, זה פתרון התעלומות.
ולהקראות בשמחות
L

בחיוך | With A Smile·רגעי מחשבה | Thoughts

The Sides of the Coin

L Weaves Words2 תגובות

לעברית, קליק פה.

For a while now I've been bothered by the idea that "there are two sides to every coin".
Whoever coined this idiom, I have a feeling that they meant well:
That they wanted to say – watch out. What seems clear may be just one aspect, but let's not forget there could always be another.

Does anyone else see where this idea fails?

Well, despite the well-meaning intention to expand thought, this idea actually limits the options – to only two.
As if there could not be a third, fourth, tenth side to anything and everything. Even a coin…
So, being bothered as I was, at some point I observed and experimented (in an uncontrolled environment) and made a (not at all shocking) discovery:

Every coin has at least three (!) sides.

It is not just the symbol side and the number side. A coin also has a thickness.
Therefore it always has a third side – the circumference.
Albeit thin and easy to ignore, still it exists nevertheless.

I also found that some coins (like the one on the left in the above photo, that is Hungarian) have even more sides to them:
the symbol side + the number side + the outer edge of the one white metal + the inner rim of it + the circumference of the other golden metal within = (to my own count make) 5 sides…

However, when trying to find a real-life example for this, I-myself failed. (Was I limited by the original two-sided-coin idea?)

That is – until I remembered this old shot:

Seemingly a very simple shot, in which nothing happens. But I will now analyze it a bit and add the missing details:

First – it is rather surprising to walk in the everyday, mundane street, and meet a free balloon devoid of a person coming my way (1).
On second thought (2) – I rather liked the overall shot (which is why I snapped it).
Right after clicking, other thoughts came aboard – (3) did a child lose it and now he (or she) are sad?; (4) did it break free from a shop along the street, selling it and the like?; (5) was there a party planed in one of the apartments around (it was mainly a residential street, until the shopping center ahead) and one of the balloons emancipated itself?
I haven't a clue. But, oh, this last thought reminded me of the time I lost my personal liking of balloons (6):

It was years and years ago. I was living alone.
It was my birthday.
I came home at the end of the day, expecting an empty apartment, as usual. Opening the door, the light from the stairwell spilled into the darker apartment, almost reaching (yet not quite) something rounded at a somewhat unreasonable hight. Which immediately made me feel it is the head of a too tall someone (therefore much more threatening than just a someone being where there should be no one at all).
Really trembling I turned on more light and found a balloon stuck there. One of many…
It turned out that some friends that lived nearby, having a key (for emergencies only) took it upon themselves to decorate for the occasion.
Yet another well-meaning intention that rather missed its mark. For I am sure they didn't want to give me a heart attack as a birthday present (or erase ten years of my life).

And these were the six aspects of the seemingly simple balloon.
I'm sure there could be more, of which I'm too limited (by my own experience) to think. So whoever sees more, is welcome to share in a comment.
L

P.S. Suddenly, during the weekly clean-up, the penny dropped – the only thing that truly has only two sides is…

a dish cloth…

ובעברית:

צדי המטבע

זה זמן שהרעיון כי "לכל מטבע שני צדדים" (או "הצד השני של המטבע") מטריד אותי.

יהיה מי שהיה זה (או זו) שטבעו את מטבע הלשון הזה, לתחושתי האישית – הכוונה המקורית הייתה חיובית:
כלומר, רצו לומר – שימו לב. אולי מה שנדמה הכי ברור זה צד אחד בלבד, אבל בל נשכח שתמיד יכול להיות עוד צד.

האם עוד מישהו רואה איפה הרעיון הזה נכשל?

ובכן, על אף שהכוונה כנראה הייתה הרחבת המחשבה, המשפט הזה דווקא מגביל: לשני צדדים בלבד.
כמו לא יכול להיות צד שלישי, רביעי, עשירי… לכל דבר ועניין. אפילו למטבע…
לכן, בהיותי מוטרדת, באיזשהו שלב בחנתי, ניסיתי והתנסיתי (בסביבה לא מבוקרת) ועליתי על תגלית (ממש לא מרעישה):

התברר לי שלכל מטבע יש לפחות שלושה (!) צדדים.

הרי אין זה רק צד הסמל וצד המספר. למטבע יש גם עובי.
כך שתמיד יש לו גם את הצד השלישי – ההיקף.
אמנם דק וכזה שממנו קל להתעלם, אך בכל זאת ממשיך להתקיים.

עוד גיליתי כי למטבע עשרת השקלים יש אפילו יותר היבטים:
צד הסמל + צד המספר + היקף חיצוני של החלק המוכסף + היקף פנימי של החלק המוכסף + היקף חיצוני של החלק המוזהב = (לספירתי) 5 צדדים…

אך כשניסיתי לחשוב על דוגמה לכך מהחיים, אני-עצמי נכשלתי. (האם הוגבלתי על-ידי רעיון המטבע המקורי?)

כלומר – עד שלפתע נזכרתי בצילום הזה:

לכאורה, צילום מאד פשוט, שלא קורה בו הרבה. אך הריני לנתח קמעה, ולהוסיף את הפרטים שלא מופיעים בתמונה:

תחילה – זה די מפתיע ללכת ברחוב היום-יומי הרגיל ולפתע לפגוש בלון משוחרר, נטול-איש, מתקדם לעברי מהכיוון הנגדי (1).
במחשבה שנייה (2) – אהבתי את התמונה הכללית (לכן צילמתי).
ומיד לאחר שהקלקתי, החלו מחשבות נוספות לצוץ – (3) האם ילד איבד בלון, ועכשיו הוא (או היא) עצובים?; (4) האם הבלון חמק לחופשי מחנות בהמשך הרחוב, שמוכרת אותו ושכמותו?; (5) או שמא מתוכננת חגיגה באחד הבתים הסמוכים (זה רחוב מגורים בעיקרו, עד לחנויות בהמשכו) ואחד הבלונים ברח אל עצמאותו?
אין לי מושג. אבל, הו, זה הזכיר לי את ההזדמנות בה איבדתי את חיבתי האישית אל בלונים (6):

היה זה לפני שנים על גבי שנים. גרתי לבד.
הגיע יום הולדתי.
חזרתי הביתה בסוף היום, מצפה למצוא דירה ריקה, כהרגלי. בפותחי את הדלת, אור המדרגות חדר מעט אל חלל הדירה האפלולי. וכמעט הגיע (אם כי לא ממש) אל משהו מעוגל, בגובה קצת לא הכי סביר, אשר מיד העלה בדעתי את החשש שזה ראשו של מישהו גבוה מדי (ולכן עוד יותר מאיים מאשר סתם מישהו שנמצא במקום בו לא אמור להיות אף אחד).
בחיל ורעדה הדלקתי אור וגיליתי בלון מודבק שם. אחד מני רבים…
התברר שחברות שגרו לא רחוק, להן היה מפתח (למקרי חירום), החליטו (על דעת עצמן) לקשט את הדירה לכבוד המאורע.
והנה עוד מטרה טובה שקצת החמיצה את הכוונה. כי אני משוכנעת שלא רצו להעניק לי התקף לב כמתנת יום הולדת (או למחוק לי עשר שנות חיים).

והרי לנו ששת ההיבטים של הבלון הלכאורה פשוט הזה.
ואני משוכנעת שיכולים להתקיים עוד, עליהם הוגבלתי (על-ידי ניסיוני האישי) מכדי לחשוב. לכן, מי שרואה עוד, מוזמן לשתף בתגובות.
L

נ.ב. לפתע פתאום, בזמן הניקיון השבועי, נחת האסימון – הדבר היחידי שבאמת יש לו אך ורק שני צדדים, זה…

סמרטוט…