בחיוך | With A Smile·רגעי ספר | Book Moments

לימוד יכול להרוס | Learning Can Ruin

לעברית, קליק פה.

Way back in the mid 2000s, I went to a few writing workshops. In some of which I actually managed to learn something.
However, woe was me! To my absolute amazement I found out that what I learned ruined my reading!
Meaning – I couldn't re-read books I used to enjoy in the past, having not been written according to the instructor's ideas about writing (not those above!).

The years passed and the Covid-disaster landed on all of us, with its' plethora of lockdowns. Any moment I would have started to clime on the walls. To save myself and my sanity, I embarked on a personal enterprise – to re-read my entire private library.

Which reminds me… during the only year I lived with a room-mate, when the annual book-fair started, we went together to the one in the bigger city. And we stopped thunder-struck facing the enormity of the event. "You go this way" my room-mate pointed. "I'll go that way. And pick up a few books, so we'll have some at home" she ordered and tuned.
'Almost as if sending me to get two kilos of tomatoes' I thought to myself. And with a slight obsession the thought accompanied me through the years since. Each time I went to the book fair I wondered how many kilos of books I'll come back with this time?

Well, with time I managed to pick up quite a few kilos to re-read. Of course, I started with Jane Austen (my all-time favorite author). After her books I moved on to the murder/mystery department, with bated breath anticipating the Agathat Christie shelf. Following which awaited me the two fantasy shelfs (where I found a couple of gems, of which I remembered not a word, therefore I enjoyed both immensely. I also found a huge disappointment but I'll pass that by). And the enterprise goes on (now I'm having fun in Narnia!).

However, I found a shocking discovery! There is hope!
One can forget what one has learned (in the first paragraph). And sometimes that's for the better, for by forgetting one can find enjoyment anew.
All it needs is time (and plenty of it to pass) so as books that have been ruined for me will interest and sweep me again.

Wishing fun to everyone
(as much as possible, especially during this week, that saw my birth day. I am having a nice week only due to the books. The rest hasn't been much)


אי-אז, בסביבות אמצע שנות ה-2000, השתתפתי באי-אילו סדנאות כתיבה. בחלקן אפילו הצלחתי ללמוד משהו.
אבל-ברם-אולם, שוד ושבר! לתדהמתי המוחלטת גיליתי, שמה שלמדתי הרס לי את הקריאה!
כלומר – לא יכולתי לקרוא שוב ספרים מהם נהניתי בעבר, שלא נכתבו בהתאם לדעותיו של המדריך לגבי כתיבה (לא הספרים שבתמונה!).

חלפו השנים ונחת על כולנו האסון הקורוני, על שפע סגריו השונים. אוטוטו והייתי מטפסת על הקירות. על מנת להציל את עצמי ואת שפיותי, פצחתי במבצע אישי – לקרוא מחדש את הספרייה הפרטית שלי.

מה שמזכיר לי… בשנה היחידה בה גרתי עם שותפה לדירה, בהגיע שבוע הספר, הלכנו יחד אל היריד התל-אביבי. הגענו ונעצרנו הלומות רעם למול גודל המאורע. "את – לכי לכיוון הזה" הצביעה השותפה. "אני אלך לכיוון השני. ותאספי כמה ספרים, שיהיו בבית" הורתה ופנתה.
'כמעט כאילו שלחה אותי להביא שני קילו עגבניות' חשבתי לעצמי. ובאובססיה קלה, המחשבה ליוותה אותי לאורך השנים מאז. בכל פעם שהלכתי אל שבוע הספר תהיתי עם כמה קילו ספרים אחזור הפעם?

ובכן, במשך הזמן אספתי לא מעט קילוגרמים לקרוא מחדש. כמובן, שהתחלתי בג'יין אוסטן (הסופרת האהובה עלי מכל). עברתי הלאה אל אגף המתח, מחכה בנשימה עצורה למדף של אגאת'ה כריסטי. לאחריו חיכו לי שני מדפי הפנטזיה (שם מצאתי שתי פנינים, מהן לא זכרתי אף מילה, כך שנהניתי מאד. מצאתי גם אכזבה עמוקה אך על זה אפסח). והמבצע עדיין נמשך (עכשיו אני מכייפת בנארניה!).

אבל גיליתי תגלית מרעישה! יש תקוה!
האדם יכול לשכוח את מה שלמד (בפסקה הראשונה). ולפעמים טוב שכך, היות וזה מאפשר למצוא את ההנאה מחדש.
כל מה שדרוש זה רק זמן (ומספיק ממנו שיעבור), כדי שספרים שנהרסו לי בעבר הרחוק יעניינו ויסחפו אותי שוב.

מאחלת כיף לכולם
(ככל האפשר, בעיקר השבוע, בו היה יום ההולדת שלי. ועובר עלי שבוע נחמד רק בזכות הספרים. כל השאר לא משהו)

I Don't Get It·רגעי מחשבה | Thoughts

I Don't Get It # 2, or – Books, People. Books

אני לא מבינה את זה # 2, או – ספרים, אנשים. ספרים

I love books. I am not only surrounded by books (at this very moment three of my immediate walls house a few hundreds of them), but I also actually do get them.
They each tell a story:
Either of something (or someone) that happened in real life (like History or a Biography); or of something (or someone) that didn't happen (in Realistic Fiction); or of something (or someone) that could only happen in a parallel universe (as in Fantastic Fiction).
Every book I ever encountered told a story.
(Excluding, of course, help-books, such as dictionaries, encyclopedias and the like).

My personal experience proved to me that not everyone can connect with any story an any moment. Sometimes the same person cannot connect in the present with a story that enthused him (or her) in the past.
Which made me conclude long ago that if a person cannot connect to a story, it says nothing whatever about the person, nor the story, and not even about the writer thereof.

Which is why what I really don't get (!), (or, to be more accurate: I've been tossing and turning this in my mind for several days and I can't seem to fathom it), is –

why lie about stories/books?

Apparently there is a study (about which you can read here. The study itself I couldn't find) about some of the British telling others they've read books they haven't.
And I don't get it from so many angles… (only one of which being – if the conversation continues on topic, the lie would be found out… and then where would the liar be?), that I didn't (and still don't) know how to approach the issue.

So here's the open question this time – why lie about reading?
(as with the previous "I-don't-get-it" moment, anything goes).


The common reason for most questionable human behavior is the wish to better appeal to the other gender. But how can lying be thought of as appealing is another thing I don't (and probably will never) really get.


אני אוהבת ספרים. אני לא רק מוקפת בהם (ברגעים אלה ממש שלושה מהקירות המיידיים לי מאוכלסים בכמה מאות ספרים), אלא גם מבינה אותם.
כל אחד מהם מספר סיפור:
או על משהו (או מישהו) שקרו במציאות (כמו היסטוריה או ביוגרפיה); או על משהו (או מישהו) שלא קרו במציאות (כמו בפיקציה ריאליסטית); או על משהו (או מישהו) שהיו יכולים לקרות אך ורק ביקום מקביל (במסגרת פיקציה פנטסטית).
כל ספר שפגשתי מימיי סיפר סיפור.
(להוציא, כמובן, ספרי-עזר, כמילונים, אנציקלופדיות וכו').

ניסיוני האישי הוכיח לי גם שלא כל אדם מסוגל להתחבר לכל סיפור בכל רגע. לפעמים גם אותו אדם אינו מסוגל להתחבר בהווה לסיפור שהלהיב אותו בעבר.
מה שגרם לי להסיק מזמן כי אם אדם לא מתחבר לסיפור, אין הדבר אומר שום דבר, לא על האדם, לא על הסיפור, ואפילו לא על כותבו.

לכן, מה שאני באמת (!) לא מבינה, (או, ליתר דיוק – מה שהפכתי בו כבר מספר ימים ואני פשוט לא מסוגלת לתפוס) הוא –

למה לשקר בקשר לסיפורים/ספרים?

מסתבר שיש מחקר (עליו אפשר לקרוא פה, באנגלית. את המחקר עצמו לא מצאתי. באף שפה) על בריטים, המספרים לאחרים שקראו ספרים ש- בעצם, לא קראו בפועל.
ואני לא מבינה את זה מכל כך הרבה היבטים… (רק אחד מהם הוא השאלה: אם השיחה נמשכת בנושא, השקר יתגלה, ואז מה יקרה עם השקרן?) שלא ידעתי (ועדיין לא) מאיזה מהכיוונים להתייחס.

אז הנה השאלה הפתוחה להפעם – למה לשקר בקשר לקריאה?
(כבפעם הקודמת, כל תגובה תתקבל בברכה).


הסיבה הנפוצה לרוב ההתנהגויות האנושיות התמוהות ביותר, היא הרצון להיתפס כמושכים בעיני המגדר שליד. אך איך שקר יכול להיחשב מושך הוא עוד דבר אותו מעולם לא הבנתי, וכנראה שגם לעולם לא אצליח להבין.

נ.ב. 2
הרשימה בעברית (אותה לא מצאתי מתורגמת, אז כשירות, הרי לכם, לפי הסדר, כמספר המשקרים):
1) עליסה בארץ הפלאות, לואיס קרול; 2) 1984, אורוול; 3) טרילוגיית שר הטבעות, טולקין; 4) מלחמה ושלום, טולסטוי; 5) אנה קרנינה, טולסטוי; 6) שרלוק הולמס, קונן דויל; 7) אל תיגע בזמיר, הארפר לי; 8) דיוויד קופרפילד, דיקנס; 9) החטא ועונשו, דוסטוייבסקי; 10) גאווה ודעה קדומה, אוסטן; 11) בית קדרות, דיקנס; 12) סדרת הארי פוטר, רולינג; 13) תקוות גדולות, דיקנס; 14) יומנה של אנה פראנק; 15) אוליבר טוויסט, דיקנס; 16) טרילוגיית גוונים של אפור, אי.אל. ג'יימס; 17) עשרה כושים קטנים, אגאת'ה כריסטי; 18) גאטסבי הגדול, פיצג'רלד; 19) מלכוד 22, הלר; ו-20) התפסן בשדה השיפון, סלינג'ר.