בחיוך | With A Smile·קיטוּר | Bitching



Oh, I could just explode.
And the fact that lately it seems there's not a moment of quiet around here, doesn't really help.
If it's not the malfunctioning AC unit (for over a year now!) of the neighbor's (and it doesn't matter how many commented on it or whom, including at least one of the neighbor's friends, and I don't understand how she didn't hear it herself yet and still hasn't fixed it) that sounds like a chainsaw.
And about that I can only add – luckily I'm not of the culture that would have brought a scene of a horror movie such a saw stars in to my minds' eye late at night!
So, if it's not that, than the neighbor from downstairs has had lately a string of handymen (of some sort), who must (simply must) have their conversations, especially with her (she doesn't hear all that well, therefore she shouts), but also every phone conversation (and who the hell cares in which drawer exactly it is whatever the man sends his significant other to look for?), well – all these conversations, for whatever reason, if not held by the open door (another thing I don't get – why keep it open?) than there's no better place for them than the stairwell. A well indeed that seems to magnify sound and waft it upwards. Meaning – towards me (otherwise, how would I know about the sideboards' drawer? And wait a moment, are there any sideboards still?).
And into the mix filters a sudden drilling from out back.
Not too many moments pass and the hedge trimming machine joins it from somewhere, I cannot recognize where from any more.
And there. The other neighbors are back, turning on their own AC unit. Not a chainsaw (I'm happy to point out) yet still a murmur in the background, that fails miserably to drown the explosions. (fails? But of course! If the chainsaw fails at it, how can the low murmur not fail?).
Well, maybe not explosions exactly. Sometimes these sound more like gun shots.
Meaning when doors get slammed shut.
Especially one of them.
Did I mention a string of handymen in the stair well? Well, so, if the door isn't wide open so the noise would be complete, than it is slammed shut. Noisily. And I don't get that either – a grown woman slams doors like that? In fury? Who would have heard…
Well, me obviously.
And all this without me even mentioning the building sites (two of them. One on each side)… or whatever it is that invades the space above my very head and beneath the roof (the attic? Maybe? Never been up there), that usually does so when I'm trying to nap, galloping from side to side, coming back to dig in a little here and there, plays with things I can't even begin to imagine whatever they can be (but the noise these make sounds a bit like boying).

Which reminds me of the art of exaggeration of Jerome K. Jerome in Three in a Boat. Especially a bit there about an uncle trying to hang a picture on a wall. Obviously there every thing's exaggerated for a laugh. Well, it isn't funny anymore. Since every word I've written here may be exaggerated, yet it is the absolute truth. And in between, these – my thoughts, scattered among the sawing, drilling, shouting, and slamming.
And then I remember another book, by Agatha Christie, where the arch-villain writes a journal. In it he keeps repeating how all he wants is peach and quiet…

Now, where was I? Oh, yes, criticism. Well, maybe I'll get to it next time. For now all I can do is wish you all would never know this kind of din.


אוכככך (!) אני כמעט מתפוצצת.
וזה שלאחרונה נדמה שאין כאן אף רגע שקט, לא בדיוק עוזר.
אם זה לא המזגן המקולקל (זה יותר משנה!) של השכנה (ולא משנה כמה אמרו לה ו/או מי העיר לה, כולל אחד החברים שלה, ואני לא מבינה איך היא לא שומעת אותו בעצמה ועדיין לא תיקנה) שנשמע כמו מסור חשמלי.
ועל כך יש לי רק להוסיף – איזה מזל שהתרבות שלנו לא באמת אמריקאית. כך ששום סצנה משום סרט אימה, בה מככבים המסורים האלה, לא מצטיירת בעיני רוחי מאוחר בלילה!
אז אם זה לא זה, אזי השכנה מלמטה מארחת לאחרונה זרם בלתי פוסק של אנשי מקצוע (כלשהו), שחייבים (אבל ממש חייבים) לנהל את כל השיחות שלהם, במיוחד איתה (היא לא שומעת טוב, על כן צועקת), אך גם כל שיחת טלפון (ואת מי, לעזאזל, מעניין באיזו מגירה בדיוק נמצא מה שזה יהיה שהאיש שלח את זוגתו לחפש?), ובכן – כל השיחות האלה, מן הסתם, אם לא מנוהלות ליד הדלת הפתוחה (עוד דבר שאני לא מבינה – מי משאיר דלתות פתוחות?) אז אין להן מקום אחר מלבד המדרגות. והמדרגות, מה לעשות, נמצאות במה שנדמה לי (ברגעים אלה) כארובה, המעצימה קולות ומשלחת אותם אל על, כלומר – אלי (אחרת, איך ידעתי על המגירה במזנון? ורגע, עדיין יש מזנונים?).
ולתוך כל הבליל חודר לפתע איזשהו קידוח מאחורי הבניין.
לא חולפים רגעים רבים לפני שהגיזום מצטרף, מאיפשהו, אני כבר לא מזהה מהיכן.
והנה גם השכנים האחרים חזרו הביתה והפעילו את המזגן שלהם. לא מסור חשמלי (לשמחתי!) אך בכל זאת איזשהו טרטור-רקע, שנכשל חרוצות להבליע את הפיצוצים (נכשל? כמובן! הרי אם המסור החשמלי נכשל בזה, קל וחומר הטרטור השקט יותר).
טוב, אולי לא פיצוצים. לפעמים נדמה לי שזה נשמע יותר כמו יריות.
זאת אומרת כשהדלתות נטרקות.
במיוחד אחת מהן.
האם הזכרתי זרם בלתי פוסק של אנשי מקצוע בארובת המדרגות? נו, אז אם הדלת לא פתוחה לרווחה, כדי שהרעש יהיה שלם, הדלת נטרקת. ברעש. וגם את זה אני לא מבינה – אישה מבוגרת טורקת ככה דלתות? בכאלו עצבים? מי שמע…
טוב. כמובן – אני.
וכל זאת מבלי שהתייחסתי לאתרי הבנייה (שניים מהם. אחד מכל צד). לא כולל את אתר הרכבת הקלה הסמוך… או אל מה שזה-לא-יהיה, שפולש אל מעל לראשי ומתחת לגג מדי פעם (עליית הגג, כנראה), בדרך כלל כשאני מנסה לישון, ושועט מצד לצד, חוזר לחטט פה ושם, משחק עם דברים, שאין לי אפילו איך להתחיל לדמיין מהם (אבל הרעש שלהם נשמע קצת כמו בּוֹינְג).

מה שמזכיר לי את אומנות ההגזמה של ג'רום קיי ג'רום בשלושה בסירה. יש שם בעיקר סיפור אחד על דוד שלו שמנסה לתלות תמונה על הקיר. ברור ששם הכל מוגזם כדי להצחיק. ובכן, זה כבר לא מצחיק. כי כל מילה שכתבתי לעיל אולי מוגזמת אבל גם אמת לאמיתה. ובין לבין – כך בערך נראות המחשבות שלי, המפוזרות בין ניסור, קידוח, צעקה וטריקה.
ואז אני נזכרת בעוד ספר, של אגאת'ה כריסטי, בו הארכי-פושע כותב יומן. וחוזר בו יותר מפעם אחת על רצונו למצוא שלווה…

על מה רציתי לכתוב? אוה, ביקורת. נו, שויין, אולי אגיע אליה בפעם הבאה.
בינתיים כל שאוכל הוא לאחל לכולם שלא תדעו כזו מהומה.

רגעי דעה | Opinions



Honestly – I debated long and hard whether to post this to this blog or not. While I try to blog mostly about the positive/helpful and such, Life isn't just that. There also are other kinds of moments in a Life, like the bad ones.
In the end deleting a previous blog convinced me to give it a try.
Not a post for everyone, my apologies for it and its' length. I'd appreciate a discussion, though…

I have a very polite neighbor. He knows very well how to use the words in their place and manages (probably) to fool everyone.
But between him and me there is a hollow wall (bad building, not my fault nor his), that transfers to my ear anything and everything that goes on is his apartment, his life and all. And I do mean it. Opening/closing doors, vibrating phones , footfalls and what-not. Twenty-Four-Seven.
I tried several times to explain the situation to him but to no avail. This neighbor is unfamiliar with the concept of consideration.
In short – THE neighbor from hell.
(Not really all that surprising when politeness is only lip service, not guided by any principle of value).

He lives alone but has a partner that occasionally visits (mostly) his bed. And she is a screamer at a level I never before met.

Who hasn't heard sex through a wall or window? It doesn't seem to me such a unique experience, after all I've heard some moans myself. And usually the volume is okay. But this one can be heard not just from my apartment but also from across the street and at its' corner.
Like the difference between a hand-operated pruning shears and a motorized pruning machine.
I can't think of another way to demonstrate, in writing, the difference between a regular moaner and this.

I'm not against sex. As long as it's between consenting adults and in privet, I'll always be the last to comment. Especially when what they do in his bedroom is none of my business (although she is such as enforces their act upon my hearing wherever).

But what they do right on top of the common and faulty wall between us, is as if they've done it in my own space (and to me it is nothing but disrupting noise).
And still I kept my peace, didn't speak up or interfere. After all who am I to tell anyone when, how or where in their own place?

However, there are limits. And one day they've reached (and gone over) one of mine.
Following the wild session, the very next day, I went out to tell him that I was fed up. I was (then and still am) totally unwilling to hear her on this wall again.

And what did I say? I didn't say no sex at all. Just not on the dividing wall. They do have the rest of the apartment, excluding just one faulty wall…

Well, I'm a thin woman. He, in my estimation, is about 20 centimeters taller than me (that should be about 8-9 inches if I'm not mistaken) and while not fat he is definitely not skinny. Meaning – tall and sturdy.
When I started talking he didn't understand what I was saying. He towered over me and his face expressed a polite inquiry.
I repeated what I said and when he understood… the whole of him changed.
I'd say his body sort of got petrified, though it seemed taller and wider. And his face…

I haven't the words for its' expression. I never in my life saw such a mix of anger, resentment and, yes – violence, on any face turned my way…

In a split second he went past me and down the stairs, while every movement drastic, any physical aspect of him speaks that violence (though restrained), which took me a moment to recognize since I never before met with it.
I was never scared of anyone till then.
I never experienced actually knowing that if anyone controlled themselves a smidgen less I'd be bodily hurt.
Until that moment.

Yet I thought that was it. They did what they did, I expressed what I did, he reacted as he did and that's the end of it. Chapter and verse.
It turned out I was wrong.

When he got back that evening I thought I heard an unusual murmur. But with all the rest of the noise (did I mention the faulty building?) I didn't think it important or assigned any meaning to it at all.
When things quieted down (other neighbors found their place, fewer cars passed in the street and so on) the murmur started grabbing more of my attention. Even then it took me a while to realize what it was. And when I did…

Turns out the neighbor put a device next to the wall (luckily it isn't transparent. I assume it was a lap-top), and played a sex-movie on it in a loop.
In retrospect I calculated it ran for about three hours.

Remember the never-ending-water-dripping torture?
That's how it felt… intermittent noise that put a stop to any possible reading, thinking, relaxing, resting or any use whatsoever I otherwise could have made of my own personal space.

Well, that's way more than just disturbing the peace and quiet.
Although a non physical/visual thing it was still forcing a sort of a sexual act on an unwilling, non-consenting person, wasn't it?
Not to mention a form violence as well.


Well… Thanks Daily Post for the Helpless  prompt.


בשיא הכנות – התלבטתי רבות וקשות באם להעלות לבלוג הספציפי הזה את העניין הספציפי הזה. השתדלתי לבלגר כאן בעיקר על החיובי/מועיל וכאלה, אך החיים אינם רק זה. בחיים יש עוד סוגי רגעים, כמו השליליים שביניהם.
בסופו של דבר הורדת הבלוג הקודם מפרסום שכנעה אותי לנסות.
לא פוסט לכל אחד, התנצלותי עליו ועל הארכנות. מאד אעריך דיון…

יש לי שכן מאד מנומס. הוא יודע היטב להשתמש במילים במקומן ו(כנראה) מצליח לעבוד על כולם.
אבל בינו לביני יש קיר חלול (בנייה לוקה, שאינה אשמתי או אשמתו), המעביר לאוזניי כל מה שקורה בדירתו, חייו ובכלל. ואני מתכוונת ממש ל-כל (!), כולל פתיחה/סגירה של דלתות, רטט ניידים, צעדים ומה לא. עשרים-וארבע-שבע.
ניסיתי מספר פעמים להסביר לו באילו תנאים אנו חיים, אך גיליתי שאין עם מי לדבר. את המושג "התחשבות" השכן הזה ממש לא מכיר.
בקיצור ומבחינתי – ה-שכן מהגהינום.
(לא ממש מפתיע, כשהנימוס הוא רק מס שפתיים ולא מבוסס על שום עקרון ערכי).

הוא חי לבד, אך בכל-זאת יש לו בת זוג שמדי פעם מבקרת (בעיקר) את מיטתו. והיא צעקנית ברמות, שטרם פגשתי לפני שנחתה אל תוך חיי הקולנית הזו.

מי לא שמע סקס מעבר לקיר מעולם? לא נראית לי החוויה הכי נדירה, בכל-זאת בעצמי שמעתי כמה נאנחות וגונחות שונות. ובדרך כלל רמת הווליום בגדר הסביר. אך את זו אפשר לשמוע לא רק מהדירה שלי, כי אם גם מהבניין ממול ומפינת הרחוב.
כמו ההבדל בין מזמרה ידנית לבין מכונת גיזום ממונעת.
לא יכולה לחשוב על דרך אחרת להמחיש בכתב את ההבדל ברמת הווליום בין הצועקת הזו לנאנחת הממוצעת.

אני לא נגד סקס. כל עוד מדובר בבוגרים בהסכמה ובפרטיות, לעד אהיה האחרונה שתעיר. במיוחד כאשר מה שהם עושים בחדר השינה שלו לחלוטין לא מענייני (על אף שהיא כזו, שגם את זה כופים על שמיעתי).

אך מה שהם עושים ממש על הקיר המשותף והלוקה, כאילו עשו בתוך החדר שלי (ועבורי זה רק רעש מפריע).
ועדיין גם בעניין הזה שתקתי, לא אמרתי ולא התערבתי, היות ומי אני שאומר למישהו מתי, איך, איפה אצלו בבית?

אבל יש גבולות. ויום אחד הם הגיעו (וחצו) את הגבול האישי שלי.
לאחר הסשן הסוער במיוחד על הקיר המשותף, מיד למחרת, יצאתי לומר לו שזהו. נמאס. לחלוטין לא מוכנה  יותר לשמוע אותה על הקיר הזה.

ומה בסה"כ אמרתי? הרי לא שללתי סקס בכלל. רק על הקיר המשותף דיברתי. יש להם עוד דירה שלמה מלבד הקיר הבעייתי הזה…

ובכן, אני אישה רזה. הוא, להערכתי, לפחות עשרים סנטימטרים גבוה ממני ולא ממש שמן, אך גם לא דקיק ונערי. כלומר גבוה ומוצק.
כאשר התחלתי לדבר, הוא כלל לא הבין מה אני אומרת. התנשא מעלי (בפועל, רק כי הוא פשוט מאד גבוה) ופניו הביעו שאלה מנומסת.
חזרתי על דבריי וברגע שקלט את משמעותם כל-כולו השתנה.
הייתי אומרת שגופו פשוט התאבן לרגע, גם אם במקביל הייתה לי הרגשה שהוא קצת יותר גבוה ויותר רחב. ופניו…

חסרות לי המילים לתאר את הבעתם. מימי לא ראיתי כזה שילוב של כעס, טינה, ו-כן – אלימות, על פני מישהו-כלשהו המופנים אלי…

תוך שבריר שנייה עבר אותי וירד במדרגות, כשכל תנועה דראסטית, כל היבט פיזי שלו מביע את אותה אלימות (גם אם מרוסנת), שלקח לי זמן לזהות, בגלל שמעולם לא נתקלתי בה.
מימי לא פחדתי ממישהו עד לאותו רגע.
מימי לא חוויתי את הידיעה הממשית שאם אדם כלשהו היה שולט בעצמו קמצוץ פחות, הייתי נפגעת בפועל.
עד לאותו רגע.

ועדיין חשבתי לי שבזה זה נגמר. הם עשו, הבעתי דעתי, הוא הגיב כפי שהגיב וזהו. סוף פסוק. נקודה.
התברר לי כי טעיתי.

לאחר שחזר לדירתו באותו ערב, היה נדמה לי ששמעתי איזשהו רחש לא רגיל. אך עם כל רעשי הסביבה הפעילה (כבר הזכרתי בנייה לקויה?) לא ממש ייחסתי לזה איזו חשיבות או משמעות.
עם הרגעות הסביבה המיידית (יתר השכנים התמקמו, ברחוב התמעטו המכוניות וכו'), הרחש החל צובר שימת לב ואוזן. גם אז עוד לקח לי זמן לקלוט מה משמעותו. וכשקלטתי…

הסתבר שהשכן הצמיד מכשיר לקיר המשותף (טוב, הקיר לשמחתי לא שקוף. לא ראיתי אבל אני מניחה שזה היה לפ-טופ) והריץ עליו סרט כחול בלופ. בדיעבד חישבתי שהסרט רץ שם כשלוש שעות לפחות.

זוכרים את שיטת העינוי עם טפטוף המים הקצוב והבלתי פוסק?
ככה זה הרגיש מהרגע שהתחלתי לשמוע את זה אל תוך הלילה… רעש קצוב שקטע כל אפשרות קריאה, מחשבה, רגיעה, מנוחה, שימוש כלשהו בחלל הפרטי שלי.

ובכן, זה הרבה יותר מסתם גורם המפריע את השקט.
גם אם לא פיזי/ויזואלי, זה בכל-זאת היה כפייה של מעשה מיני כלשהו על מישהו-כלשהו, שלא מוכן לכך ולא הסכים, לא ככה?
וגם זו אלימות מסוג מסויים.


ההזוי | The Surreal


לא יאומן

Yesterday. A fine, spring, sunny day, mid peaceful afternoon, not too late. I was spread on my bed, deeply absorbed in the current book. Suddenly a rapid string of noises made me jump. I don't know how else to describe them other than by the words – horizontal hail.
Hail for the knocking quality of the noise. Horizontal because these weren't on the roof but on the wall to my side. The last of them came with another special noise. Like a kind of mini-explosion, like plastic breaking.

I went out to the balcony. I examined said wall. And there, in the side shutters – a hole. A hole in the shutters. I really could not believe my eyes. The balcony shutters are in a square shape, like a bench – one long stretch of them at right angles to two narrow ones, at each end. This hole was in the left narrow shutters. I looked at the ones exactly opposite. Another shock. A matching dent.
The dent was closer so I reached to touch it, as I still couldn't believe what I saw (and I still don't). The gentlest touch loosened the piece of plastic that fell off, making it a full hole.

Is it possible? Could it be my apartment was shot at? I don't live in a war zone. Though a city street, it is a quiet one, housing normal families, as far as I know.
Nevertheless it is hard to argue with eye-sight and touch. A high entry hole and a (originally a dent but now a) lower second one. The "shooting" (if that's what it was) came from above. But the building that would fit is too far off. That is – that's how it looks like… to me… the law abiding citizen…
Besides, I didn't do anything to anyone, surely nothing that can result in… shooting… (?!?)

I thought I'd file it under "bizarre mystery" and move on. I probably watched too many CSI episodes. Crowds of people/teams/gadgets invading my privet life just didn't seem plausible in my reality.
But I couldn't let it go.
I debated the issue for the rest of the evening (and night). The neighbors downstairs have kids… perish the thought of what could have happened, if my impression of it was accurate.
So today I consulted my neighbor. He came up here, had a look and recognized a clear trajectory. He also deduced which building it came from exactly (more than 100 meters away). He thus confirmed all my own thoughts. There was no choice. I called the police:

"Hi, I think I was shot at yesterday…" I could barely say it.
"What?!?" came the astonished response.
So I re-told what happened.
"Are you in a dispute with anyone?"
"No way. I don't know anyone here enough to get into anything of the sort".
"Okay, I'm sending a unit over to have a look".
Who needs suspense books and action movies with such a life…

Twenty minutes later her and him arrived. Came upstairs. Looked around. Called the tech guys. In an hour someone will be by to check it out. It does look like the hole was created by a bullet…

On the dot the guy came. Photographed, looked, photographed, complained, photographed and could not tell me what comes next.
The peak of all peaks: "could be a slingshot" (direct quote).
No Mr CSI. That much I am almost sure of. The affirmation of the far off building, the sequence of the knocks on the wall, the strength with which the last one went through the first shutters, went on in a direct line for more than three meters and was sill forceful enough to dent the ones opposite… it just doesn't seem to me it could be a slingshot.

"Next time call immediately" were his parting words.
Next time?!? I went through all of this now so there wouldn't be a next time
But what do I know.

And what will I know? Will there be an answer to the mystery? Maybe the police will have a clue. And maybe they'll clue me in (or not).
Though to me the whole thing is still unbelievable and surreal, despite the evidence that's right there and the four more people who saw them (including the piece that flew about a meter and a half from the first hole). So I didn't dream nor imagine it. And I don't know what to make of it (except the obvious "why me?!?" passing thought).



אתמול, יום אביב שמשי ובהיר, בשעות אחה"צ השלוות, לא מאוחר. שרועה הייתי פרקדן, לגמרי שקועה בספר התורן. לפתע הקפיצו אותי ממקומי סדרה מהירה של רעשים. לא יודעת איך לתאר אותם מלבד בצמד המילים – ברד אופקי.
ברד, על שום אופי הנקישה של הצליל. אופקי, מפני שצלילים אלה לא מהגג מקורם אלא מהקיר שלצדי. אל האחרון שבהם התלווה עוד רעש מיוחד. כמין ניפוץ, כמו של חומר פלסטי שנשבר.

יצאתי למרפסת. התחלתי בוחנת את הקיר המדובר. והנה, שם, בתריס הצד – חור. חור בתריס. באמת שלא האמנתי למראה עיני. תריסי המרפסת בצורת האות ח' עם "רגליים" קצרות. החור הזה ב"רגל" השמאלית. העפתי מבט אל התריס שממול (ה"רגל" הימנית) ועוד הלם. שקע תואם.
אל השקע, שהיה יותר קרוב, שלחתי יד לגעת, היות וטרם האמנתי למה שראיתי (ועדיין לא). המגע העדין ביותר שחרר את פיסת הפלסטיק, שנשרה, ונפער החור השני עד סופו.

היתכן? היכול להיות שירו על הבניין? אני לא גרה באזור מועד לפורענות. זהו רחוב אמנם עירוני אך שקט, שעד כמה שהשגתי מגעת מאוכלס במשפחות לגמרי רגילות.
ובכל זאת עם מראה-עיניי ומגע-ידי קשה היה לי להתווכח. חור כניסה גבוה ו(שקע מקורי ועכשיו) חור יותר נמוך. ה"ירי" (אם זה מה שהיה) בא מלמעלה. אבל הבניין שגובהו מתאים מרוחק מדי. כלומר – ככה זה נראה… לי… האזרחית-שומרת-חוק…
מלבד זאת לא עשיתי שום דבר לאף אחד, בטח לא משהו שיצדיק… ירי… (?!?).

חשבתי לתייק את המאורע תחת "תעלומה מוזרה" ולעבור הלאה. כנראה שראיתי יותר מדי סדרות וסרטים. המוני אדם/צוותים/מכשירים פולשים לתוך חיי הפרטיים פשוט לא נראו לי כתסריט אפשרי במציאוּת שלי.
אבל לא יכולתי להניח לזה.
התלבטתי כל הערב (והלילה). לשכנים למטה יש ילדים… אוי ואבוי מה יכול היה להיות אם הרושם שקיבלתי נכון.
לכן, אכן, התייעצתי היום עם השכן. הוא עלה, ראה וזיהה מסלול ברור. גם הבין מאיזה בניין זה בא בדיוק (יותר ממאה מטר מכאן). ובכך אישש את כל מה שחשבתי בעצמי. לא נותרה ברירה. התקשרתי למשטרה:

"היי, אני חושבת שירו עלי אתמול…" אמרתי בקושי.
"מה?!?" הגיעה התשובה הנדהמת.
סיפרתי שוב מה קרה.
"את מסוכסכת עם מישהו?"
"מה פתאום. לא מכירה פה אף אחד מספיק כדי להסתכסך".
"טוב, אני שולח ניידת. שיעיפו מבט".
מי צריך ספרי מתח וסרטי פעולה, כשאלו הם חיי…

תוך עשרים דקות היא והוא התייצבו. עלו למעלה. ראו. קראו למז"פ. תוך שעה יבואו לבדוק. כי אכן זה נראה כאילו קליע יצר את החור…

בול שעה אחרי בא המז"פ. צילם, ראה, צילם, התלונן, צילם ואין לו מושג מה קורה הלאה.
שיא כל השיאים: "אולי זה רוגטקה" (ציטוט מדוייק).
לא, מר מז"פ. בזה אני כמעט משוכנעת. האישור של הבניין הרחוק, רצף הנקישות, העוצמה שבה מה שזה לא יהיה עדיין המשיך במסלולו לאחר שפער חור בתריס, עד כי השאיר שקע יותר משלושה מטר אחרי, פשוט לא נראה לי כרוגטקה.

"בפעם הבאה תתקשרי מיד" היו מילות הפרידה של מר מז"פ.
בפעם הבאה?!? הרי כל הקטע עכשיו הוא כדי שלא תהיה עוד פעם
אבל מה אני מבינה ומה אני יודעת.

ומה אדע? האם תימצא התשובה לתעלומה? אולי למשטרה פתרונים. ואולי יספרו גם לי (ואולי לא).
אם כי לי כל העניין לא יאומן והזוי, למרות ההוכחות שעדיין שם, אותם עוד 4 אנשים ראו (כולל פיסת הפלסטיק שעפה כמטר וחצי מהחור הראשון). כך שלא חלמתי ולא דמיינתי. ולא יודעת מה לחשוב (מלבד, כמובן, "למה אני?!?").